לא צריך להיות מומחה גדול כדי לזהות שמקצוע העיתונות נמצא בבעיה אמיתית. השינויים בכלי התקשורת, העובדה שהמידע הפך לזול וזמין במיוחד בעידן הרשתות החברתיות, הרדיפה של גופי התקשורת אחרי רייטינג, ההתקפות על התקשורת מצד גורמים פופוליסטיים בכירים וההתקרנפות שלה מול אותם גורמים – כולם התאחדו והפכו לעובדה אחת: המילה "עיתונאי" היא אחת המילים הכי זולות בשוק, והערך שלה נמוך מתמיד.פה ושם, בתוך העולם הזה שבו התקשורת איבדה כיוון, נשארו כמה וכמה עיתונאים שעדיין מעוררים גאווה במקצוע. ברשימה הזו אפשר לציין את רביב דרוקר, את עמרי אסנהיים, את גידי וייץ, את קרן נויבך ועוד לא רבים וטובים – וגם איש אחד שלפחות לדעתי מתנשא (במובן הטוב) מעל כולם. וקוראים לו איתי אנגל.

>> 007 פריים: איך אמזון עומדת להרוס לגמרי את ג'יימס בונד?
>> לאכול עשירים ולנוח: 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג כרגע

אתמול (שני) שודר סרט חדש בהפקתו – "וולקאם טו דמשק", במסגרת העונה ה-30 של "עובדה". הפרק הוקפץ ליום שני, כנראה בגלל הלווייה של משפחת ביבס שמתוכננת להמשך השבוע (בגללה גם בוטל הפרק הקרוב של "ארץ נהדרת", למשל). ובסרטו התיעודי החדש אנגל עושה היטב את מה שהוא עשה כל הזמן – לחפש אחר המציאות, ולבודד אותה מכל רעשי הרקע שבדרך כלל מציפים את המסך שלנו. אנגל, בן 56 ומי שנמצא בעיתונות (מפה לשם) כבר 36 שנה, הוא גיבור עיתונות אמיתי – מהסוג שכבר עשרות שנים הולך למקומות שאליהם אף אחד לא הולך ומביא משם את האמת לציבור הישראלי. מהמלחמה הקשה והכואבת באוקראינה, דרך אפריקה המדממת – וכן, גם בקיבוץ בארי, אחרי הטראומה המצלקת של ה-7.10. הוא האיש שהיה שם. בכל המקומות. ראה הכל, ודאג שאנחנו נראה.

למה אנגל טוב בעבודה שלו? רבים וטובים כתבו על כך לפניי. ננסה למקד: קודם כל, כי הוא נמצא שם. כי הוא מוכן להסתכן, לשים את נפשו בכפו (לעתים מילולית), וללכת אל המקומות הקשים ביותר. בדרך כלל כשאומרים שעיתונאים משלמים מחיר על העבודה שלהם, לפחות בארץ, זה אומר שהם משלמים מחיר של זעם ציבורי, מתקפות של מכונות רעל או מקורות שלא מחבבים אותם. במקרה של אנגל, המחיר הרבה יותר מוחשי והרבה יותר כואב. הפחד, הידיעה שאולי לא תחזור מהמשימה הקרובה, הסכנה האמיתית – את כל זה הוא מקריב פשוט כדי להביא את הסיפור.

מה שבולט במיוחד ב"וולקאם טו דמשק" זו העובדה שאנגל מביא את הדברים כפשוטם. ברור שיש לו דעות על הכל; לכולנו יש. אבל אנגל, ברוב המקרים, משאיר אותן מחוץ למסך ולדוקו הערוך. הוא מציב בפניך את המציאות – באופן שאי אפשר להתווכח איתה. הוא מדבר עם האנשים ולא עליהם ומציג את המציאות המורכבת (ולפחות במקרה של סוריה, שבה עוסקת הכתבה, המציאות מורכבת מאין כמוה).

זה סרט תיעוד מוצלח בגלל שיש בו רבדים רבים – מצד אחד, הוא היה כמעט קשה לצפייה ברגעים שבהם הוצגו מעשי ההתעללות של משטר אסד באסיריו, או בחורבות שנשארו מהערים המשגשגות שהיו שם בעבר. מצד שני, גם היו בו יסודות אופטימיים ואפילו קצת משעשעים – בטח בהיכרות עם בכור סימנטוב, אחד היהודים האחרונים שנשאר בסוריה, שלא איבד את החיוך ומספר איך כל הסכסוכים נראים קטנים מאוד כשהוא מתווכח עם החברים מהשכונה.

אנגל לא מייפה את המציאות. הוא מביא את סוריה החדשה על הבעיות שיש בה בדיוק חודר (ובעיקר בפער בין החזון שוחר השלום שההנהגה החדשה בסוריה מנסה לשדר, לבין הג'יהאד שעדיין חי ברחובות והמסגדים שעדיין מדברים על "הבוגדים" שצריכים לשלם את המחיר). אבל הוא גם מנסה לצייר ניסיון לתקווה – להכיר בצדדים השליליים בלי לפספס את ההזדמנויות שיש מסביב, את השינויים שקורים, שהם לא תמיד לטובה אבל יכולים להיות טובים אם נדע להכיר בהם.

כל כך התרגלנו לשחור ולבן בעיתונות שלנו. כל כך התרגלנו למחנאות הברורה, לכך שעיתונאים נמצאים בצד אחד או אחר של המתרס, וכל מה שקורה במציאות תמיד נועד להסביר למה הם – ורק הם – צדקו תמיד. אנגל לא מחפש להיות צודק. לא מחפש להגיד לאנשים "אמרתי לכם". הוא כאן כדי להציב מראה ולא לעסוק בעצמו. שימו לב כמה פעמים רואים את אנגל בסרט – כן, מדי פעם צריך שיראו אותו, אבל ביחס לעיתונאים אחרים שטאלנטיותם אמנותם, המספר שואף לאפס. העיקר הוא מה שמצולם, ולא מי שמצלם.

אנגל מגדיר מחדש את תפקיד העיתונאי – בוודאי במדיה האלקטרונית. יותר מדי פעמים נראה שעיתונאים סוברים שתפקידם הוא לאשש את הדעה שהם מביאים איתם מהבית, או לחילופין להדהד כמכונת קופי-פייסט כל הודעת דובר ו"גורם בכיר" שמשוגרת לעברם בווטסאפ. אנגל, כך נדמה, פונה דווקא אל הלא משוכנעים – אל אלה שמביטים על המציאות קצת במבוכה, לא מבינים את הסבך שמתרחש וצומח סביבם, ומנסה ללמד אותם משהו חדש, לספר משהו מעניין וחשוב על העולם שהם חיים בו. בטח על העולם שנמצא כל כך קרוב לגבולות שלנו.

ב"וולקאם טו דמשק" היה הכל – היה שם עצב וכאב וטרגדיה אנושית אדירה, אבל גם תחילה של קצה תקווה. דווקא מהחורבות. דווקא מאיזור האסון. אחרי השבועות האחרונים, אי אפשר שלא היה לחשוב על מקומות אחרים שבהם נותרו חורבות בצד השני של הגבול; על בארי, וכפר עזה ונחל עוז, ועל המשפט שלא יצא לי מהראש מאז שסיימתי לצפות בכתבה: "עוד מעט יהיה פה בית".

איתי אנגל הוא גיבור עיתונות אמיתי בגלל שהוא עושה את מה שרוב חבריו למקצוע כבר לא עושים. הוא עושה את הדבר הקשה, המסוכן, המאוד לא פופולרי – ומביא את האמת המלאה והבלתי מכובסת, לעיניים וגם ללבבות של האנשים. לא יודע אם זה שווה פרס אמי, אבל זה בטח שווה את הרספקט של כל מי שמחפש לדעת משהו על המציאות המשוגעת שכולנו חיים בתוכה.

• ביקורת טלוויזיה
• עובדה
• איתי אנגל
• קשת

רצח ראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל, הוא כנראה הטראומה הלאומית הגדולה ביותר שחוויתי בימי חיי. גם 28 שנה אחרי, הרצח עדיין חי ונושם בתוכנו. שם טמון השורש לכל השסעים שאנחנו חווים עד היום – היהודית מול הדמוקרטית, הימין נגד השמאל, הישראלים מול היהודים. זה היה הרגע שבו שני הצדדים – יהודית ודמוקרטית – עמדו בסתירה זה מול זה. וכפי שאמר לפניי גיא זהר, זה גם הרגע שבו התחלף האיזון. שבו הפכנו קצת יותר יהודים, וקצת פחות דמוקרטים.

אחת הדמויות המרכזיות בסיפור של רצח רבין לא דיברה עד היום. קוראים לו אבישי רביב, סוכן השב"כ שזכה לכינוי "שמפניה" ופעל בתוך ארגוני הימין הקיצוני – במטרה לדווח על כך למחלקה היהודית שב"כ. אלא שהסיפור של רביב הסתבך; הרצון להסוות את עצמו כסוכן ולהיות "אחד מהם", גרם לו לאבד את חוש הזהירות, לעשות מעשים יותר ויותר קיצוניים כדי ליצור אמון – ולטענת רבים, גם להיות מעורב בעצמו ברצח ראש הממשלה.

נאום אחד כזה עורר את רביב לדבר. זה היה שר האוצר דהיום, בצלאל סמוטריץ', שבמפגן מרהיב של ווטאבאוטיזם וגלגול אחריות הסיר את האשמה ממחנה הימין ומההסתה המשוגעת שהתחוללה נגד רבין ז"ל, והעביר אותה אל השב"כ. הם, לטענתו ולטענת קונספירטורים נוספים, אלה שאשמים. וכמובן שהוא כיוון לאדם מאוד ספציפי. הנאום הזה הוציא את רביב מהכלים, וגם מהמחבוא, והוא התראיין אתמול (שלישי) לחלק הראשון מתוך שניים – השני ישודר הערב – של תכנית סיום העונה של "עובדה".

מי שדיבר איתו היה עמרי אסנהיים, מהעיתונאים הטובים ביותר בארץ היום. הרקורד שלו בלתי שביר, העבודה העיתונאית שלו שינתה את החיים כאן לטובה – משמעון קופר דרך חשיפת העדויות נגד רחבעם זאבי, מהסדרה הדוקומנטרית המדהימה על ג'ונתן פולארד ועד פרשת צאלים. ובכל זאת, נדמה שאסנהיים קצת טעה בדרך, במקרה הספציפי הזה.

כל עיתונאי שעושה כתבה מהסוג הזה יודע שלחשיפה הבלעדית יש מחיר. ברגע שאדם שובר שתיקה ארוכה (אמיתית, לא "שבירת שתיקה" מהסוג שאנחנו רואים בעיתונים, שם אנשים שלא דיברו שבוע קוראים לזה "שתיקה"), גם אם הוא לא מציב תג מחיר מפורש, ברור שזה מגיע במחיר של היכולת "להיכנס בו". הנימוס הבסיסי והרצון להביא את דבריו (החשובים) של המרואיין, גורמים לעיתונאי פחות לתקוף ויותר להבין את מי שעומד מולו.

ברגע מסוים מאוד ב"שם קוד: שמפניה", נדלקה סוג של נורה אדומה. זה קרה כשרביב דיבר על כך ששמע מיגאל עמיר על הרצון שלו לרצוח את ראש הממשלה, ולא דיווח על כך. כשאסנהיים הקשה, ובצדק, שבסוף הוא סוכן שב"כ – "האיש שלנו בפנים" – ואמור להתריע בדיוק על דברים כאלה, הגרסה של רביב היתה חלשה מאוד: "אם הייתי צריך לעצור את כל מי שאמר שצריך לרצוח את רבין, לא היה מקום בבתי הכלא".

רק שזה לא היה התפקיד שלו. התפקיד שלו היה לדווח, כסוכן שפועל בפנים, על מה ששמע. ואם קיבל התראות אמיתיות על כך שעומד להתבצע רצח בסדר גודל שכזה – זה היה צריך לעלות. אסנהיים כמובן שאל אותו את השאלות בזמן אמת, אבל אחר כך – כשאילנה דיין הקשתה באשר לרביב ולכשרות שלו לעבוד כסוכן, הוא ענה לה "סוכן שב"כ ביהודה ושומרון לא יכול לבוא משלום עכשיו". וזה כמובן נכון, עד גבול מסוים – כמו הגבול שבו הסוכן צריך לזכור, בסוף, את מי הוא צריך לשרת. ואת זה רביב איבד בערבוביה הבלתי אפשרית שהוא חי בתוכה.

רביב הגיע למסך מסיבה ברורה – להפיג את ענן החשדות סביבו, ובדרך לפוגג גם את תיאוריות הקונספירציה שקשרו אותו (במישרין או בעקיפין) לרצח. והתפקיד הזה הוא כמובן חשוב, והראיון הוא ללא ספק הישג גדול – להביא אדם שלא דיבר עשרות שנים, על הרצח ששינה את המדינה. אבל בכתבה מהסוג הזה, צריך להראות – ביחד עם השב"כ שבהחלט כשל בטיפול בו – גם את חוש הזהירות שרביב בעצמו איבד עם הזמן. מתוך הרצון להביא את גרסתו, קצת שכחו בכתבה לעמת אותו מול המשימה שגרמה לו להיות ביהודה ושומרון מלכתחילה.

היום, כאמור, ישודר החלק השני – שבו רביב מדבר עם יגאל עמיר. צריך להודות, גם לי עדיין קשה לראות את הפרצוף של עמיר. כתבות מהסוג הזה נוגעות בנימי הנפש שלי, ברמה הכי פרטית. הרצח היה טראומה כואבת, כזו שעיצבה את מה שאני ומי שאני היום. ולכן, למרות הבעיות בדרך, היא חשובה מאין כמוה. זו תעודת כבוד על הקיר של המפעל התקשורתי שנקרא "עובדה" – מפעל שאין כמוהו בישראל. וגם על הקיר של אסנהיים.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• עובדה
• אילנה דיין
• רצח רבין

לפני כמה חודשים התחלנו לקבל, במטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, הודעות מאנשים שונים שגרמו לנו להרים גבה. בהתחלה סיפרו על מועדון קינק ובדסמ (BDSM) ולא היו אינדיקציות שיש כל קשר לזנות או אלימות מינית. למה שיהיו? כל עוד מדובר בפעילות שנעשית בהסכמה בין מבוגרים, לא צריכה להיות בעיה – אלטרנטיבית ככל שתהיה.מהר מאוד הבנו שמתרחש שם משהו אחר – משהו שקשה לשים עליו את האצבע. אחרי שפנינו לחן ליברמן, כתבת "עובדה", הבנו את גודל הפשעים.

בתחקיר ששודר אתמול, נחשפה תופעה מכוערת שמתרחשת כבר כמעט עשור בעיר ופגעה אנושות בנשים צעירות רבות; ניסן גבני, הבעלים של מועדון הקינק ה"טאבו" מוביל מעין קהילה מאחורי הקלעים, בה בעזרת הכריזמה והכוח שצבר עם השנים, מפתה (לכאורה) צעירות להצטרף לחבורה העליזה הזו בה ההתעסקות העיקרית היא מין – ולא תמיד בהסכמה.

התחקיר חשף כי נוצרה נורמה במסגרתה צוות העובדים במועדון הטאבו חיים יחד בסוג של מגורי עובדים לא שגרתיים, אותם הם מכנים בינם לבין עצמם "המכללה", ובעזרת מסרים של "קבלה, אור ואהבה" מלבישים על סיטואציה מכוערת כסות של אווירה קלילה, שחרור מיני, ו"אהבה חופשית". בפועל, הצעירות שהגיעו לשם באות מרקעים לא פשוטים, ואת מה שלא קיבלו במקומות אחרים, סיפקו גבני וחבריו.

"שמעתי על המכללה מחברה שלי שלמדה איתי בתיכון", מספרת אחת המרואיינות בתחקיר. "היא גרה שם, בעצם לא היה לה איפה להיות, היא הגיעה ממשפחה לא מאוד קלה. אבא אלים, אמא לא בתמונה. אני חושבת שהיא הייתה שם נטו בשביל לשרוד. היא גם עשתה הכל כדי לשרוד שם. לזכות במקום שלה, זה אומר להביא בנות, לשדל אותן לשכב עם הגברים שם, כדי שיאהבו אותה. כדי לזכות במקום שלה".

התחקיר מוסגר, שלא בצדק, כ"סערה בסצנת חיי הלילה בתל אביב".על דפי המגזין הזהביקרו את המהלך בחריפות כשכתבו ש"בחיי הלילה של תל אביב הרבה אנשים עובדים קשה כדי לייצר תרבות מועדונים ברמה בינלאומית גבוהה וסביבה בטוחה לכל המבלים".אבל סביבה בטוחה למבלים, וסביבה בטוחה בכלל, נוצרת רק כאשר היא בראש מעייניהם של כולם וכולן – מבעלי המועדונים הכי גדולים, דרך הדיג׳ייז, היחצנים, הברמנים ועד המבלים עצמם.

נראה שמה שבער לסצנת חיי הלילה התל אביבית ב-48 השעות של חוסר הוודאות שיצר הפרומו – זה להתנקות מאשמה ולהתנער מאחריות. אבל זה בלתי אפשרי, כי האחריות היא על כל אחד ואחת מאיתנו. העובדה שלאחר שעיריית תל אביב הכריזה בשנת 2020 כי לא יינתנו יותר היתרים למועדוני חשפנות בשטחה ואף על פי כן בימים אלה פועלים בתל אביבשלושה מועדוני חשפנות ללא רישיון עסק(שניים מהם חדשים, נגד שניהם טרם התבצעה כל פעולת אכיפה) – ככל הנראה לא מזיזה לסצנת חיי הלילה של תל אביב.

מתוך הפנמה שמדובר לא ב"בילוי" אלא בפרקטיקת ניצול נשים, העירייה הבטיחה מהלך שדה-פקטו יהפוך את העיר למקום בטוח יותר, אבל נראה שהאדישות חוגגת. או שמא זה יותר מרק אדישות? אולי רבים באמת קונים את זה שמדובר בסך הכל ב"ריקודים אירוטיים על הבמה" ותו לא? גםהמיתוס הזה נופץעל דפי מגזין זה, אבל לצערנו הדרך עוד ארוכה.

העיר הזו מלאה בבתי בושת לעיני כל – בין אם הם נתפסים ככאלו ובין אם מתחבאים מאחורי עטיפה נוצצת בשם "מועדוני חשפנות". והגברים שפוקדים את המקומות האלו? גם הם בליינים שיוצאים למקומות שכולנו מבלים בהם. לפעמים אפילו רגע לפני או אחרי שקנו אישה בכספם הטוב (שחציו ככל הנראה הלך לסרסור). בואו נודה באמת – מדובר באנסים. עשרות ולעיתים מאות בלילה, בעיר אחת בלבד. והם מסתובבים בינינו. אז עכשיו שבמסגרת האכיפה המזערית שלהחוק לאיסור צריכת זנותמחלקים להם פה ושם קנסות, הציבור חושב שהוא פטור מלהסתכל לפשע שנקרא תעשיית המין בעיניים.

לשמור על מרחב בטוח לבליינים, ולבני אדם בכלל, זה התפקיד של כולנו. כל עוד לא נוקיע באופן אקטיבי את הרעיון של קניית אקטים מיניים בכסף, תופעות כאלו ימשיכו לחגוג. הרי זה הכל על אותו רצף של אלימות מינית; בבר הזה מישהו שולח ידיים, במועדון חשפנות הזה מתייחסים לנשים כצעצוע וכולם עוצמים עיניים, ומאחורי הקלעים של מועדון קינק ופטיש אונסים נערות שאין להן איפה לישון אז הן נשארות שם. הכל קשור. הדרך היחידה לטפל בתופעה, היא להתמודד איתה ישירות – בטח לא להתנער ממנה.

צריך לדבר עליה, לתת שמות לתופעות ולא להשאיר אותן אמורפיות. לתמוך באופן אקטיבי במיגור שלהן, ולא לשתוק כשרואים משהו לא תקין. מדהים איך שרגעים לאחר עליית הפרומו לאוויר, כבר היו בטיקטוק עשרות תגובות המבשרות בביטחון שידוע לכל במי מדובר ונקבו בשמו. בכל אותן תגובות הופיע דפוס חוזר: נונשלנטיות של מי שיודעים משהו כבר תקופה ארוכה ובעצם לא חידשו להם פה כלום.

הציבור צריך לשאול את עצמו איך זה שבמשך שנים כל כך הרבה אנשים ידעו על המתרחש באותו "בית משותף", ואף אחד לא טרח לפתוח את הפה. מרחב בטוח באמת הוא כזה שבו לא שותקים, ולא מבליגים. מרחב בטוח באמת הוא כזה שבו ניגשים לגורם המסכן את הסביבה, ואומרים לו "אדוני, אתה לא יכול לבלות במועדון הזה יותר" ומוציאים אותו מחוץ לדלת. זו הדרך היחידה להירפא מהאלימות המינית הנפוצה כל כך סביבנו ובתוכנו.

>> יהב ארז היא דוברת במטה למאבק בסחר בנשים ובזנות
>> הבהרה חשובה: השם "המכללה" איננו קשור בשום אופן לעמותת המכללה (Her Academy) – בית ספר חברתי למען נשים נפגעות זנות ואלימות החוזרות למעגל העבודה.

• טור דעה
• הבועה
• עובדה
• המסך
• BDSM
• חיי לילה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 929 // איפה החורף?

סצנת חיי הלילה של תל אביב רוחשת ורוגשת. כלומר, קיבלתי אלף ווטסאפים. מי זה. מי זה. מי זה. כבר יותר מ-24 שעות שכל "הדמויות המאוד מוכרות" בסצינת חיי הלילה של תל אביב נמצאות בבונקר. בעלי מועדונים, די.ג'ייאים בכירים, בעלי ברים גדולים, יזמי מסיבות בולטים – כולם חשודים עכשיו. מעל כל אחד ואחד מהם מרחפת ביממה האחרונה עננה שחורה ומכוערת, וסביב כל אחד מהם מרחף סימן השאלה: האם זה האיש שיש לו "מקום של כבוד בין אלון קסטיאל לגואל רצון"? את מי הולכת אילנה דיין לצלוב ב"עובדה" כעבריין מין סדרתי לכאורה שפגע בעשרות נשים בעיר? וואי וואי, הלך על חיי הלילה של תל אביב.

הציוץ של חן ליברמן ביום שלישי לא הותיר הרבה מקום לספקות: "הסיפור הזה נמצא ממש מתחת לפנסים המהבהבים של חיי הלילה של תל אביב. הוא אחד האנשים הכי מוכרים בסצינה ומה שקורה בדירה שלו ושל החברים שלו, במשך שנים, לפי עדויות של עשרות נשים, נותן לו מקום של 'כבוד' בין אלון קסטיאל להרמון של גואל רצון"; קשה שלא להבין מתוך הדברים כי מדובר באחד האנשים הכי מוכרים בסצנת חיי הלילה. אז ביררנו. עשינו כמה טלפונים. הרצנו ווטסאפים. ותראו איזה קטע: זה ממש לא אחד האנשים הכי מוכרים בסצנת חיי הלילה.

התחקיר של חן ליברמן וגילית קוזבה יהיה בוודאי חשוב ומצוין, היכולות העיתונאיות של ליברמן הולכות ומשתבחות, ולפי הפרומו לבדו אפשר להבין את היקפה המזעזע של הפרשה, שמצטייר כאחת מפרשיות הניצול והפגיעה המינית ההמוניות והמחרידות בתולדות המדינה. אבל יש קאץ': האדם החשוד באותם מעשים מוכר בכלל כדמות בולטת מאוד בסצנת הפטיש הישראלית. והפער הזה בין "סצנת חיי הלילה של תל אביב" ל"סצנת הפטיש של ישראל" הוא פער דרמטי, עובדתי, שמשנה את כל הפוקוס של מסגור הסיפור בציוץ.

לא נחשוף כאן את שמו של החשוד המרכזי בפרשה, למרות שאחרים ערכו את אותם בירורים ושמו כבר גלוי ברשתות החברתיות, אבל זה לא מישהו שרקדתם לצדו באחת ממסיבות הטכנו הלוהטות בעיר וגם לא מישהו שעשה איתכם צ'ייסרים בקוקטייל בר טרנדי, וגם אם כן – לא היה לכם שמץ של מושג מי הוא. בסצנת הפטיש, שחלקה אכן מתרחש בלילה, הוא בהחלט כוכב. יתכן שיש ברחבי המדינה לא מעט אנשים שמדמיינים את לילות תל אביב כמסיבת סאדו-מאזו מתמשכת לפי מיטב מסורת סדום ועמורה, יש להם בהחלט תדמית כזאת, וכל מי שהוא חלק מחיי הלילה בעיר וחווה אותם על בסיס קבוע גם יודע שהתדמית הזאת שגויה.

ההשחרה הזאת של "חיי הלילה של תל אביב" משתלבת יפה בקמפיין השנאה הימני נגד העיר וערכיה. סצנת הפטיש מתרחשת בשולי הלילה (והיום) התל אביבי, המסיבות שלה לא מככבות ברשימות המסיבות המומלצות בעיר, המועדונים שלה מיועדים לקהילה מצומצמת ואינם מוכרים לציבור הרחב ברובם. אלה עולמות נפרדים למדי. חן ליברמן מכירה את חיי הלילה של תל אביב היטב ויודעת את זה בוודאות. אז למה ככה? למה תחקיר כה חשוב צריך את הקליקבייט השקרי הזה? אולי כי לקשת 12 יותר קל למכור לצופיה השמרנים בפריים טיים את הסיפור בתור "חיי הלילה של תל אביב – בדיוק מה שדמיינתם", מאשר תחקיר קשה וחשוב על פרשה מחרידה של ניצול ופגיעה מינית המונית בקנה מידה של כת, בתוך סצנה כלל ארצית של מיניות קינקית שהמיינסטרים יתקשה לבלוע. סתם תחושה.

מחר כנראה ייחשף בתוכנית עצמה שמו של התוקף המרכזי בפרשה ויש לקוות שייעצר עוד לפני שהשידור יסתיים, כך שהשאלה היא מדוע בעצם נשמרת זהותו בסוד בפרומואים. יש כמה אנשים באמת מאוד מוכרים בחיי הלילה של תל אביב שמאוד ישמחו לדעת מהי הסיבה הטובה לכך שב-24 השעות האחרונות אנשים זרים שואלים אותם אם ניהלו במקרה לאחרונה הרמון של שפחות מין נשלטות. הפגיעה בהם תהיה אולי מינורית וחולפת כשזהותו של החשוד תתברר בשידור, אבל הסכנה היא שעם חשיפתו רבים יעסקו ב"מי בכלל מכיר אותו" במקום בממצאים הקשים של התחקיר.

חיי הלילה של תל אביב הם סקסיים, בחיי הלילה של תל אביב הרבה אנשים עובדים קשה כדי לייצר תרבות מועדונים ברמה בינלאומית גבוהה וסביבה בטוחה לכל המבלים, חיי הלילה של תל אביב תמיד מעניינים. לתחקיר של חן ליברמן שישודר מחר אין קשר לתרבות הזאת. ספק רב אם צופי קשת 12 יוכלו להבחין בניואנס המשמעותי הזה. יש לקוות שהם לא יוכלו לצפות בזוועה הזאת ולספר לעצמם שזה פשוט מה שקורה בתל אביב, בלילה, כי ככה זה "מתחת לפנסים המהבהבים של חיי הלילה בתל אביב" והם יכולים לישון בשקט.

• ביקורת טלוויזיה
• עובדה
• חן ליברמן
• חיי לילה
• פטיש

דבר מוזר קורה לפעמים לאילנה דיין כשהיא נתקלת בבכירי מערכות הביטחון. בבת אחת נעלמת לה העיתונאית הדעתנית, החוקרת, הלא-מתפשרת ובמקומה מופיעה פאן-גירל נרגשת ופעורת עיניים שמצדיעה בהקשב. אתמול זה קרה לה שוב ב-15 וחצי דקות של תהילה שהעניקה למוסד ולאנשיו הפועלים בחזית הקורונה, עם פאתוס כמו ב"יומני כרמל" מתקופת קום המדינה וגרוב של "פראבדה".

דיין קיבלה מהמוסד הצצה לחמ"ל הקורונה שהקים הארגון החשאי בתל השומר. אין עיתונאי בעולם שהיה מסרב להצעה כזאת, אבל כל עיתונאי בעולם היה צריך לשאול כמה שאלות קשות: מדוע מנהל המוסד את העסק ולא משרד הביטחון ורשות החירום הלאומית? והאם זה קשור לעובדה שראש המוסד מקורב מאוד לנתניהו בזמן שהצבא תחת סמכותו של נפתלי בנט? מה היה הסיפור הזה בשבוע שעבר עם הפאשלה של המוסד שהביאה לארץ בטעות את הציוד הרפואי הלא נכון? האם יש קווים אדומים לפעילותו האפלולית של המוסד בעולם?

דיין לא תוהה לרגע באוזני אנשי המוסד אם זה אכן הרגע לחשוף את אופן פעולתם. היא רק מתרגשת. "ביומיום אתם מתחבלים תחבולות כדי לקחת חיי אדם לפעמים – ועכשיו אתה מתחבל תחבולות כדי להציל חיי אדם", היא מתלהבת כמו קד"צניקית בגל"צ

"עובדה" היא תוכנית שצריכה לפרק עכשיו את מערכת הבריאות על כשליה המתמשכים, להרעיד את אמות הספים בתחקיר על ציוד חירום פג תוקף, היעדר תוכניות מגירה ומחסור חולני בתקציבים. תחת זאת קיבלנו תשדיר שירות שיצא מדעתו לבחורינו האמיצים שגונבים ציוד רפואי בעולם. "מערכת הבריאות המורעבת שלנו חייבת עכשיו כוח חילוץ", העניקה דיין מסגור הירואי למחדל הממשלתי המטורף מבלי להתעכב עליו לרגע.

האתנן שקיבלה דיין תמורת שיתוף הפעולה הוא אכן סקופ דרמטי: המוסד "מנצל את קשריו" בחו"ל כדי "להשיג" ציוד רפואי ששייך למדינות אחרות. "אתה אומר, 'גנבנו, אבל קצת?'", שואלת דיין את ח', ראש אגף הטכנולוגיה של המוסד העומד בראש החמ"ל המאולתר בתל השומר. "אפשר להגיד, כן", הוא עונה. ובהמשך מתברר שזה גם "מה שכל העולם עושה, לשים יד על מלאי שמישהו אחר הזמין". הנקודה החשובה היא שכל העולם לא רץ לספר על זה בפריים טיים בטלוויזיה.

דיין לא תוהה לרגע באוזני אנשי המוסד אם זה אכן הרגע לחשוף את אופן פעולתם החשאי. היא רק מתרגשת."ביומיום אתם מתחבלים תחבולות כדי לקחת חיי אדם לפעמים – ועכשיו אתה מתחבל תחבולות כדי להציל חיי אדם", היא מתלהבת כמו קד"צניקית בגל"צ, מצטמררת ממ"מאות אנשי מוסד המפעילים כאן חדר מלחמה שמעולם לא היה כמוהו" ומדווחת על "אנשי סיירת מטכ"ל שפושטים על חדר טיפול נמרץ" לתיאור סיטואציה פשוטה שבה חיילים מניחים קווי תקשורת בין רופאים לחולים בבידוד. ממש הרפתקאות דני דין בשיבא.

את כל היופי הזה מסכמת דיין במילים השערוריתיות הבאות: "אחרי שתיגמר המערכה הזאת, אנשי הצללים של המוסד יתמקמו בבטחה בצד הנכון של ועדת החקירה". המציאות היא שאין עדיין איש בעולם שיודע כיצד יסתיים המשבר הזה ועד כמה חמורים מחדליו, ובטח שלא עד כמה אפורים האזורים בהם פועל המוסד בעולם, אבל תשדיר השירות של אילנה דיין ו"עובדה" כבר בשלב הצל"שים של עיצוב התודעה הציבורית. דבר אחד בטוח: את מחדלי התקשורת איש לא יחקור.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• עובדה
• אילנה דיין
• קשת
• המוסד
• קורונה