אפשר להריח את הייאוש ברחובות של תל אביב, כמעט למשש אותו מרוב שהוא סמיך, וקשה שלא להבין את מי שמיואש. המצב אכן חרבנה בננה. מייאש. אז מתייאשים? מה פתאום. אנחנו פאקינג תל אביב. לא רק שלא נתייאש, נחפש ונמצא מקום לתקווה, אם לא בהווה אז בעבר, ואם לא היום אז מחר. ואכן, בדיוק מחר (שלישי, 5.11) יתרחש בבית רדיקל דבר נפלא: הייאוש יגורש באמצעות נאומים.

>> מחפשים סיבות לא לעזוב את הארץ? בבית אריאלה יחזיקו אתכם
>> התדר מציג: טורניר כדורסל-רחוב ברחבה, הופעות ואוכל אמריקאי

אנחנו לא מדברים על סתם נאומים, כמובן, כי אם על כמה מהנאומים הגדולים בהיסטוריה המקומית והעולמית, ביניהם נאומי מוטיבציה מושלמים ונאומי תוכחה חוצבי להבות, שבוצעו במקור על ידי אנשים כמו מרטין לותר קינג, צ'ארלי צ'פלין, דיוויד פוסטר וואלאס, לאה גולדברג, עמוס עוז, רוג'ר פדרר וטיילור סוויפט, ולמרות שהם עצמם לא יגיעו לבית רדיקל כי כולם מתים פרט לשני האחרונים, רוחם בהחלט תרחף בחלל.

את הנאומים תקריא נבחרת יפהפיה של טאלנטים בהובלתם של נעמי לבוב, גורי אלפי, לוסי איוב, גלית חוגי, אנדי רם, אסף ליברמן ואלי חביב, מה שאומר שיהיה גם מרגש וגם מצחיק ואפילו מעורר מחשבה. אולי גם תקווה. כך, למשל, יבצע אלפי את הנאום הקלאסי של צ'פלין מ"הדיקטטור הגדול", בעוד נעמי לבוב תבצע את "אלו הם מים" של פוסטר וואלאס, אלי חביב עם נאומה המונומנטלי של טיילור סוויפט ב-NYU ואסף ליברמן עם הנאום האחרון של עמוס עוז.

יש לקוות שהפורמט המצוין הזה הוא יותר מעניין חד פעמי, אבל בהודעה לתקשורת נמסר מבית רדיקל כי "כשהכל חשוך, אנחנו חוזרים לרגעים מלאי תקווה. ואין משהו מעודד וסוחף (וגם מנחם בקטע מוזר) כמו נאום טוב. אז לערב אחד, סדרה של אנשים וואו יקריאו נאומים וואו", כך שאל תבנו על זה ומהרו להבטיח את מקומכם. והכי חשוב: לא להתייאש.
>> נאומים נגד הייאוש, שלישי 5.11 (פתיחת דלתות 20:30, התחלה 21:00), בית רדיקל – מרחב 3426, התחיה 27.עוד פרטים וכרטיסים כאן

• הבועה
• ❤ תרבות
• בית רדיקל
• מתחם 3426
• גורי אלפי
• גלית חוגי
• נעמי לבוב

ל"בלאדי מורי" הגעתי לגמרי במקרה. הצירוף "קומדיה רומנטית ישראלית", שעובד בערך כמו "לימור וליעד בחתונמי", היה מרתיע. יוצרים ישראלים חוששים לעסוק בקומדיות רומנטיות: אנחנו קהל ציני ומורכב יותר מהקהל האמריקאי. וגם אז, איך יסיימו את הסדרה? הגיבור הראשי ירדוף אחרי מישהי לגייט בנתב"ג? יעכבו אותו בבידוק בטחוני שעה וחצי בזמן שהאהובה שלו תתנחם בסנדוויץ' סלט ביצים בארומה? בפעמים המעטות שניסו לעשות את זה בשנים האחרונות היו מעורבים בזה פערים מעמדיים ועדתיים ("אהבה זה כואב", "להיות איתה", "ואז היא הגיעה"), שאולי לקחו את העיסוק בהם צעד אחד קדימה מסרטי הבורקס, אבל מצד שני, זה רק צעד אחד מסרטי בורקס.

ובכל זאת, "בלאדי מורי". במבט ראשון היא קיטשית ורדודה, אולי גם במבט שני, אבל יש בה קסם, דווקא בפרטים הקטנים – שמבדילים אותה מהקומדיות הרומנטיות האמריקאיות הטיפוסיות שחונכנו עליהן, שמשטיחות דמויות נשיות ויוצרות ציפיות לא ריאליסטיות בנוגע לאיך החיים אמורים להראות גם כשהם לכאורה מודעים ומתקדמים. אולי (רק אולי) "בלאדי מורי" היא סמל לתחילתו של גל חדש של סדרות שמבינות שלמרות שישראלים ציניים יותר מהאמריקאים, גם לנו מגיעות קומדיות רומנטיות שישקפו את התרבות שלנו. האמריקאים אפילו יכולים ללמוד דבר או שניים מ"בלאדי מורי". אולי אפילו חמישה דברים:

1. "אנטי-גיבורה" שבאמת מעוררת אנטי

קומדיות רומנטיות חייבות אנטי-גיבור (כי נבל זה יותר מדי בשביל הז'אנר), כזה שהמגרעות שלו יהפכו אותו למישהו שאפשר להזדהות איתו ובסופו של דבר אפילו לחבב אותו. רק שברום-קום האמריקאי המגרעות של הדמות הראשית הן כאלו ששוות ערך ללומר "פרפקציוניזם" בראיון עבודה, כלומר – מגרעות שלא גורעות. אויש, אז הגיבורה קצת קלמזית, מעופפת או "לא יודעת מה היא שווה", תכונות שטוחות שאמורות להקסים. ב"בלאדי מורי" לעומת זאת, אנחנו מקבלים את מורי (נעמי לבוב), מרצה לקולנוע בשנות ה-30 לחייה. היא מבולגנת, מתוסבכת, עוקצנית, מניפולטיבית, תלותית ואין לה טיפת מוסר. הצופה הממוצע ככל הנראה רצה לזרוק עליה משהו לפחות חמש פעמים בזמן הצפייה. סתיו אידיסיס, יוצרת הסדרה, אפילו ביטאה בריאיונות את הפחד שהיה לה בתהליך היצירה שהקהל לא יחבב אותה. אבל האם זה לא כל היופי?

2. התאהבות בבחור הלא צפוי. מאוד לא צפוי

*אזהרת ספויילר* – אם לא הגעתם לפרק האחרון, דלגו על הפסקה הזאת. אלא אם כן אתם מזוכיסטים.

גם פה מדובר על טריק קומדיות רומנטיות ידוע, להתאהב בבחור ה"לא נכון". אולי הוא חנון, אולי הוא החבר הכי טוב שלה ואולי הוא הבחור מהקבוצה היריבה בתחרות השירה. אלא שב"בלאדי מורי" לא אחת אלא שתי הדמויות הראשיות, דנה (רותם סלע) ומורי, מתאהבות בבבחור ה"לא נכון", הוא מבוגר מהן ב-20 שנה, דתי ולא מושך. זה כמעט נראה מעוות בפעם הראשונה שמבינים שיש אינטרקציה מינית בינו לבין דנה. זו החלטה פרובוקטיבית ואפילו שנויה במחלוקת, אבל אין ספק שהיא מעוררת משהו אצל הצופה – בין אם סלידה, תיעוב, בלבול או חמלה. אמנות טובה אמורה לגרום לנו להרגיש.

3. דמויות נשיות אמינות (כי הן נכתבו על ידי אישה)

זה אמנם נשמע ברור שדמויות נשיות בסרטים שעוסקים בנושא רגיש כמו זוגיות ואהבה, יכתבו על ידי אישה – רק שההיסטוריה מוכיחה לנו אחרת. רוב הקומדיות הרומנטיות האיקוניות (שלא נכתבו על ידי נורה אפרון) נכתבו על ידי גברים: "אישה יפה", "נוטינג היל", "כמעט מפורסמים", "החתונה של החבר שלי" עיצבו לנצח נצחים את התפיסה שלנו לגבי איך נשים אמורות להראות ולהתנהג. ב"בלאדי מורי" אידיסיס לא מפחדת לכתוב דמויות נשיות כפי שהן באמת. מבולבולת, מבולגנות, אמיצות, חזקות וחלשות, הכל ביחד. מי שכותב על עצמו יודע שהדברים יותר מורכבים מכפי שהם נראים מהצד.

>>בלאדי מורי: גם האחיות שלנו ב"את" כתבו על זה

4. התעסקות בנושאים שמרחיקים גברים

בהמשך ישיר לסעיף הקודם: הסדרה עוסקת בנושאים אמיתיים שמעסיקים נשים, בעיקר נשים שנמצאות ברווקות מאוחרת. זה אולי לא סקסי וגם לא מעורר את הצחקוק הקליל שהיינו מצפים לו מקומדיה רומנטית, אבל זה אמיתי, כואב וגם משעשע. ב"בלאדי מורי" יש הפלה, אובדן שחלה (אשתו של אטיאס) והקפאת ביציות – אולי אלו בדיוק הנושאים שקומדיות רומנטיות אמורות לייצר אספקיזם מהם, אבל כאן זה הופך אותן לנגישות יותר. כשמורי מקיאה באקווריום של האקס הדוש שלה אחרי שהיא עושה הפלה, יש בזה משהו מנחם.

5. חברות אמיתית של נשים

תחשבו איך חברות בין נשים מוצגת בקומדיות הרומנטיות האמריקאיות: ישר יעלו לכם פלאשבקים של חיבוקים וקפיצות, שימוש במילים כמו "גירלפרנד" ו"סיס", צ'ייסרים לפני שיוצאות למועדון, בכי וגלידה ושאר קלישאות. האם ככה נראית החברות שלכן עם החברה הכי טובה שלכן? כנראה שלא. אבל ב"בלאדי מורי" החברות בין שתי הנשים היא העיקר. הן כועסות אחת על השנייה, יורדות אחת על השנייה ומקללות אחת את השניה, אבל יש ביניהן גם שותפות גורל. הן אוהבות אחת את השנייה ולא מפסיקות לדאוג זו לזו. הן משפחה. זאת החברות שהיינו רוצים לראות על המסך. זאת החברה שהיינו רוצים שתהיה לנו.

• ביקורת טלוויזיה
• yes
• רותם סלע
• נעמי לבוב
• המסך
• סדרות ישראליות

• Facebook
• Twitter
• Email

בתרבות השכול והשואה של שנות ה־60 מפציעה לפתע יונה וולך – מינית, חצופה ומדממת שירה. בת הכפר מגיעה לתל אביב ומוצאת עצמה מעורבת במלחמות שירה סוערות וקטנוניות בין דורות שונים של משוררים, כולם גברים שמביטים בה בהתנשאות לפני שהם נופלים שדודים לרגליה. המערכה הראשונה של "יונה" מלאה אנרגיה יצירתית. סרטים ביוגרפיים על אמנים לרוב לוקים בבעיית מבנה, וברגמן בחר במבנה כמעט קלאסי של שלוש מערכות המעוגנות בשלושה ספרי שירה – חדוות הספר הראשון ("מה אכפת לי ממבקרים, יש לי ספר"), דיכאון הספר השני ("המבקרים מתעלמים ממני"), וההתאוששות בבית החולים הפסיכיאטרי שמניבה ספר שלישי. בין לבין יונה מתנסה במיטות שונות, כותבת מכתבים יפים למאהבה הנשוי עמוס (דמות לא מפותחת דיה), ומשתעשעת ברעיון של נישואים למוזיקאי/גנב טדאוש (תום חגי הנוגע ללב). אבל שום דבר לא מרגש או מרתיח אותה כמו המילים. בכך הסרט נאמן לה, מעורר הערכה גם כשהוא מתמקד בימי הטירוף, וכמעט לא נופל לקלישאות.

באחת הסצנות הטובות בסרט, יונה מתפוצצת על גבריאל מוקד (מיכאלשווילי, היתד היציבה של הסרט) שפרסם שיר שלה והוריד את ה־OOO בלי לשאול אותה. הסצנה זורה אור על האובססיה שמניעה את המשוררת, ומפתיעה משום שהסרט יצר ציפיות אחרות. יש עוד כמה רגעים רעננים כאלה – כמו תגובתה של יונה לפרסום שירה הראשון ב"הארץ". אמה נוכחת בה, ובעוד סצנות יפות שמחברות את היונה המוזרה למשפחתה. "יונה" מציץ לנפשה הבוערת של המשוררת באמצעות דימויים עזים והזייתיים, אבל כל זה לא היה עובד ללא נעמי לבוב. היא סקסית ומתריסה, ומפיה זורמים משפטים מפותלים, והכל נראה עליה טבעי.

• ביקורות
• ביקורת סרטים
• תום חגי
• ניר ברגמן
• יונה וולך
• יונה
• נעמי לבוב
• תרבות