מי:תומר לוי (37), שי אלפיה (33)
איפה: מזל אריה (יפו העתיקה)
ותק: שנתיים וחצי
מטראז': 150 מ"ר

תומר ושי מייצגים תחום בענף העיצוב שנושק לאמנות, ותוצריהם הם יצירה מקורית שנעה על הציר שבין הפונקציונלי לקונספטואלי. הם הכירו בלימודי עיצוב תעשייתי, כשכל אחד מהם לקח את המקצוע לכיוון שונה – תומר מייצר רהיטים ובעיקר כסאות ייחודיים ברמה בינלאומית ושי היא אמנית של השתקפויות שגם מתעסקת בצילום. הדירה שלהם ביפו העתיקה נמצאת במקומה של הגלריה האייקונית של הוראס ריכטר שהיה אספן ואוצר אמנות, ומשמשת אותם למגורים וכפלטפורמה להצגת העבודות המטריפות שלהם, של אמנים ישראלים נוספים, ושל פריטי אספנות נדירים.

>> דירה להכיר: בשבוע שעבר ראינו דירה מז'ורנל של אדריכל

"הוראס ריכטר נפטר ב-2006 ומאז חלל הגלריה ננטש ונזנח", מספר תומר. "בתור אמנים, התחלנו לחפש דירה ביפו העתיקה לפני שלוש שנים בתקופת הקורונה, ומצאנו את החלל המטורף הזה שהיה מלא בקקי של יונים, לכלוך וזוועות אחרות, אבל הקירות שלו מכילים אומנות במהות שלהם, והתאהבנו. מאותו הרגע יצאנו למסע של חודשים, שכלל מאבק על הדירה ואז שיפוץ שלה, שנעשה במו ידינו. בבית אנחנו גרים, עובדים, מציגים ומוכרים את היצירות שלנו, ובעיקר מעיזים. הבית הוא מגרש המשחקים שלנו לחיבורים מעניינים, קומפוזיציה וחדשנות".

הול הכניסה

"זה החלק הכי פחות פונקציונלי בבית, ונראה יותר כמו כניסה לגלריה או מלון". מספרת שי. "את הספסל הכתום תומר יצר ממתכת, כמחווה לעץ התפוז התלוי שנמצא ממש מחוץ לבית. מעליו, עבודה גדולה שלי של פסי מראה. את השידה מעץ יצר דניאל אלקיים בטכניקה יפנית, ומעליה פרינט משנות ה-70 של כוכי דוקטורי. הכיסא האדום הוא יצירת 'רדי מייד' של תומר, והוא חיבור בין כיסא הפוך לרגלי שולחן באופן לא פונקציונלי, כפרודיה ליצירות הפוסט-מודרניסטיות, וכך גם הכיסא השחור – שהוא חיבור בין שני כסאות בית ספר. את קונסולת פסי המתכת יצר גיא פלומבו, ומעליה עבודת צילום שלי. עבודת הריבועים השחורה מעץ ואלומיניום הייתה מוצגת בגלריה של ריכטר ויקרה לנו מאוד, כי היא חלק בלתי נפרד מהסיפור של הבית".

הסלון

"בבית תמיד יש סלון, דיינינג רום ומשרד שנמצאים כל הזמן בשינוי", מספר תומר. "הספה במקור משנות ה-70' של שומרת הזורע שעשיתי לה זווית, החלפתי ריפוד ורגליים, ויצרתי ממנה משהו חדש. מעליה תלויה יצירת מראה אדומה של שי. הכיסא השחור הוא מחווה לכיסא האייקוני של האדריכל חריט ריטפלד, שיצרתי בסדרה מוגבלת של 12 פריטים. גם גוף התאורה הלבן הוא חלק מהסדרה, המשמרת את הערכים של תנועת 'דה סטייל', אליה השתייך ריטפלד. שולחן הסלון הוא חלק מסדרת יפו שיצרתי, בהשראת האדריכלות והחומריות של יפו העתיקה. את כורסת הרשת הלבנה יצרתי גם כן, ואני קורא לה 'הקונטיינר'".

המשרד

"את השולחן בניתי בצורה מעוגלת שמתאימה לספסל המתכת, שהוא מאותה הסדרה של הספסל הכתום בכניסה", מספר תומר. "הכיסא, הכורסא ושולחן הסלון הם חלק מקולקציית יפו שיצרתי, והספה שעדיין נמצאת בתהליך יצירה עשויה עיגולי מתכת וספוגים. היצירה הגדולה על הקיר של האמנית אורית פורת, ואת עבודות הזכוכית והמראות בטכניקות השונות יצרה שי. שידות המדפים על הקיר הן מסדרה הנקראת 'גוסט', שהיא פרודיה על המינימליזם".

דיינינג רום

"זה החלל האהוב על שנינו", מספרת שי. "במרכזו שולחן מתכת גדול שתומר יצר בהשראת מקומות של פולחן עתיק, במורפולוגיה של אבנים מונוליטיות. סביבו כיסאות וינטג' שהם פיס עיצוב אייקוני שריפדנו מחדש. מראת הזהב היא יצירה שלי, לצידה קונסולה של אדיר יעקובי עשויה שרף פולימרי. הספה היוונית היא הפריט היחיד הקבוע בבית, ועליה אנחנו נטרקים כל ערב, לרוב עם בקבוק יין".

המטבח

"המטבח היה החלל הכי מגעיל בבית כשנכנסנו לשיפוץ, והשקענו בו המון עבודה", מספר תומר. "את הנירוסטה הקיימת בחרנו להשאיר, כשאת ארונות המטבח בנינו מחדש והתאמנו לנירוסטה. האובייקט הכי חשוב בחלל הזה הוא מכונת הקפה שעובדת אצלנו שעות נוספות".

חדר השינה

"חדר השינה היה הכספת של הגלריה של ריכטר, ובגלל שיש לו דלת פלדלת אנחנו מתייחסים אליו כממ"ד", מספרת שי. "השידות לצד המיטה הן פיס וינטג' איטלקי משנות ה-70 שאנחנו עוד רוצים לשפץ, השטיח הפרסי הגדול נעשה בעבודת יד מסורתית ונקנה בשוק הפשפשים, ועבודת הטקסטיל האדומה מעל המיטה שייכת לאמנית תמר ברניצקי שאנחנו אוהבים מאוד".

>> בטח גם לכם ולכן יש דירה מיוחדת או מעוצבת או תל אביבית במיוחד. ובטח גם אתן ואתם מעוניינות שהיא תופיע במדור "דירה להכיר". ובטח פשוט תכתבו לנו:dira.lehakir1@gmail.com. ובטח ניפגש.

• דירה להכיר
• עיצוב הבית
• עיצוב תעשייתי
• עיצוב פנים
• דירות בתל אביב
• הבועה

להתעסק באוכל זה תמיד כיף, וזה כיף במיוחד כשזה מגיע לעולם האמנות או העיצוב כי זה תמיד גורם לנו לחשוב שהנה, הפעם מדובר במשהו שיהיה לנו קל לעכל (ראיתם מה עשינו שם). בעוד שאמנות נתפסת כמשהו גבוה, למביני עניין בלבד, אוכל הוא הכל ולכולם וגם מי שלא מתיימר להבין באוכל – אוכל אותו. אפילו על בסיס יומיומי. אי אפשר להגיד אותו הדבר על אמנות וגם לא על עיצוב.

התערוכה החדשה במוזיאון העיצוב חולון, שנקראת פשוט "אוכל" (וגם Food באנגלית, שלא יהיה מקום לספק), משחקת על המקום הזה של ההנגשה, בתקווה שאולי הרעב יביא קהל חדש למוזיאון, ובכל זאת – מנסה להשאיר את הדיון במקום יחסית גבוה, מנומק ותיאורטי. כזה שעוסק, מלבד האפקט של לעורר רעב, גם בסוגיות חברתיות, כלכליות וכמובן עיצוביות.

את התערוכה אצרו ליאורה רוזין ודנה בן שלום, אבל לפי דבריה של מיה דבש, האוצרת הראשית של המוזיאון, הרעיון להציג תערוכת עיצוב שעוסקת באוכל הוא כזה שמתגלגל במוזיאון כבר כשש שנים. היא כוללת מגוון גדול של פרויקטים מעניינים – מהארץ ומהעולם, חדשים וגם ותיקים יותר – אבל יש בעיה אחרת: התערוכה הזאת לא לגמרי סגורה על מה היא רוצה להיות.

האם זו תערוכה שעוסקת בהיסטוריה של עיצוב האוכל? האם היא עוסקת בפיתוחים טכנולוגיים עכשוויים מעולם הפודטק? האם היא כזו שמאפשרת למעצבים להתנסות, לשחק ולראות מה ייצא מכל זה בסוף? כל התמות האלה הן לגיטימיות, וכולן מעניינות. אבל לערבב ביניהן בתערוכה אחת ללא הפרדה זה טיפה מבלבל. למה בעצם להציב פרויקט מקורי שבמסגרתו חקרו מעצבים מקומיים את החומוס, לצד עטיפות רגילות של ארנבי שוקולד שכולנו הבאנו פעם באיזה כריסטמס מחו"ל?

בהיותו של מוזיאון העיצוב חלל גדול בעל כמה מפלסים – התערוכה נחלקת לכמה חלקים, שמוגדרים באופן קונספטואלי ככאלה שעוסקים במשיכה ודחייה מאוכל, בפיתוי וחשקים ועוד. בכל אחד מהם יש כמה סוגים של עבודות, במדיומים שונים, ובכל אחד מוצגות זו לצד זה יצירות אמנות, פריטים ביתיים ופיתוחים טכנולוגיים.

כך, למשל, במפלס המוזיאון התחתון, אפשר למצוא עבודות שמתעסקות במים: יש ביניהם חלק שעוסק בעיצוב בקבוקי מים חד פעמיים, עם תצוגה פיזית של כאלה שאנחנו מכירים מהסופר; יש תצוגה של בקבוקים שמוכרים מים קדושים באתרי תיירות; יש עיצוב לפלאסק של המעצב רון ארד; ויש מיצב של צינורות מים של סיגלית לנדאו.

בכניסה למפלס העליון של המוזיאון מקבלים את פני הצופים מסכים עליהם מוקרנים סרטי ASMR שעוסקים באכילה, כאלה שתוכלו לראות על מסך הטיקטוק או היוטיוב שורטס הקרוב לביתכם. בחלל הכניסה אליו מוצבת עבודה של חמוטל חיון שמדמה מדפי סופרמרקט משל היינו על הסט של קופה ראשית, לצד תצוגה יפה אבל מוכרת של מנות מהמטבח האסייאתי שמוצגות באמצעות אובייקטים מפלסטיק צבעוני ומרהיב, כאלה שנמצאים בכניסה לכל מסעדה אסייאתית ברחבי העולם ואמורים לגרות את בלוטות הטעם שלנו.

בתוך החלל הגדול מגוון של עבודות ופרויקטים – החל בתצוגה שמתייחסת לצורות השונות של הפסטה, דרך פרויקט משגע שנקרא "חומוס ספקולטיבי" של סטודיו רדיש (נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן) שצילם בכיר צלמי האוכל דן פרץ וכלה באובייקטים שמתייחסים לאוכל על צורותיו השונות, כאלה שכבר הוצגו פה ושם במקומות אחרים – כמו שורשי הזכוכית הענקיים של נעה למדן, פרויקט פיקניק על מאדים של עומר פולק והסעודות ההדוניסטיות דמויות בשר אדם של רוני לנדה.

גולת הכותרת בתערוכה, או לפחות העבודה שאמורה לייצר את הכי הרבה באזז היא כנראה "קלואקה" של האמן הבלגי וים דלוואה, שכבר שנים רבות מתחקה אחרי פעולת המעיים האנושית. עבודות מהמחקר המתמשך שלו אפילו הוצגו כבר בארץ בעבר, וגם הפעם לא מדובר בעבודה חדשה, אלא כזו משנת 2001 – פס ייצור רווי מכונות שמוזנות פעמיים ביום במרכיבים מוצקים ונוזליים ומוציאות אותן בסופו כגושים קטנים דמויי קקי. כן.

דווקא שתי התערוכות הקטנות יותר שמוצגות במקביל מצליחות להיות קצת יותר בהירות בכוונתן: "טעימה מן העתיד" שאצרה טליא ינובר ומוצגת בחלל המעבדה של המוזיאון מציגה פרויקטים שעוסקים בעתיד המזון שלנו – כאלה שאמנם מבוססים על מחקרים אבל עושים בהם שימוש אמנותי פר סה; ו"צבועים" שאצרה ליאור חרמוני ועוסקת בהשפעה של חוש הראייה על האוכל ובשימוש בצבע שנעשה בתעשיית המזון. זו מיני-תערוכה כיפית שמציגה פרויקטים קטנים אך מקוריים, רק חבל שהיא קיבלה את החלל ההיקפי הכמעט בלתי אפשרי לצפייה של המוזיאון.

לסיכום: אוכל הוא אטרקטיבי, הוא צבעוני, הוא מחרמן, וכך גם התערוכה שעוסקת בו. יש בה גם הרבה אינפורמציה ואפשר לצאת ממנה עם הרבה חומר למחשבה על העבר, ההווה והעתיד של האוכל. ובכל זאת, משהו בה נותר לא מהודק ונדמה שלא לגמרי ברור מה בדיוק רוצים מאיתנו. זה לא תמיד משנה, ובכל זאת. דבר אחד בטוח: אל תבואו רעבים. ואם בכל זאת מתעורר בכם רעב תוך כדי, קפצו מדי פעם למכונת הקקי והרעב יעבור כמו שבא.
"אוכל – Food", מוזיאון העיצוב חולון. עד ה-14 באוקטובר, 45 שקלים לכרטיס.לפרטים

• ❤ תרבות
• תערוכות
• אמנות
• אמנות ישראלית
• מוזיאון העיצוב חולון
• עיצוב
• עיצוב תעשייתי
• אוכל

• Facebook
• Twitter
• Email

הם צצים כפטריות הזייה אחרי סופת הגשם של ינואר, ותמוהים בערך באותה מידה. לא מדובר בתגובות הומאז' לממים של דולי פרטון באינסטגרם, אלא למושבי הבטון האמורפיים שמגיחים לאחרונה בעוד ועוד פרויקטים בעיר.

ראינו אותם נוזלים כשעוני דאלי בנמל תל אביב ובטיילת להט, מבצבצים בינות פינות חמד שכונתיות דוגמת גן האם בצפון העיר, גינת בן עטר בפלורנטין ופארק צ'ראלס קלור בואכה יפו, וממש החודש הם נצפו מתייחדים עם דק הבמבוק היוקרתי שעל גבי הילד החדש בבלוק –גשר יהודית.

השאלה המתבקשת ביותר למראה יציקות הבטון הביזאריות הללו (שזכו ליותר שמות מהשם בכבודו ובעצמו) היא – למה? וגם – מה רע בספסלי ההומלסים הרגילים שלמדנו להכיר ולאהוב? "אני חושב שזה מזעזע ממלא בחינות", אומר המעצב התעשייתי תור ורדימון-גודנסון. "המושבים האלה ממש אוקוורד לישיבה, ועשויים בטון אטום בלי ניקוז, אז יש שלוליות מים באיזור הישיבה רוב הזמן. זה יפה אסתטית, אבל אין בזה הגיון בחוויית המשתמש. יש תחושה שהרעיון הכללי של העירייה זה לא לעודד אנשים לבלות בשטחים ציבוריים".

"הבולבוסים מעוררים סקרנות ומעודדים אינטראקציה אקטיבית. הם מעוררים אותנו לבחור תנוחה במרחב, והחומריות החלקה והעגלגלה שלהם מעוררת סוג של חיבה"

גנית מייזליץ-כסיף מחברת האדריכלים שנושאת את שמה ואחראית לעיצוב מה שהיא קוראת "בולבוסים", (בעוד החברה שייצרה אותם – מילשטיין GRC – מכנה אותם "בולדרים"), אשר מעטרים את נמל תל אביב וטיילת החוף, חולקת על ורדימון-גודנסון. "ניסינו לייצר תפיסה חדשה של מרחב ציבורי", היא מסבירה, "מקום שהוא חלק מהמרחב האורבני ועם זאת גם פרום כמו החוף. הבולבוסים מעוררים סקרנות ומעודדים אינטראקציה אקטיבית. הרעיון היה שאפשר לשבת עליהם, לשכב עליהם או לצידם וגם להשתמש בהם כמשענת כשיושבים על הדק. להבדיל מספסלים רגילים הם מעוררים אותנו לבחור תנוחה במרחב, והחומריות החלקה והעגלגלה שלהם מעוררת סוג של חיבה. לאורך השנים היה כיף לראות בעיקר ילדים שמחבקים אותם והופכים אותם לאובייקט למשחק".

גם האדריכל אמנון דירקטור מציין את חשיבות המשחקיות של אותם אובייקטים חמקמקים, אבל להבדיל ממייזליץ-כסיף, מתעקש לקרוא להם "פופים": "יש היום מגמה של לתכנן גם לילדים, ולעצב את המרחב הציבורי מנקודת מבט קצת שונה", הוא אומר. "באופן כללי בשנים האחרונות המודעות לעיצוב עירוני מאוד עולה, ופתאום רואים יותר ויותר אלמנטים עיצוביים במרחב הציבורי שאינם ברירת המחדל הברורה. הפופים באמת פחות פרקטיים, יכולים להיות לא נוחים, לא מתאימים לכל העונות, ואולי קצת מוזרים בנוף העירוני, אבל הם מייצרים משהו אחר. בהרבה פרויקטים של נוף רואים תמיד את אותן מרצפות, אותם ספסלים, והמטרה פה היא לצאת קצת מהעיצוב הבנאלי. אם מסתכלים על זה כספסל, ברור שזה לא הרהיט הנכון, אבל המעצבים לרוב רואים את האלמנט הזה גם, כאמור, כמשחק, וגם כאיזשהו פסל".

"ברור שאם היינו שמים ספה איטלקית זה היה יותר נוח, אבל אף אחד לא מתלונן כשהוא מטייל במדבר ומתיישב על סלע. אנחנו לא מעריכים שמישהו יבוא להשתקע על הגשר"

ניר חן מחברת חן אדריכלים אשר הגתה את גשר יהודית ואת – תחזיקו חזק – "חלוקי הנחל" שפזורים לאורכו בעיצובו של אפי חוג'סטה, מסכים לגמרי שנראות הספסלים היוותה קריטריון קריטי בהחלטות שנגעו לעיצוב. "רצינו לקבל משהו עם מראה טבעי, שכאילו נולד על הגשר", הוא מספר. "מין מראה של חלוקי נחל לאורך מסלול שמתפתח כמו נהר ומייצר אסוציאציה של זרימה. הספסלים גם עשויים מחומרים טבעיים וירוקים. ברור שאם היינו שמים ספה איטלקית זה היה יותר נוח, אבל אף אחד לא מתלונן כשהוא מטייל במדבר ומתיישב על סלע. חיפשנו את העצירה הרגעית הזו, אנחנו לא מעריכים שמישהו יבוא להשתקע על הגשר".

עיריית תל-אביב יפו, שנועצת את המסמר האחרון בארון השמות הגדול ומעניקה לספסלים את הכינוי המעט צורם "חלוקי ים", מסכמת היטב: "הצבת ספסלי ישיבה ושכיבה נעשה במסגרת תכנון פיתוח של המרחב הציבורי, במטרה לשלב אלמנטים שמאפשרים גם משחק, ישיבה לא פורמאלית, ושכיבת 'רביצה' מול נופי הים והעיר, זאת בנוסף לספסלים הסטנדרטים המותקנים תמיד במרחב העירוני".

• הבועה
• עירוני
• עיצוב תעשייתי
• אדריכלות

• Facebook
• Twitter
• Email

שרית שני חי, 55
עיצוב פריטי ילדים
לימודים:אמנות במדרשה ולימודי תואר שני בעיצוב בלונדון
ותק:26 שנה

למה דווקא ילדים?
"נולדה לי בת לפני 26 שנה ולמזלי לא מצאתי כלום בשבילה בחנויות, אז עיצבתי לה מיטה ובהמשך את כל החדר. עם הלידה שלה גם נולדה הקריירה שלי".

מה העבודה שלך יותר, עיצוב מוצר או עיצוב פנים?
"מה שאני עושה הוא בין לבין. אני אוהבת להשתלט על חלל כי אני מאמינה שככל שהסביבה טוטאלית יותר כך לי כמעצבת יש יותר אפשרות להתבטא. העבודה היא בין האובייקט לחלל, מבובה לשולחן או כיסא לבין החלל בהם הם נמצאים".

יש הבדל בין עיצוב לילדים ובין עיצוב למבוגרים?
"ממש לא, מבחינתי זה אותו האתגר. עיצוב מתחיל מבעיה שצריכה פתרון ונע בין אסתטיקה לפונקציונליות. העיצוב והמחשבה נעשים באותה הרצינות".

מה החשיבות של עיצוב בעינייך?
"לסביבה יש השפעה גדולה מאוד על האדם, היא יכולה להיות טובה ולהפוך אותנו למשוחררים ונינוחים ולעומת זאת – גם למאוימים וסגורים. יש לסביבה יכולת להשפיע על התנהגות ולמידה, וזה ניכר גם בחלל אינטימי ופרטי כמו חדר ילדים. לחדר של ילד יש יכולת להשפיע על הזיכרונות שלו ועל ההתהוות שלו כאדם מבוגר. אלו היסודות האסתטיים שאדם נושא איתו כל חייו".

יש פריט שעיצבת שקרוב ללבך במיוחד?
"שזלונג תנין שאני מחוברת אליו מאוד. אני אוהבת מאוד ליצור בובות של חיות, הן הופכות אצלי לקצת אנושיות, ובתנין יש משהו פיגורטיבי אבל גם אבסטרקטי. הוא כולו עבודת יד, ריבוע ריבוע, והיה קשה מאוד ליצירה. גם הכלבתול הוא פריט שאני מחוברת אליו מאוד. הוא נוצר כאובייקט ענקי למוזיאון ישראל אבל תרגמתי אותו לאובייקט קטן שזמין לרכישה".

מה מעורר בך השראה?
"יצירה היא געגוע, ובעיצוב שלי יש נוסטלגיה בצד הדברים העכשווים. אני מנסה לשחזר דברים מהילדות שלי שאני מתגעגעת אליהם וכך מנסה להחיות את הילדות. אני לא ממציאה את הגלגל אלא עושה חיבורים חדשים".

על מה את עובדת עכשיו?
"אנחנו מעצבים משחקייה בירושלים במלון מצודת דוד, מרחבי למידה בבתי חולים, עבור ילדים שאמורים לא להפסיד לימודים, משחקייה במלון שחרות במדבר, מרכז לגיל הרך בבאר שבע, ואת בית הספר המכיל הראשון בארץ. בית הספר נפתח בתל אביב ועשרים וחמישה אחוזים מהתלמידים בכל כיתה בו הם מהחינוך המיוחד. הסביבה מאפשרת לכל הילדים להרגיש נוח ותעודד למידה".

להשיג בסטודיו ברחוב נחמני 39ובאתר
אינסטגרם:saritshanihay@

• עיצוב תעשייתי
• עיצוב מוצר
• עיצוב הבית
• החיים היפים

גור ענבר, 30
לימודים:המחלקה לקירמיקה וזכוכית בבצלאל
ותק:ארבע שנים
Gur.Inbar@

למה קירמיקה?
"עניין אותי ללמוד בבצלאל. לא ידעתי בדיוק מה. הגעתי לקומה הרביעית, הקומה של המחלקה ונפלתי. לא ידעתי כלום על קירמיקה, אבל רציתי ללמוד. הרגשתי שזה שלי".

איך נראה תהליך היצירה שלך?
"בתור עצמאי גיליתי את הקדרות, עבודות שהן יחידות במינן, בניגוד ללימודים בהם עבדתי בעיקר עם תבניות. אני עושה בעיקר ואזות, מגלה ובוחן אותן מחדש. אני מאוד אינטיאוטיבי ביצירה – השראה יכולה להגיע מסרטוני יוטיוב של סריגה או שזירה ועד צביעת בדים ותסרוקות. אני אוהב עבודה עם צבע ומנסה להביא כל פעם אסתטיקה חדשה לפריט. בואזות למשל יש התעסקות צורנית שמושכת אותי מאוד. . לדעת לבנות צורה זה אחד הדברים הכי חשובים שיש לקדר לפתח".

המעבר שלי לכלי אוכל קורה עכשיו והוא מקרי. נהניתי להכין אותם פה ושם כי אהבתי לאכול מכלים שלי, אבל זה לא היה חלק מהעשייה המרכזית. זה תמיד הגיע איכשהו להורים ולחברים. לפני כמעט שנה, באמצעות המעצב טל לנדסמן, השף אלן דוקאס ראה את הצלחות שלי והזמין ממני כלים למסעדה שלו במונטה קרלו. הוא פותח מסעדה חדשה בקטאר והזמין ממני 1,500 כלים. זה מופרך".

מה הדבר האהוב עליך שיצרת?
"לפרוייקט הגמר שלי שמור מקום של כבוד. יצרתי חלל שנראה כמו חמאם, עם מערכת ישיבה שבניתי ואגנים גדולים שיצרתי אליהם נקוו מים. אבא שלי גדל בקיבוץ והייתי שומע סיפורים על רחצה משותפת, ובתור ילד זה הסעיר אותי והלחיץ אותי. נחשפתי בתור צעיר לסאונות, החלל הזה שקורית בו פעולה מאוד אינטימית ומצד שני לא אינטימית בכלל".

האם המחשבה שלך היא יותר אסתטית-אמנותית או פרקטית?
"יותר אסתטית אומנותית. אני נוטה ליצור פרויקטים שהם מאוד לא מוצריים, לא עיצוב במובן המיידי של המילה. לפעמים זה יוצא צעקני ומרתיע, אבל זה תופס אנשים. אם אני לא יכול לצעוק באמצע חדר, לפחות שהכלים שלי יעשו את זה".

500-2,000 ש"ח, להשיג בסאגה, קום איל פו, טולמנ'ס או בסטודיו (בתיאום מראש)

• עיצוב תעשייתי
• עיצוב ישראלי
• קרמיקה
• החיים היפים
• עיצוב מוצר