בילדותי היה לי תקליט של מיטב להיטי הקרפנטרז. ידעתי את כל המילים של כל השירים, ורקמתי לי פנטזיה שהזמרת שנבחרה לייצג אותנו באירוויזיון אינה יכולה להופיע וברגע האחרון אני מתבקשת לעלות לבמה במקומה (לא זוכרת איך בכלל הגעתי לשם), אבל במקום לשיר את השיר שנשלח לתחרות, אני שרה שיר של הקרפנטרז.

לריצ'ארד לינקלייטר היו חלומות ילדות שונים. הוא נולד ביוסטון שבטקסס, וגדל בשנות השישים בקרבת מרכז החלל, בעידן שבו הרוסים והאמריקאים התחרו מי יגיע ראשון לירח. בפנטזיה של לינקלייטר סוכנים של נאס"א – שהתרשמו מאוד מעבודות המדעים שכתב לבית הספר – גייסו אותו להציל את תכנית החלל. מתברר שרכב הנחיתה הירחי נבנה בטעות בקנה מידה קטן מכדי להתאים לאסטרונאוטים הבוגרים, ולכן הוחלט לשלוח לירח את סטאן בן העשר, כדי שיבדוק את השטח עבור ניל ארמסטרונג, שיגיע לשם כמה ימים אחריו בטיסת אפולו 11.

>> תראו תראו: עוד המלצות, ביקורות, רשימות ורשמים על מסכים באתר הספוילר
>> למה הקומדיות הרומנטיות בנטפליקס כל כך גרועות? שאלנו וענינו

הרעיון המקסים הזה פותח את סרטו החדש של לינקלייטר, והוא מעלה חיוך דווקא משום שהוא מוגש ברצינות מלאה. יש לציין שהסרט עלה בנטפליקס ב-1 באפריל, התאריך המושלם לסרט על ילד שהיה הראשון להלך על הירח. לינקלייטר השתעשע ברעיון לצלם את פנטזיית הילדות שלו כבר לפני כעשרים שנה, והכוונה המקורית היתה לעשות סרט לייב-אקשן. אבל בחלוף הזמן "אפולו ½10: הרפתקה בעידן החלל" התעצב כסרט זיכרונות באנימציה רוטוסקופית. מדובר לא רק בזיכרונות פרטיים של הבמאי. ב-2017 לינקלייטר פנה אל תושבי יוסטון וביקש מהם לשלוח לו סרטונים ותמונות משנות השישים. נראה שהוא כל כך התלהב מהחומרים שקיבל, שבסופו של דבר הסרט שלו מורכב משני חצאים – רצף אסוציאטיבי של זיכרונות ילדות באורך של כ-45 דקות, ועוד 45 דקות המוקדשות להמראתו של הגיבור הצעיר לירח.

לסטאן יש חמישה אחים ואחיות, שככל הנראה חיו בהרמוניה מושלמת, וזה מקור לשלל זיכרונות מחוויות משפחתיות שסבו סביב חידושים מרגשים כמו טלפון לחצנים, 31 הטעמים של גלידה בסקין רובינס, וזיהוי היפים ברחוב על פי סגנון לבושם. חלקו הראשון של הסרט מלא רפרנסים תרבותיים לפזמונים, לסרטים וליקום הטלוויזיוני בימים הפרהיסטוריים שבהם היו רק שלוש רשתות. בשבתות שודרו סדרות מצוירות בזו אחר זו והן מקור ההשראה לחזות של הסרט. לינקלייטר כבר התנסה באנימציה רוטוסקופית בסרטיו הפילוסופיים "חיים בהקיץ" ו"סורק באפלה". אלא שהפעם, כאמור, מדובר בסרט זיכרונות סמי-אוטוביוגרפי וחצי מתוק, בדומה ל"בלפסט" של קנת בראנה, רק עם טיסה לירח במקום קלישאת האהבה הראשונה.

אחד הזיכרונות העיקריים הקשורים בטלוויזיה הוא השידורים הישירים של כל ההמראות לחלל. סטאן הבוגר (קולו של ג'ק בלאק) מספר שהלימודים בבתי הספר היו מופסקים וכל התלמידים היו צופים בשידורים החיים עד שהחללית היתה נעלמת בשמיים. בשנת 1972 למדתי בבית ספר יסודי בלנסינג שבמישיגן, ואני יכולה להעיד שהמנהג הזה לא היה ספציפי ליוסטון, והוא נמשך גם בשנים שאחרי הנחיתה הראשונה על הירח.

לינקלייטר כבר הקדיש סרט להתבגרות בטקסס, שהיה ליצירתו המהוללת ביותר. ב"התבגרות", כמו ברוב הסרטים שגם כתב ("סלאקר", טרילוגיית "לפני הזריחה"), הוא חיפש ובחן אופנים אלטרנטיביים לספר סיפור, תמיד מתוך מחויבות לאמת של הרגע. את זה הוא עושה גם כאן, אך הפעם הוויתור על תבנית עלילתית קלאסית מייצרת תחושה של העלאת זיכרונות סביב מקרן שקופיות. וכמו בערב שקופיות זה נוסטלגי ומענג עד שבשלב מסוים זה מתחיל קצת לעייף, אף שכל זיכרון בפני עצמו חינני ושובה לב.

כאמור, אחרי רצף הזיכרונות אנחנו חוזרים לסיפור טיסתו של סטאן לירח. גם החלק הזה נטול מתח דרמטי כי הכל עובר ללא כל תקלות, כמו שהוא מספר לנו כבר בהמראה. זה לא סרט הוליוודי שבו חלליות נאלצות לחמוק מהתנגשויות עם אסטרואידים או מעימותים עם חייזרים. כדי שהפנטזיה תהיה מושלמת, ההכנות להמראה, הטיסה והנחיתה מתוארות בפרוטרוט וברצינות, כאילו מדובר בריאליזם טהור. הדרמה היחידה היא העובדה שטיסתו של סטאן לירח היא סוד כמוס, שאף אחד מחוץ לנאס"א לא יכול לדעת עליו. לכן כשהוריו יושבים בהתרגשות לצפות בהמראה של אפולו 11 לירח, סטאן נרדם מול הטלוויזיה. הוא הרי כבר היה שם וראה הכל.

זה רעיון יפה, ודימוי מקורי להתבגרות (סטאן ודאי אינו מודע לאלמנט הפאלי שבחללית ממריאה), ועם זאת הרגשתי שגם החלק הזה של הסרט נמשך זמן רב מדי, והוא קצת איבד אותי. אבל בסך הכל זה סרט שנוצר עם המון אהבה, ואם אתם חובבים של לינקלייטר לא תרצו לפספס אותו. הוא מתאים במיוחד לצפייה משפחתית.

★★★✯3.5 כוכבים
Apollo 10 1/2: A Space Age Adventure בימוי: ריצ'ארד לינקלייטר. עם ג'ק בלאק. ארה"ב 2022, 97 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• נטפליקס
• ריצ'רד לינקלייטר
• מדע בדיוני
• אנימציה
• סיקסטיז

החנות הקטנה של ציפי סיקסטיז ("זה היה השם שלי ותמיד יהיה") הייתה לא פחות מסנסציה אופנתית בשנות התשעים בתל אביב. בני ובנות נוער נהגו לדהור בהמוניהם מרחבי הארץ אל המחסן העמוס של ציפי אשר הציע להם את מוצר הדגל הפופולרי: "מכנסי ציפי" בגזרת פדלפון או סטרייט במחיר קבוע של 50 שקלים. מה היה סוד הקסם? בין היתר, החיפוש אחר זהות אינדיבידואלית בתקופת ההתבגרות; אמנם מכנסי ציפי הגיעו בגזרות קבועות, אבל לכל זוג היה את הקטע שלו: צבע זוהר, פרינט מעניין, כפתור מיוחד או ריצ'רץ' מגניב – מעין וואן פיס שהצליח לזקק את הוייב של הקונה.

"אלה היו דברים שלא מוכרים אותם בחנויות. לא סטנדרט", טוענת ציפי. "התאמתי לכל בן אדם לפי האופי שלו. יש אחד ערס, אז נתתי לו מכנס של ערס. בחור אחד כתב לי "גם הערס וגם ההיפי קונים אצל ציפי". זה נכון."

בשנים האחרונות החנות האיקונית שלה בשוק הפשפשים סגורה. עקב מחלת שחמת הכבד שתקפה אותה, ציפי הפסיקה לעבוד וכיום היא מתרכזת בדאגה לבריאותה.מפגש מקרי במחסן צדדי בשוק הפשפשים הוביל לקאמבק של "ציפי סיקסטיז" אשר יחגוג שני עשורים לחנות מאז פתיחתה. בקהילת השכנים ברחוב הקונגרס 9 בתל אביב, המכנים עצמם קהילת הפוטלאצ', החליטו להרים את הכפפה, את הכובע, את הג'קטים ואת המכנסיים הרבים שנותרו מהימים ההם, ולהזמין את ילדי שנות ה-80 לחזור אל הפריטים הנוסטלגיים של פעם (וגם וללמד את הצעירים מה היה כאן לפני זארה).

הלקוחות המילניאלים של ציפי שחלקם הפכו מאז להורים צעירים, זוכרים היטב איך מצד אחד של החנות עמדה רשת מדפים אינסופית שחילקה את אלפי הפריטים למידות, צבעים וסוגי בדים מהרצפה ועד התקרה וגם את הצד השני, אותו קישטו אינספור ברכות מעוטרות בתמונות של בני נוער שהשאירו מזכרת אישית לציפי על הקיר המפורסם, עוד לפני שדמיינו קירות דיגיטליים בפייסבוק.

בתזמון מושלם לחידוש המלתחה לקראת החורף ובמחירים שמתאימים לימי הקורונה, לא רק בגדים
יציגו השכנים בדירת שלושת החדרים שתוסב לחנות פופ-אפ במיוחד לאירוע; המבקרים גם יוכלו להציץ לראשונה בעשרות אלבומי הברכות והתמונות שנאספו מ-12 הסניפים שפתחה ציפי בתקופת השיא.

אז מה ציפי, איך מרגיש לך הקאמבק הזה?
"תראי, אני לא עובדת היום. כל יום אני בים, עושה כל מני פעילות גופניות ומצליחה לרפא את עצמי ולכן סגרתי את החנות. עבדתי מאד קשה כל החיים שלי. אבל היות ויש לי סחורה ויש דרישה, אז החלטנו שאנחנו מנסים להרים מחדש את ציפי. המארגנים הם אנשים טובים שעושים דברים טובים. חשוב לי שזה יהיה מין מקום כזה של בית. כמו שהיה פעם בשנות התשעים."

מה יהיה תפקידך בכוח?
"אני אעזור להקים את זה, להרים את זה איתם. לעבוד אני לא אעבוד, עשיתי את שלי. אבל אני רוצה לעזור להם להתקדם ולהצליח. עכשיו אני מעבירה את המוצר של ציפי לאנשים חדשים."

איזו סוג של סחורה נראה במכירה?
"המכנסיים הפדלפונים, חולצות, הכל יד שנייה, דברים שאת לא רואה בחנויות היום. ויהיו מחירים זולים. לכסף אין משמעות מבחינתי. נקים את העסק בצורה שתהיה שם קהילה, לא עוד חנות."

את מתרגשת לפגוש לקוחות מהעבר שיחזרו?
"זו סגירת מעגל בשבילי. כותבים עליי פוסטים, היום גם התקשרה אליי מישהי ושאלה אם אני פתוחה. זה היה החלום שלי לנוער. אני רוצה שזה יהיה כמו פעם כשאמא שלכם הביאה אתכם אליי, שזה יהיה מוסד חינוכי. לא נתתי לאף אחד את הסחורה שלי, רצו כל כך הרבה יצרנים ולא נתתי, שמרתי על הדבר הזה, כי חשוב לי שיהיה לילדים לאן לבוא."

ציפוטלאז', פופ-אפ אמנות, תרבות ומכירת בגדי וינטג', 20-21/11, הקונגרס 9, תל אביב-יפו
לדף האירוע בפייסבוק

• ❤ תל אביב
• אופנה
• סיקסטיז
• סטיילינג
• יד שנייה
• בגדי וינטג'
• שוק הפשפשים
• יפו
• החנויות הקטנות של תל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

לנורית אביב יש אובססיה. כבר שנים שהיא מתעסקת בשפות, חלומות וחלונות. סרטיה האחרונים עוסקים כמעט כולם בשפה וכמו בחלומות, גם בהם זולגת הילדות למציאות. בכל סרט יש חלון שמשקיף החוצה, ומזכיר שיש חיים מחוץ לסיפור שמסופר כרגע. החלונות מלווים את אביב דרך קבע. היא משתדלת להעלות מדי יום לעמוד הפייסבוק שלה תמונה הקשורה בחלון. לעתים זה הנוף הנשקף מחלון ביתה הפריזאי, ולפעמים זאת השתקפות של חלון לבן על זגוגית במוזיאון פיקאסו האהוב עליה. ״צילום הוא חלון. שפה היא גבול. ומה התפקיד שלי כצלמת אם לא לבדוק את השפה של התמונה, כלומר את הגבול שלה?״, היא שואלת.

אביב, 72, נולדה בתל אביב לזוג הורים שעלו מגרמניה. אביה היה האנס חיים פין, אחד מצלמי העיתונות החשובים בתולדות המדינה. היא עצמה מצלמת מגיל ארבע, והתמונה הראשונה שצילמה פורסמה כשהייתה בת שש וחצי. ״אני לא יודעת להסתכל על העולם בלי לצלם, בלי לעשות פריים״, היא מודה. בצבא שירתה כצלמת בעיתון ״במחנה״. עם שחרורה טסה לפריז והפכה לסטודנטית הראשונה בתולדות מגמת הצילום בבית הספר לקולנוע IDHEC (היום La Fémis), אחד מבתי הספר הנחשבים לקולנוע בעולם, שהוציא תחתיו במאים בעלי שם כמו אלן רנה. אביב הייתה גם לאשה הראשונה בצרפת שזכתה להכרה כצלמת מהמכון הלאומי לקולנוע, ובכך סללה את הדרך לצלמות שיבואו אחריה. ״הייתי הבחורה היחידה בכיתה, אבל לא ידעתי שהראשונה אי פעם״, היא מודה. ״היה נהוג שבנות ילמדו עריכה, אבל אני לא רציתי. העדפתי צילום. זה היה מקרי. לא הייתי סינפילית בכלל. המנהל בהתחלה לא הסכים, אבל התעקשתי וכנראה בגלל שלא הייתי צרפתייה הוא הסכים. בדיעבד זה כל כך מוזר. הכל היה בתמימות, לא באתי אז מפמיניזם מיליטנטי״, היא מודה. המעבר לפריז בגיל 20, בעיצומן של הסיקסטיז, לא היה דרמטי. ״הוא היה דרמטי בדיעבד״, היא אומרת, ״אבל הייתי ילדה תמימה ומה שעניין אותי היו הלימודים. לא הייתי מודעת לכל השאר״.

במאי 1968 הגיעה אביב למינכן כדי לעשות סטאז׳ בטלוויזיה. היא הכירה שם במאי שגייס אותה לצלם סרט על בתי ספר. במקרה, פרץ באותה עת מרד הסטודנטים באירופה וביתר שאת בגרמניה, והפך את הסרט למשמעותי בהרבה ממה שתיארו לעצמם היוצרים. בתום לימודיה חזרה לישראל, וב־1970 צילמה את הסרט ״שבלול״ על חבורת לול, בכיכובם של אריק אינשטיין, שלום חנוך ואחרים.

שלוש שנים מאוחר יותר הזמין אותה חבר מהלימודים לצלם את סרטו ״אריקה מינור״. ב־1974 הוצג הסרט בפסטיבל קאן. במקרה נכחו בהקרנה הבמאי הדגול ז׳ק דמי (״מטריות שרבורג״) ובת זוגו, הבמאית המוערכת אנייס ורדה. ורדה – צלמת בעצמה – התלהבה מצילום הסרט וקלטה את שמה של אביב בכתוביות. היא רשמה את שמה מבלי שידעה אם מדובר בגבר או אישה, והחלה במסע חיפושים אחריה. יומיים לפני תחילת צילומי הסרט התיעודי ״דגראוטיפ״, המביא את סיפור הרחוב שבו התגוררה ורדה, איתרה הבמאית הנודעת את הצלמת החמקמקה. החיבור שנוצר עם ורדה הניב כמה סרטים יפהפיים, וסלל את דרכה של אביב לקריירה קולנועית בינלאומית מפוארת.

ב־1980, כשעברה ורדה ללוס אנג׳לס יחד עם משפחתה, היא הזמינה אליה את אביב כדי להמשיך את עבודתן המשותפת. שם גם צילמו את הסרט האהוב על אביב במיוחד, Documenteur. אביב טוענת כי הוא מהאישיים ביותר של ורדה. ״הסרט נעשה מיום ליום״, היא נזכרת. ״למרות שהוא צולם בלוס אנג׳לס, כמעט ואין בו שמש. צילמנו רק בצל או בפנים״. האווירה הקודרת מתכתבת עם העלילה: אישה צרפתייה שחווה פרידה בארץ זרה ונאלצת לגדל את בנה הקטן לבדה. הסרט עוקב אחר התמודדויות היום־יום של הגיבורה, וכמה מהסצנות מצולמות במכבסה טיפוסית. ״אני זוכרת את הרגע הזה בלילה שצילמנו את האישה במכבסה. היינו רק אנייס ואני. האישה היתה רק עם עצמה, וזה היה רגע כל כך מקסים בעיניי״.

נדמה כי המוטיב העובר כחוט השני בקריירה המרשימה של אביב היא המקריות, וניכר כי היא מחבבת אותה. ״ככה, אגב, אני גם עושה פריימינג. אני קובעת מסגרת מדויקת, אבל משאירה בה מקום למקריות. כלומר, מאפשרת למקריות להתקיים. למשל בצילום, אני משתדלת להגיע לשטח אחרי שאני יודעת כבר הכל: מכירה את המרואיינים, יודעת מה הם הולכים להגיד. אם אני מצלמת נוף, אז אני יודעת מה אראה ומה מצפה לי. אבל יש איזו אמת פנימית, שאני קוראת לה קצב, שהיא מאפשרת להפגיש בין מה שמתאים. אני חושבת שהמסגרת הזאת, שמאפשרת מקריות, היא הדבר הכי חשוב בקולנוע דוקומנטרי. אני אף פעם לא מצלמת מלא ועורכת אחר כך. אני מצלמת מהר ועורכת מהר, כי הדברים קורים בפרטים״, היא אומרת, ומתארת רגע פרוסטיאני: ״יש את הרגעים האלה, שאת רואה פתאום משהו שיכולת לראות מיליון פעמים קודם, פרט שתמיד היה מולך אבל אף פעם לא ראית לפני כן, ופתאום היום כן ראית אותו. זה צילום. זה קולנוע״.

בצרפת שמה של אביב הולך לפניה. ב־2008 ערך לה ה־Jeu De Paume, מוזיאון צילום מהחשובים בעולם, רטרוספקטיבה נרחבת, וב־2015 ערך מרכז פומפידו לאמנות מודרנית בפריז רטרוספקטיבה שהציגה את כל עבודותיה. היא מוזמנת על בסיס שבועי להרצות ולשוחח על סרטיה ברחבי הרפובליקה, ועושה זאת ברצון ובמרץ. בארץ היא ידועה בעיקר בקרב יודעי חן. במשך שנים רבות לימדה בסם שפיגל ובספיר, וכיום היא מלמדת בעיקר במינכן.

חלונות 68'

השיחה בינינו מתקיימת בין שני חלונות סקייפ. היא בביתה בפריז, ואני בביתי בתל אביב. יש בה אנרגיית נעורים ששמורה כנראה למי ששנים רבות עוסקת במה שייעדו לה חייה. אביב אסוציאטיבית, קופצת מנושא לנושא, אבל גם מתעמקת ויורדת לפרטים. חשוב לה להיות מדויקת. לעתים היא בוחרת מילים בקפידה, ולפעמים הן פשוט יוצאות ממנה החוצה, מתחברות לאיזה דימוי שמרגש את שתינו.

״בכלל לא רציתי להיות במאית", היא אומרת, "לא עלה בדעתי. רציתי להיות צלמת. זאת הייתה תאונה. לא משהו שחלמתי עליו. היו לכך שתי סיבות, קודם כל קיבלתי לפתע כמה הצעות לביים, ואיכשהו הסכמתי לזה. שנית, התחילו לצלם בווידאו והפסיקו לצלם עם עוזר צלם. לא הייתי מוכנה לזה, אז החלטתי לביים וכך שמרתי על הצוות שלי״, היא אומרת ומוסיפה: ״ועדיין בתור במאית חשובה לי הצורה ממש כמו התוכן. כי זה מה שעושה קולנוע״.

מ־2004 החלה אביב לעסוק בשפה בסרטיה. סרטה ״משפה לשפה״, שיצא בשנה זאת, זכה במקום הראשון בפסטיבל דוקאביב. חבר השופטים כתב עליו: ״זוהי יצירה שלמה בעלת מבנה מהודק וברור ואיכויות קולנועיות מרשימות. בין שפת התמונות לשפת המילים מתהווה אמירה שהיא בו זמנית אוניברסלית וישראלית. כוחו של הסרט נובע בין השאר מבחירה מוקפדת שלדמויות ומקומות, רגישות תרבותית ומשמעת אסתטית״. כל הסרטים שיצרה מאז עסקו גם הם בשפה.

מה כל כך מושך אותך בשפות?

״זה התחיל בכך שכששואלים אותי מהי שפת אמי, אני לא יודעת מה לענות. הוריי דיברו גרמנית, בחוץ דיברתי עברית, אני חיה בצרפת ועל כן צרפתית היא שפתי השלישית״, אומרת אביב בעברית רהוטה, שיש בה מן הכבדות הצרפתית משולבת בחיתוך גרמני. ״אני חושבת שבתור צלמת אני סוג של מתורגמנית. יחד עם הבמאי, אני מתרגמת את התסריט לשפה קולנועית. צריך לחשוב איך לצלם, באיזו תאורה להשתמש ומה האווירה שתיווצר. אז עניין התרגום נמצא כל הזמן בשטח. אבל השפה הקולנועית היא זאת שמעסיקה אותי. כשאני ניגשת לסרט, אני עסוקה חודשים בשפה הקולנועית. אחר כך אני מצלמת מהר ועורכת מהר״.

סרטיה של אביב מתאפיינים בהיעדר פסקול. המנגינה המלווה אותם היא דיבור המרואיינים. ״אני מחפשת את הדיבור הפואטי, מבחינת קצב וזמן״, היא אומרת.הדבר ניכר בסרטה החדש, ה־13 במספר, ״Signer״ (בצרפתית: ״לסמן״), העוסק בשפת הסימנים, שיוצג ב־26 בפברואר בסינמטק תל אביב. לא מעט במאים לבטח היו מוטרדים מהשאלה כיצד ניגשים לסרט העוסק בדמויות שאינן מדברות. אולם את אביב זה לא הרתיע כלל. להיפך, היא התמסרה לשקט ולקולות שמלווים את שפת הסימנים, והדגישה אותם. ״הסאונד היה הדבר שעבדנו עליו הכי קשה, בילינו עשרה ימים בעריכת סאונד. דווקא בגלל שהם לא מדברים, השקט הוא סוג של שקט אבל הוא לא ממש שקט. ולכן גם לא היה לי מתורגמן משפת הסימנים שמתרגם בו זמנית את שפתם, כי רציתי להראות את השפה כמות שהיא. לא רציתי שמישהו אחר יחליף את הקול שלהם, כי כל הרעיון זה שהם מדברים אחרת״.

אביב עצמה אינה דוברת שפת סימנים, ונעזרה במתורגמן, שלאחר כל שוט תרגם את הדברים שאמרו המסמנים. את עבודת התרגום שלו הציגהבסרט. ״היה ליחשוב להראות את זה, כי זה שייך לשפה וחלק ממנה״.

כמו בסרטיה הקודמים, גם ב״לסמן״ טווה אביב שני נראטיבים יחד: אישי ומחקרי. כך למשל, מציגה אביב את סיפורם האישי של משפחת מנשה, שבה ההורים דבי ואייל חירשים וילדיהם, הגר ויהב, שומעים. דרכם נחשף הצופה לכך ששפת הסימנים נרכשת כמו כל שפה אחרת. המילה הראשונה שמבטאת הגר התינוקת היא ״חלב״ בשפת הסימנים, שאותה מסמנים בעברית כמו חליבת פרה. ״בזכות הגר אנחנו מגלים שהילד מקבל את הסימן כמילה. בנוסף, הילדה לא יודעת שמדובר בפרה. בשבילה, זה מסומן שרירותי. את רואה כאן ממש איך נוצרת שפה, ודרך הסימן הוויזואלי את רואה גם את כל ההיסטוריה של המילה, מאין היא הגיעה״, אומרת אביב.

לצד סיפורה של המשפחה, מלווה אביב את המעבדה לחקר שפת הסימנים באוניברסיטת חיפה ואת העומדות בראשה: פרופ' עירית מאיר ז"ל, שנפטרה לאחר צילום הסרט, ופרופ' וונדי סנדלר. החוקרות מובילות את הסרט אל שתי קהילות חרשים בכפר אל־סייד ובכפר קאסם, שלכל אחת מהן שפת סימנים ייחודית משלה. למשל, בסרט רואים שהסימנים שמייצגים ״שנה״ שונים זה מזה, אך שניהם קשורים בקציר. ״יש שתי חברות שונות שאין ביניהן שום קשר, אבל שתיהן חקלאיות, ושתיהן בחרו למילה 'שנה' את הקציר. את רואה ממש בעיניים איך שפה נוצרת. הילד שלומד את הסימן לא יודע את זה, אבל את רואה איך נוצרת אבסטרקציה״, היא אומרת. ״הסרט מגלה ששפת סימנים זאת לא שפה אחת, אלא הרבה, ושלכל שפה יש את התחביר שלה, והיא מסובכת לאללה״, היא אומרת וצוחקת.

״לסמן״ נכנס תחת קורת גג אחת עם סרטיה האחרים של אביב העוסקים בשפה. ״מה שאני אוהבת זה ש׳לסמן׳ הוא במסגרת הסרטים על השפות. בזכותו מזמינים אותי להציג את כל הסרטים האחרים בצרפת ובמקומות אחרים בעולם״, היא אומרת. ואכן, לוח הזמנים שלה עמוס בהקרנות, בהרצאות ובשיחות שהיא מקיימת עם צופים לצד הצפייה בסרטיה. מפתיע או לא, מי שמביעים עניין יוצא דופן בעבודתה של אביב הם פסיכואנליטיקנים. אביב הוזמנה לפתוח את הכנס ה־17 לפסיכואנליזה שיתקיים השנה בתל אביב, בארגונה של האסכולה הלאקנייאנית החדשה לפסיכואנליזה. המפגש יתקיים ב־31 במאי במכון הצרפתי, ובמהלכו יקרינו קטעים מסרטיה של אביב, ינתחו אותם וידברו אתה על דחיפות סובייקטיבית בתל אביב בסרטיה.

בצילומים, משתדלת אביב שלא לומר ״קאט״ למרואיינים. סרטיה מאופיינים בשתיקות לצד דיבור ארוך ושוטף של הדמויות. ״כשנותנים לבן אדם להמשיך לדבר, כשלא עוצרים אותו, הוא נזכר. חוץ מזה, אני אוהבת את השקט של אחרי״, היא אומרת. שתינו משתתקות מול מסך הסקייפ, ומאפשרות לשיחה לגווע.

• תרבות
• סיקסטיז
• גל חדש
• נשים בקולנוע
• פריז
• סרטים
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

דיוויד הוקני נחשב לכוכב עולה בסצנת האמנות הלונדונית של שנות ה-60-70 , אבל ההתנסויות והחקירות האמנותיות שלו במהלך השנים – בעיקר המעבר שלו מלונדון להוליווד ואימוץ פרסונה בוהמיינית סטייל אנדי וורהול – לא התקבלו בעין יפה בעולם האמנות ודחקו אותו לשוליים. בשנים האחרונות זוכה הוקני לעדנה מחודשת. מבקרי אמנות מהללים את יצירתו ומכריזים עליו כאמן ענקי שהקדים את זמנו וכצייר מוכשר שגדולתו היא בסקרנות אסתטית וחומרית.

בשנה שעברה יצא הסרט הדוקומנטרי "הוקני", שזכה לשבחים והוצג גם בפסטיבל דוקאביב האחרון, וב-2012 הוצגה תערוכת רטרוספקטיבה של הוקני ברויאל אקדמי שלוותה בקטלוג עב כרס. בימים אלו מוצגת במוזיאון תל אביב התערוכה "מילים ותמונות" שמציגה את הוקני כאמן הדפס – מדיום שהוא עסק בו בלהט עוד בתחילת דרכו, אך מעולם לא זכה להתייחסות ראויה.

מדובר בתערוכה מינימליסטית יחסית לתערוכות ציורי הנוף המונומנטליים המזוהות איתו. היא כוללת יצירות מתוך ארבעה אלבומי הדפסים שלו. שניים מהם, "דרכו של הולל" ו"איורים לשש מעשיות האחים גרים", נחשבים לאבני דרך שקנו להוקני הצעיר דריסת רגל בעולם האמנות הבריטי של שנות ה־ 60 המוקדמות. הוקני החל להתעניין בטכניקות תחריט וליטוגרפיה עוד בהיותו סטודנט ברויאל קולג' בלונדון. כאמן הדפס הוא מתאפיין ביד בוטחת ומיומנת, מלאת אנרגיה ושופעת דמיון. בעבודות האלה מתגלה הוקני במיטבו.

תהליך ההדפס שונה בתכלית מהציור כיוון שהוא לא מאפשר לאמן לתקן טעויות. התערוכה מתמקדת בשימוש במילה הכתובה, בעיקר בציטוטים מתוך יצירות ספרותיות ואגדות ילדים. הוקני מצטייר בה כמסַפר סיפורים מרתק ורב כישרון.

דיוויד הוקני: מילים ותמונות

מוזיאון תל אביב

עד 19.9

• אמנות
• ליטוגרפיה
• תחריט
• הדפסים
• הוקני
• אמן
• דוקאביב
• רטרוספקטיבה
• סבנטיז
• דיוויד הוקני
• סיקסטיז
• תערוכה
• ביקורות אמנות
• ביקורות
• מוזיאון תל אביב
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

בתצוגות לעונת קיץ 2015 שנחתמו רק לאחרונה, היה קל מאוד, כמעט קל מדי, לזהות חטיבת טרנדים עונתית בולטת. הצבע – אדום או סגול לילך, העשור – סבנטיז, הבד – גיגנהיים, ג'ינס או קטיפה, המכנסיים – מתרחבים, מצב הרוח – אוטופי. בכל הקשור לטרנדים של סתיו 2014, העונה שבפתחה אנו נמצאים כעת ושהתצוגות שלה נחתמו לפני כמעט שמונה חודשים, התמונה הרבה פחות בהירה. את הרקע לכך מספקת בעיקר תופעת הנורמקור, שפרצה מעט לפני התצוגות והביאה לתחושה של בלבול – אולי אפילו לאובדן הרלוונטיות של אופנה לשם שואו, התבלטות או אפילו בדלנות.

מה שהמצב הזה כן הוליד זה שורה של מגמות שמורכבות מפריטים שאפשר לכנות "פריטי נצח" או לפחות כאלה שיהיו רלוונטיים גם בעוד שלוש שנים. בתחום האבזור, לעומת זאת, קיים קו מוביל של שבירת החשיבה הזו, כשאין צורך להתחייב על מערכת יחסים ארוכה. בקיצור, תרגישו נוח ללבוש עכשיו ולאבד אחר כך.

נורמקור – גרסת האופנה הגבוהה

בגרסת ההארד קור שלה, מגמת הנורמליות משלבת בין טרנד מלבושי לתופעה חברתית, אנטי צרכנית ואפילו אנטי אופנתית. איך בתי האופנה הגבוהים יכולים להתייחס לעניין מבעבע כזה בזמן עיצוב הקולקציות? לא כולם בחרו לעשות זאת כמובן, אך אלה שעשו זאת בחוכמה הפשיטו בסיסי מלתחה כמו ז'קט מחויט, מעילי פארקה, חצאיות איי ומכנסי סיגר מקישוטים מיותרים ופשוט עיצבו גרסאות טובות שלהם, בצבעוניות של שחור, נייבי, חום ואפור, שנבחרה יותר בעבור הלובשים מאשר בשביל עדשת המצלמות. הכיוון הזה אומץ כמובן על ידי הרשתות בחום, מכיוון שמטרתן היא בראש ובראשונה לייצר פריטים שהלקוחות – לאו דווקא צרכני אופנה אלא גם מי שפשוט מחפש מעיל חדש לחורף – ירצו ללבוש.

ספורטיביות

זה כבר יותר מגחמה של עונה אחת או שתיים שבגדי ספורט פרופר או בגדים שעוצבו בהשראת הדבר האמיתי הם הבחירה המלבושית הקולית ביותר בסביבה. עדות קטנה אך משמעותית למעמדם היא בכך שאתר הקניות היוקרתי ביותר ברשת, נט־א־פורטר, בחר להקים עבורם חטיבה נפרדת – נט־א־ספורטר. באתר, וכך גם על המסלולים (וגם ברשתות ואפילו במגרש האימונים), לבגדי הספורט קז'ואל (או ספורט אלגנט אם תרצו) יש ברק שנובע מהחיוניות של אורח חיים בריא. ההילה שיוצר השילוש אופנתיות, נונשנלט ופיטנס תגרום לכך שגם אם מאסנו בכך, מגמה זו תמשיך בווריאציות שונות גם בעונות הבאות, כמייצגת נאמנה של זמננו.

אגדות

הניגוד המוחלט לנורמקור הוא הבחירה להתקשט ולחלום, להחצין את החיבה להתלבשות, לצבע ולרומנטיקה. הטרנד הזה הוא בהחלט לא מרכזי כמו השניים הקודמים, והוא לא נראה כדבר הרלוונטי ביותר בתקופה שבה מאמץ הוא הדבר האחרון שהתלבושת אמורה להצהיר עליו. אבל כמו בכל חורף התוגה עדיין שם, והיא הופכת מרירה־מתוקה יותר כשהיא נחשבת לנישתית ולא לבון טון. האגדות המיוערות שהציגו בתים כדולצ'ה וגבאנה ואלכסנדר מקווין אומצו גם הם בחום על ידי הרשתות כקונטרה לנורמקוריות – וכמו בבגדים היפר ריאלסטיים גם הנצחיות של הרומנטיקה מבטיחה שהם יוכלו לשמש את הלובשת אותם במשך עונות רבות.

סיקסטיז

אם לוחצים את התחזיות לקיר ומנסים לחלוב מהעונה עשור אחד שמשפיע עליה, הבחירה הטבעית היא בסיקסטיז, בעיקר בגלל הקולקציה המשפיעה שעיצב ניקולא גסקייה ללואי ויטון בעונת הבכורה שלו בבית. המעצב, שהיה עד לאחרונה ראש בלנסיאגה, הוא אחד המועתקים ביותר בשני העשורים החולפים, הן על ידי הרשתות והן על ידי עמיתיו. לכן לא מפתיע שצללית ה־A הסיקסטיזית שלו עטורת הדפוסים הגיאומטריים הפכה למובילת הקולקציות העונתיות של ענקיות אופנה מהירה כמנגו וזארה, שכן היא מחמיאה, קלה ללבישה ומתאימה למלתחה בכל שעות היממה.

היתוליות

אם בעבר נחשבו הרשתות לרעה החולה של תעשיית האופנה, הרי שקולקציית הבכורה של ג'רמי סקוט למוסקינו בסתיו 2014מאיימת לשנות את מאזן הכוחות ולהטות את הכף לחובתה של תעשיית האופנה הגבוהה. נובלטי פאשן – אופנה היתולית בתרגום לא מילולי – היא ז'אנר שהתפתח בתחום עת השיק המעצב את קולקציית אביזרי המקדונלדס והציע אותם לרכישה מיד בתום התצוגה של מוסקינו. הקולקציה הולידה גל של כיסויים אופנתיים מתחכמים לאייפון והרבה מאוד תיקי קלאץ' שנראים כמו חיות מחמד, כובעי ביני עם אוזניים ועוד שטויות שאמורות לשכנע אותנו שאופנה היא דבר כיפי וקליל, אבל בפועל הופכות אותה לקצת עצובה.

• נורמקור
• סתיו 2014
• סיקסטיז
• אופנה
• החיים היפים