"דמבו": תהלוכת פילים ורודים

זה לא בלתי סביר שיותר אנשים ראו את הסצינה המוזרה, המפחידה והאיקונית הזו מאשר את הסרט המלא שממנו היא נלקחה, אז הנה תקציר והקשר: דמבו, גור פילים חמוד, נולד בקרקס נודד ומיד בולט בגלל שהתברך באוזניים גדולות מדי. הפילים האחרים דוחים אותו, הקהל של הקרקס צוחק עליו ואימו מופרדת ממנו לאחר שמנסה להגן עליו. אחרי אחת ההופעות שלו דמבו האומלל שותה בטעות שמפנייה, למרות שהתוצאה היא יותר בכיוון של טריפ אסיד – והוזה תהלוכה של פילים ורודים ("לראות פילים ורודים" הוא ביטוי אמריקאי ישן, בערך מסוף המאה ה-19, שהמשמעות שלו היא "להיות שיכור מאוד").

וכך, דמבו וידידו העכבר, שיכורים מהתחת, הוזים חבורה של פילים ורודים ומלחיצים עם עיניים חלולות. הפילים צועדים בתהלוכה, מנגנים על החדקים של עצמם, שרים ורוקדים, משנים צורה, מתפוצצים כמו בועות ובכללי מספקים שלל חומרים לסיוטים. הלוואי שיכולתי לחזור בזמן ולנכוח בישיבה שבה הסצנה הזו אושרה להפקה.

>>גם לרגשות יש רגשות: 7 דברים שלמדנו מסרטי פיקסאר

"אליס בארץ הפלאות": סוס הים והנגר

העיבוד של דיסני לספריו של לואיס קרול הוא קלאסיקת סטלנים, ובצדק – יש שם עלילה רעועה ואווירה חלומית, הצבעים חזקים ומשוגעים ויש, כמובן, פטריות ונרגילות. הטרלול מגיע לשיא עם העיבוד לשיר אי-גיון מתוך "אליס בארץ המראה", אותו מספרים טווידלדי וטווילדם לילדה המסכנה שנכרתה בדרכם.

מה קורה בסיפור הזה, ששובר את הסגנון של הסרט ומוצג באנימציה כמעט לוני-טונזית? נגר וניבתן לבוש היטב וחובב סיגרים יוצאים לטיול בחוף הים ופוגשים צדפות חמודות, שבסרט עוצבו כתינוקות חמודים. הם משכנעים את הצדפות החמודות להצטרף לטיול שלהם בשלל הבטחות שווא ואז אוכלים אותן. "זה סיפור עצוב מאוד", אומרת אליס. "כן, ויש גם מוסר השכל!", עונים המספרים. "בטח, מוסר השכל חשוב. אם אתה צדפה!". פאקינג בריטים.

"צ'יקן ליטל": פלישת חייזרים

לא ברור מה בדיוק דיסני חשבו שהם עושים פה – כך או כך, זה לא הצליח. "צ'יקן ליטל" הוא סרט אנימציית מחשב מדהים בכיעורו משנת 2005, עיבוד חופשי מאוד לשיר עם המספר על אפרוח שחשב שהשמיים נופלים ונכנס לפאניקה. איך לשיר הקצרצר הזה יש מספיק עלילה לסרט? אז זהו, שאין לו: הסרט מתרחש בעיירה של חיות מואנשות והאפרוח הוא ילד (כלומר, אפרוח) לא מקובל בעליל. הנבואה האפוקליפטית לא מוסיפה לו כבוד ואביו, המזניח רגשית גם ככה, כבר ממש מתבייש בו. שמישהו יתקשר למועצה לשלום האפרוח (אירגון שהוקם על בסיס מיזוג בין המועצה לשלום הילד והמועצה לענף הלול).

ואם זה לא מספיק: אחד מחבריו של צ'יקן ליטל הוא דג בחליפת צלילה, אחר הוא חזיר עם אובססיה לברברה סטרייסנד, ו"חתיכת השמיים" שהאפרוח מצא היא בעצם חתיכה מעב"מ. בהמשך הוא מוצא חייזר-תינוק חמוד ומתיידד איתו (כמובן), אבל כשהמשפחה של התינוק מגיעה לאסוף אותו התוצאה היא סיקוונס פלישת חייזרים מטורלל על כל הראש, לצלילי It's The End of The World As We Know It של REM ברקע. כן.

>>משבר גיל ההתבגרות: בשקט בשקט, דיסני נוטשת את התדמית הנקייה

"פנטזיה": הקנטאורים האצילים ואלה שפחות

יש הרבה רגעים מתור הזהב של דיסני שבדיעבד מתגלים כגזעניים לגמרי – כמו כל הסרט "שירת הדרום" מ-1946, המציג את דרום ארה"ב שלאחר מלחמת האזרחים בצבעים כמעט אידיליים, שיר האינדיאנים ב"פיטר פן" או דמותו של העורב ג'ים קרואו ב"דמבו" – השם "ג'ים קרואו" עצמו נבע מסוג של ייצוג עממי גזעני לגבר שחור אמריקאי, וחוקי ההפרדה הגזעית בארצות הברית נקראו גם הם "חוקי ג'ים קרואו", אז בסך הכל יופי של מקור לשם של דמות מצוירת (קרואו זה, כמובן, עורב). אבל אולי המדכא ביותר מהם מתרחש ביצירת המופת "פנטזיה", אוסף של סרטי אנימציה לצלילי יצירות קלאסיות.

הסימפוניה הפסטורלית של בטהובן מלווה בסרט סצנה קסומה ברוח המיתולוגיה היוונית, מה שהופך את הגזענות האמריקאית לחלוטין שבו לעוד יותר תלושה ולא הכרחית. סוסים מכונפים מתרוצצים סביב, חבורה של קנטאוריות מתארגנות לקראת פגישה עם מחזריהן. אבל ביניהן יש גם קנטאורית אחרת שנראית… קצת אחרת. במקום עיצוב חלק ומעוגל, פנים עדינות ושיער ארוך בצבעי פסטל רכים, היא מצוירת כמו קריקטורה גזענית בצבעי חום ושחור. עם גוף של חמור ולא סוס. אה, והיא גם המשרתת של כל השאר. הקנטאורית השחורה נמחקה מהסרט כבר בשנת 1969, אבל כמובן שאפשר לראות בקלות את הגרסה המקורית ביוטיוב.

"שלושת הקביירוס": סרט טבע שמשתבש

שלושה עופות חביבים יוצאים למסע מוזר באמריקה הלטינית – דונלד דאק, חוזה קריוקה התוכי הברזילאי ופנצ'יטו התרנגול המקסיקני. זה בעצם לקט של סרטים קצרים ברמות קוהרנטיות. משתנות: יש דוקו על ציפורים, פינגווין שרוצה לעבור למקום חם, חמור מעופף, טיול בבאהיה שבברזיל וכו'. דונלד בעיקר רוצה להטריד בחורות, חוזה מעשן ושותה חופשי ושלל דברים סוריאליסטיים מתרחשים. השיא מגיע בסיום, אז פנצ'יטו נותן לדונלד פיניאטה שמכילה בתוכה טריפ אסיד מוחלט. כן, אתם ממש רוצים לראות את זה. רק צריך לשרוד את סרט הטבע שיש בהתחלה.

"פרצופו של הפיהרר": דונלד דאק בגרמניה הנאצית

בשנת 1943 הוציאו אולפני דיסני סרט קצר בשם "פרצופו של הפיהרר". הסרט נמשך שמונה דקות ובמהלכו דונלד דאק מתעורר לעוד יום בחייו בגרמניה הנאצית: הוא עובד בתנאי עבדות במפעל נשק, מגרד שאריות אוכל לארוחת בוקר, קורא "מיין קאמפף", מצדיע לתמונות של היטלר, מוסוליני והידקי טוג'ו וכו'. לבסוף הוא מתעורר ומגלה ש – איזה מזל! הכל היה חלום והוא אזרח אמריקאי חופשי ופטריוט.

הסרט הקצר היה, כמובן, תעמולה אנטי-נאצית שנוצרה כדי לגייס כסף לכוחות האמריקאיים באירופה, והוא אפילו זכה באוסקר לסרט אנימציה קצר. אז כן, הקונטקסט הגיוני, אבל זה עדיין מוזר לראות דמות מצוירת מוכרת מתעוררת משעון מעורר עם מחוגים דמויי צלבי קרס ואומרת "הייל היטלר" בקולה הברווזי.

"הקיסר נפל על הראש": גיאוגרפיה לא ברורה

"הקיסר נפל על הראש" הוא פנינה אמיתית של טירוף מצויר. על הנייר, הסרט מתרחש בפרו העתיקה, אבל כל קשר להיסטוריה האמיתית – או לחוקי הלוגיקה או הפיזיקה מקרי בהחלט. זה סרט מצויר במלוא מובן המילה, עם מלא בדיחות מודרניות, אנשים ששורדים נפילות מצוקים כאילו כלום, סנאי שמקפל בלונים בצורות וקיר רביעי שמתנפץ אחת לדקה.

הכיף מגיע לשיא במרדף בו הנבלים מדביקים את הפער בינם לבין הגיבורים במהירות בלתי סבירה, ואחד מהם שולף מפה כדי להסביר איך עשו זאת. כלומר, הוא מנסה, אבל בסוף מודה שבעצם זה לא הגיוני בכלל. עם כל הכבוד ל"דדפול", בדיחות המטא של "הקיסר נפל על הראש" לא רואות אותו ממטר.

"Fun and Fancy Free": כאפה של אהבה

הסרט המאוד נשכח הזה משנת 1947 הוא בעצם שני סרטים קצרים שהודבקו יחדיו – ובהתאם לתהליך העבודה, מדובר ביצירה משונה מאוד. בין עיבוד של "ג'ק ואפון הפלא" בכיכובם של מיקי מאוס וחבריו לבין קומדיה רומנטית על שני דובים תקוע, משום מה, מערכון לא ברור בכיכובם של ג'ימיני קריקט מ"פינוקיו", ילדה תמימה ושלוש בובות פיטום שהגיעו לשם היישר מהסיוטים שלכם.

אבל אנחנו כאן כדי לדבר על "בונגו", החלק הפותח של הסרט, שבמבט ראשון יכול להראות כמו קלאסיקת דיסני אבודה אבל לא כדאי ליפול בפח הזה. זהו סיפורו של דוב קרקס חמוד שמתחיל חיים חדשים ביער, שם הוא פוגש דובה נחמדה ומתאהב בה. אז מגיע החלק המוזר באמת – הדובה מתחילה לתת לו סטירות. לא, זו לא דובה קינקית באופן ספציפי, אלא לפי הסרט ככה כל הדובים מביעים את אהבתם. יש אפילו שיר על הנושא. עמדה שלא עוברת אף זואולוג.

• המסך
• דיסני
• דיסני+
• אנימציה
• ביזאר
• פטריות הזיה

במסגרת המסע השבוע שלנו בעקבות העובדות על החומרים משני התודעה שאנחנו או אתם צורכים, בטורים שהתפרסמו עד כה כמעט ולא הזכרנו בכלל את משפחת הסמים הכי מעניינת ומשונה: הפסיכדלים. ספציפית נתייחס הפעם רק לפסיכדלים הקלאסיים – LSD (אסיד), פסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות הזיה), DMT (אחד החומרים הפעילים במשקה האיוואסקה וחומר בפני עצמו). אלו כנראה החומרים הכי מוזרים ומשונים שהמין האנושי נתקל בהם וטיפח סביבם מגוון רחב של מיתוסים – שהם גורמים לאנשים להשתגע, שהם מרפאים דיכאון, שהם גורמים להזיות, שהם מייצרים חוויות רוחניות, שהם מגבירים יצירתיות – וכמו תמיד, שום דבר אינו כה פשוט וחד-משמעי. ננסה לעשות קצת סדר בעניינים – על הטוב, הרע והמורכב.

הטוב: אמנות, רוחניות, בטיחות

הם בטוחים גופנית.הפסיכדלים הקלאסיים נחשבים לחומרים בטוחים ביותר מבחינה פיזית. כלומר, מעולם לא הוכח נזק גופני כתוצאה משימוש ב-LSD, DMT, או פסילוסיבין, גם במינונים גבוהים במיוחד. דוגמה קיצונית למדי:ישנו תיעוד של שצונה אנשים משנות השבעיםשרצו לעשות קוקאין אבל התבלבלו ובטעות הסניפו שורות של LSD, מה שאומר שהם לקחו מינונים גבוהיםפי 1000 ויותרמהמנה הבסיסית לאדם. אמנם כל השמונה הגיעו לחדר מיון באותו היום עם תופעות לוואי פיזיות מאוד לא נעימות, אך רובם שוחררו מבית החולים תוך 12 שעות ללא כל נזקים ארוכי טווח. לשם השוואה, צריכה של אלכוהול או אפילו קפאין במינון של פי 1000 מהמנה הבסיסית יוביל למוות בטוח. אפילו רק במינון של פי 50. עד היום, אין תיעוד למוות או כל פגיעה גופנית כתוצאה ישירה משימוש בפסיכדלים הקלאסיים.

פוטנציאל רב עבור מטפלים.לפני שה-LSD ברח מהמעבדה וגרם להיווצרותן של אחת מהתנועות החברתיות הגדולות של המאה ה-20 (ועוד כמה דברים), הוא הסתובב בפיפטיז-סיקסטיז בין פסיכיאטרים ברחבי העולם שמצאו בחומר פוטנציאל טיפולי רב. הפסיכיאטר סטניסלב גרוף אמר כי הערך של פסיכדלים בפסיכיאטריה דומה לערך של המיקרוסוקופ בביולוגיה והטלסקופ באסטרונומיה. לפני שהמחקר הופסק בחדות עם הפאניקה של שנות ה-70', נעשה מחקר רב על פסיכותרפיה בשילוב פסיכדלים לטיפול בדיכאון, התמכרויות, חרדות מוות, טראומה, ועוד. אחד המטופלים המפורסמים מאותה תקופה הוא הסופר וניצול השואה ק. צטניק, שעבר טיפול ב-LSD וטען שזה שינה את חייו לטובה. אחרי עשרות שנים שבהם המחקר בטיפול באמצעות פסיכדלים פסק לחלוטין, בעשור האחרון ישנה התעוררות מחודשת של מחקרים בתחום עם תוצאות מרשימות מאוד בטיפול בהפרעות נפשיות שונות.

פוטנציאל רב עבור אמנים, יוצרים, ומדענים.קצרה היריעה מלפרט את כל המוזיקאים, הציירים, והאמנים האחרים שהיצירה שלהם הושפעה מ-LSD או מפסיכדלים בכלל.לא מעט סלבריטאים אחרים מעידיםשהם נתרמו רבות משימוש בפסיכדלים, כולל סטיב ג'ובס שאמר שחוויות ה-LSD שלו היו מהחשובות שהיו בחייו, והשפיעו רבות על האופן שבו הוא עיצב את המוצרים של אפל. זאת ועוד: ישנם גם זוכי פרס נובל שטוענים שלא היו יכולים לעשות זאת בלי LSD – כך למשל קארי מוליס, שזכה בפרס נובל בכימיה על המצאת תהליך ה-PCR (כן כן, אותו אחד שמשתמשים בו כיום גם לבדיקות קורונה). בשנת 2000 הוא פגש את אלברט הופמן, מגלה ה-LSD, והודה בפניו שלא היה ממציא את תהליך ה-PCR ללא ה-LSD.

פוטנציאל רב מבחינה רוחנית.ב-1962 נערך ניסוי באוניברסיטת הארוורד שמהלכו ניתן פסילוסיבין למספר מתנדבים שהשתתפו בדרשה בכנסיה לכבוד "יום שישי הטוב". כמעט כל המשתתפים בניסוי העידו כי חוו חוויה מיסטית-רוחנית משמעותית, וגם 25 שנים לאחר הניסוי כמעט כולם עדיין טוענים כי זו הייתה מהחוויות הרוחניות המשמעותיות בחייהם. לא מדובר בסיפור יוצא דופן, ואם בוחנים את הנושא לעומק רואים שלפסיכדלים הייתה השפעה עצומה על הרוחניות המערבית החדשה – רבים מהמתרגלים והמורים הבודהיסטיים במערב כיום, ג'ק קורנפילד למשל, הגיעו להתעניין בבודהיזם בעקבות חוויות LSD. ראם דאס, אחד המורים הרוחניים האמריקאים המפורסמים, החל להתעניין ברוחניות כתוצאה מחוויית פסילוסיבין. אלו רק דוגמאות בולטות. אנחנו חיים בחברה שמתוסכלת ועייפה מהדתות הממוסדות, אבל באותה מידה סובלת מחסך קשה במשמעות וחיבור בלתי אמצעי לעולם הרוח. לפסיכדלים יש פוטנציאל רב לשנות את המצב הזה לטובה.

הרע: שיגעון, דיכאון, התפלפות

התפלפויות?הפחד הכי גדול סביב פסיכדלים הוא, כמובן, להשתגע. כולנו שמענו סיפורים על אנשים שעשו פסיכדלים ומעולם לא חזרו מהטריפ שלהם, מה שנקרא בעגה המקצועית – נהיו פסיכוטיים. ישנם מחקרים שאומריםשאין קשר ישיר בין שימוש בפסיכדלים לפסיכוזה, אבל הקשר בין השניים עדיין לא לחלוטין ברור. כך למשל בכל המחקרים שנעשים כיום לטיפול באמצעות פסיכדלים לא מקבלים משתתפים שיש להם רקע משפחתי של מחלות נפש, מחשש שהפסיכדלים עשויים לגרום להתפרצות מוקדמת. הסיכוי "להשתגע" כתוצאה משימוש בפסיכדלים כנראה הרבה הרבה יותר נמוך ממה שניסו לשכנע אותנו, אבל הוא עדיין נמצא שם ואנחנו לא ממש מבינים את הגורמים שיכולים להגביר או לצמצם אותו. נקווה שככל שהמחקר ילך ויעמיק נוכל לקבל תשובות טובות יותר.

"טריפים רעים".עוד אחת מהסכנות המפורסמות עם פסיכדלים היא כמובן "הטריפ הרע", אותן חוויות קשות ומפחידות שאף אחד לא מייחל לאחרים. פסיכדלים יכולים להציף לתודעה טראומות מהעבר, לעורר את פחדינו העמוקים ביותר ולהפוך אותם למציאות בתוך החוויה הפסיכדלית, ולחילופין לעמת אותנו עם מקומות בתוכנו שאנחנו לא מוכנים להתעמת איתם. גם כאן חשוב להוסיף הסתייגות: חוויות קשות על פסיכדלים הן לא בהכרח חוויות רעות. החוויה יכולה בהחלט להרגיש כמו נפילה לשיגעון או לתהומות הגיהנום למשך שעות שמרגישות כמו נצח, אבל רבים מצרכני הפסיכדליה המנוסים מתייחסים דווקא לחוויות הקשות שהיו להם כמשמעותיות במיוחד עבורם בטווח הארוך. כמובן שהיכולת להפיק תועלת מחוויות כאלה אינה דבר מובן מאליו והיא תלויה במגוון גורמים כגון בגרות ואינטליגנציה רגשית, כלים מעולם הטיפול, מסגרת חברתית תומכת ומבינה ועוד.

אז להשתגע כנראה שלא, אבל…זה פחות מדובר, גם כי זה פחות מדיד וגם כי צרכני פסיכדליה לא אוהבים לדבר על השפעות שליליות של החומרים הללו, אבל בהחלט ישנן השפעות לא פשוטות על הנפש גם אם לא מתייחסים לשיגעון פסיכוטי כסכנה ריאלית. פסיכדלים הם משני תודעה עוצמתיים מאוד והחוויות הפסיכדליות יכולות לגרום לתופעות נפשיות בטווח הבינוני והארוך – ערעור של הזהות או של תפיסת המציאות, תקופות של מאניה או של דיכאון, חרדתיות מוגברת, יצירה של טראומות כתוצאה מחוויות קשות שלא עברו עיבוד מתאים. בדרך כלל מדובר בתופעות שחולפות לאורך זמן, אבל הן יכולות להיות מאוד לא נעימות ואפילו לפגוע בתפקוד, במיוחד אם הן לא מקבלות את העיבוד והטיפול שהן זקוקות לו.

לפעמים זה פשוט יותר מדי.חוויות פסיכדליות הן חוויות מאודמאודאינטנסיביות. תחת השפעה הן יכולות לפרק לחלוטין את תפיסת העצמי, לטשטש את הגבול בין הדימיון שלנו למציאות, לשלוח אותנו לגן עדן של עונג אינסופי או לגיהנום של סבל בלתי נתפס. עוד לפני כל המילים הגדולות על שיגעון והשפעות נפשיות, חוויות אינטנסיביות כאלה לא מתאימות לכולם. לא מעט אנשים הגיעו לפסיכדלים בחיפוש אחר סטלה קלילה ומצאו את עצמם בטריפ ששבר להם את כל מה שהם חשבו שהוא נכון. יש שיגידו שזה דבר טוב, יש שיגידו שזה דבר רע, אבל כך או כך זה משהו שחשוב לקחת בחשבון. לעשות טריפ זה לא כמו להוריד ראש של וויד ולא כמו לגמור בקבוק וודקה – זה משהו אחר לגמרי, לטוב ולרע.

המורכב: כתות, טעויות ותרבויות ילידיות

לא טלית שכולה תכלת:בזמן שפסיכיאטרים ברחבי העולם התפעלו מהפוטנציאל הרב שיש לפסיכדלים בהעמקת ההבנה של מעמקי הנפש האנושית וריפויה, אנשים אחרים בדקו שימושים אפשריים אחרים לפסיכדלים. ה-CIA למשל בחן את האפשרות להשתמש ב-LSD לשליטה מוחית או בעינויים. צבא ארה"ב חיפש דרכים להפוך פסיכדלים לסוג של נשק כימי בשדה הקרב. צ'רלס מנסון עשה שימוש ב-LSD כדי להקים כת ולשכנע את המאמינים שלו לצאת לרצוח אנשים חפים מפשע. פסיכדלים הם חומרים בעלי השפעה מורכבת ומרחיקת לכת, לטוב ולרע, שאנחנו עדיין לא ממש מבינים. אנחנו כמו ילדים שגילו צעצוע חדש ועדיין בודקים איך אפשר לשחק איתו. בדרך אנחנו כנראה עוד הולכים לטעות ולהפגע לא מעט.

סט וסטינג.סט וסטינג הם מונחים שהומצאו על ידי טימות'י לירי, המהפכן ונביא האסיד המפורסם, והם מתארים את שני הגורמים המשמעותיים ביותר שמשפיעים על אופיה של חוויה פסיכדלית – ה(מיינד)סט, כלומר הלך הרוח הפנימי של האדם שצורך את החומר, שכולל את מצב הרוח, הרגשות, דפוסי ההתנהגות והטראומות שלו; והסטינג, כלומר הסביבה הפיזית, החברתית, והתרבותית שבה הוא נמצא. משום שפסיכדלים הם חומרים שמגבירים את מה שכבר קיים בתודעה שלנו, תוכן החוויה יושפע מאינסוף גורמים בנפש שלנו ומהמפגש בינם לבין הסביבה החיצונית שלנו. לעשות טריפ אחרי שבוע מלא בסטרס יכול להפוך לסיוט שבו כל הסטרס מוגבר ואז מכה לפתע. לעשות טריפ כשיש טראומה לא מעובדת יכול להציף אותה לפני השטח, בין אם רוצים ובין אם לא. להיות בטריפ בסביבה שלא מרגישה לחלוטין בטוחה יכול להפוך את כל הטריפ לחוויה מאיימת ונטולת תחושת בטחון. הרגישות לסט והסטינג וההקפדה על סט וסטינג מתאימים היא אומנות עדינה שבדרך כלל משתמשים מגלים דרך ניסוי ובעיקר, למרבה הצער, הרבה טעייה.

פסיכדלים בתרבויות ילידיות.אמנם בתרבות שלנו הפסיכדלים נמצאים בתיבה שחורה של טאבו, אבל זה לא ככה בכל העולם. ישנן תרבויות בעלות מסורות ארוכות שנים של שימוש בפסיכדלים כמו איוואסקה, פטריות הזיה, סן פדרו ופיוטה. העובדה שפסיכדלים עדיין מהווים חלק מרכזי מחייהן הרוחניים של תרבויות שונות ברחבי העולם יכולה להגיד לנו משהו על תפקידם בחברה ועל בטיחות השימוש בהם, כמו גם לזמן עבורנו אפשרויות ללמוד מחכמתן של תרבויות שמצליחות לעשות בהם שימוש מטיב. עם זאת, אל לנו לשכוח את ההבדלים בינינו לבינם – הסט והסטינג שבו נצרכים פסיכדלים בתרבויות בעלות מסורות ארוכות שנים שונה לחלוטין משלנו. הם צורכים פסיכדלים בצורה טקסית ומקיימים מסורת בת אלפי שנים שהייתה שם לפניהם ותמשיך אחריהם, אנחנו עדיין ילדים שמשחקים בצעצוע חדש. אצלם מתקיימת מערכת יחסים ארוכת שנים עם החומר, בראש שלנו יש בעיקר הפחדות וסיפורי מעשיות שנועדו להרחיק אנשים מפסיכדלים. ההבדלים תהומיים.

זה לא משנה אם אתם בעדם או נגדם, הפופולריות של הפסיכדלים נמצאת בעליה מתמדת בעשורים האחרונים. הרנסנס במחקר הפסיכדלי המדעי עם כמות הולכת וגדלה של מחקרים בתחום, הדארקנט והטלגרם שהביאו לזמינות גבוהה מאי פעם של פסיכדלים וסמים בכלל, המון ספרים שמתפרסמים בנושא בשנים האחרונות, כמו "איך לשנות את דעתך" של מייקל פולן, וכמובן גם התקשורת מצמצמת את הפער דרך טורים כמו זה של עידו הרטוגזון בעיתון "הארץ" ועבדכם הנאמן כאן ב"טיים אאוט". ישנם כבר מקומות בארה"ב, כמו העיר דנוור, שאישרו מדיניות אי הפללה של חלק מהפסיכדלים. בעתיד הקרוב מאוד נצטרך לעשות החלטות מורכבות בתור חברה לגבי המקום של החומרים האלה בחיים שלנו – האם הם יהיו בגדר תרופות מרשם לאנשים שזקוקים להן? האם הם יהיו זמינים רק במסגרת ליווי מקצועי? האם יהיה צורך לעבור הכשרה ולהוציא רישיון כדי להשתמש בהם? הפסיכדלים הם חומרים עוצמתיים ובעלי פוטנציאל עצום להיטיב וגם לפגוע. חמישים השנים האחרונות הוכיחו שאין לנו שום סיכוי להלחם בהם. הגיע הזמן להבין אותם.

• משנה תודעה
• סמים
• סמים פסיכדליים
• LSD
• פטריות הזיה
• איוואסקה
• קקטוס הסן פדרו

• Facebook
• Twitter
• Email

אם הכל ילך כמתוכנן, כבר בחודש מאי השנה יצביעו תושבי דנבר על דה קרימינליזציה של פטריות פסיכדליות המכילות פסילוסיבין. אם החוק יעבור תושבי העיר יוכלו לשאת עד 60 גרם לשימוש עצמי. מהלך דומה קורה במדינת אורגון, שם תושבים שמקדמים את הנושא מקווים להצביע ב־2020 על הנושא. לא במקרה זה מתרחש בקולורדו ואורגון, המדינות הראשונות בארצות הברית שאפשרו לגליזציה של קנאביס. גם הפעם לא מדובר בגחמה של סטלנים חובבי טריפים אלא במהלך שקשור ישירות למתרחש בחוד החנית של הרפואה העכשווית.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
המדריך לשילוב סמים וצמצום סיכונים
למה שומעים רק גברים מדברים על סמים?
האם ה-MDMA מצדיק את הדימוי החיובי?

באוקטובר האחרון, בצעד יוצא דופן, העניק מינהל התרופות והמזון האמריקאי היתר מיוחד לניסויים בפסילוסיבין לסובלים מדיכאון העמיד בפני תרופות, מה שיכול לסלול את הדרך לאישור החומר כתרופה. זהו חלק ממהלך ביורוקרטי מהשנים האחרונות שנועד להקנות את ברכת הדרך לניסויים בחומרים הנמצאים תחת פקודת הסמים המסוכנים אך נמצאו יעילים מהתרופות הנמצאות בשוק לטיפול במצבים מסכני חיים. קנאביס לחולי סרטן, MDMA לסובלים מטראומה, ועכשיו – האם פטריות קסם הן אלה שירפאו אותנו מדיכאון?

הרומן של המערב עם הפטריות החל ב־1957, עם פרסום הרפורטאז' של ר' גורדון וואסון, בנקאי אמריקאי בכיר שנסע למקסיקו להשתתף בטקס ילידי וחזר עם כתבה במגזין Life שזכה לתהודה רבה. על השער התנוססה הכותרת: "גילוי הפטריות שגורמות לחזיונות מוזרים", והחזיונות הללו, שמוכרים לעמים ילידיים ברחבי העולם זה אלפי שנים, הפכו למושא מחקר של פסיכולוגים, פסיכיאטרים, אנשי צבא וגורמי ממשל שונים בארצות הברית. בתחילת שנות ה־70 אויב הסמים המושבע ריצ'רד ניקסון הוציא את הפסילוסיבין, עם סמים רבים נוספים, מחוץ לחוק והפך כמויות אדירות של מחקר לשיקוץ בעיני עולם הרפואה הנורמטיבי, אלא שמתחת לפני השטח חובבי פסיכדליה המשיכו להשתמש בפטריות ושמאנים ומטפלים אלטרנטיביים בכל העולם המשיכו לטפל באמצעותן באנשים.

בשנים האחרונות הלגלזיציה של הקנאביס והממצאים הרפואיים הצליחו לפתוח מחדש את השיח בנוגע לשימוש בחומרים פסיכואקטיביים ולפוטנציאל הרפואי הטמון בהם בקרב העולם המערבי, שעומד בפני שוקת שבורה בכל מה שקשור בבריאות הנפש. ב־2016 פרסמו חוקרים מאוניברסיטת ג'ון הופקינס מחקר שבדק בקרב את השפעות הפסילוסיבין להפחית את סף החרדה, הדיכאון והחשש מהמוות בקרב 51 חולים בסרטן מסכן חיים. התוצאות היו יוצאות דופן: חצי שנה לאחר שהתנסו בחומר 80% מהנבדקים הראו שיפור משמעותי בהפחתת הדיכאון והחרדה. 60% הצליחו לחזור לסף הנחשב "לא בדיכאון", ו־83% מהם דירגו את החוויה ככזאת שעזרה לשפר את חייהם ואת תחושת הסיפוק מהם. בשנת 2017 מצא מחקר שנערך באימפריאל קולג' בלונדון כי בקרב חולים הסובלים מדיכאון קליני, מתן פסילוסיבין מראה שיפור עד חמישה שבועות לאחר קבלת החומר.

זה לא מסתכם רק בשיפור – המחקר גורס כי פסילוסיבין מצליח להשפיע על האזורים במוח הקשורים בדיכאון ולעשות להם "reset" בחזרה למצב התקין שלפני הדיכאון. פטריות הקסם הצליחו להעניק רפואה במקום שתרופות נוגדות דיכאון כשלו. במחקר נוסף שנערך בג'ונס הופקינס בפסילוסיבין 12 מתוך 15 מעשנים כבדים הצליחו להיגמל מסיגריות הודות לשימוש. בתעשיית התרופות יש סקפטיות וחשש רב, אולם גם הם ייאלצו בסופו של דבר לעלות על הרכבת, בדומה למה שמתרחש עם הקנאביס.

לכל תוצאות סקר הסמים הגדול

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• סמים
• פטריות הזיה
• סקר הסמים הגדול
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

תארו לעצמכם שיום אחד הסשן שלכם אצל המטפל ייראה ככה: אתם תיכנסו לחדר, תקבלו תדריך קצר ותשכבו על הספה. שני מטפלים ירכיבו עליכם אוזניות עם מוזיקה מרגיעה וכיסוי עיניים. כך יתחיל סשן בן שש שעות תחת השפעתה של פטריית פסילוסיבין (שמן המדעי של פטריות ההזיה). זו לא אוטופיה היפית ביום אחרי הלגליזציה המוחלטת, אלא האפשרות שאליה חותר גל חדש של מחקרים מדעיים וטיפולים אלטרנטיביים, שמציעים פתרונות רדיקליים לבעיות שעולם הפסיכיאטריה המודרני נאבק בהן זה עשורים.

אם הדבר היה תלוי בריק דובלין, האיש שעומד בראש הארגון MAPS (ההתאחדות הרב תחומית למחקרים פסיכדליים), כבר בשנת 2021 היינו יכולים לראות את ה־MDMA מאושר רשמית כתרופה במרשם שפסיכיאטרים היו יכולים לתת במסגרת טיפולית. אחד המחקרים על אודות הסם, אשר נכנס עכשיו לשלב השלישי שלו בארצות הברית (השלב הלפני אחרון, המבוצע על קבוצות גדולות של 1,000 עד 3,000 איש, ובו נבדקים בעיקר יעילות הטיפול ותופעות הלוואי), עוסק ביישומיו של ה־MDMA בטיפול בפוסט טראומה. הטיפול החדשני הוכיח את עצמו עד עכשיו על קבוצה הולכת וגדלה של מטופלים, בהם חיילים ששבו משדה הקרב ואפילו שוטרים, שביום יום יכולים למצוא את עצמם רודפים אחר סוחרים ומשתמשים של אותו סם שהם נוטלים כדי להתמודד עם טראומות שונות שחוו במהלך השירות.

הטריפ הראשון שלי: מושגי יסוד בפסיכדליה

אחת השלוחות של המחקר הזה נעשית כאן, בישראל – מדינה שבה PTSD (הפרעת דחק פוסט טראומטית) והלם קרב הם בעיות לאומיות של ממש. דפנה בורשטיין, מטפלת ברפואה משלימה, היא מתאמת המחקר במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב. “חיפשנו נסיינים בריאים שכבר טופלו במשך שנה בשיטות הקונבנציונליות ללא הצלחה״, היא מספרת לראשונה. “בתחילת סדרת הניסויים, בסופה ושוב לאחר שנה הנבדק עובר אבחון מפורט של מדדי PTSD. התוצאות מרשימות ביותר ומקבילות לתוצאות בארצות הברית ובמקומות אחרים: ירידה חדה בעוצמת התסמינים ועלייה יפה ברמת התפקוד – שיפור ממוצע של 83 אחוז בירידה מרמת PTSD חמורה לרמה בינונית־קלה או להיעדר סימפטומים כלל. חלק מהנסיינים שלנו כבר עברו את בדיקת התוצאות שלאחר שנה, ואנו רואים שהשיפור החיובי שהושג נשמר גם לאחר שנה. אלו אנשים ששנים ארוכות סבלו מדיכאונות ומדחפים אובדניים, חרדה, התקפי זעם, תלות בכדורים פסיכיאטריים. הם התקשו לישון בלילה, לשמור על מערכות יחסים ומקומות עבודה. בתום השתתפותם במחקר אנו מבקשים מהם למלא שאלון על ההשתתפות, והתגובות נפלאות. הם מרגישים שקיבלו את חייהם חזרה, הם מחייכים, הם אסירי תודה. זה מאוד מרגש".

ובכל זאת, מה החסרונות?

“לא מדובר בחסרונות כמו בבעיות שנבדקות: ניואנסים בשיטת הטיפול, כמות ומינון הנטילות, תופעות לוואי. יש הרבה אנרגיה פיזית שתקועה בגוף ומשתחררת בסשן פסיכדלי. לעתים יש בכי, רעידות, צעקות, שחזור של הטראומה ואף עליית זיכרונות מודחקים. זה אינטנסיבי ומאוד מורגש – כמו כמה שנות תרפיה דחוסות בכמה שעות. זה טיפול חווייתי רב עוצמה שייתכן שאינו מתאים לכולם, אבל מרבית ההתנגדויות ששמעתי נבעו מדעות קדומות – אם זה בפקודת הסמים כנראה מדובר בסם מסוכן שיכול לגרום רק לנזק. יש חוסר ידע כללי בעניין ובפרט לגבי ההבדל מסם הרחוב אקסטזי, שזו תרכובת שמכילה שלל חומרים אחרים, רעילים״.

טבלת הביטחון לשילובי סמים מסוכנים

לטיול יצאנו

לא רק ה־MDMA בתמונה. גם פטריות פסילוסיבין, ה־LSD הוותיק, DMT (והמשקה המסורתי המפורסם איוואסקה, ששימש שמאנים פרואנים לטקסים דתיים במשך אלפי שנים ושבו ה־DMT מהווה את החומר הפעיל), מסקלין ואפילו איבוגן – כולם חווים רנסנס מחקרי והתעניינות גורפת מצד מטפלים, חוקרים ואפילו עיתונות המיינסטרים הצטרפה לחגיגה: “הוושינגטון פוסט״, עיתון הידוע בנטייתו השמרנית, פרסם לאחרונה מאמר תחת הכותרת, “LSD יכול לגרום לכם להיות שמחים יותר, חכמים יותר ובריאים יותר. האם כדאי שננסה אותו?״, וגם “הגרדיאן״ הבריטי פרסם לאחרונה רשומה שקראה להחזיר את ה־LSD אל השיח הציבורי. בד בבד, בזמן האחרון נראה שהתקשורת גילתה את המיקרודוסינג, מה שכונה ברולינג סטון “הטרנד החם בעמק הסיליקון״. בזמן שכולנו התמכרנו לריטלין כדי להתרכז בעבודה (או בשלוש עבודות בו זמנית), ההייטקיסטים מקליפורניה מצאו פתרון יצירתי להעניק לעצמם אדג׳ בעולם מאוד תחרותי – נטילת כמויות קטנות במיוחד של LSD מדי יום.

בעוד עבור טריפ “מלא״, הכולל הזיות ויזואליות, נדרשת מנה של בין 50 ל־100 מיקרוגרם, משתמשי המיקרודוסינג נוטלים בין 10 ל־20. המשתמשים לא יוצאים לטריפ, אבל מדווחים על הסגולות האחרות של החומר: האצת החשיבה היצירתית, הקלה בפתרון בעיות, יכולת להתרכז במשימות ופתיחות רגשית. שלא כמו בטריפ רגיל, המשתמש לוקח מנה ויוצא ליום העבודה שלו. המחקרים בנושא מעטים מאוד וכוללים בעיקר דיווחים של משתמשים ולא ניסויים בתנאי מעבדה, ובכל זאת ישנם סיפורים רבים על יכולת מוגברת לפתור בעיות. רבים מרגישים שהם אף נחמדים וסובלניים יותר כלפי הסביבה שלהם.

ובכל זאת, למה דווקא עכשיו, 78 שנים אחרי שה־LSD סונטז לראשונה, כולם פתאום מדברים על סמים פסיכדליים? למה המחקרים קורים כעת? האם כולנו היינו צריכים להקשיב קצת פחות להורים וקצת יותר לחבר ההיפי שלהם עם בקבוק המים המסתורי? מסע ההתחקות אחר התשובה לא מתחיל ב־1938, אז סינתז ד"ר אלברט הופמן את מנת ה־LSD הראשונה במעבדתו, וגם לא חמש שנים מאוחר יותר, ב־19 באפריל 1943, אז הוא צרך לראשונה את החומר וחווה את טריפ האסיד הראשון במהלך רכיבת אופניים (יום הנחגג עד היום בקהילה הפסיכדלית כ"יום האופניים"). הוא מתחיל אלפי שנים קודם לכן, כאשר הילידים של דרום אמריקה גילו, כאמור, את האיוואסקה, והילידים של צפון אמריקה את קקטוס הסן פדרו, כשבמערב אפריקה גילו את האיבוגן ובאירופה את הפטריות.

טרנס מק'קנה, אחת הדמויות החשובות בתולדות התרבות הפסיכדלית, הקדיש להיסטוריה העתיקה של הצמחים האלו את ספרו "מאכל האלים", וגם בישראל היה בהם עניין מחקרי: פרופ' בני שנון, לשעבר ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, חקר את האיוואסקה (גפן הרוחות, בעברית) וטען שהסיפור על בני ישראל, שכזכור "ראו את הקולות" במעמד הר סיני, ככל הנראה התרחש כשהיו תחת השפעה פסיכדלית (סינסטזיה, ערבוב בין החושים, הוא תרחיש מוכר בטריפים).

הגילוי של ד"ר הופמן פתח דלת למחקר ענף, גם אם קצר יומין, של סגולות החומרים הללו: עד שהוצא מחוץ לחוק בסוף שנות ה־60 היה ה־LSD החומר הנחקר ביותר באקדמיה ובשנות ה־50 הוא היה התקווה הגדולה של הפסיכולוגיה (בין המטופלים הישראלים המפורסמים בו ניתן למנות את יונה וולך ואת ק. צטניק, שעבר טיפול בניסיון להתמודד עם טראומות השואה). אחד הניסויים המרתקים באותה תקופה נערך באוניברסיטת הארוורד על ידי מי שהיה כנראה גדול חוקרי הפסיכדליה, ד"ר טימות'י לירי. בניסוי המכונה "ניסוי יום שישי הטוב", ניתנה מנה של פסילוסיבין לעשרה תלמידי תיאולוגיה לפני כניסה לתפילת יום שישי, כאשר לעשרה אחרים ניתן פלסיבו. תשעה מתוך עשרה מהנבדקים שקיבלו את הפסילוסיבין דיווחו על חוויה רוחנית משנת חיים, ושנים לאחר מכן שמונה מתוכם הפכו לכמרים. מבין הנבדקים שקיבלו את הפלסיבו אף אחד לא הפך להיות כומר.

אך התרופה זלגה אל מחוץ למעבדה, והממשל האמריקאי מצא את עצמו ניצב בשנות ה־60 מול תרבות נגד שערערה על הלגיטימיות שלו – והנציגים של אותה תרבות אהבו מאוד LSD. התגובה של הממשל הייתה חדה: הם אסרו על השימוש בחומר גם במעבדות הניסויים. המחקרים הופסקו בן לילה, ודעת הקהל בנושא השתנתה כל כך עד שלקח עשורים עד שהמחקר התלקח מחדש. רשות הסמים והאלכוהול האמריקאית, גוף עם יכולות אכיפה מוגברות, היא זו שהייתה אחראית להקצאת החומר למחקר, והיא דאגה שלא לשחרר את השאלטר.

המגמה השתנתה רק בשנות ה־90. בניגוד לתוכניות הממשלה, ה־LSD כבר הוטמע היטב בתרבות שלנו, וכמוהו גם שאר החומרים ההזייתיים. הנביאים הרדיקליים של הסיקסטיז, כמו טימות׳י לירי וטרנס מק׳קנה, כבר מזמן הפכו שמות למביני עניין, בעוד שילדי תרבות הנגד שכל כך הלחיצה את הממשלה גדלו להיות אנשי העסקים והחוקרים של ימינו. סטיב ג׳ובס ציין שההתנסויות שלו עם אסיד כאדם צעיר היו מהחוויות החשובות בחייו, ונטען שפרנסיס קריק – האיש שפיצח את הגנום האנושי – היה בעיצומו של טריפ אסיד כאשר עשה את הגילוי הענקי (בכל מקרה הוא הודה שהתנסה בסם בשלב כזה או אחר בחייו). בהדרגה התחילו לצוץ יותר ויותר סיפורים על אנשים מצליחים, נורמטיביים, ששינו את העולם ולקחו אסיד בדרך לשם, והסם המסוכן והמפחיד הפך להיות יותר ויותר מקובל. גם הפתיחות ההולכת וגוברת במערב לשיטות חשיבה פחות מערביות – יוגה, מדיטציה, מיינדפולנס – כולן התאימו מאוד לתפיסה הפסיכדלית, שגורסת שבתוכנו יש הרבה יותר ממוח מתודלק בקפאין שקורא כל היום ספרים ומתבונן על העולם דרך אותה פריזמה צרה.

עידו הרטוגזון, דוקטור לתיאוריה של הטכנולוגיה ומומחה לתרבות פסיכדלית, מעורכי המגזין העצמאי “לפסיכונאט״ שלא מזמן יצא גיליונו השני, מספר כיצד אירע השינוי גם בתחום המדעי. “מאז אמצע שנות ה־80 הוקמו כמה ארגונים עצמאיים שתומכים במחקר פסיכדלי, בהם ההתאחדות הרב תחומית למחקר פסיכדלי (MAPS) ומכון הפטר (Heffter). הארגונים הללו ביקשו להימנע מהטעויות שנעשו בשנות ה־60 ולהחזיר את החומרים הפסיכדליים לשיח הציבורי, תוך שימוש בשיח מתון וקל יותר לעיכול – ללא רטוריקה משיחית ובלי לזהות את הפסיכדליה עם מהפכניות פוליטית או חברתית. כיוון שברור לארגונים שמובילים את הגל הנוכחי של המחקר הפסיכדלי שהגל הזה תלוי רבות בשינוי התודעה הציבורית לגבי החומרים הללו, הם נוקטים גם באסטרטגיית מדיה מתוחכמת שמטרתה להסיט את העיסוק בנושא מהשיח ממוקד הפתולוגיה של המלחמה בסמים, ששלט בדיון משך שנים רבות, ובמקום זאת לשתף פעולה עם המדיה ולספק לה את המידע על הפוטנציאל החיובי של החומרים הללו".

האגודה למלחמה במלחמה בסמים

המחקר האחרון שעשה רעש בנושא הגיע מהאימפריאל קולג' בלונדון, שבו החוקרים דיוויד נוט ורובין קרהארט־האריס הצליחו להראות כיצד נראה המוח האנושי תחת השפעה של LSD. הם הזמינו 20 אנשים בריאים להשתתף בסריקת MRI – פעם אחת כשהם נוטלים פלסיבו ופעם אחת כשהם על LSD. השינויים שהתרחשו במוח נראים גם למי שאינו יודע לקרוא פעילות מוח.

“כשמדברים על תפקוד המוח בדרך כלל מדברים על הרשתות, שזה אזורים שעובדים באותו הזמן״, מסביר ליאור רוזמן, דוקטורנט למדעי המוח שעבר ללונדון כדי להשתתף במחקר והיה אחד החוקרים שקרא את סריקות המוח. “לפעמים רשת 2 פועלת בשביל לבצע פעולה מסוימת, ולפעמים רשת 5 עובדת על פעולה אחרת. האזורים האלה יכולים להיות רחוקים אחד מהשני, אבל הם פועלים באותו זמן. כשהמוח נמצא תחת השפעת LSD, אנחנו רואים כיצד הרשתות האלה מתחילות לפתע לתקשר. נוצרת גמישות והמוח יכול לעבד את הדברים שהוא רגיל לעבד אחרת לגמרי. החלק במוח שעוסק בשמיעה יכול להתחבר לפתע לחלק שעוסק בראייה וכך הלאה. נוצרת תחושה של מוח שהוא אחד״.

נוסף על כך, מסביר רוזמן, החלק של המוח שאחראי לראייה שלנו כשהעיניים פתוחות לפתע היה פעיל מאוד, גם כשהמטופלים שכבו כל זמן הסריקה בעיניים עצומות – דבר שמסביר כיצד המטופלים רואים גם כשהעין אינה משדרת אליהם מידע. זה יכול להסביר מדוע אנשים רואים הזיות בעיניים עצומות בזמן החוויה הפסיכדלית. יש הקוראים לזה “העין השלישית״.

אותו צוות חוקרים, אגב, עובד על מחקר נוסף, טיפולי. במאמר העומד להתפרסם בעוד כמה שבועות, מתואר הניסוי הטיפולי הראשוני שלהם עם 12 נסיינים שעברו טיפול נגד דיכאון בעזרת פטריות פסילוסיבין. “אנחנו מטפלים במי שמוגדר כעמיד בפני טיפולים, זאת אומרת ניסה שתי תרופות שונות לטיפול בדיכאון שלא עבדו״. רוזמן מתאר את הטיפול הדומה לשאר הטיפולים הניתנים היום בעזרת חומרים פסיכדליים. “המפגש הראשון הוא בין המטופל לשני המטפלים שלו, ובמהלכו הם בונים אמון ראשוני. במפגש השני המטופל נוטל כמות קטנה של פסילוסיבין, שמרגילה אותו לחומר ומחזקת את הקשר בין המטפלים והמטופל.

"בפעם השלישית המטופל כבר מקבל כמות פסילוסיבין אמיתית, והפעם המטפלים יושבים בצד. המטופל מרכיב אוזניות, מכסה עיניים ויוצא לטפל בעצמו. הרעיון הוא שהמטופל הוא זה שעובר את החוויה בעצמו, שלו יש את הכוח לדעת במה הוא רוצה לגעת. המטפלים שם רק אם הוא צריך אותם. הרעיון בטיפול הפסיכדלי שונה מהטיפול בנוגדי דיכאון. מטרתן של תרופות SSRI היא לגרום למטופל להתמודד עם הדיכאון, להחליש אותו ולאלחש אותו. הטיפול הפסיכדלי הוא בדיוק הפוך – תחת ההשפעה המטופל מעלה מחדש את המקומות הקשים שאיתם הוא מנסה להתמודד, ובעזרת הכלי הזה הוא יכול לקבל פרספקטיבה חדשה ולהתמודד עם הקושי״.

ומה התוצאות?

“זה מחולק לשניים. שבוע אחרי הטיפול, שמונה מתוך ה־12 נבחנו כמי שאינם סובלים עוד מדיכאון, שאלו מספרים מדהימים ויהי מה. אחרי שלושה חודשים, חמישה אובחנו כמי שאינם סובלים עוד מדיכאון. זאת אומרת, חלק חזרו ולא הצליחו להטמיע את הטיפול, מה שיכול להצביע על כך שצריך יותר מטיפול אחד".

ובכל זאת מדובר במספרים מדהימים.

“המטרה שלנו היא שיוכלו לראות את הפוטנציאל שיש לחומרים האלה בטיפול. המחקר על המוח ו־LSD יכול לקבל הרבה מאוד סיקור תקשורתי, אבל מה שבאמת יכול לשנות את התודעה אלו מספרים של אנשים שעברו את הטיפול בהצלחה״.

ועדיין, למרות המחקרים, למרות ההתקדמות ולמרות הכמות הרבה של האנשים שיכולים להישבע בסגולות הרפואויות הנפשיות הגדולות של הסמים הפסיכדלים – הטיפול במחקרים האלה נעשה באופן שמרני ביותר. ממשלות לא ממהרות לשנות חוקים ולפתוח עוד מחקרים, והציבור ברובו עדיין יחשוש כשיציעו לו לגליזציה, אפילו מסוימת, של חומרים ששנים של איסור מוחלט בחוק לא רק שלא הביאו למחיקתם אלא דווקא העצימו את השימוש הבלתי מבוקר בהם.

האם שנים של מלחמה תודעתית מוצלחת בסמים עשו את שלהם? הרטוגזון אופטימי. “אנחנו רואים שינוי עולמי עצום ביחס לחומרים פסיכדליים, בראשם הקנאביס, שהוא סוג של חומר פסיכדלי מינורי. בארצות הברית עברנו בשנים האחרונות למצב שבו רוב הציבור תומך בלגליזציה, ואצל הצעירים הרוב הזה גדול עוד יותר. ‘המלחמה בסמים׳ הפכה שם נרדף למדיניות כושלת, וגם פוליטיקאים שהתחרו במשך שנים מי יהיה קשוח יותר בקריאות לענישת צרכני סמים, פתאום משנים את הדיבור שלהם משום שהם מבינים שתמיכה במלחמה בסמים הופכת מנכס פוליטי לנטל פוליטי. השינוי הוא הדרגתי וייקח עוד שנים רבות, אבל השיח הישן, שהיה מבוסס על הפחדות, סילופים ודה הומניזציה של המשתמשים הולך ונעשה מאוס. הגיע הזמן לשיח חדש שמבוסס על מידע וזהות מועצמת של צרכני חומרים משני תודעה״. כך או כך, קשה כבר לחכות ל־2021.

• אנשים
• איוואסקה
• קקטוס הסן פדרו
• קנאביס
• לגליזציה
• LSD
• אסיד
• MDMA
• דיכאון
• חרדה
• פסיכדליה
• סטיב ג'ובס
• DMT
• פטריות הזיה
• אופניים
• סמים

LSD

זמן השפעה:8־12 שעות.
היסטוריה:הסם סונטז במעבדה על ידי אלברט הופמן והפך עם השנים לחומר טיפולי נפוץ במיוחד עד שנאסר לשימוש בסוף שנות ה־60, כשזלג לרחובות והפך לסם המזוהה עם תרבות הנגד. לקח לאסיד הרבה מאוד זמן להתנקות מהתדמית ההיפית שהממשל האמריקאי הצליח להדביק לו.

האם הטיפול הפסיכדלי עומד להגיע למיינסטרים?

MDMA

זמן השפעה:4־7 שעות.
היסטוריה:עוד ב־1912 רשמה חברת תרופות גרמנית את ה־MDMA כפטנט. אך רק בשנות ה־60 החלו ניסויים שונים בחומר כדי לטפל בתופעות פסיכיאטריות שונות. בשנות ה־80 החומר הוצא מחוץ לחוק אחרי שנדד למועדונים והפך לסמל של תרבות הרייב. הוא כונה “סם האהבה״ והניע תרבות מחתרתית חדשה.

פסילוסיבין

זמן השפעה:4־6 שעות.
היסטוריה:אפשר לעקוב אחרי ההיסטוריה של פטריות הפסילוסיבין עד תקופת האדם הקדמון: הן תוארו בציורי קיר קדומים בצפון אפריקה. תיאוריות גורסות כי האדם הקדמון השתמש בפטריות כחלק מהטקסים הדתיים הראשונים. הפופולריות שלהן שבה רק עם ההתעניינות המחודשת בחומרים פסיכדלים בעולם המערבי.

איווסקה

זמן השפעה:עד שמונה שעות.
היסטוריה:האינדיאנים הקדומים איכשהו הצליחו לערבב שני צמחים הגדלים באזורים מרוחקים באגן אמזונס למשקה הזה. איוואסקה נצרכת בטקס שאותו מנחה שמאן, שיודע להכין את המשקה ולהדריך את המשתמש. בשנות ה־80 החלו אנשים ממדינות מפותחות להגיע לפרו, שם המשקה חוקי, ולייצא את הצמחים.

• אנשים
• פסיכדליה
• פטריות
• MDMA
• אסיד
• LSD
• סמים
• פטריות הזיה