• Facebook
• Twitter
• Email

כשפהד חלבי עזב לפני שבע שנים את ישראל, הוא היה משוכנע שלא יציג פה יותר. לתערוכת היחיד הראשונה שלו בארץ בגלריית המדרשה קרא "יאללה ביי". מיד לאחר מכן ארז את מיטלטליו ועזב לצרפת, עזיבה מלאת כעס לדבריו. לקראת התערוכה במדרשה כתב חלבי: "רצון השמאל התל אביבי הוא להזדהות עם סבלו של עם אחר, אבל במינימום סיכון והקרבה ובצורה הכי מגוחכת, אירונית ושטחית, זו דרך שמאפשרת להסיר את הנטל המסורתי של רגשי האשם". אחרי שנתיים בצרפת עקר חלבי להמבורג. למרות הקושי הוא מרגיש נינוח בגרמניה: "תמיד יש קשיים, במיוחד בהתחלה. הגעתי לשם בגיל 42, זה לא גיל 20, ובכל זאת זו הייתה הרפתקה עבורי". עכשיו חלבי חוזר לארץ לטובת תערוכת יחיד חדשה בגלריה רו ארט, שלה הוא החליט לקרוא "עוד סיבוב". "חזרתי עם מצב רוח טוב, ההתרחקות קצת נטרלה אותי ועשתה אותי פחות כועס", הוא אומר.

בתערוכה החדשה הוא מציג סדרת עבודות שהחלה ב־2009 ושבמרכזה אתרי בנייה, עבודות שלטענתו הן יותר ביוגרפיות מאשר פוליטיות. "עבדתי בבניין 20 שנה, מאז שהייתי ילד. אבא שלי עבד בבניין, אחי הגדול היה קבלן, זה היה חלק מהחיים שלי. בלימודי האמנות במדרשה עבדתי בבניין כדי לסבסד את הלימודים. תמיד חייתי בין שני העולמות, והפרדוקס הזה בין העבודה כפועל בניין ובין ציור מאוד מעסיק אותי". בתערוכה יוצגו שתי עבודות וידיאו חדשות וסדרת ציורים שנושקים למופשט. "הכי הגיוני היה להציג פורטרטים של פועלים, אבל לא רציתי. רציתי להיות מרוחק, לא לעורר הזדהות. רציתי להדחיק את הממד האישי".

בעוד הציורים שלו טעונים ויכולים להתפרש כסוג של התרסה כנגד ז'אנר הריאליזם הסוציאליסטי שהיה פופולרי בארץ בעיקר בשנות ה־50־60, בעבודות הווידיאו חלבי מרשה לעצמו להיות יותר הומוריסטי. ב"מרצדס", למשל, מעין מחווה משעשעת למיצג המפורסם של יוזף בויס "אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי", חלבי משליך את משבר הזהות שלו על כלב זאב שמגיב באלימות לשפות עברית וערבית. חלבי (46) נולד וגדל במג'דל שמס למשפחה דרוזית שחיה על אדמה סורית כבושה וכל חייו חש קרוע בין הזהויות. על השאלה כיצד הוא מגדיר את עצמו קשה לו להשיב. "השאלה הזאת מורכבת וגם משתנה. היום אני מרגיש קצת גרמני ואולי במידה מסוימת גם סורי, בייחוד אחרי המהפכה בסוריה. יש בי גם הרבה מרכיבים ישראליים, כי נולדתי ולמדתי פה".

אז זה לא יפריע לך אם יגדירו אותך כאמן ישראלי?

"לא מרגיש בנוח עם זה, אבל שיגידו מה שרוצים, בגדול אני מגדיר את עצמי כאמן ערבי. אם את שואלת אותי לגבי הערביות, אני לא מאמין בלאומיות, אני כופר בערבים, לא אכפת לי מההגדרות האלו. תראי מה קורה להם, הם בשפל השפלים, הם שקועים בתוך הבוץ. זה לא בא מרגשי נחיתות, אני תמיד גאה שאני ערבי".

החיים בגרמניה לא מתסכלים אותך? אתה לא מרגיש זרות?

"כבר לא אכפת לי. הגעתי למצב שהרגשתי כאן זר עד כדי אדישות, אבל שם אני מרגיש זר בין הרבה זרים. עדיף להרגיש זר בין זרים מאשר להרגיש זר במולדת שלך".

ואף על פי שאתה לא נמצא בישראל זה שנים, הנושאים של העבודות שלך לא ממש השתנו.

"הם כן השתנו ויש הרבה התחלות של פרויקטים, אבל עולם הבניין עדיין מעסיק אותי. בכל פעם שאני רואה אתר בנייה, אני עוצר ומבקש אישור לצלם. זה עדיין מעניין אותי. חוץ מזה, אף פעם לא הצגתי את הפרויקט הזה בשלמותו".

"עוד סיבוב",
גלריה רו ארט, שביל המרץ 3 תל אביב, פתיחה בחמישי 20:00 (4.8)

• גרמניה
• אמן
• ערבי
• ישראלי
• וידאו
• ציור
• מה נפתח
• צייר
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

פסח הוא חג מעולה לערבים – המשכורת מכפילה את עצמה, יהודים אוהבי לחם נוהרים ליפו, לעכו, לחיפה ולכפרים ערביים, שזוכים להזדמנות העסקית להפוך לספקי חמץ.

כמדי שנה, הוזמנתי לליל סדר. אני כבר מכיר ומזהה את רוב המנהגים עד רמת הבדלים בטעמי החרוסת בין העדות.

מה ערבים עושים בסדר? מביאים מתנה או תבשיל אורז טוב ומתנהגים כמו כולם.

הרי מי כמונו מכיר ארוחות חג, לשמוע את היהודים מתלוננים על המפגש המשפחתי המוגזם. בואו נראה אתכם מתמודדים עם 30 יום של ארוחות חג עם המשפחה המורחבת כמו ברמדאן.

פסח הוא ההזדמנות המושלמת לדבר על חירות. מה היא חירות? האם לכולם מגיע להיות חופשיים במדינה הזו, או שזו נחלתם של היהודים בלבד?

בכל פעם שמזמינים אותי לליל סדר אני חושב על כך שלבני ישראל נדרשו 40 שנה לצאת מעבדות לחירות. במדינת היהודים קיימים כיום מיעוטים, יהודיים ולא יהודיים, שמחכים לחירות כבר 68 שנה.

כל פסח הוא הזדמנות נהדרת בשבילנו להרהר מתי נשוחרר כולנו לחופשי, ונהיה שווים בני שווים.

שיהיה לכולם חג חירות שמח. ובאמת לכולם.

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• ערבי
• פסח
• חג
• ליל סדר
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

1.מישהי שאני מכיר ומחבב עובדת בהתנדבות עם ילדים חולי סרטן, באחד מבתי החולים שלא נזכיר את שמו – זה לא שיש כאן איזו בעיה אתית, אלא שאני מעדיף לא לעשות פרסומת לבית חולים, שאנשים לא יחשבו שזה דבר טוב ויבואו לשם סתם –

ובאותו בית חולים, באותה מחלקה שאין נוראה ממנה, יש אוכלוסיה גדולה של ילדים ערבים, שכנראה מקבלים אישור מיוחד להגיע מהרשות הפלסטינית ומעזה, ולאור כל הסמוטרצ׳יה שחגגה כאן לפני שבוע בעניין ההפרדה הגזענית במחלקת יולדות, שאלתי אותה איך זה אצלה. והיא אמרה: זה לא עלה מעולם, אפילו ברמז. לא על ידי ההורים, לא על ידי הילדים, לא על ידי הצוות. כולם מאוחדים על ידי הדבר הנורא מכל שיכול לקרות לאדם, מותו האפשרי של ילדו, והלב יוצא לכל אחד ואחד מהמאושפזים ומשפחותיהם, ואף אחד לא חושב שיש איזושהי בעיה דמוגרפית עם אלה ההולכים למות.

כמובן. כי אין דבר שמוחק את ההבדלים בינינו כמו ההכרה באפסות קיומנו. נפנף בזהותך השבטית כמה שתרצה, תאמין כמה שתאמין ששווה למות בשבילה – הכל נמחק ברגע שמצלצלת אלת הגורל ואומרת: ״היי, זאת אראלה, אבל לא ממפעל הפיס – מהאונקולוגית. תחזיק חזק את הטלפון, כי אתה לא תאמין מה אני הולכת לספר לך.״

ולא פלא גם שבשורת הגזענות הרפואית הגיעה דווקא ממחלקת היולדות, המקום שאין כמוהו לאשר את החיים, ואיתם את כל האמונות והדעות שבגללן עשית ילדים מלכתחילה. היי, הקוסמוס החליט שהוא זקוק לדי.אנ.איי שלך, אז בוודאי שהוא גם זקוק לדעתך, לא?

2.פעם רציתי להיות רופא מיילד. הייתי צעיר ושקלתי מה הכי טוב לעשות עם חיי חוץ מלהבקיע בדקה ה־90 גול עבור נבחרת ישראל, בגמר אליפות העולם נגד גרמניה – מי מכם גבר ולא חלם על זה בילדותו?! תכחישו, פחדנים, תכחישו – אבל עקב העובדה שרגע השיא שלי ככדורגלן היה כאשר עצרתי גול בטוח על ידי כדור בבטן שקיפל אותי לשניים, הבנתי שחלום הכדורגל שלי אינו נתמך על ידי נתונים בשטח. אם כך, חשבתי, הדבר השני הכי נפלא יהיה לעבוד במקום שבו כל הזמן נוצרים חיים. אך רצה המקרה,

ולא היו לי שבע שנים פנויות ללימודי רפואה, וכמו כן סבלתי מרתיעה מסוימת מבתי חולים – הקפה שם נורא, והקליינטים כל הזמן מתלוננים – אז לא נהייתי רופא. אבל כן הבנתי, מהתבוננות בהורים צעירים במשך השנים, עד כמה מי שזה עתה נולד לו ילד נוטה להרגיש כאילו זכה בחותמת רשמית המאשרת את חשיבותו בעולם.

זאת הסיבה, כנראה, שאני מדוכא בחתונות ומאושר בלוויות. טוב, אולי ״מאושר״ זאת מלה חזקה מדי, אבל משהו בלוויות תמיד גורם לי התעלות רוח מסוימת: הנה נופלות המסכות, וכולנו מאבדים את אותו הדבר שנלחמנו כל כך להשיג אותו: הזהות האישית הזו, שבזכותה נדמה לנו שאנחנו לא כמו אנשים אחרים, שאנחנו מיוחדים, חד פעמיים – והנה, כלום. נגמר. אשליה חולפת, שחרור גדול מלפיתת החנק של האני־אני־אני.

ובחתונות, לעומת זאת: איזו חגיגה של התרגשות, מעצם היותנו! ״הביטו בנו״, אומרים החתן והכלה, ״אנחנו שניים, אבל מאוחדים; אז בטוח שכל מה שאנחנו מאמינים בו אמיתי, לא? מילא אם רק אחד היה חושב את זה. אבל שניים?! וחכו־חכו, עוד מעט נהיה יותר.״

3.חלום הבל הוא. ובגלל זה אין גזענות במחלקת הילדים חולי הסרטן. מה זה משנה אם אתה יהודי שאוטוטו לא יהיה, או ערבי. לא להיות זה לא להיות. ואתה שומע את הדברים האלה – על טוהר התינוק היהודי, ועל החרדה פן יגעו בו ידיים ערביות (מה שהיה טוב למשה רבנו כנראה לא טוב מספיק לאשת הסמוטריץ׳) – וחושב: אוקיי, הגענו לשלב השבתאי של מדינת ישראל. וכמו צבא האמת של שבתאי צבי שנעלם לתוך ההיסטוריה כלא היה, כך ייעלמו גם אלה. ואנחנו, יהודים כערבים, נמשיך להיוולד ולמות ובאמצע לחשוב שאנחנו נזר הבריאה.

• אנשים
• סמוטריץ'
• יהודי
• שוויון
• ערבי
• מוות
• טורים אישיים ובלוגים

• Facebook
• Twitter
• Email

"תניח את התיק על הרצפה ותתרחק ממנו, תוריד את המעיל ואת החולצה"

שבת האחרונה, שעות אחר הצהריים. אני יושב עם חבר לקפה, עובדים על הלפטופ. אפופים ברוגע הרועש של תל אביב של שבת, ואני מרשה לעצמי לכמה רגעים להשתחרר מהפוליטיקה, לדבר סתם. להיות סתם. בסיום הפגישה, אני אורז את המחשב שלי, אומר שלום, ויוצא מלוינסקי בהליכה לכיוון יפו. ואז אני מגיע לסלמה פינת פלורנטין, ואת דרכי חוסם אופנוע כבד. על האופנוע – שני יס"מניקים עם קסדות ומשקפי שמש. אחד מהם שואל "מה יש בתיק?", ואני עונה, לפטופ. "איך קוראים לך?". כשעניתי ששמי חאדר נגמרת השיחה.

[tmwdfpad]"תניח את התיק על הרצפה ותתרחק ממנו, תוריד את המעיל ואת החולצה". להוריד את המעיל – אוריד את המעיל. אבל להתפשט מחולצה באמצע רחוב הומה וקר? לא נוח לי, אני מבולבל, אני מסרב. "אל תתחכם איתנו, חאדר, אנחנו נגרור אותך לתחנה וזה ימשך הרבה יותר זמן". תוך דקות, אני חצי עירום בצומת הומה.

אני שואל לשמם, והם מטיחים בי "לא עניינך איך קוראים לנו, חאדר", האחד ממשש אותי, השני מפשפש לי בתיק, והעוברים ושבים בוחנים בסקרנות את המתרחש. אני יודע שאני לא אשם בכלום, אבל מבחינת כל היתר, אני אשם בכל. יש לי מחשב בתיק, יש לי מפתחות וארנק בכיס, ואני ערבי. אין לי שום דבר להסתיר. דמעות מתחילות להתגנב ולחנוק, אני מנסה לנשום, אך לא מצליח. יד מוציאה את מפתח הדירה שלי מהכיס, עיניים בוחנות אותו כאילו זה מינימום סכין. "חאדר, לא ביקשתי ממך להוציא הכל מהכיסים?". אני לא מסוגל לענות, רק חושב עד כמה הידיים שלו לא נעימות לי, עד כמה אני לא אוהב איך שהשם שלי מתגלגל על הלשון שלו. עד כמה אני רק רוצה ללכת הביתה.

זו לא הפעם הראשונה שאני עובר חיפוש – וכל ערבי מכיר את חווית החיפוש בנתב"ג, ואת ההשפלה שכרוכה בתהליך. אבל אני סתם הולך ברחוב. סתם הולך הביתה. אני סיכון ביטחוני – לא משנה אם יש לי תיק במשטרה או לא. מקרה כזה מקרקע אותך ומזכיר לך איפה אתה חי. כשאני נרגע, אני מבין שאני לא מפחד. שאסור לי לפחד. אני הערבי שלא מפחד מעוד חיפוש, שלא מפחד לעמוד חצי עירום ליד מעוז ההיפסטרים, אני הערבי שלא מתבייש בהיותו ערבי. יס"מניקים יקרים, אתם לא מכירים אותי, אבל עוד לא נולד הבן-אדם שישבור את רוחי ויזרע בי שנאה.

• פייסבוק
• סלמה
• טור
• ערבי
• חיפוש
• יס"מ
• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• פלורנטין

• Facebook
• Twitter
• Email

נעמדנו זה מול זה, והצלם החל במלאכה. ״אני רוצה שתתנשקו ישר, אל תטו את הראש הצידה, כך התמונה תצא טוב", הוא הכין אותנו לרגע המוזר העומד לבוא. "תתנשקו עכשיו".

לפרויקט המלא של טיים אאוט

ובעודי עוצם את העיניים ומרגיש את השפתיים שלו נוגעות בשלי – אני מחייך. זה הניצחון הפרטי שלנו. "למה אתם מחזיקים אחד את השני ככה?", שואל הצלם. ואני עונה: כי רק כך אנחנו יודעים להחזיק אחד את השני. בזרועות אחד של השני אנחנו מוגנים. מוגנים מפני להב"ה, מפני הסתה. כך אנחנו יודעים, מציאות חיינו היא זו, ומעולם לא החזקנו אחרת.

הכרתי אותו בפורים של השנה שעברה. אני התחפשתי למלכת פלסטין והוא פשוט היה בחור יפה. שיכור ומדדה על נעלי עקב ניגשתי לעברו והצעתי לו נישואין. הוא הסכים, ובאופן מטופש, התחתנו לכאורה. מאז נפגשנו מדי פעם, ובכל פעם התפצלו דרכינו. זה לא סיפור אהבה מהאגדות. יותר כמו קומדיה רומנטית פרועה, גרסת המציאות הישראלית-פלסטינית.

[tmwdfpad]"מה תרצה להגיד לחאדר?" שואל אותו הצלם. הוא מביט בעיני, ומשיב: "את כל מה שיש לי להגיד לחאדר הוא כבר יודע". ואני באמת יודע. אני יודע כמה קשה זה כשאתה לא יכול להגן על מישהו שאתה מחבב במדינה הזו. אני יודע שהוא היה רוצה "שאזיין בשכל כל היום" במקום לדבר כל הזמן על הדברים המהותיים האלה, על הפיל בחדר, על קיפוח ועל גזענות. אני יודע שהוא היה רוצה שאכתוב לו על דברים שכותבים עליהם במדינות מתוקנות, היה רוצה שלא יהיו בינינו מחיצות, שנהיה פשוט שני בני אדם, כמו שהוא היה אז בעיני – פשוט בחור יפה.

ואני רוצה להגיד לו שאני לא רואה אותו כיהודי דרך עיניים של ערבי, אני רואה בו פשוט אדם. אני רואה בו את מה שהוא ראה בי באותו ערב עם הכאפייה, הגלביה ונעלי העקב, רואה בו את כל מה שהוא איכשהו ראה בי. הממשלה יכולה להסית נגד כל מה שאני, אבל אנחנו פה כדי להלחם, כדי שיראו אותנו כפי שאנחנו מתחת לכל הדברים שאינם תלויים בנו, כשני בני אדם. עכשיו אנחנו מחזיקים אחד את השני כמו שרק אנחנו יודעים. הצלם נותן הוראה, הפרדו. אנחנו מושכים את זה עוד כמה שניות, בידיעה שנתראה רק בעוד כמה חודשים. כי לא נוכל להתעלם מהדברים האלה שעומדים בינינו. כי רק כך אנחנו יודעים להחזיק במדינה שלא מאפשרת לנו פשוט להיות שני בני אדם.

• אנשים
• יהודי
• יהודים
• פלסטיני
• ערבי
• ערבים
• שיוויון
• תמונות
• פורים
• טורים אישיים ובלוגים
• יהודים וערבים מתנשקים
• צילום