>> רוני ברנדשטטר היא רקדנית, שחקנית ויוצרת רב-תחומית. את "שיישאר בינינו" (שלישי, 11.11, מוזיאון תל אביב. ואם פספסתם אז שוב ב-25.12) היא יצרה יחד עם יפתח קליין כמסע בימתי ייחודי ורב עוצמה אל תוך הנפש הישראלית, המפגיש שני קולות נועזים ואמיצים: אישה המנסה לרפא טראומות ילדות באמצעות שבירת קשר השתיקה, וגבר המתמודד עם משבר גבריות על רקע התקופה. שני הסיפורים נשזרים זה בזה וחושפים את הקשר העדין בין כאב אישי וטראומה קולקטיבית, מסע התבוננות משותף המזכיר לנו שכולנו מחפשים דרך לשחרר את מה שהלב שמר סמוי.עוד פרטים ואם יש לכם מזל אז גם כרטיסים כאן.

1. מוזיאון תל אביב

אומנות זה מרחב שעושה לי שקט פנימי, רוגע ואושר מוזר ובלתי מוסבר. זה גם בית עבורי ליצירה, המוזיאון הזמין אותי ליצור ולהעלות את היצירות שלי במחול ובתיאטרון, אז זה הפך לבית במובן הכי עמוק – להיות חולמת, לדמיין, ליצור ולדעת שיש לזה מקום תחת השמש הישראלית.
שאול המלך 27 תל אביב

2. סמינר הקיבוצים

ספציפית האולם שבו מתקיים השיעור של אריה בורשטיין, איש קסם שהביא את שפת הקונטקט, הראשון להביא שפה גברית חדשה בעולמנו המיליטנטי, שפת קשב, רוך, מגע, משחק וקשר.
דרך נמיר 149 תל אביב

3. פארק הירקון

תוך כדי תהליך שיקום לפציעה שהייתה לי בקרסול התחלתי לרוץ שם. גיליתי רגעי קסם בתאורה המשתנה של גווני היום, ליוויתי משפחת ברווזים מרגע הולדתם, איך ההורים שלהם מלווים אותם, מפקחים ומלמדים אותם. בשבילי זו בועת חמצן של יופי וטבע בעיר סואנת.

4. אל וסינו

בר יין עם אוכל טעים שבימים יפים ממש נוגע בפארק. מקום שעושה חשק לדייט עם אנשים שאוהבים.
אבן גבירול 192 תל אביב

5. כולי עלמא

אני לא בליינית גדולה של קלאבים ומועדונים,אבל לאחרונה גיליתי מקום שעשה לי חשק לחזור לרקוד במועדון. זה מרגיש כמו אזורי מסיבות שראיתי באירופה, אז זה נותן לי איזו חוויית חו"ל. יש שם 3 חללי מוזיקה שונים, אוויר פתוח שמחבר את אזורי הריקוד, והרבה כבוד לעולמות שונים של מוזיקה. כיף!!
מקווה ישראל 10 תל אביב

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

קשה לי עם קניונים. נכון שזה מיזם פרקטי אבל זה לא בשבילי. אני מרגישה מיידית בהתקפה על החושים,קלסטרופוביה ועצבות לא מוסברת.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט "הזדמנות שנייה".סופסוף הרגשתי סרט שנוגע בי, שהכל עובד נכון ומרגיש מחובר: הדמויות, הקשר ביניהן, המשחק, האופן שהסיפור מסופר. זה כל כך אנושי ונוגע ללב וחכם. כשהסרט נגמר ישבתי במטבח ובכיתי בכי עמוק כזה וארוך. זו הצצה לסיוט הורי, למורכבות של התפקיד ולכח של אומנות לתת מענה אמיתי לצרכים של הנפש. אחרי שדיברתי על הסרט עם חברים הבנתי שהדמויות הן משפחה במציאות, וואו, כשהמציאות נפגשת ככה ויש חיבורים שפשוט אי אפשר לזייף – חוויה מטלטלת וטובה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
השיר "טראומה" של מור שניידר."..העט והמחק שעל לוח ליבי מושכים שניהם בשרוולי, נאבקים זה בזה בפראות.."
השיר מדבר על המאבק הפנימי למחוק מול לתת עדות לחוויה, וזה בדיוק מה שאני עוסקת בו: חקירה של עיבוד טראומות בעזרת אמנות. לאמנות יש את הכוח להניע טראומה למקומות של ריפוי. כל כך הרבה מקומות ואנשים זקוקים לתמיכה ועזרה, אנחנו רק עכשיו פנויים לעיבוד העמוק של מה שעברנו פה בשנתיים האחרונות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בגדול כל אחד שיכול לתרום משהו למישהו רצוי שיעשה את זה ובדרך הייחודית שמתאימה לו.אני אישית עובדת עם ארגון שבט הנובה כבר שנה וחצי. את המיזם "אנדרטה בתנועה", מופע מחול, יצרתי עבור שורדי הנובה. מעבר לערך התרפויטי שלו הוא גם הפך למקור גיוס כספים והסברה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שותפי למופע החדש, יפתח קליין, פרטנר יוצא דופן לתהליך עמוק של יצירה. עבורי הכנות שלו היתה השראה ונתנה לי אומץ לעלות על הבמה כשחקנית שמביאה את עצמה באופן טוטאלי. איש חכם ורגיש, אומן אמיתי, ביחד הצלחנו ליצור משהו ששנינו אוהבים ומעריכים. זה פלא.

מה יהיה?
מקווה שתהיה טרנספורמציה. אנשים ועמים יראו אפשרויות חדשות להסתכל להרגיש ולחשוב על המציאות שלנו. שיהיה פה טוב בעיקר לילדים שלנו. זה מקום מורכב – זה דורש הרבה יצירתיות והרבה תמיכה מבחוץ כדי שדברים פה באמת יראו אחרת.

• העיר שלי
• תיאטרון
• מוזיאון תל אביב
• כולי עלמא
• פארק הירקון
• סמינר הקיבוצים
• אל וסינו

בת שבע אוז היא גננת ואשת חינוך, זוגתו של קובי אוז ואמא ל-4 ילדים מקסימים שנמסרים כל בוקר באהבה וחשש למסגרות השונות בתל אביב. "בשנים האחרונות מדברת את שפת רג'יו אמיליה בחינוך ולומדת אצל ד"ר נעמה צורן המופלאה, שמחברת אותי כל פעם מחדש למצפן ולדרך שבה אני מאמינה. על פי שיטת רג'יו אמיליה הילדים נותנים לנו המון רמזים לגבי הדרך היצירתית שבה הם רוצים לחוות את תקופת הגן שלהם – הם זורקים כפפות ואני מרימה אותן ומאפשרת להם תהליך למידה שהם עצמם מתווים. כגננת אני יוצרת בעיקר קהילה של הורים שרתומים לגן וזה עושה אותי קצת לסלבית שכונתית, כשההורים איתי הגן פורח. אני חושבת שההשקעה צריכה להיות בראש ובראשונה בחינוך בכלל ובגיל הרך בפרט על מנת להפוך את העולם שלנו לטוב יותר".

>> העיר של דנה שוופי: תפאורה לסרטי אימה ומדרחוב לשיטוטי אוכל
>> העיר של דני תובל: מקום שבו העולם נראה נורמלי ובריזה לארוחת בוקר

1. ארדיטי מקור הגבינות

בימי שבת בבוקר אנחנו אוהבים לפתוח שולחן עם מזטים שמזכירים לי את הבית הטורקי שגדלתי בו ואת סבתא וסבא. אחת התחנות ההכרחיות בשוק לוינסקי היא המכולת של ארדיטי לגבינות, איקרא, עלי גפן, זיתים, ובעצם יש אצלו הכל ובמחיר מזמין ומבצעים מעניינים. קובי גילה לי את המכולת הסודית הזאת – הוא גר שם שנים מעל הראש של ארדיטי וכתב שם את הלהיטים הכי גדולים של טיפקס. שימו לב, החנווני משרת באהבה כל פעם קליינט אחד בלבד, לא לנדנד, חכו לתשומת הלב שלו. אל תטעו במראה המיושן של המכולת הזאת, מדובר בפנינה. שימו עוד לב, ביום א' הוא סגור.נחלת בנימין 91

2. מכללת סמינר הקיבוצים

השנה אני מקווה לסיים את התואר השני במסלול של הערכה בחינוך במקום שהוא כמו בית עבורי. הערכה בחינוך מעבירה את איש החינוך מעולם של תחושות ורגשות לעולם של נתונים ומציאות. אצלנו נוטים לפסוח על הריאליטי צ'ק הזה וחבל. לסמינר הגעתי לתואר הראשון בחינוך יצירתי לגיל הרך ומאז ליבי נקשר לסמינר ולצוות המרצים הנהדר שפגשתי לאורך השנים. אני מרגישה שרואים אותי שם ושבנויים לעזור לי בכל המהמורות שבדרך.דרך נמיר 149

סמינר הקיבוצים (צילום: פייסבוק/@SeminarTLV)

3. הבסטה

המטבח הים תיכוני האולטימטיבי, נגיעות צרפתי, נגיעות טורקי, נגיעות ערבי, נגיעות יהודי ונגיעות צפון אפריקאי, חגיגה ים תיכונית, המון מנות קטנות ומושלמות – שנים הם לא נופלים. בכל פעם שאני רוצה להתפנק מהשפע של הקולינרי של איזורנו המורחב – זה המקום הראשון שאני מדמיינת. זה תמיד הולך עם כוס יין לבן איכותי וקררר. כשאני בבסטה אני מרגישה שמגיע לי טוב בעולם.השומר 4

4. צ'לסי

חנות היד שנייה האהובה עלינו – אנחנו נותנים להם להם פיסים מדהימים בקונסיגנציה מהקולקציות הססגוניות שלנו – ואנחנו נמצאים שם לפחות פעם בחודש לחפש שלל בגדים. המלתחה שלנו תמיד מודה להם וגם כדור הארץ.מקווה ישראל 22

5. סילון

הפאב האולטימטיבי – מקום שבו הגינס תמיד קרה, האווירה תמיד חמה וה-DJ החכם תמיד נותן ברוק. הכי כיף לי לפגוש שם את אבא שלי החמוד שבא לפחות פעם בשבוע.קינג ג'ורג' 89

מקום לא אהוב בעיר

כמה מקומות ותופעה: חידוש המדשאות בשדרות בן ציון, שדרות ח"ן ושדרות רוטשילד. מצד אחד אני אוהבת עקביות והתמדה – מהצד השני, עירייה יקרה, לא חבל על הכסף והמים? הדשא לא באמת צומח מתחת לפיקוסים בשדרות תל אביב, לא משנה כמה ממטרות ירטיבו את האדמה ואת העוברים ושבים, לא משנה כמה שטיחי דשא תביאו וכמה תגדרו את זה – זה לא צומח – לא בושה לוותר אחרי עשרים שנה של נסיונות.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
סיור תרבות וקולינריה של דנה אהרמן הנפלאה באזור קרית המלאכה בתל אביב. עבודות הגרפיטי חלקן נעשו בעקבות 7.10 לוקחות אותך בדממה הכי למטה שאפשר. הקירות לא רק מדברים הם רוקדים וצורחים אליך.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
החדשות ואנחנו כבר פחות חברים. זה החזיר בימים הקשים האלה את ארון התקליטים והדיסקים המיוחד שלנו לשירות פעיל – השמשנו אקסבוקס ישן שמפעיל את הדיסקים והפטיפון עובד נון סטופ גם הוא. מזלנו שספריית המוזיקה שלנו כוללת המון דברים שלא מוצאים בספוטיפיי, אז זה אסקפיזם מרענן מאוד לכלל הבית. ועוד אחת:אני והמתבגרות רואות ביחד לפחות פעמיים בשבוע את הסדרה עתירת הפרקים "בנות גילמור". זה תמיד משעשע ומרגש ותמיד מתחילות שיחות מאוד מעניינות על דברים שבלב – ממליצה ממש לאמהות ומתבגרות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני מתנדבת פעם בשבוע בנקיון בתים בקיבוצי העוטף, שם אני מרגישה הכי מועילה שיש. בשבעה באוקטובר עזבו המון אנשים את ביתם האהוב ופונו למקומות זמניים. בבתים נשארו נזקים ממחבלי הנוחבה, מחיילים שגרו בהם לתקופה והמון זכרונות טרtגיים – לא מעט אנשים חוששים לחזור הביתה אפילו כדי לאסוף משהו מהארון – כל דבר מזכיר את הטבח. אז אני ולא מעט מתנדבות ומתנדבים מטהרים אנרגטית על ידי ניקוי יסודי של הבית' ומחזירים אותו לשישה באוקטובר ככל האפשר/ התודות שאנחנו מקבלים ממלאות אותנו בעוצמה, בימים הכי קשים שלנו כעם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
תל אביב צריכה להרים לאמנים שרצים, תורמים, מנגנים מחבקים בכל מקום שהם נחוצים. השנה קשה במיוחד – רוב מופעי העצמאות בוטלו בשל המצב – ורבים מאנשי המוזיקה נשארו בבית ללא פרנסה שהיתה חלק מחייהם עד השבעה האוקטובר. גם לא מעט ועדי עובדים ביטלו אירועי מוזיקה, כי לאנשים קשה לשמוח באופן מאורגן. מה נשאר? הופעות וכרטיסים. אני אמנם לא אובייקטיבית בעניין אבל עדיין ממליצה לכם, פשוט קנו כרטיסים להופעה של אמנים שאתם אוהבים ונעבור את זה עטופים לפחות במוזיקה טובה.

מה יהיה?
הלוואי והייתי יודעת. כרגע תקופה קשה.

• העיר שלי
• גני ילדים
• קובי אוז
• סמינר הקיבוצים
• הבסטה
• ארדיטי
• סילון
• בנות גילמור

לפני בערך חמש שנים התחלתי ללמוד בימוי והוראה בסמינר הקיבוצים. זה היה רגע לפני שבית הספר לאמנויות לבמה עבר לחלל המזעזע במגדל שלום, ועוד שכן בדרך נמיר. במשך שנתיים הייתי מקדיש את כל חיי למען התיאטרון, כי בסמינר הקיבוצים לימדו אותנו שזו הדרך – עם מערכת שעות עמוסה ומייגעת שנמשכת לעתים עד שעות הערב, ולאחר מכן הסטודנטים לרוב לא חוזרים הביתה, אלא נשארים במכללה כדי לעשות חזרות, לפעמים עד שעות הקטנות של הלילה.

>>יש רק דרך אחת יחידה להרגיש חופש בעיר הזו, והיא לשיר בקריוקי

זכור לי יום חזרות לתרגיל מחזמר,בו עיצבו לי תאורה שניים מחברי הטובים, אלון יחזקאל ושקד שנלר. לימים השניים עיצבו תאורת במה בהצגות בכל הארץ, וכבר אז סומנו כמעצבי התאורה של הכיתה. הם לקחו את עבודתם מאד ברצינות, וכך מצאנו את עצמנו בשבוע האחרון לחזרות עבור התרגיל הגדול של שנה ב', עושים קיו טו קי – שזה סשן במהלכו בודקים את כל הקיואים של התאורה והמוזיקה, בלי שחקנים – עד השעה ארבע בבוקר. כשסיימנו ישבנו לעשות שכטה בחצר, והבהלנו את המאבטח המסכן שלא הבין מה שלושה גברים עושים בסמינר הקיבוצים באמצע הלילה.

שקד אז אמר לי "הוא בטח חושב 'איזה מטומטמים שהם עושים את זה'". הלו"ז שלנו היה כל כך עמוס שאפילו מרצים ותיקים לרפואה נדהמו ממערכת השעות המפלצתית שלנו. אני מבין שעד כה זה אולי לא נשמע מאד חופשי, אבל העניין בסמינר הקיבוצים היו ההפסקות – והן היו המקום הכי חופשי שלי. הזמן ללא מרצים, ללא חזרות, ללא קיו טו קיו ופרה-פרודוקציה ובניית מאקטים ושינון טקסטים. זה היה זמן שבו יכולתי להשתחרר ולהירגע לרגע במדשאה הירוקה, או בגג הבניין שממנו אפשר לראות את הים.

סמינר הקיבוצים על דרך נמיר היה מלא במדשאות ירוקות, עצים, צמחייה ופינות חבויות, והרגעים האלה בין השיעורים היו חופשיים יותר מכל דבר אחר. היינו הולכים למקום שבו קראנו לו בצחוק "הכיתה המעופפת", מגלגלים שני ג'וינטים, ומעבירים אותם בסבב בינינו. אם הפינה הייתה תפוסה, היה אפשר ללכת מאה מטר ולהגיע אל המגרשים, שגם הם מוקפים בדשא ומשובצים בעוד שני ספסלים. אם שם היה תפוס, יש חניון לצד המגרשים, ושם מתחת לעצים הייתה פינה נסתרת וחמודה עם שולחן פארק שבו היינו יכולים לעשן בכיף. ואם גם זה רחוק מדי, היינו פשוט עולים לגג ומשקיפים על הים.

דווקא בגלל מערכת השעות העמוסה, ההפסקות האלה היו המקום הכי חופשי שהכרתי, אבל בסמינר הקיבוצים גם למדתי את מהות החופש. בלימודיי שם הבנתי שאני לא מסוגל ליצור ללא הפסקה ולפי דרישה. כל שבוע הביא להתמוטטות עצבים חדשה, כי בכל שבוע הייתי צריך להגיש תרגיל או טקסט או ריקוד, וכל שבוע הייתי צריך למצוא מחדש על מה אני רוצה לדבר ביצירה הבאה שלי, או באיזה מחזה אני רוצה לעסוק. הלימודים שם היו מתישים, ושחקו את היצר האמנותי שלי, והמערכת התישה אותי לחלוטין.

כיום אני יודע להגיד שאני לא מרוצה מכל התוצרים שלי שם. גם צוות המרצים לא היה מרוצה, ולכן הודיעו לי שאני לא אמשיך את לימודיי. רק כשסיימתי לנסות להיאבק בהחלטת ההנהלה, הבנתי שלימודי אמנות לא אמורים להוציא את המיץ של הסטודנטים – וזה לא דבר שקורה רק בסמינר הקיבוצים. גם בבית הספר למשחק הנחשב של בית צבי הלו"ז סטודנטים צפוף ברמה שאין להם אפילו זמן לעבוד, וזו פרקטיקה די נהוגה בבתי ספר מהסוג. זה לא היו רק 15-30 הדקות של השקט, אלא גם ללמוד איזה חופש אני צריך כדי ליצור. וזה הרבה יותר מהותי מאיזה תואר.

• הבועה
• אקדמיה
• סמינר הקיבוצים
• לימודים

1. התיאטרון הקאמרי

אני ילדת תיאטרון, ויותר מזה – אני ילדת תיאטרון תל אביבית. אבא שלי, נעם סמל, ניהל את תיאטרון הקאמרי של תל אביב מזה 25 שנים, ובשבילי המוסד הזה היה גן שעשועים אחד ענק. אני זוכרת איך אחי ואני באנו לטקס הנחת אבן הפינה של מבנה הקאמרי החדש בשאול המלך (ודחפו אותנו לצילום משותף עם שמעון פרס). על הרחבה הריקה למדתי לרכוב על אופניים (ובעיקר התרסקתי). למדתי את המחילות שמובילות מחדר התלבושות, לאיפור, לאולמות, למשרד המנכ״ל. כששירתי כקצינה בקריה ממול, אבא היה מצעיד אותי בגאווה בין מעגל המשרדים בקומות העליונות. היום אני נהנית להסתובב שם כאשת תיאטרון בעצמי, ולצפות בהצגות כקהל מן השורה (הראשונה בדרך כלל).שדרות שאול המלך 19

>> בית הקפה של מוישה אופניק והמקום השקט בת"א. העיר של נמרוד רשף
>> אאוטסיידרים ואיים של שפיות. זאת *לא* העיר של נועם שוסטר אליאסי

2. הנסיך הקטן

בית הקפה וחנות ספרי יד שנייה המיתולוגית של תל אביב היא מקום מנחם וקסום עבורי עוד מגיל התיכון. הייתי מסיימת את הלימודים מוקדם בימי שישי, עולה על קו 5 לקינג ג'ורג', ונכנסת היישר למסדרונות הצפופים והריחניים של "הנסיך", שהיה אז ברחוב סמטה פלונית (או סמטה אלמונית? אני תמיד מתבלבלת). לפני שנים המקום עבר לחזית של קינג ג'ורג', אבל ריח הספרים המנחם נשאר והיה. אין פתרון יותר טוב למחסום יצירתי מלשבת לעבוד על אחד השולחנות בגינה, לצד המולת התל-אביבים הבוהמיינים והתיכוניסטים החדשים במקום, עם מדפי הספרים העמוסים מביטים עלייך בעיניים טובות.קינג ג'ורג' 19

3. ביגודית ויצ"ו

בשבילי אף סיבוב ברחוב קינג ג'ורג' לא שלם בלי קפיצה לביגודית של ויצ"ו. קודם כל, זה שופינג עם מצפון שקט – זו גם דרך יעילה ואקולוגית להימנע מאופנה מהירה, וגם כל ההכנסות מוקדשות לפעילויות ויצ"ו למען נשים וילדים בסיכון. ועוד יותר מזה – יש שם תמיד את הפריטים הכי שווים, מבייסיק ועד רטרו. הצוות מקסים, כלבלבים מתקבלים בברכה, ואם לא מצאתי מה שרציתי, תמיד יש את הפעם הבאה.קינג ג'ורג' 35

4. כיכר היל

כבר שלוש שנים שאני גרה עם בן זוגי ניצן בצפון הישן. כך גיליתי את "כיכר היל" שמסתתרת בין רחוב שמעון התרסי, יהושע בן נון והורקנוס. להקיף אותה זה עניין של כמה צעדים (וכך אני עושה כל יום עם הכלב שלי, שוקו), ועדיין יש בה שפע של אוצרות: ספסל עם צל מושלם מתחת למפל מלאכותי עם אבני פסיפס, גינת שעשועים קטנה ומרופדת, והקסם האמיתי – בפנים מסתתרת על גבעת הכורכר מערת קבורה ושרידי התיישבות מהאלף הרביעי לספירה. בלילה היא מקום מושבם של בני נוער מתמזמזים, דיירי רחוב, ותנים שחוצים את הירקון ומגיעים לכאן כדי לבכות. רק בתל אביב.רח' שמעון התרסי/יוחנן הורקנוס

תיאטרון אחד העם

חייה של במאית תיאטרון הם חיי נדודים. הלב והבית נישאים כל פעם לקירות חדשים, להצגה חדשה. בשבועות האחרונים הבית והלב שלי נמצאים בתיאטרון אחד העם של ביה״ס לאמנויות הבמה במכללת סמינר הקיבוצים, הצמוד לכלבו שלום. מעבר לשלט המהבהב באורות "התיאטרון", העליתי עם אנסמבל של 14 סטודנטיות (וסטודנט אחד) את ההצגה החדשה "המקום בו השמיים נגמרים" מאת לוסי קירקווד, דרמה היסטורית חדשנית על 12 נשים שמוטלת עליהן אחריות כבדה – לגזור דינה של אישה אחרת.אחד העם 9

>> ביום חמישי הקרוב (11.5) תתקיים הפרמיירה של "המקום בו השמיים נגמרים" בבימויה שלאילאיל סמלבתיאטרון אחד העם של ביה"ס לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. הוא מבוסס על המחזה הבריטי החדש "The Welkin" מאת לוסי קירקווד, שמתרחש באנגליה הכפרית של 1759, ומתחקה אחר סאלי פופי, נידונה לתלייה על רצח מזוויע שביצעה. לאחר שהיא טוענת שהיא בהריון, חבר מושבעות של 12 נשים נשלפות מעיסוקי היומיום שלהן על מנת להחליט האם היא דוברת אמת, או רק מנסה להתחמק מהגרדום. בעוד אספסוף צמא דם צובא על הדלתות, הנשים נאבקות בינן לבין עצמן על האחריות שניתנה להן והשטן האורב בקרבן.תיאטרון אחד העם, אחד העם 9, פרטים וכרטיסים כאן

• העיר שלי
• תיאטרון הקאמרי
• הנסיך הקטן
• יד שנייה
• תיאטרון
• סמינר הקיבוצים

בית ספר על יסודי על שם הסופר עמוס עוז ז"ל ייפתח בספטמבר הקרוב סמוך לסמינר הקיבוצים בצפון העיר, כך הודיעה היום (ד') העירייה. בית הספר מוקם בהשקעה של כ-120 מיליון שקל.

בשל הקרבה לסמינר הקיבוצים הוא יפעל לפי מודל של בית ספר אוניברסיטאי, והוא יהיה שש שנתי. מגמותיו יכללו תיאטרון, אקולוגיה חברתית, אמנות פלסטית חזותית, יזמות חברתית ועוד. הוא מובנה, כך על פי העירייה, "על תשתית של תרבות שיח ואקלים חברתי בהידברות תמידית של התלמידות והתלמידים, הצוות החינוכי וההורים".

ראש העיר רון חולדאי מסר בהודעה שפורסמה מטעם העירייה כי "עשינו מאמצים כבירים לשלב בין הרמה הגבוהה ביותר של תכנון אדריכלי ומרחבי לבין הסביבה הטובה ביותר בחינוך ובפדגוגיה".

על הבחירה בשם הוסיף: "עמוס עוז נחשב לאחד מגדולי הסופרים בישראל ודגל בזהות ישראלית וציונית בדגש על התחום הכלכלי-חברתי. בדומה אליו – השקענו בבית ספר איכותי, המבוסס על תרבות שיח ואקלים חברתי, בהשקעה ציבורית גדולה, ואשר פותח את שעריו לכלל התלמידים באזור".

• הבועה
• צפון העיר
• סמינר הקיבוצים
• עמוס עוז
• חינוך
• עיריית תל אביב