Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
מה רואים הלילה: סקס אולי מוכר, אבל המוות הוא מה שבאמת מעניין
לפחות שניהם בשכיבה. "מתה לסקס". צילום: יח"צ דיסני+
הסדרה החדשה של דיסני+ שולחת את מישל וויליאמס לגלם חולת סרטן שמסרבת לתת למחלה לקחת ממנה את תענוגות החיים - ויוצאת למסע גילוי מיניות עד הקליימקס האחרון. רגע רגע, אל תיכנסו לדיכאון - זו דווקא סדרה ממש כיפית
בואו, אנחנו לא ילדים. אף אחד כבר לא מתרגש מסדרות סו-קולד סקסיות, שבעיקר מציגות את הדרך שבה הוליווד תופסת מיניות. אה וואו, הם שוכבים אחד עם השני ואפשר לראות פטמה – איזה התרגשות. אבל סדרות שעוסקות בסקס בצורה חכמה ומעניינת, זה כבר מצרך נדיר יותר. סדרה שעושה זאת, אבל גם מושכת את הצופים לצלול לעולמה של חולת סרטן שעומדת בפני המוות ומנסה לסחוט את החיים עד תום? זה כבר יותר מעניין, אבל אם מישל ויליאמס בתפקיד הראשי אנחנו כבר לגמרי בקטע.
"מתה לסקס" אולי תביא צופים בזכות השם הפרובוקטיבי (שבקטע מפתיע, הוא תרגום די מדויק של השנינות בשפה האנגלית), אבל היא תשאיר אותם לאורך 8 פרקיה גם בזכות קאסט מצוין (מעבר לויליאמס יש גם את ג'ני סלייט, רוב דלייני, ג'יי דופלאס וסיסי ספייסק), גם בזכות חוש ההומור ובעיקר בזכות סיפור מאוד מעניין. הסדרה מבוססת על פודקאסט מצליח בעל אותו שם של מולי קוצ'אן, שמתה בגיל 45 מסרטן. כשמולי (מישל ויליאמס) גילתה שיש לה גג 5 שנים לחיות, היא מחליטה לצאת למסע של חקר מיני, במהלכו היא מתגרשת מבעלה ויוצאת לבחון את הגבולות שלה.
נכון, הגבולות שלה עוד די שמרניים ומגרדים בעיקר את עולמות ה-BDSM, אבל כאמור, הסקס הוא לא בהכרח העיקר. "[הסדרה] נשארת קלילה וזורמת גם ברגעים הקשים שלה", כתב לירון רודיקבביקורת שפורסמה אצלנואמש. "היא מספרת סיפור מאד אנושי, כזה שרבים שחוו בעצמם את ההתמודדות הזאת ככל הנראה יזדהו איתו. ולמרות שזה סיפור מוכר, היא מספרת אותו באופן לא שגרתי". ב-2025 לא חסרים לנו סיפורי סקס מעניינים, אבל סיפור טוב סביב המוות, כזה שלא מפחד ממנו ויודע איך להתייחס אליו בקלילות ורצינות ראויה, אין פה מספיק. עם 8 פרקים, מדובר בבינג' קליל על הנושאים החשובים בחיים – המוות, והחיים שבדרך אליו. "מתה לסקס", עכשיו בדיסני+
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אני מתה: סקס הוא לא הסיפור בסדרה הרגישה הזאת. וקצת חבל
"מתה לסקס" (צילום: יחסי ציבור/דיסני+)
"מתה לסקס" נשארת קלילה וזורמת גם ברגעים הקשים שלה, יש לה קאסט נהדר והיא מטפלת במחלת הסרטן בחוכמה וברגישות מעוררת הזדהות, אבל דווקא המסע של הגיבורה לחקר המיניות והעונג נשאר מצומצם ושמרני. עוד תזכורת שלא תמיד חייבים להיצמד לסיפור האמיתי
כשאני נתקל בסדרה על מחלת הסרטן אני כמעט תמיד נמנע ממנה, בעיקר כי לא מספרים לי על שום דבר שלא הכרתי מחיי. אני יודע מהן המשמעויות של לאבד אדם קרוב למחלה, אני מכיר את השקרים והקלישאות שהוליווד מספרת לנו בסרטים ואת הנטייה של האולפנים לעשות רומנטיזציה למחלה. לא קל לעבוד עליי כשמדובר בסרטן. ובכל זאת הרגשתי מרומה כשקיבלתי את המשימה לכתוב ביקורת על "מתה לסקס" שעלתה בסופ"ש בדיסני+, כי לא הבנתי שעל זה הסדרה מדברת. שמעתי על הסדרה רק כשקיבלתי מייל מדיסני ובו פוסטר די קרינג'י עם שם הסדרה ובצד הכיתוב "פשוט לגמור ודי". הפוסטר גרם לי לקוות שאצליח לחמוק מהצפייה בה, אבל הנה אנחנו כאן.
הסדרה מבוססת על הפודקאסט המצליח בעל אותו השם ועל חייה של מולי קוצ'אן, שמתה בגיל 45 מסרטן. הסדרה מתחילה כשמולי (מישל ויליאמס) מגלה שהיא שוב חולה, לאחר שכבר החלימה בעבר. הרופאים מוסרים לה שיש לה גג 5 שנים לחיות והיא מחליטה לצאת למסע של חקר מיני, במהלכו היא מתגרשת מבעלה ויוצאת לבחון את הגבולות שלה. זה מה שקורה בערך בחצי הראשון של הסדרה, אבל מצד שני זה גם הפרמיס שלה.
החצי השני הוא חצי סיפור אהבה וחצי סיפור על התמודדות עם המחלה. בכל מה שקשור למחלה הסדרה עושה עבודה מעולה: היא מספרת את הסיפור של האנשים שסובבים את מולי ועל ההתמודדות שלהם, על הקושי של אישה במצבה של מולי כשהיא מרגישה לא נחשקת, על הרצון להספיק לעשות ועל הוויתורים שאנשים מסביבה עושים.
"מתה לסקס" (צילום: יחסי ציבור/דיסני+)
ניקי (ג'ני סלייט) היא דוגמה מעולה לכך כחברת הילדות של מולי. כשהיא מבינה שאין לה מנוס מלקחת על עצמה את תפקיד המטפלת, היא נוטשת כל דבר אחר בחייה שהוא לא הטיפול בחברתה הגוססת. היא הופכת מאישה מפוזרת שלא מצליחה להתמודד עם מחויבות לאדם אחראי ובוגר ולסוג האדם שהיית רוצה לצידך במצב דומה. הכאב, הצער ותחושת האובדן נוכחים גם הם, אבל הכל מאוד בגובה העיניים ומעלה לא מעט חיוכים במהלך הצפייה. לא נקרעתי מצחוק, אבל חייכתי כי זיהיתי את הדברים שאני מכיר, כי לא הכל היה עטוף בניסיון מאולץ לגרום לצופה להרגיש משהו ולא היו כינורות.
"מתה לסקס" נשארת קלילה וזורמת גם ברגעים הקשים שלה, מספרת סיפור מאד אנושי, רבים שחוו בעצמם את ההתמודדות הזאת ככל הנראה יזדהו עם הדמויות (הקאסט כולל את רוב דלייני וסיסי ספייסק, והוא נהדר). למרות שזה סיפור מוכר, היא מספרת אותו באופן לא שגרתי, וזה היה יכול להיות אולי אפילו יותר לא שגרתי, אם רק היו מרחיבים קצת באמת את האופקים המיניים של הדמות הראשית, כי בכל זאת, זה הפרמיס של הסדרה.
"מתה לסקס" (צילום: יחסי ציבור/דיסני+)
המסע המיני של מולי מתמקד בעיקר בעולמות ה-BDSM והשליטה, שזה אחלה, כל אחד ומה שהוא אוהב, אנחנו ממש לא שופטים כאן שום קינק, אבל למה להגביל את הדמות? גם אם זה מבוסס על סיפור אמיתי, אפשר לרגע להתרחק מהמציאות ולחשוב בגדול. למה לא לקחת אותה למסע חובק עולם של גילוי מיני? הייתי רוצה לראות את מולי נכנסת לחנות סקס ביפן, או עושה סדנת טנטרה בהודו, או סתם עושה סיבוב עם ניקי במוזיאון הסקס באמסטרדם, או אפילו בלי לטוס, הנושא של קיום יחסי מין עם יותר מבן אדם אחד בו זמנית שעלה בדיוק פעם אחת לאורך הסדרה.
כשהסדרה מתעקשת לספר לנו את סיפור האהבה שלה עם השכן הסאב, היא למעשה מצמצמת את מסע הגילוי המיני שלה, גם אם היא עושה דברים מאד לא שגרתיים כמו לאלף כלב אנושי. הלוואי ו"מתה לסקס" הייתה נותנת עוד איזה פרק או שניים לפחות להרחבת המסע של מולי ולנרמל מיניות פתוחה. זה מרגיש כאילו בסעיף הסקס העדיפו לקרקע אותה ולא לתת לה לעוף.
מישל ויליאמס, "מתה לסקס" (צילום: יחסי ציבור/דיסני+)
לא כל סדרה שמבוססת על מקרה אמיתי צריכה ללכת בדיוק בעקבות מה שסופר בפודקאסט. הסיפור יכול גם להתנתק מהאירוע האמיתי שבהשראתו הוא נוצר ולקחת הכל קצת יותר רחוק ומסעיר. "מתה לסקס" פשוט לא עושה את זה. למעשה, זה מרגיש כאילו מולי רק התחילה את המסע שלה והוא הפסיק באמצע. אולי זה קצת הקטע של סרטן, לסיים חיים שרק התחילו, אבל יש לתסריטאים כוח על – הכוח לשכתב את הסיפור ובכך להיצמד לפרמיס. אולי זה גם השלב הבא בכל הסרטים מסוג "מבוסס על סיפור אמיתי": להשתמש במציאות כבסיס ליצירה ולהתרחק ממנה ככל האפשר.
"מתה לסקס" היא סדרה מעולה על סרטן: היא מספרת על חברות, על הורות, על נישואים, היא מדברת על הויתורים שאנשים עושים למען החולה, ויש לנו פה דמות של חולה שמסרבת לתת למחלה לקחת ממנה את תענוגות החיים. והכל טוב. יש כאן גם מסע קצרצר של חקר וגילוי מיני, אבל הוא מאוד לא מספק וממצה כמסע כזה, וההיצמדות ל"סיפור אמיתי" בעוכרי היצירה. אנחנו רואים סרט עלילתי, לא דוקו ולא פודקאסט ולא כתבת חדשות, אפשר לשקר לנו ולהמציא עלילות, זה ממש בסדר וזה יכול להיות הרבה יותר מלמד ומעניין מעוד סיפור אהבה על סרטן, גם אם הוא מסופר ממש טוב ובגובה העיניים. >> "מתה לסקס", עונה אחת, שמונה פרקים, עכשיו בדיסני+
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הפתעה: נטפליקס הצליחה לייצר סדרת דרמה חשובה. "חומץ תפוחים" עוסקת בשתי תופעות עכשוויות שמשתלבות זו בזו לכדי קטסטרופה: אובדן האמון של הציבור ברפואה הקונבנציונלית, ועליית המשפיענים בתחום ה-Wellness שמנצלים את זה. היא כבדה ודחוסה ולא חוסכת ביקורת מאף אחד. צפייה לא נעימה
בתור צופה טלוויזיה שאיבד אדם קרוב מאד למחלת הסרטן, לצפות בסדרות וסרטים שסובבים את המחלה זה תמיד עניין גדול עבורי. ההוליוודיזציה שהמחלה הזאת עברה עם השנים הפכה את המאבק בסרטן למשהו רומנטי, הסרטים והסדרות שעוסקים בה מחממים את הלב – וזה לא תואם את המציאות הקרה והחשוכה של המאבק במחלה הזאת, או את הכאב הנורא או את ההחלטות החשובות, כמו האם לקבל טיפול רפואי או לא. הסדרה החדשה של נטפליקס, "חומץ תפוחים", מנסה לדבר על הדברים החשובים, אבל יש כמה דברים שמפריעים לה בדרך.
"חומץ תפוחים" מספרת את הסיפור של בל גיבסון (קייטלין דיוור) משפיענית אוסטרלית צעירה שמתחזה לחולת סרטן ומספרת איך ניצחה את המחלה ברפואה אלטרנטיבית כנגד עצת הרופאים. במקביל אנחנו מקבלים את הסיפור של מילה בלייק (אלישיה דבנם-קארי), צעירה אוסטרלית שבאמת חולה בסרטן ומחליטה לא להקשיב לרופאים וללכת בשיטת הירש לריפוי, שיטה פיקטיבית (שככל הנראה מבוססת על שיטה אמיתית) שבגדול דוגל בתזונה טבעונית, שתיית מיצים והמון חוקן קפה.
"חומץ תפוחים" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)
דיוור מגלמת את בל באופן מאד משכנע והדמות מוצגת באור אנושי על ידי הצגת הטראומה שלה. היא משקרת את דרכה להצלחה ודורכת על אנשים בדרך. כשהמציאות נוקשת על דלתה היא מסרבת להכיר בה וזה הופך אותה לאנטי גיבורה נהדרת שתמיד מעניין להסתכל עליה. מולה יש את מילה, שגם הפכה את המחלה שלה לעסק מתוך אמונה אמיתית שהיא עוזרת.מילה מייצגת את האנשים שלא רוצים להכיר במחלה והופכים לשגרירים של כל מיני מנטורים של רפואה אלטרנטיבית. אמנם קל יותר לסלוח לה מאשר לבל, אבל היא גרועה בדרכה שלה ופוגעת באנשים הכי קרובים לה. יש זוג אחד בסדרה הזאת שאין שום טענות נגדו: לוסי וג'סטין. ג'סטין הוא עיתונאי שחוקר את המקרה של בל לאחר שלוסי, בת זוגו, מגלה שהיא חולה בסרטן השד ומתמכרת לפרסונה השקרית שבל מפתחת ברשת.
הסדרה מציגה מציאות עגומה וקיימת: חולי סרטן שרוצים להבריא מסרטן, מול אנשים שמנצלים את החולשה הזאת בשביל למכור אפוני-פלא. אבל היא גם מנסה לדבר על נזקי הרשתות החברתיות, מנסה להיות קצת "יורשים" וקצת "מכונת הכסף", ולפעמים זה מרגיש קצת יותר מדי, במיוחד בפרקים הראשונים שמורכבים בעיקר ממונטאז'ים וקפיצות זמן כל כך מהירות שקשה לעקוב אחריהן.
"חומץ תפוחים" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)
שורש הבעיה שלה הוא במבנה:הסדרה מכילה שישה פרקים באורך כשעה כל אחד, ולמען האמת, לא פשוט לצפות בנושא כל כך כבד במשך שעה. לא פעם מצאתי את עצמי נודד למחשבות אחרות בזמן הצפייה וחוזר אחורה כדי להבין מה קרה. זה די מצער לאבד את הצופה כשמדובר בנושא כל כך חשוב, ולכן הבחירה בפורמט לא ברורה. מוטב היה לפרוס את זה על 8 פרקים של 45 דקות כל אחד, להערכתי זה היה פותר המון בעיות. ולמרות שהמבנה לא מפוענח עד הסוף, אי אפשר להתעלם מהרלוונטיות שלה.
"חומץ תפוחים" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)
אנחנו רגע אחרי הקורונה. אני יודע, אולי שכחתם, אבל ממש רגע לפני המלחמה היה דבר כזה שנקרא "מגפת הקורונה" ובתקופה הזאת האמון ברופאים נחלש. למעשה, כתב העת הרפואי JAMA פרסם כי בסקר שפנה ל-443,455 משתתפים גילו שבמהלך המגפה אמון הציבור ברופאים ירד מ-71% ל-40%. במצב כזה כשהאמון ברופאים ברצפה, הציבור חשוף הרבה יותר להשפעת המשפיענים והשרלטנים והרשתות החברתיות לא בדיוק מורידות הילוך. משפיעני רשת, מצדם, הופכים למפלצות הניזונות מתשומת לב ומוצצות את החיים מכל תחום שהן נוגעות בו: טלוויזיה, קולנוע, תיאטרון, ביקורות אוכל וכן – גם ברפואה אלטרנטיבית זה קורה.
"חומץ תפוחים" היא סדרה שבנויה לא נכון, אבל מדברת על הנושאים הכי חשובים כרגע ולא חוסכת ביקורת מאף אחד, גם אם הוא באמת חולה בסרטן. היא לא מייפה בכי (אולי כן מייפה קצת את העניין הזה של חוקן קפה, אבל אני מאמין שזה לטובת הצופים), והיא לא מזלזלת באינטליגנציה של הצופים. אבל היא כן מעמיסה במידע מכיוון שהיא דחוסה שלא לצורך ומנסה לעשות לפעמים יותר מדי דברים בבת אחת. לפעמים זה מצליח לה ולפעמים לא. ועדיין, זאת סדרה חשובה והכרחית לתקופה בה אנחנו חיים ותזכורת חשובה לא פחות להקשיב לרופאים ולא ללכת לכל מיני גורואים מהאינטרנט שמציעים פתרון שנשמע טוב מדי מכדי להיות אמיתי, כי כמו שאומרים בסדרה: ברוב הפעמים – זה באמת טוב מדי מכדי להיות אמיתי. >> חומץ תפוחים // Apple Cider Vinegar // עונה אחת, שישה פרקים, עכשיו בנטפליקס
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מה רואים הלילה: גורו הבריאות ששיקרה את דרכה הישר לגיהינום
חמוץ מתוק. "חומץ תפוחים". צילום: יח"צ נטפליקס
הדרמה הטרייה של נטפליקס מבוססת על סיפור אמיתי בערך, שמבוסס בעצמו על שקר נוראי לגמרי: סיפורה של בל גיבסון שהשתמשה ברשת חברתית צומחת כדי להפיץ את קשקושי הוולנס שלה, עד שזה לא הספיק. ואז שיקרה לכולם שהיא ריפאה את עצמה מסרטן
לא צריך להיות שרלוק הולמס כדי לרחרח חשד קל מול תעשיות ה-wellness. אחרי הכל מדובר במוכרי שמן הנחשים המודרנים – לפעמים גם מילולית. אנשים שמשווקים רעיון וחלום יותר ממציאות, ועושים זאת עם מתק שפתיים וחיוך מלא בבוטוקס, אבל דיבורים כמו חול ברמת פרדס חנה כרכור. ובכל זאת, לפעמים אנחנו פשוט רוצים להאמין בכל ליבנו שיש בזה אמת. גם אם אין בזה היגיון, גם אם זה רק פילטר אינסטגרם שלם על המציאות. ואז יש את הסיפורים האלו שמנפצים את בועת האמונה לעבר המציאות.
סדרת הנטפליקס האוסטרלית החדשה "חומץ תפוחים" מבוססת על סיפור אמיתי שנחשף בספר "האישה שעבדה על העולם", פרי עטם של העיתונאים האוסטרלים בו דונלי וניק טוסקאנו. בל גיבסון, משפיענית וולנס שפעלה בימים שהמילה משפיענית עוד לא היתה קיימת, פיתחה מותג וולנס משלה בראשית ימי אינסטגרם, ובמקביל פיתחה קינאה לקולגה שזכתה ליותר תשומת לב, בין היתר מכיוון שהיא חלתה בסרטן. אבל כשיש בקצה האצבעות מכשיר טלפון שמאפשר לשקר בפנים חתומות, המציאות היא מה שאתה עושה ממנה. וגיבסון עשתה ממנה שקר, כשסיפרה לעולם שהיא חולה בסרטן.
כיאה לסיפורים שכאלו, כאן השקרים רק מתחילים, ואחרי סדרת בילשוטים שלא היתה מביישת את ראש הממשלה שלנו, גיבסון כבר הוציאה ספר על איך ריפאה את עצמה מכל הסרטן הזה שהשתלט לה על הגוף בפתאומיות. הסדרה מציגה את מסכת השקרים הזו נרקמת, ועוקבת אחרי היריבות בין בל (קייטלין דיוור, "צדק פרטי") ליריבתה/חברתה מילה (אלישה דבנאם-קארי, "אימת המתים המהלכים"), ומשרטטת את עלייתה ונפילתה של גורו בריאות שקרנית, שזה תמיד דבר שכיף לצפות בו. "חומץ תפוחים", 6 פרקים, עכשיו בנטפליקס
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
סוף טוב, הכל טוב? המחזה הישראלי לא צלח את העיבוד לסרט בינלאומי
כמיה טובה, אבל שם זה נגמר. "סוף טוב". צילום: יח"צ
המחזה המצליח של ענת גוב ז"ל, "סוף טוב", עובד בידיים ישראליות והפקה אנגלית לסרט בכיכובה של אנדי מקדואל, אבל למרות האחווה הנשית המוצלחת, הקלישאות צצו על פני השטח והסרט לא מצליח לעשות חסד עם מטופלות אמיתיות של המחלה האיומה
לפני עשר שנים שרון מימון וטל גרניט כתבו וביימו את "מיתה טובה", סרט מבדר ושובה לב על קשישים בדיור מוגן שמספקים שירותי המתה לתושבי המקום שרוצים בכך. על בסיס הסרט הזה, שבו השיגו איזון נכון בין התוכן המורבידי למבט החומל והמגע הקליל, הם נראו כבמאים המושלמים לדרמה קומית על נשים חולות בסרטן במהלך טיפול כימותרפי בבית חולים. אלא שהפעם הם התבקשו להביא למסך מחזה של ענת גוב, שעובד על ידי רונה תמיר לתסריט דובר אנגלית, והמקור הבימתי הניח בדרכם מכשולים שלא על כולם הצליחו להתגבר.
לא ראיתי את "סוף טוב" בתאטרון, כך שלא אעשה כאן השוואות להצגה שהיתה ללהיט בקאמרי, אך העובדה שהטקסט המקורי נכתב לבמה בולטת מאוד גם בסרט. אין הכוונה רק לכך שהסרט מתרחש כולו באתר סגור (פרט לכמה הפלגות דמיון), אלא גם לכך שזמן ההתרחשות נפרס על פני שעות ספורות. באותו פרק זמן מצומצם הגיבורה עוברת שינוי תודעתי קיצוני, כזה שבדרך כלל דורש תקופה ארוכה יותר, וחיבוטים עמוקים יותר, כדי להבשיל. זה אולי התאים לתבנית התיאטרלית, אך על המסך זה נראה מלאכותי, והאמת האנושית של הסרט נפגמת.
אנדי מקדואל מגלמת את ג'וליה, כוכבת הוליוודית לשעבר שהגיעה ללונדון להשתתף בהצגה בווסט אנד, ושם אובחנה כחולת סרטן גרורתי, שלב 4 (אנחנו מתבקשים להאמין שהיא לא יודעת שזה השלב הכי גבוה שיש). בתחילת הסרט היא מגיעה לטיפול כימותרפי בבית חולים ציבורי בפאתי לונדון מתוך רצון לשמור על אנונימיות, ומתעצבנת כשהיא מגלה שזה לא אפשרי. בבית החולים הציבורי אין חדרים פרטיים (לא מוסבר מדוע הכוכבת ההוליוודית לא בחרה בבית חולים פרטי) והיא נאלצת לעבור את הטיפול בחברתן של שלוש חולות מנוסות. כשצפיתי ברביעיית הפציינטיות המחוברות לאינפוזיה קפצה למוחי המחשבה שכותרת מתאימה לביקורת תהיה "ארבע לוויות וחתונה אחת", כפרפרזה על שם סרט קודם שמקדואל האמריקאית עשתה בבריטניה. תהיתי רק אם תהיה חתונה, וכזאת אכן הגיעה בהמשך – בתה של ג'וליה עומדת להינשא והיא מדמיינת את עצמה מגיעה לטקס עם קרחת.
שלוש החולות הנחמדות מגולמות על ידי שחקניות בריטיות מוכרות. מרים מרגוליס ("עידן התמימות") היא ג'ודי, יהודייה לוחמנית שנולדה באושוויץ ושרדה בנס (ניסוח שלה) ולכן מסרבת לוותר לסרטן שעשה בה שמות. סאלי פיליפס ("יומנה של ברידג'ט ג'ונס") היא מיקי, אמא יחידנית שבתה מטפלת בה. וראקי ת'קרה ("חינוך מיני") היא אימאן, מוסלמית אדוקה שבעלה מתקשר אליה מדי כמה דקות כדי לשאול איך לטפל בילדים. הדינמיקה הזורמת בין הנשים, שמאמצות את הדיווה ההוליוודית אל ליבן, היא החלק המוצלח של הסרט. הן מתבדחות, מעניקות תמיכה רגשית זו לזו, ומסתלבטות על הרופא החתיך (טום קאלן). אפשר היה לקרוא לזה הטרדה מינית, אבל הן בסיטואציה כל כך דפוקה שזה נסלח.
מדי פעם, כשאחת מהן מתלוננת על כאבים, הארבע עושות יחדיו תרגיל בדמיון מודרך. החולה אומרת לאן היא רוצה להפליג בדמיונה והן מלוות אותה לשם. קראתי שבתאטרון בקטעים האלה ההצגה הפכה למחזמר. בסרט, לעומת זאת (הנה אני בכל זאת משווה), אנחנו יוצאים מבית החולים לאתרי טבע כמו חורש, גבעות ירוקות ושפת הים. אלה סצנות נעימות לעין אך לא מאוד משכנעות ברובד הדרמתי (ואפשר להבחין במִחשוּב של התוכן הוויזואלי). מתוך מטרה מוצהרת להקליל את האווירה ולא להבריח את הצופים, הסרט בורח מסבל ומכעס, ולא מותיר מקום לחוויה האמיתית של המחלה האיומה הזאת. יש לציין שפרט לקרחות מלאכותיות שאיתן השחקניות יצאו מחדר האיפור, החולות שכבר עברו כמה וכמה טיפולים כימותרפיים נראות דשנות ובריאות לגמרי (בעיה מוכרת בסרטי מחלות).
לא יצאו מהקאמרי. "סוף טוב". צילום: יח"צ
בשלב מסוים מגיעה למחלקה ננסי (טמזין גריג מהסדרה "אפיזודס"), המנהלת האישית של ג'וליה. ננסי הקדישה את חייה לקריירה של ג'וליה ואינה מוכנה לקבל את העובדה שהכל הולך להשתנות עכשיו. נראה שדווקא ההדחקה שלה עוזרת לג'וליה להכיר באמת של מותה המתקרב, ולעשות החלטה מהותית לגבי המשך חייה. גריג הבריטית היא שחקנית קומית מחוננת, אבל היא לא מוצאת את עצמה בתפקיד המנהלת האמריקאית שאין לה חיים משל עצמה. היא מתקשה גם משום שמערכת היחסים בין שתי הנשים לא פותחה דיה בתסריט. כשהפוקוס הדרמתי עובר מהדינמיקה הסימפטית והמבדרת בין ארבע החולות, ליחסים בין ג'וליה לבין המנהלת המסורה והדי מעצבנת שלה, הסרט נחלש.
"סוף טוב" הוא הפקה של אסנת הנדלסמן-קרן וטליה קלינהנדלר, מהמפיקות המובילות בארץ, שכבר התנסו בהעברת תוכן ישראלי לחו"ל כשהפיקו רימייק אמריקאי של "הגננת" של נדב לפיד. אף שבניתוקו מההקשר הישראלי, הסרט בכיכובה של מגי ג'ילנהול איבד חלק מהמהות שלו, הוא זכה לשבחי הביקורת הזרה. הפעם התוכן המקורי דווקא נדמה בינלאומי יותר, אבל במעבר לאנגליה הקלישאות צצו על פני השטח (ג'וליה חולצת נעליים לא נוחות, אך על עוגות מתוקות היא עדיין מעזה רק לחלום), והמטען הרגשי הפוטנציאלי מתפוגג.
3 כוכבים My Happy Ending בימוי: שרון מימון וטל גרניט. עם אנדי מקדואל, מרים מרגוליס, סאלי פיליפס, טום קאלן. בריטניה/ישראל 2023, 89 דק'
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו