תל אביב התעוררה בבוקר של ה-8.10 למציאות חדשה. העיר התאיינה. זה לא היה דומה בשום צורה לקיפאון של סגרי הקורונה. זה רק נראה דומה. גם אז ב-2020 שמענו את האוכלוסיה הצעירה בעיר מדברת על עזיבה, כי מהי בכלל תל אביב כשהכל בה סגור וצריך להתבצר בדירות שכורות מופקעות מחיר ולצאת לחל"ת? מה שהשתנה זה שעברו שלוש שנים, העיר הפכה יקרה עוד יותר, ואז בשבת השחורה התמוטטה תפיסת הביטחון האישית של כל אזרח בישראל. הפעם שוק הדירות להשכרה הגיב מיידית.

כמעט 20 שנה לא נראה כדבר הזה: בבת אחת הפך היצע השכירויות בעיר לנדיב, מגוון ושופע הזדמנויות. סאבלטים לוהטים במחירים מופחתים מילאו את קבוצות הפייסבוק, דירות ביד2 נותרו באוויר שבועות ארוכים גם בשכר דירה נמוך משמעותית מבמקור, וביפו ירדו בבת אחת מחירי השכירות כתוצאה ממחיקה מוחלטת של הביקוש, במקרים מסוימים בעשרות אחוזים. ברחבי העיר כולה, על פי מספר מתווכי דירות ששוחחנו עמם, נרשמה ירידה של עשרה אחוזים לפחות בשכר הדירה המבוקש, אך דירות רבות נותרות ריקות, על אף התאוששות מסוימת שמורגשת בשבועיים האחרונים במקביל לירידה במספר מטחי הרקטות על תל אביב, ולחזרתה של העיר כולה לשגרה חדשה ומשונה.

"הסיפור הגדול של שוק השכירות עכשיו זה הממ"ד", מספר מתווך ותיק בעיר. "זאת השאלה שכל מי שמתקשר שואל. אין ממ"ד? לא מעניין. זה השינוי הגדול בהשוואה לתקופת הקורונה, האלמנט החדש שמשנה את השוק. אם עד אוקטובר אנשים היו מוכנים לשלם יפה על דירות טובות ומשופצות בבניינים ישנים, עכשיו אם אין מקלט בבניין זאת בכלל לא אופציה מבחינתם. רוב הדירות שעומדות ריקות ומורידות מחירים הן דירות מהסוג הזה. עסקאות שכירות על דירות עם ממ"ד או בבניין עם מקלט עדיין יש, אבל באופן כללי אנשים נמצאים גם בחרדה כלכלית והשוק האט עוד לפני המלחמה, וגם האספקט הזה רק מתחזק עכשיו.

בלי ממ"ד. בלי עבודה. בלי חלום

מיהם האנשים שעוזבים את הדירות השכורות שלהם? אפשר לחלק אותם למספר קבוצות עיקריות: רווקים ורווקות שגויסו בצו 8, צעירים שאיבדו את מקום העבודה שלהם או יצאו לחל"ת ואינם יכולים לממן את השכ"ד הגבוה, משפחות עם ילדים שמתגוררות בבניינים נטולי ממ"דים ומרחבים מוגנים באמת. כל האנשים ששוחחנו איתם ציינו את תחושת הביטחון והמוגנות כפקטור משמעותי בהחלטתם. רובם גם רואים בזה עניין זמני ומקווים לחזור אל תל אביב בהקדם האפשרי או עם סיום מצב המלחמה.

המלחמה תפסה את עמית סגל (24) כשהוא בדיוק בשבועות המעבר לתל אביב מבית הוריו בירושלים. הוא רק עבר לתל אביב, התמקם, סידר את הבגדים בארון החדש, קנה בסיס מיטה מהמרקט פלייס והתחיל להכיר את השותפות שלו. נו אתם יודעים, דירה ראשונה בתל אביב. אלא שאז הגיעה השבת ההיא, ועמית הבין שהוא גר בבניין נטול כל מיגון. זו הייתה הסיבה הראשית מבחינתו לחזור אל ההורים. "תל אביב מרגישה הרבה פחות מוגנת", הוא אומר. "מרבית הבניינים בעיר ישנים, ויש תחושה של חוסר ביטחון במידה ולמשל תהיה נפילה באיזור שלי. בירושלים יש הרבה פחות אזעקות וגם ממ"ד בתוך הבית של ההורים".

העובדה שבניינים לא ממוגנים בדרום העיר שספגו פגיעות רקטה לא גבו גם קורבנות בנפש היא בעיקר תוצאה של מזל גדול, אבל תחושת המוגנות – או יותר מדויק, היעדרה הפתאומי – היא לא הטריגר היחיד לעזיבה: "מאז המעבר לא הספקתי למצוא עבודה, ולהיות מובטל בתל אביב זה אף פעם לא רעיון טוב", הוא אומר, ומדגיש כי הוא רוצה לציין לטובה את בעל הדירה שלו שהחליט לקצץ ב-50 אחוז (!) את שכר הדירה,דבר שהקל עליו משמעותית בתקופה הזו. "ברגע שאמצא עבודה אני חוזר לעיר", הוא מסכם ואומר.

עם תינוק. בלי ממ"ד. עדיף לעבור לנתניה

ההיצע העשיר הפתאומי בתחום הסאבלטים מוסבר, בין היתר, בעובדה שזוגות צעירים עם ילדים קטנים ותינוקות לא המתינו יותר מדי כדי להבין מי נגד מי ומיהרו לעזוב דירות נטולות מיגון כבר בימים הראשונים למלחמה, והעדיפו כל פתרון בטוח אפשרי על פני המתח הקבוע של ההמתנה לאזעקה וליירוט הבא בחדר המדרגות הלא-באמת-מוגן.

אורטל אליאס האורסטוק (33) ויונתן האורסטוק (40) הם כבר שועלים עירוניים ותיקים יחסית, וחיים בתל אביב כשש שנים. במשך השנים הללו היו פה ושם מבצעים ועלה מדי פעם הצורך להיכנס למקלט בבניין, אלא שהוא לא מאוד שמיש לדבריהם, והם נטו להסתפק רוב הזמן בחדר המדרגות ולהסתופף בו עם שכניהם בפיג'מות, כמרבית תושבי הבניינים הישנים בעיר, גם באזורי לב העיר והצפון הישן היוקרתיים יותר. אלא שלפני ארבעה חודשים הצטרף למשוואה משתנה נוסף: בנם התינוק.

"אין ממ"ד בתוך הדירה, ואני פשוט לא רואה את עצמי רצה עם תינוק על הידיים בין הנקות להשכבות למקלט שהוא גם ככה לא הכי שמיש". מספרת אורטל. מתחילת המלחמה הם עברו לאמא של יונתן בנתניה, הם גם הציעו את דירתם למפונים מהדרום אלא שאף אחד לא שש לגור בדירה בלי ממ"ד בימים אלה. עם זאת, מספרת אורטל שהיא מאמינה שהם יחזרו בשבועות הקרובים, ברגע שתהיה רגיעה משמעותית באזעקות. '

'הלב שלנו לגמרי בתל אביב וגם העסק שלנו", היא מספרת. "אנחנו מנהלים מערך ספיד דייטים לרווקים ורווקות שעונה לשם 'היכרות עם מחויבות'. אגב, עכשיו אנחנו מארגנים מערך מתנדבים רווקים ואירועי זום היכרות ללא עלות. אף אחד לא רוצה להיות לבד במלחמה". בהקשר זה יש לציין שחלק מהרווקים והרווקות עמם שוחחנו ציינו את עניין הבדידות כחלק משיקולי המגורים שלהם בזמן המלחמה. זה דבר אחד להיות רווק.ה בעיר תוססת שאפשר לצאת בה כל לילה כדי להכיר אנשים חדשים, זה דבר אחר לגמרי לשבת לבד בדירה ולחכות לאזעקה הבאה.

נסענו לחו"ל, נתקענו בחו"ל, חזרנו מחו"ל

תופעה נוספת שלא ברור היקפה, היא מספר התושבים בעיר ששהו בחו"ל בזמן המתקפה של השבעה באוקטובר והחליטו להאריך את שהותם עד יעבור זעם, כמו גם מספר התושבים שטסו לחו"ל מיד בתחילת המלחמה עם כרטיס בכיוון אחד עד שעשן הקרבות יתפזר. על פי דיווחים אנקדוטליים שהתאספו במערכת, יש לפלח האוכלוסיה הזה תפקיד לא קטן בהיצע הסאבלטים הפתאומי.

"באותה שבת בערב כבר ארזנו מזוודות וביום ראשון טסנו לברלין", מספרת שרון (41), אמא לשני ילדים בני 7 ו-10 מפלורנטין. "יש לנו דירה נחמדה מאוד ואנחנו משלמים עליה לא מעט, אבל ברגע אחד היה ברור לנו שלא סביר להישאר בה. הצלחנו לסאבלט את הדירה מרחוק שבוע אחר כך לעיתונאי בריטי שהגיע לארץ כדי לסקר את המלחמה, היה לנו מזל. כל הבניין התרוקן מדיירים ורק בשבוע האחרון התחילו לחזור אליו. זה בניין ישן, אם רקטה מתעטשת לידו הוא מתפורר. מצאתי כאן מסגרות לילדים, כולנו רוצים לחזור אבל כל עוד המלחמה נמשכת זה בכל מקרה לא יהיה לחזור לבית שלנו".

ולא רק מי שטסו לחו"ל מסבלטים. גם מי שבדיוק חזרו. את עדי וגבע (29) המלחמה בכלל תפסה בתאילנד הרחוקה. הם נסעו לטיול ארוך בן חצי שנה, סיבלטו את הדירה בעיר ושתו שייק על החוף בקוסמוי. ברגע שהתחילו לזרום הידיעות מהארץ הם הבינו שהם חייבים לחזור. הם שבו באחת מטיסות החילוץ של אל על מתאילנד, אלא שהדירה שלהם נותרה מסובלטת והם התחייבו לדיירת לעוד מספר חודשים.

"בינתיים נדדנו בין הבתים של שני ההורים שלנו, וגם שהינו באילת שבוע עם חברים שפונו מהעוטף", הם מספרים כשאנחנו שואלים על סטטוס המגורים הנוכחי. "הסיבה המרכזית שאנחנו לא חוזרים היא שאנחנו לא רוצים לתקוע את הדיירת בלי דירה, וגם שכל כך יקר פה, אז אם יש הזדמנות קצת לחסוך – למה לא. אבל ברור שכשייגמר הסאבלט נחזור לדירה שלנו בתל אביב".

ביי ביי עיר, שלום מושב במקום שקט באמצע

בנקודת הקצה של ההיצע הנדל"ני הפתאומי שצנח עלינו, ועל פי כל הסימנים יתאזן בחזרה עם החזרה לשגרה כלשהי, נמצאים מי שכבר חשבו על עזיבת העיר וקיבלו פוש אחרון מהמלחמה עכשיו. כבר כמה שנים שהדיבור על עזיבת העיר מתחזק במגזר הקריאייטיבי, כתוצאה ממשבר הדיור, משבר יוקר המחיה והשינוי המורגש באופיה של העיר, בעיקר בשכונות לב תל אביב והצפון הישן והפיכתן למתחמי הייטקיסטים.

"לפני המלחמה היינו בחיפוש אובססיבי אחרי בית במושב בשפלה", מספרים אדווה וארז (43 ו-50) שעזבו את תל אביב לצמיתות ועברו עם שלושת ילדיהם לישוב קטן באזור חדרה בשבוע השני למלחמה. "יש לנו דירת ארבעה חדרים קטנה שאנחנו שוכרים בעשרת אלפים שקל לחודש, וזה עוד נחשב מחיר טוב לאזור. הייתה בבעלותנו דירת שלושה חדרים בשכונת שפירא שמכרנו. ב-9.10 ראיתי מודעה על בית של חמישה חדרים עם גינה וב-11.10 סגרנו עליה. עברנו עם המזוודות ומזרונים שהעמסנו על האוטו כמו פליטים ואת שאר החפצים העברנו שבוע אחרי. הפחד ניהל אותנו".

בניגוד לרבים מהמרואיינים האחרים ששוחחנו עימם, לפחות כרגע אין להם שום כוונה לחזור. "בסדר, אז יחזרו לשגרה והכל יהיה סבבה איזה שנה-שנתיים והמחירים ימשיכו לעלות, אבל עכשיו אנחנו כבר מבינים שהפנטזיות על חיזבאללה מורתע לא ישמרו עלינו. השילוב של המצב הכלכלי יחד עם העובדה שבכל רגע נתון יש אלפי טילים של נסראללה שמכוונים עלינו ושאנחנו לא סומכים יותר על המדינה שתשמור עלינו, הופך את זה להחלטה מאוד קלה עם כל האהבה שיש לנו לתל אביב".

• תל אביב נלחמת
• הבועה
• ❤ תל אביב
• דירות בתל אביב
• דירות להשכרה
• סאבלט

>> מיקה דוארי היא זמרת יוצרת, בת להורים חוזרים בתשובה שהתגרשו כשהייתה קטנה, ומאז נדדה בין 19 בתים.לכבוד האלבום השליש שלה, "אני בעצמך" שיצא בתחילת החודש, היא לוקחת אותנו למסע בין שש מהדירות שהיו לה בתל אביב. מצ"ב הסינגל השלישי מתוך האלבום, "אתה רגיש". האזינו

1. רחוב לבנדה (ליד התחנה המרכזית 2014)

בדירת מרתף מתחת למוסך, באולפן הקלטות שלא עבד. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בתל אביב אז באמת לא הכרתי כלום, פשוט הגעתי. לא פרקתי את הדברים שלי בחודש שגרתי שם, כנראה לא הרגשתי בבית. יום אחד אח שלי בא לבקר אותי, ראה את חדר המדרגות והוציא אותי משם. הוא לא האמין ששם אני בוחרת לגור. הרחוב עצמו הוא רחוב קטן והיו שם בעיקר מהגרים שלא מצאו את מקומם. הדבר המיוחד ברחוב, למרות שלא מצאתי את עצמי שם, זה אולפן ההקלטות הנחשב "פלוטו", אליו מגיעים הרבה מוזיקאים.

2.רחוב מגדל (נווה צדק 2015)

ההפך הגמור, ממלכה מעולם אחר, בית עצום ו-7 בנות (כולן אמניות) שמדי פעם לומדות תורה. טוב, בוא נגלה את האמת, רק אני הלכתי לשיעורי ימימה, אבל הגיע אלינו פעם בשבוע רב ולמדנו תורה יחד או משהו בסגנון. זו הייתה הפעם ראשונה בחיי שהרגשתי בית. יש לי משם חברה עד היום שגם ניגנה איתי יחד בלהקה. ונווה צדק בעיניי הוא אחד האזורים הכי יפים בתל אביב – הבתים הישנים עתיקים ולא מסתירים נוף, יש את הגלידה של המלכה "גולדה" וסוזן דלל שזו רחבה מהממת עם מופעים יפים בפנים ומתחם התחנה ופארק המסילה שהוא מאד קרוב והיום הפך למקום מגניב עם מסלול להליכה ואופניים ובית קפה. בקיצור, אזור נעים שגם היום אני מטיילת בו.

3. קריית שלום (2016)

שכונה מאד כפרית עם יותר ירוק וטבע יחסית לתל אביב. יש משפחות שגרות שם הרבה שנים ומרגישים שהם "האנשים האמיתיים" של המקום, ויש בזה משהו פשוט ואותנטי. גרתי שם עם בן זוג והיינו עושים ארוחות שישי על גבעה קטנה שנמצאת שם וקראנו לה "פארק איילון" כי הייתה צמודה לכביש איילון דרום. אני זוכרת שמאד אהבתי את המכולת והמוכר הפשוט, את הפיצה הקטנה, משהו שם כאילו נשאר בשנות ה-70' וזה מילא אותי השראה יותר מהרחובות העמוסים והגדולים כמו אלנבי.

4.שוק התקווה (2020)

לא זוכרת את השם של הרחוב, גרתי שם בסאבלט לחודש-חודשיים בבית צמוד קרקע עם גג נורא גדול, וגם היאוש היה גדול, וגם האסבסט. זה היה בית מדהים אבל השותפה שם יום אחד החליטה להתעלם ממני, מזל שלשותף שהיה קרוב לעזיבה היה פסנתר ולב טוב. אהבתי לבקר בשוק התקווה. זה שוק נורא חמוד ומקומי. לצערי הגעתי בשיא הקורונה אז קרבה לבני אדם הייתה בקושי המלצה. היו בגינה עלי גת בשפע. הם פשוט גדלו שם.

5. יפו, פוסטל (2020)

גרתי ברחוב הדואר בהוסטל שנקרא פוסטל, המיועד בעיקר לתיירים אבל גם לאנשים שבאים לזמן קצר. יפו, כפי שגיליתי אז וגם היום, הרבה יותר יפה ומעניינת לי מתל אביב. הרחובות, הבניינים, האנשים, משהו מרגיש לי מסקרן ומתאים לי יותר. החדר שהשכרתי בתוך ההוסטל היה קטן נורא, בלי מזגן, בשיא הקיץ ושיא הקורונה.

6. שדרות ירושלים (2020 – היום)

המקום שבו אני גרה כיום, תכף כבר שלוש שנים בצפון יפו בבית מהמם עם הרבה מקום ואור ואוויר ושותפים מגניבים. אני מאד אוהבת את הגג של הבניין, זה המקום הקבוע שאני הולכת אליו בשקיעות, משתדלת לא לפספס. מאד אוהבת את השוק היווני, ולאכול כנאפה עם גלידה קרה ותה נענע. יש כאן את הסמטאות הכי יפות שיש, מלא מקומות עם אוכל טעים בשוק (כמו פועה), הרבה אמנים ואומנות. גן הפסגה זה אחד המקומות היפים שצופה על כמעט כל תל אביב ועל הים. בשבתות אני משחקת שם ששבש ושחמט עם הבן זוג שלי. יש גם שביל על הים מנמל יפו עד לבת ים עם משטחי דשאים פסיכים וגבעות. מתה על האזור הזה.

• העיר שלי
• דירות בתל אביב
• סאבלט
• דירות שותפים
• יפו
• שדרות ירושלים
• רחוב לבנדה
• נווה צדק
• קריית שלום

>> טיים אאוט סופ"ש // גיליון 899: משבר הדיור שלנו

חופשת סמסטר, דצמבר 2021. חברה שלי ואני מצאנו את עצמנו נטולות דירה בתל אביב, ובלי אופק כלכלי ממשי להשכיר אחת באופן קבוע. הפתרון היה ברור, סאבלט. השאלה הבאה שעלתה היא איפה מחפשים? בתור מישהי שגדלה בפרוורים המלוקקים, א.ק.א – צפון תל אביב, תמיד הייתה לי משיכה חזקה לחקור את הדרום הרחוק. התמזל מזלי וזמן לא רב לפני החופשה המדוברת יצא לי לבקר בדירה באיזור שלא ראיתי כמותו, צפון עג'מי.

מסיבה לא ברורה, אזור עג'מי קסם לי כמו שדירת שלושה חדרים משופצת בלב העיר קוסמת לזוג צעיר שמצפה לילד (או כלב, אני לא שופטת). מהרגע שרגלי ירדה מהאוטותל שנאלצתי לקחת בשביל להגיע לשם, התאהבתי. אולי זה הדו קיום, אולי הקרבה לים, אולי הגולמיות של המקום ואולי זאת העובדה שאיך שהגעתי לשם, נתקלתי בטווס משוטט ברחוב. שוב, צפון תל אביבית. הפעם היחידה שראיתי טווס היא בלוגו של NBC.

כשהחלטנו לחפש סאבלט, הכיוון היה ברור. אז מה אם העבודה שלי היתה במרחק 40 דקות בלי פקקים ותחנת האוטובוס הקרובה ביותר היא במרחק פודקאסט? בסאבלט מותר לחלום בגדול. כי בסופו של יום, מדובר בסטוץ. לא משנה כמה בעיתיים הפיצ'רים או כמה חוסר התאמה יש בצרכים אל מול הנתונים – הכל זמני וחולף, מה שמאפשר הנאה טהורה וחסרת שיפוטיות. זאת כמובן, לעומת חיפושי דירה, אותם ניתן להמשיל לחיפוש אחר זיווג הגון או אב ילדים במינימום. במקרה כזה יש לבחון כל מרצפת וקיר מקולף או שאתם עלולים למצוא את עצמכם בגירושים מכוערים. כלומר, הפרת חוזה.

>> כך תוכלו לפעול נגד בעלי דירות לא הוגנים
>> השכונות הבאות שלכם: לאן תעברו לגור במהלך העשור הקרוב?
>> עוזבים את העיר: ת"א בועטת אותנו החוצה. איש לא מזיל דמעה

פוסט שפרסמנו בקבוצת הפייסבוק המקומית של שכונת עג'מי הביא תוצאה מהירה – ״אנחנו טסים היום בלילה, יכולות לבוא לראות את הדירה עוד שעה?״. תוך חצי שעה הגענו ליעד. זה היה טוב יותר מכל מה שיכלנו לדמיין. מתחת לדירה חיכתה לנו קבלת פנים של מצעד כריסמס מפואר עם סנטה קלאוס רכוב על ריקשה מקושטת וכל ילדי השכונה מצוידים בכלי נגינה ומצנפות אדומות. עלינו למעלה ובליבנו ידענו שאול ווי וואנט פור קריסמס איז האר.

אם סאבלט זה סטוץ יכול מאוד להיות שנפלנו על המרגי של הדירות. עם נוף ישיר מהמרפסת לים, 5 דקות הליכה משוק הפשפשים, קפה משובח מתחת לבית וסופר עם מחירים שעדיין לא הושפעו מהג'נטריפיקציה. עם כי מחיר הסאבלט, היה בהתאם לתענוגות. כלומר, הרבה מעבר לתקציב שלנו. הזוג המקסים שתכנן לסבלט את הדירה היה מבוגר מאיתנו כמעט כפליים כך שהם יכלו להרשות לעצמם את הדירה המשופצת באיזור החלומי. לאחר פלירטוט עדין סביב אהבה משותפת לעציצים שלהם, כולנו הרגשנו כי טוב. ובתור אשת עסקים מפולפלת אך ענייה, ידעתי שהם צריכים לסגור עכשיו בכל מחיר, הרי עוד שלוש שעות הם צריכים להיות בשדה תעופה, וכך סגרנו על מחיר שנמוך בהרבה משווי הדירה.

יום לאחר מכן כבר נכנסנו לדירה. הכל היה מושלם חוץ מדבר אחד – עיצוב הפנים. בין פוסטרים של גורו\מנהיג כת הודי למנגנטים עם משפטי עזרה עצמית על המקרר, אפשר לומר שלא ממש הרגשנו בבית. חודשיים זה הרבה זמן, אמרנו לעצמנו. והחלטנו לעצב מחדש את הכל, כולל תמונה בגודל מטר על מטר שהבאנו מהבית כדי לתלות בסלון. את החפצים שלהם כמובן, איחסנו בביטחה וצילמנו את כל הפינות כדי שנדע בדיוק איך להחזיר.

>> הדירה הגרועה שלי: פרייארים לא מתים בעירנו היקרה
>> הדירה הגרועה שלי: איך מצאתי את עצמי עם שותפה בת 65
>> הדירה הגרועה שלי: הבית הרדוף הראשון עם רהיטים מאיקאה

וככה מצאנו את עצמנו במשך חודשיים חיות בדירת החלומות הרבה מעבר לתקציב שתכננו. התחלנו את הבקרים בהליכה נעימה לים דרך הנמל, עוצרות לשוחח עם הדייגים. המשכנו בקניות אצל הירקן ובאטליז הסמוך, מנופפות לשלום לבעלי המקצוע כאילו אנחנו מינימום בנאמבר של גוד מורנינג בולטימור. משם עברנו לבישולים במטבח המפואר שלנו שכולל פיצ'רים של מבוגרים כמו נינג'ה ומכונת פסטה. סיימנו את היום בשקיעה בפארק, משחקות עם כלבים רנדומליים. התחושה הייתה שאנחנו מלוות חיים שלא שלנו, והם פשוט נפלאים.

הימים עברו מהר והסאבלט הגיע לסיומו. נאלצנו להתחיל לעזוב את החיים בדירה החלומית ולהחזיר אותם לבעליהם המקוריים. אבל לא היינו מוכנות להפרד בלי מאבק אחרון. ״בטוח שאתם לא רוצים להשאר בחו״ל?״ שאלנו בנימוס, תוך כדי שאנחנו מונות את כל הדברים המחורבנים שקרו בארץ בחודשיים האחרונים. ״טוב, בסדר.״ נכנענו. ״אבל אם אתם צריכים מישהו שישמור לכם על העציצים בפעם הבאה אתם יודעים איפה לחפש אותנו״. החזרנו את החפצים למקומם, השארנו בקבוק יין במקרר, שמנו פתק חמוד על השולחן, את המפתחות במחבוא שלהם ועזבנו.

>> מלכוד 22 ומעלה: כלוב הזהב של ההורים התל אביבים

חזרנו לחיים המשמימים שלנו. בלי נוף לים, בלי דייגים, בלי דו קיום, בלי כלבים בשקיעה. פתאום שאלנו את עצמנו, למה שלא נקח עוד סאבלט? נלווה עוד חיים של אחרים. הפעם בשכונה אחרת, אולי בכרם התימנים או בשפירא. בעודנו מצטרפות לקבוצות פייסבוק קיבלנו טלפון זועם. ״הקריסטלים שלי! נגעתן בקריסטלים שלי! אתן לא יודעות שלא עושים את זה? זה פוגע באנרגיה שלהם״. ״סליחה, באמת שניסינו להחזיר את הכל למקום״. מבוישות ומובסות נחתה עלינו ההבנה – אף פעם לא נצליח להרגיש בבית, בבית שהוא לא שלנו.

• ❤ תל אביב
• דיור
• סאבלט
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 899 // משבר הדיור שלי

• Facebook
• Twitter
• Email

היי ילדים, את ההשראה למילה הראשונה שנסביר לכם במדור החדש שאבנו מהאירוויזיון, או כמו שהתל אביבים קוראים לו: דרך מהירה לעשות כסף מהבית.

נכון שלפעמים אתם חולמים חלום רע בלילה, או סתם מתגעגעים לאימא ואבא, ואז אתם קמים מהמיטה שלכם ועוברים להתפנק במיטה הגדולה שלהם עד הבוקר? יפה. חשבתם מה קורה בחדר שלכם בזמן שאתם אצל ההורים? קייטנה, זה מה שקורה. כל המפלצות שמתחת למיטה שלכם, אלה שרק מחכות לטרוף אתכם אם רק תוציאו יד או רגל מהשמיכה, מגלות פתאום שאפשר לעשות שכונה.

עוד כתבות מעניינות:
אל תיגע בפוחלץ: פרס ההצטיינות המוזר במוזיאון הטבע
פרידה מסופר הילדים אמי רובינגר (וחמש המלצות)
מתכננים לסבלט בתקופת האירוויזיון? כך עליכם לנהוג

המחשבה הראשונה שלכם היא ודאי, "איך אני יכול להרוויח מזה?". ובכן, סאבלט הוא התשובה: המפלצות משלמות לכם על כל לילה שבו הן ישנות לכם במיטה כשאתם לא נמצאים בה. נשמע כיף ומשתלם לכולם, אבל זכרו: אם תיתנו למפלצות לישון אצלכם יותר מדי זמן הן יהרסו לכם את החדר, כי הן חיות אדם ולא יודעות לדאוג לו כמוכם. הפתרון: להעלות את המחירים כדי שרק מפלצות מנומסות יוכלו להרשות לעצמן את המיטה שלכם. בכלל, אם אתם נותנים לזרים לישון במיטה שלכם, דאגו לרושש אותם כמה שיותר.

• סאבלט
• כשתגדלו תבינו
• עם הילדים

• Facebook
• Twitter
• Email

ללכת על בטוח

בתקופת האירוויזיון מותר לעלות בצורה משמעותית את המחיר שאתם דורשים לסאבלט שלכם אבל מבלי לאבד את צלם האנוש. מצד אחד מדובר בביקוש והיצע, מצד שני עושה רושם שהשוק נקלע לעיוות מוסרי שלא הייתם רוצים להיות חלק ממנו, אפילו בשביל הסיכוי הקטן שכן יש קארמה בעולם.

צמוד למדד

הדרך הטובה ביותר היא לקחת את המחיר שאתם דורשים בדרך כלל ולהעלות אותו ב־10 עד 20 אחוז. אופציה נוספת היא להשתמש במחשבון של איירביאנבי שמראה מה הממוצע סביב אותה תקופה ולדרוש מחיר דומה. אל תלכו שולל אחרי אנשים שמספרים לך שהצליחו להשכיר את הדירה שלהם במחיר מופקע.

שותפים לבצע

אם סבלטתם את הדירה שלכם ובחרתם במקום להישאר לישון אצל חברים בתל אביב (כי לא בא לכם להחמיץ את כל הכיף שיהיה כאן) אתם מחויבים לחלוק בצורה עקיפה עם המארחים שלכם את הרווחים שעשיתם. לא מדובר בהעברה של כסף מזומן אלא בהזמנה לדרינקים על חשבונכם, תשלום במסעדות וכל דרך אחרת שבה אתם מביעים בפניהם את הערכתם על כך ששיתפו פעולה עם תאוות הבצע שלכם.

בלי חרטות

בשום פנים ואופן אין לבטל סאבלט שהוזמן מראש עבור הצעה הרבה יותר אטרקטיבית. מדובר בפשע נגד האנושות.

מודעות עצמית

זכרו! בעת שאתם גובים מחיר עבור סאבלט בתקופת האירוויזיון אתם לא רק נציגים של תל אביב, אתם נציגיו של העם היהודי כולו, על שלל הסטריאוטיפים שנדבקו אליו במהלך השנים.

• תל אביב
• הקוד האתי
• אירוויזיון 2019
• עירוני
• סאבלט