הסרט התיעודי ששודר אמש בכאן 11 יגרום לכם להתאהב בגיבורה המרתקת שלו - דרת רחוב נרקומנית שמתפרנסת מזנות - אבל לא יספק שום האפי אנדינג או תקווה מדומה. במקום זה תקבלו מבט לא מתנצל על המקום הכי נמוך בתל אביב, והנשים שחיות בו
פרח הוא שמה המומצא של דרת רחוב נרקומנית שמתפרנסת מזנות. אמא שלה, כריסטינה, היתה פעם זונת צמרת ("אסי דיין עשה עלי כתבה"), ועכשיו היא גרה ברחוב, כמותה. נושא סרטם התיעודי של אנה ים ואיתמר רוז, ששודר אתמול בכאן 11, לא היה יכול להיות מדכא יותר. אבל "פרח" אינו מדכא. הוא מחבק את הגיבורה שלו ללא קמצוץ של התנשאות או שיפוטיות, ומציג אותה כדמות חיונית, אינטליגנטית ומודעת, שמשתפת פעולה באופן מלא עם יוצרי הסרט.
"את יודעת מה יפה בסרט הזה?" אומרת פרח בתחילתו, תוך כדי שהיא ממוללת בידיה עטיפת נייר כסף, שמן הסתם תשמש אותה לצרוך סם. "שאנחנו לא עושים תהליך של שיקום. זה מיוחד, כי בדרך כלל כשמתעסקים נגיד עם נרקומנים או דברים כאלה, לפי מה שאני יודעת בסרטים כאלה, זה מתחיל כאילו שזה במצב מסוים וזה הולך ומשתפר, או הולך ונגמר, נכון? ופה כאילו זה לא כל כך העניין… אנחנו מסיימים את הסרט בעצם באותה סיטואציה (אנה: שאת באותו מקום, עושה את אותו דבר). כן. זה מפתיע נראה לי כאילו כי זה קצת יבלבל. או אפילו, כאילו מה היא לא עברה שום תהליך מסוים? ובעצם התהליך ומה שאני עוברת זה ההיכרות שלנו". כך מגדירה פרח במילותיה שלה את הסרט, כשותפה ליצירה עצמה, וגם קצת כמו מבקרת קולנוע.
צלמת הסטילס אנה ים התוודעה לפרח במהלך פרויקט צילום מבנים בנווה שאנן שבדרום תל אביב, והן החלו להיפגש אחת לשבוע. "פרח" ערוך מהמפגשים האלה שנפרשו על פני שנתיים. אנה אוספת את פרח במכוניתה, והן מדברות על החיים. הסרט כולו צולם מתוך המכונית בזמן נסיעתה בשכונה המוזנחת – אזור ספר שרחובותיו ואוכלוסייתו נראים מבעד לחלונות. לפעמים מצטרפים אנשים נוספים לנסיעה. אחת מהן היא אנה ג', המספרת שיש לה תואר שני בסיעוד ושהיא עבדה שבע שנים בשיקום פה ולסת באיכילוב, אך מזה שנה ורבע היא גרה ברחוב ומתפרנסת ממכירת סמים, וגניבת אופניים וסמארטפונים. לדבריה, אין לה כל כוונה להתדרדר מזה לזנות.
אורח נוסף במושב האחורי הוא ורנון, ידיד של פרח, שהיה פעם בעל משפחה, עד שנתקל בקיר. "הצרות שלי התחילו בצוק איתן", הוא מספר. "הפסקתי לישון, כאילו, עם הדברים שעברנו שמה. הייתי בבארי. היינו ציר האספקה של גולני. משמה השתבשתי. מלחמה ארורה ומיותרת לדעתי. הרבה פצועים יצאו משם, בנפש". זאת אולי הפעם היחידה בסרט שהמרחב הישראלי, הציוני, חודר לתוך הבועה הדרום תל אביבית, שתושביה השבורים חיים מלקוח ללקוח.
!["פרח". (צילום: צילום מסך/כאן 11)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2026/01/Perach-1000x555.jpg ""פרח". (צילום: צילום מסך/כאן 11)")
הבחירה האומנותית והמוסרית לא לצאת מהמכונית שומרת על ההפרדה בין העולמות לאורך הסרט כולו. הבמאית אינה עובדת סוציאלית, ואינה מעמידה פנים שהיא באה להציל את האנשים מהחיים חסרי התוחלת שהם נקלעו אליהם. סרטים תיעודיים על אנשים במצב מדורדר עלולים ליפול למלכודת של סנטימנטליזציה או מטיפנות, ואף ניצול של הגיבורים, על ידי יצירת ציפיות לעזרה ולקשר שיימשך גם אחרי תום הצילומים. "פרח", כך נראה, מצליח להימנע מכל המוקשים. פרח שמחה לפגוש את אנה, אך אינה מפתחת כל אשליות לגבי כלום. בערך. כי ברגע מסוים היא אומרת "אני מתה לדעת אם היה פה פעם 'פריטי וומן'. אתם חושבים שהיה?" המבט על פניה באותו רגע, כשהיא כאילו מייחלת לקבל תשובה חיובית, מועך את הלב.
אם שאלתם את עצמכם איך קורה שאנשים נורמטיביים הופכים לדרי רחוב, והאם כשזה קורה להם הם מאבדים גם את נשמתם, "פרח" מספק תשובות אפשריות, אך לא פתרונות. שאלה שהסרט אינו עוסק בה היא איזה מין גברים אלה שבאים לנצל נשים שסבלן חקוק בגופן. אבל היא נוכחת שם מעצם כך שכמה גברים מזדמנים מתדפקים על חלון המכונית, בהנחה שהנשים בתוכה נמצאות שם בשבילם. "פרח" לא קל לצפייה, אך הוא אוחז בגרון, וגורם לנו להתאהב בגיבורה המרתקת שלו, שאוהבת את פרינס ויונה וולך, וופל בלגי וסמים.
פרח, 81 דק, עכשיו בכאן BOX ובעמוד היוטיוב של כאן 11
