מהרגע שזה פורסם, ההודעות התחילו להגיע. עובדים בשירות העירייה צבעו את הפוסטרים עם פניהם ושמותיהם של ילדים עזתים שנהרגו במלחמה, פוסטרים שנתלו ביפו בידי תושבי העיר, ערבים ויהודים. מזועזעים, עוד ועוד אנשים כתבו ושאלו האם זה באמת קרה, ומדוע ומה ניתן לעשות. הכאב ניכר מכל הודעה. כך גם הכעס.

יפו ועזה קשורות זו בזו. לתושבים רבים ביפו יש קרובים החיים בעזה. אין כמעט תושב יפואי פלסטיני שלא מכיר אדם שנהרג או נפגע במלחמה, שביתו נהרס או שאיבד את כל עולמו. תמונות הילדים ההרוגים – וכמוהן גם העמידות השבועיות ברחוב יפת עם תמונות אלו – היו הדרך של תושבים רבים להביע את הכאב על כך, להביע הזדהות. אליהם הצטרפו רבים נוספים, יהודים וערבים, במחאה על המלחמה האיומה, על ההרג האינסופי, על ההשמדה ועל ההתגאות בה בקרב שרי ממשלה. צביעת תמונות הילדים הייתה כמו יריקה בפרצוף לכל האנשים האלו ולרבים נוספים.

אני שמח לומר שהעירייה הבינה את הטעות. אחרי פניות התושבים, פניתי לראש העירייה, רון חולדאי ודרשתי ממנו להבהיר שמעשה כזה לא יחזור. קראתי לו להבהיר שאין מקום למחיקת הכאב ולא לתת יד – במעשה או בשתיקה – למי שמסיתים ומפיצים עלילות תועבה וגזענות כאילו "אין חפים מפשע בעזה". בתגובה לפנייה שלי, העירייה אכן הבהירה כי הדבר נעשה ללא רשות וסמכות וכי הוא לא יקרה שוב. אני כמובן מברך על התגובה הזאת.בינתיים, פעילים מתנועת "עומדים ביחד" – שהציבו את התמונות שם – החזירו אותן למקומן, ולא ניתן לאיש שוב למחוק אותן.

>> לא תשודר ברדיו: אם תרצו לשמוע שירי שלום – חפשו אותם באינדי
>> השיר החדש של ויתרתי מתאר איך הפכנו מדור השלום לדור אבוד

האירוע הזה מסמל את מה שיפו יכולה להיות עבור כולנו – וגם מזכיר את הסכנה. כעיר מעורבת, תמיד יש מי שמנסה להצית אש בין יהודים לערבים ביפו. אני זוכר כיצד כבר בשבעה באוקטובר התרוצצו שמועות שקר על פוגרום שמתכננים התושבים הפלסטינים. אחרי הפיגוע הרצחני והמזעזע ברכבת הקלה, ניסה איתמר בן-גביר להצית אותה שוב, והאשים את המתפללים במסגד בשיתוף פעולה עם המחבלים. הגרעין התורני שהתיישב בעיר –אבל לא מבקש לקחת חלק במרקם החיים המשותף שבה אלא להחליף אותו בכזה של הפרדה ועליונות – תורם גם הוא למתיחות.

יפו התנגדה לניסיונות האלו, ולא נכנעה להם. ב-8 באוקטובר הוקם בה משמר השותפות. פעילים תלו בה פוסטרים בערבית ובעברית על שותפות וסולידריות, אספו תרומות, ארזו אינספור ארגזי מזון לכל מי שנזקק, והפכו את העיר למוקד של תקווה בתוך ים של אימה. אחרי ניסיונות ההסתה של בן-גביר התארגנה בעיר ארוחת שותפות גדולה, בהובלת תושבים ועסקים מקומיים, שהייתה כולה דחייה של הגזענות הבן-גבירית. כשטיל מתימן נפל בלב אחת השכונות בעיר, התארגנו תושבים לנקות את בתי התושבים שנפגעו. בשטח הפעילות המשותפת רק התחזקה.

העמידה עם תמונות הילדים – ילדים ששילמו בחייהם על לא עוול בכפם – הזכירו לכל מי שעבר ברחוב יפת שגם בעזה חיים בני אדם, וחשפו את מחיר המלחמה שבתקשורת בעיקר הסתירו. שוב ושוב, תושבים ותושבות ביפו בחרו באנושיות.

עכשיו, עם עצירת המלחמה וחזרת החטופים, אפשר לקוות בזהירות שניתן יהיה סוף סוף להתחיל לשקם ולתקן. המפתח לכך נמצא גם הוא ביפו. זה מתחיל בהבנה שאסור למחוק את הכאב או להתעלם ממנו. להיפך, הוא זה שצריך להדריך ולהכווין אותנו – כדי שנזכור שהאפשרות השנייה היא תמיד איומה ונוראה. תמונות הילדים חזרו לקירות הרחוב ושם הן צריכות להישאר. העירייה צריכה לא רק להבהיר שלא תהיה עוד מחיקה – אלא לתת לתושבים להוביל תהליך של שיקום ובנייה מחדש. הם אלו שיכולים וצריכים להדריך את כולנו בבניית חיים משותפים, שיש בהם מקום לכל אחת ואחד מאיתנו – ואפס מקום לגזענות ולאלימות.

התושבות והתושבים ביפו, שעמדו במבחנים הכי קשים של הפחדה והפרדה, הזכירו לכולנו במהלך השנתיים האלו איך נראית אנושיות. לי, ולרבים אחרים, הם נתנו תקווה. העירייה צריכה לתת להם את הכוח כדי להפיץ את התקווה הזאת אפילו רחוק יותר. מיפו תצא תקווה.
>> איתמר אבנרי הוא חבר מועצת עיריית תל אביב-יפו מטעם עיר סגולה

• טור דעה
• מלחמת שבעה באוקטובר
• עיריית תל אביב
• יפו
• רחוב יפת
• עזה
• יהודים וערבים

אחרי האמניםמגיע תור אנשי הקולינריה: 12 אנשי ונשות אוכל מובילים מצטלמים עם סירים ריקים, בקמפיין מחאה על הרעבת תושבי עזה. המהלך, ביוזמת קבוצת comme il faut וארגון הורים נגד מעצרי ילדים, מיועד לעורר מודעות ולהביע התנגדות נחרצת להרעבת תושבי עזה, ביניהם ילדים רבים נשים וחפים מפשע, תוך שימת הדגש על כך ש"הפסקת ההרעבה והשבת החטופים צריכים להתקיים יחדיו".
>>"ישראל מלאה בשנאה מכל הכיוונים. 'אתי' היא הבריחה שלי מהשנאה"

המסעדנים אבירם כץ (הבסטה) ועפרה גנור (מאנטה ריי), השפיות תמר כהן צדק (קוצ'ינה הס 4) ואביבית פריאל אביחי (אוזריה), מיכל בוטון (מאפיית עמיתה) ועוד מצולמים עם סירים ריקים כאשר במרכז כל תמונה מתנוסס בעברית, אנגלית וערבית הכיתוב "מתנגד להרעבה". "ממשלת ישראל עושה הכל לספר שההרעבה בעזה היא רק קמפיין. בינתיים ילדים מתים מתת תזונה ואלפים יאבדו את חייהם", מוסרים יוזמי הקמפיין. "קהילת אנשי האוכל בישראל היא קהילה משפיעה שיכולה להעביר מסרים לציבור שאחרים לא יכולים להגיע אליו. אנשים בתעשיית האוכל, שהאכלה היא תפקיד מרכזי בחייהם, שמשאת נפשם היא לראות אנשים, נשים וילדים אוכלים, נהנים ושבעים לא יכולים לשתוק יותר אל מול ההרעבה השיטתית של התושבים בעזה. אנחנו מרימים זעקה מרה ממעמקי הבטן והנשמה כנגד המראות של אוכלוסייה המונה מיליוני נשים, ילדים, תינוקות וזקנים, חפים מפשע הגוועים ברעב ומתים מרעב. וזה כולל את החטופים שלנו".

על פי דיווחי ארגוני בריאות בינלאומיים, כ-71 אלף ילדים ואימהות בעזה נמצאים בסיכון חמור לתת תזונה חריפה. מדיווחי ארגון רופאים ללא גבולות עולה בתוך שבועיים בלבד הוכפל פי שלושה מספר הילדים מתחת לגיל חמש המאובחנים כסובלים מתת תזונה חמורה בצפון הרצועה. נתונים אלו כמובן אינם לוקחים בחשבון את החטופים, שסובלים מהרעבה מכוונת ומסכנת חיים מיידית בידי החמאס, אבל אפשר להיות בטוחים שההרעבה בעזה גם לא עוזרת.

סיביל גולדפיינר, מייסדת comme il faut מוסיפה כי "בחזון, בעולם קצת פחות נורא, הרבה אנשים היו אמורים לצאת נגד הרעבת אוכלוסייה מעשה ידי אדם. גם בפרויקט הזה היו לנו יותר אנשים שהיו אמורים להשתתף אך חלקם ביטלו ברגע האחרון – לא כי הם לא מסכימים אלא כי הם פוחדים להשמיע את קולם. כי הם לא רוצים לשלם מחיר. לצערי יותר מדי אנשים נכנעים לפחד וזה מזכיר לי משטרים אפלים. בימים האחרונים יש הגדלה בהכנסת סיוע הומניטרי לעזה, זוהי טיפה בים אבל זה גם סימן לכך שהלחץ הציבורי – ההפגנות, הקולות ברשת, ההתעקשות הציבורית – עוזרת ובגלל ההשפעה שיכולה להיות להתנגדות, אסור להרפות. לא מדובר בגזירת גורל, אלא במדיניות שצריך לשנות".

טיטי כרמל, מנכ"ל ארגון הורים נגד מעצרי ילדים, אומרת שהמחאה נגד ההרעבה נעשית בשם הילדים והילדות שאין להם קול במרחב הציבורי. "עבורנו זו לא שאלה פוליטית, אלא אחריות מוסרית בסיסית – אף ילד וילדה לא צריכים לגווע ברעב. הקולות שעולים מתוך קהילת המזון, מתוך אנשים ונשים שהחיים שלהם מוקדשים לאוכל ולשובע, מהדהדים את הקריאה שלנו: אסור להשלים עם מציאות של סירים ריקים. אנחנו נמשיך להיאבק – עד שהסירים יתמלאו".

• אוכלים שותים
• מלחמת שבעה באוקטובר
• עזה
• מחאה

בחודשים הראשונים של מלחמת שבעה באוקטובר, עידן עמדי הפך למאמי הלאומי ופציעתו בקרבות בעזה גרמה למדינה שלמה לחבק אותו. גם מי שלא עפים לשחקים עם המוזיקה שלו ראו בו סמל מאחד שאפשר להתחבק סביבו. גם מי שראו מהרגע הראשון את הניצול הפוליטי של המלחמה, התפללו להחלמתו. הרבה השתנה מאז, כנראה שגם עמדי עצמו. אחרי ההתנפלות שלו על הבכירים באמני ישראל שחתמו על קריאה להפסקת המלחמה, הוא יכול לסמל רק את ההתבהמות ואת שטיפת המוח שעבר הציבור הישראלי לאורך 668 ימים של כישלון מוחלט.

ב-24 השעות שחלפו מאז בחר עמדי להסית נגד מאות מהקולגות שלו רק כי דעתם שונה משלו, הוא קיבל חשיפה תקשורתית גדולה בהרבה מזו של מכתב האמנים עצמו. תועמלנים בכירים כמו עמית סגל וינון מגל רכבו עליו בהנאה גלויה השיקו קמפיין רשתות סוער כדי לנגח את שנואי נפשם מ"השמאל הליברלי", כצפוי. אליהם הצטרף גם יו"ר האופוזיציה העלוב בכל הזמנים יאיר לפיד, וגם זה בסך הכל די צפוי. הקריאות להחרמתם והתחרות בין ראשי ערים שיכריזו כי לא יוזמנו יותר גם הן צפויות. כל מה שקורה עכשיו צפוי. זה טקסטבוק של הפיכה משטרית.

כבר ראינו לאורך ההיסטוריה מספיק משטרים פשיסטים מנצלים מצב מלחמה כאוטי וטראומטי כדי לחזק את שלטונם, וראינו איך "אנשי המרכז" ו"האליטה הכלכלית" מאפשרים את עלייתם, וראינו איך אמנים חביבי-משטר משתמשים בכוחם כדי לפגוע בקולגות מתנגדי-משטר. מדינת ישראל אינה שונה או מיוחדת בשום צורה. תהליכים אנטי-דמוקרטיים נראים אותו הדבר בכל מקום, בהבדלי ניואנסים של מנטליות ואדפטציות מקומיות, והשורה התחתונה זהה: דה-לגיטימציה מוחלטת לכל מי שאינו מיישר קו עם השלטון.

מעט האמנים האמיצים שהסכימו להתראיין על המכתב בתקשורת, קיבלו כמובן קבלת פנים עוינת למדי באולפני הרדיו והטלוויזיה. גם אם הצליחו להבהיר ולספק נימוקים תבוניים לעמדתם, הם סומנו ומוסגרו ברוב התוכניות כמי שחותרים נגד הקונצנזוס – זאת למרות שבכל סקר אפשרי יש רוב מוחלט לתמיכה בסיום המלחמה כבר חודשים ארוכים, ופשעי המלחמה של המבצע האחרון מתועדים היטב. כי את התקשורת ואת השלטון לא מעניין מה הקונצנזוס ומהי המציאות. מעניין אותם להחליט מה יהיה הקונצנזוס ולעצב את המציאות. עידן עמדי הוא רק האידיוט השימושי שהניף את הדגל. עובדה: לאף אחד לא אכפת ומעטים בכלל יודעים שהוא חזר בו מדבריו.

עכשיו כשהתאריך הוא 675 באוקטובר 2023, מתחיל להיחשף היקף ועומק הטראומה הישראלית, ובעיקר ההשלכות שלה על השיח התקשורתי-ציבורי. הניסיון האגרסיבי לסתום את פיהם של מתנגדי מבצע "מרכבות גדעון" המחליא והכושל לא נגמר בפוסטים, ציוצים והתלהמות באולפנים, הוא עובר מיד לניסיונות לפגוע בהם כלכלית ולהחרימם. מי שקראו בהתלהבות פטריוטית "ביחד ננצח" לאורך השנתיים האחרונות מוכנים עכשיו לשחוט – בינתיים מטאפורית – את כל מי שמעז לשאול איפה הניצחון ולמה בעצם מחריבים ערים שלמות בעזה. בערוצי המיינסטרים "הליברליים" ימחאו להם כפיים.

אין מה לנסות אפילו לתבוע את עלבונם של דוד גרוסמן, חוה אלברשטיין, נורית גלרון, גידי גוב ושאר האנשים הטובים שמסרבים להסכים עם מלחמת השולל אליה הוביל נתניהו את ישראל. אין גם מה להסביר לעידן עמדי שמה שהוא ראה בעזה בתחילת 2024 שונה מאוד ממה שקרה בעזה מאז, ושאם מישהו כאן לא מבין וכנראה לא יכול או רוצה להבין מה מתרחש שם – זה דווקא הוא. אין טעם, כי הגענו אל השלב שבו לא נותרה תוחלת לשיח בין הצדדים.

כל שיחה על המציאות חייבת להיות מבוססת על עובדות מוסכמות. הטריגר לטנטרום של עידן עמדי, כמו של ישראלים רבים, הייתה המונח "פשעי מלחמה" שמרחף מעל המכתב. אבל פשעי המלחמה בעזה על פי הדין הבינלאומי הם עובדה מוצקה וטראגית. אפשר יהיה לטעון בבית הדין בהאג שיש נסיבות מקלות לביצוע הפשעים ונימוקים להחרבת ערים שלמות ולגירוש מאות אלפים מבתיהם כך שלא יוכלו לחזור, אבל רק מי שהתעוור מבחירה, עבר כריתת אונה מוסרית והתמסר לערוצי המיינסטרים הישראלים בלי לשאול שאלות, יכול לחיות במציאות מקבילה שבה זה עדיין נושא שנוי במחלוקת.

הבעיה היא שבדיוק כמו עידן עמדי, כמו בני גנץ, כמו יאיר לפיד, ישנם עוד מאות אלפי ישראלים שהשלימו את המטמורפוזה הזאת בזמן המלחמה והפכו מבלי דעת וללא פקפוק לחיילים טובים של ההפיכה המשטרית והחזיונות המשיחיים שדוהרים על גבה. המלחמה עצמה היא הדגל והמהות שסביבם הם מתכנסים. היא מתקיימת מבחינתם במנותק מהממשלה וכוונותיה. וכל ביקורת על המלחמה היא תמיכה בטרור, פרס לחמאס ופגיעה בחיילינו האמיצים.

את הממשלה שהטביעה את המדינה בביצת המוות של עזה, הפקירה והקריבה חטופים, ומנסה מאז שבעה באוקטובר לחמוק מאחריותה לטבח תוך כדי שהיא מנהלת מלחמה כושלת, מאבדת את כל התמיכה הבינלאומית, מבודדת את ישראל והופכת את אזרחיה למצורעים בעולם – עמדי ודומיו לא יעזו לבקר, גם אם הם עדיין מסוגלים לכך קוגניטיבית. הם יחששו – ובצדק – שיבוא עליהם איזה עידן עמדי ויגרש אותם לגולאג ע"ש אלברשטיין-גרוסמן-גלרון. כך מדינות נופלות. ביחד נמשיך לקרוע את החברה הישראלית לגזרים.

• טור דעה
• מלחמת שבעה באוקטובר
• עזה
• דויד גרוסמן

בעוד כחודשיים וחצי ימלאו שנתיים למלחמת שבעה באוקטובר, ולא רק שהסוף אינו נראה לעין, אלא שמה שהתחיל כמלחמה מוצדקת כתגובה לטבח של אותו יום נורא, הפך בחודשים האחרונים למסע השמדה, הרעבה, חורבן ונקמה שבמסגרתו מתבצעים פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. מרבית אזרחי ישראל מעדיפים לא לראות את זה, התקשורת בוחרת להעלים אם לא לעודד את זה, ומי שמתנגדים לפשעים הנעשים בשמם נותרים חסרי אונים. בבית רדיקל מצאו פתרון יצירתי:מרתון הופעות התרמה למען תושבי עזהשייערך ב-4.8 (יום שני, החל מ-19:30).

האירוע, שצפוי לחולל מן הסתם סערה תקשורתית מזויפת באדיבות הימין הקיצוני, יכלול ליינאפ מרשים של אמנים ומוזיקאיות, ביניהם אוהד נהרין, נועם ענבר, רם אוריון, קרני פוסטל, יעל בירנבאום, יהוא ירון, אסף ואייל תלמודי, עדי סקוטק, אוהד פישוף ודניאל מאיר, נרדין בלאן ונג'ם סרור, אדם קומן ועמי שלו, ניקו טין, חסן אם.סי וזוהרה. ערב הופעות ייערך בשיתוף קואליציית "שותפות השלום" שכל הכנסותיו יוקדשו לסיוע מיידי ודחוף לתושבי עזה. הכרטיס בתשלום אך ישנה אופציה בצ’קאאוט להוספת תרומה לסולידריות עם עזה.

>> התקשורת הישראלית חצתה את נקודת האל-חזור. לא תהיה לה תקומה
>> את האמת על המלחמה תשמעו מדנה אינטרנשיונל בתוכנית בישול

מבית רדיקל נמסר: "בימים בהם האלימות וההרס היומיומי נראים אינסופיים, אנחנו מזמינים אתכם לבטא עמדה אנושית בסיסית וחד משמעית נגד ההרג המתמשך בעזה ונגד מציאות שדנה את שני העמים החיים במרחב למעגל אלימות חסר מוצא. התקשורת הישראלית מטשטשת את הזוועות היומיומיות, ורצף האירועים הבלתי פוסק ממסך את התודעה ומקהה את הרגש אל מול החורבן המתמשך. ערב זה נועד להשמיע קול רם וברור בעד הפסקת אש מיידית, עצירת ההרג ההמוני של הפלסטינים, חזרתם הביתה של החטופים וחידוש האספקה הסדירה של מזון, מים, דלקים ומוצרים חיוניים אחרים לאזרחי הרצועה".

לא נכנעים לייאוש. בית רדיקל (צילום: פייסבוק/radical.org.il)

האירוע הוא יוזמה פרטית ואינו נתמך על ידי גוף או מוסד פוליטי. כל ההכנסות יועברו ישירות למיזם Jumpstarting Hope in Gaza, פרויקט משותף של מכון הערבה ללימודי הסביבה, ודאמור – עמותה פלסטינית לפיתוח קהילתי. המיזם מעניק פתרונות חירום וסיוע מציל חיים לקהילות עקורות ברחבי עזה, הכולל אספקת מים נקיים, ציוד מחסה, מערכות תברואה, מזון, ציוד היגיינה ועוד.ניתן כמובן גם לתרום לו ישירותללא רכישת כרטיס למרתון ההופעות. עכשיו תעצרו את המלחמה הזאת לפני שהיא תעצור אותנו.
>> מרתון הופעות התרמה למען תושבי עזה, שני 4.8 19:30, בית רדיקל, התחייה פינת הרצל תל אביב

• מלחמת שבעה באוקטובר
• בית רדיקל
• הופעות
• עזה

ביום חמישי האחרון בשעת ערב מול תל אביב Eat, שוק אוכל הרחוב השנתי ההומה של תל אביב-יפו בפארק צ'רלס קלור – מקום תוסס, צבעוני, מלא בריחות, טעמים, צחוק ואנשים שבעים – עמדנו קבוצה של עשרות מוחות ומוחים עם סירים ריקים. לא כמיצג אמנותי. לא כהתרסה. אלא כזעקה. זעקה של כאב.

>> בלי בושה: הרגעים הכי ציניים בתולדות הטלוויזיה בישראל
>> תושבי תל אביב ניצחו במאבק על גשר יהודית. סוף טוב? תלוי

אחרי שהמחאה התפשטה ללבבות ברחבי העולם היא חזרה בחמישי אל הלב הפועם של תל אביב, אל המקום הסואן והדחוס, אל המקום שבו ישראלים וישראליות נהנים ממה שהחיים יכולים להציע, בזמן שבמרחק לא רב משם מעבר לגדר יש אנשים שאין להם מה לאכול. התגובות של המבלים נעו בין קללות ונאצות רגילות: "אין חפים מפשע בעזה", "כל ילד רעב הוא מחבל", "זונות" ו"שרמוטות" ואיחולים לבביים למותנו, לבין אדישות מוחלטת. קשה לומר מה כואב יותר – האלימות המילולית או האדישות המוחלטת.

כששאלו אותנו איך אנחנו יכולות לעמוד פה בזמן שחיילי צה״ל נלחמים בעזה, חשבנו לעצמנו – ולבלות בשוק האוכל בזמן מלחמה זאת פעולה לגיטימית? אנחנו, מארגון "הורים נגד מעצרי ילדים", יחד עם עשרות מוחות ומוחים, פשוט עמדנו וצעדנו עם סירים ריקים כדי להזכיר לכולנו את מה שקל כל כך לשכוח ולהדחיק: בזמן שאנחנו לוקחים עוד ביס, עוד טעימה, עוד קינוח מוגזם מדי – ילדים וילדות בעזה הולכים לישון רעבים. חלקם לא ישנים בכלל. חלקם פשוט לא מתעוררים.

הסירים הריקים שהחזקנו הם סמל לשני דברים: לרעב בעזה ולהשתקה בישראל. בתקשורת, בכנסת, בשיח הרחוב – כמעט ואין מקום להנכיח את המצב ההומניטרי בעזה. יש מקום רק לסיסמאות חלולות ולבבות אטומים

הרעב הזה הוא לא אסון טבע. לא מגיפה, לא רעידת אדמה, לא בצורת. זו תוצאה ישירה של מדיניות. של החלטות אנושיות. של בחירה – הרעבה שיטתית של אוכלוסייה אזרחית כחלק מאסטרטגיית לחימה. מדובר בפשע מלחמה. באובדן מוחלט של מוסר בסיסי ואנושי. מי שמסיטה את מבטה מהמציאות הזו, לוקחת בה חלק. מי ששותק – מאפשר לה להימשך.

הסירים הריקים שהחזקנו הם סמל לשני דברים: לרעב בעזה ולהשתקה בישראל. בתקשורת, בכנסת, בשיח הרחוב – כמעט ואין מקום להנכיח את המצב ההומניטרי בעזה. יש מקום רק לסיסמאות חלולות ולבבות אטומים. איפה החמלה של העוברים ושבים? מה עם הא.נשים שנשארו בלי אוכל, בלי תרופות, בלי תקווה?

אנחנו נמשיך לעמוד שם ובכל מקום, כי כשאוכלים לשובע, קל לשכוח את מי שרעב. נמחה כדי להזכיר שמול כל שוק שופע יש בית בלי לחם. שמול כל כוס יין, יש אם שמדלגת על ארוחה כדי שילדיה יצליחו לעבור עוד לילה. שמול כל שיחה על "ניצחון", יש ילדים שהפסידו כבר הכול.
הצטרפו אלינו. עזרו לנו לומר בקול ברור: הרעבה היא לא דרך. היא לא מוסרית, היא לא צודקת. סולידריות היא הכרח. ילדים הם ילדים.
>> מוריה שלומות היא מנכ"לית הארגון"הורים נגד מעצרי ילדים"// נירית בן חורין היא יו"ר הארגון"הורים נגד מעצרי ילדים"

• טור דעה
• עזה
• מלחמת שבעה באוקטובר
• מחדל נתניהו
• תל אביב Eat