בישראל בכלל ובתל אביב בפרט, מסעדנים הם עם מיוחד. ככל שיענו אותם – מלחמה, קורונה, תקנות, היטלים ומה לא – הם מתחפרים עמוק יותר עם הרגליים באדמה. כשאי אפשר יותר הם זורקים את המגבת, וכדי לחפות מעט על הכאב מארגנים מסיבת סיום, כמו זו שהתקיימה לפני כחודש בדדה, מוסד פלורנטינאי ותיק שנסגר עקב מלחמת התשה נגד העירייה. "זה היה אירוע כל כך עצוב", מספר דן רושנסקי, מבעלי המקום (יחד עם אחיו גיל רושנסקי), על האירוע שהשתתפו בו כאלף איש.

"דדה הוא הבסיס ליצירה שלנו, מקום שעבד עשור ותמיד היה שם", מסביר רושנסקי את החיבור למקום. "לא פרסמנו כי חששנו מהעירייה, רק אמרנו שאנחנו סוגרים והזמנו אנשים לבוא. כל הרחוב נחסם וקיבלנו כמות של אהבה ושמחה שקשה לתאר, שנתנו לנו המון כוח". זריקת המרץ הזו דירבנה את הרושנסקים לעביר את הדדה למשביר, עסק אחר בבעלותם שנמצא במרחק עשר דקות הליכה. ריהוט הועמס ונפרש במשכנו החדש, תפריט הבוקר מהדדה עבר למשביר ולקוחות קבועים הגיעו ובירכו על המהלך – אלא שהסאגה לא נגמרה.

לטובת מי שאינו מכיר את השתלשלות המאורעות, נספר שהמשביר (וברודשטיין הצמוד) הם מסוג המקומות שעושים את פלורנטין למה שהיא: בר מסעדה שכונתי שלפני כשנה עבר שיפוץ והפך לקומפלקס תרבות ובילוי, ולידו ספוט גריל שמגיש את אחד ההמבורגרים הטובים בעיר. קפה ב-10 ש"ח וארוחות בוקר וצהריים במחיר הוגן משקפים התכווננות לטובת האורחים, ורצון כן להשתלב בסביבה ופשוט לעבוד, ללא רעשי רקע. במקום זאת, רושנסקי מתאר מצב בלתי נסבל בשרשרת אירועים שלכאורה גובלת בהתעמרות.

נקודת המוצא נעוצה לדבריו בשכנה שמתגוררת על הגג של ברודשטיין – מבנה תעשייתי בהגדרתו. "היא החליטה שהיא לא מסתדרת עם המנדף. שינינו אותו ועשינו כל מה שצריך כדי לעמוד בדרישות העירייה, ואז היא החליטה שהיא נכנסת בהכל". בעקבות התלונות החלו לנחות על ראשם של הרושנסקים דרישות שונות, ובעקבותיהם דו"חות. בהוראת העירייה החצר נסגרה, הריהוט שהיה בה סולק, וללקוחות התאפשר לצאת רק לבירה וסיגריה. הנחייה להגבלת פרישת שולחנות ליד עסקים סמוכים נענתה גם כן בזריזות, והם צומצמו לשטח של המשביר בלבד. אך זה עוד לא הסוף.

"אמרו שמותר לנו להעמיד בשטח שלנו רק עשרה שולחנות, אחרת נקבל דו"ח. רצינו להביא שולחנות גדולים אבל הגבילו אותנו ל-56 כיסאות. הבאנו 45 כיסאות וחיברנו שולחנות כדי שיהיו בסך הכול עשרה, וגם על זה קיבלנו דו"ח. העירייה נופלת עלינו בקטע קיקיוני". מטעם הרשות לאיכות הסביבה הוטל סירוב על המנדף בברודשטיין, ללא נימוק נלווה. "ביקשנו שינחו אותנו, וקיבלנו כתשובה 'תעשו שלא יהיה ריח'. אנחנו עוברים גיהינום בגלל שכנה אחת, אדם אחד שמתלונן שוב ושוב. אבל אני לא מאשים אותה אלא את העירייה".

השתלשלות המאורעות תופסת כיוון אבסורדי לנוכח אירוע שהתקיים במשביר, בנוכחות נציגת העירייה. "דיברתי עם סגנית ראש העיר שאמרה שהיא מכירה את הסיפור על הבחורה שגרה על הגג ולא מפסיקה להתלונן. כמעט בכיתי כששמעתי את זה", משחזר רושנסקי בקול שבור, ומספר על הוצאות של יותר מ-100 אלף ש"ח בשנה על היתרים וארנונה. באירוע אחר שהתרחש לאחרונה הונחת על המשביר צו פינוי לכיסאות ושולחנות.

"זה לא משהו שעושים כלאחר יד. הגיע פקח ואמר שאנחנו פועלים ללא היתר. התקשרתי למנהל הפיקוח שלא ענה, ושעה אחר כך מגיע פקח אחר ואומר שקרתה טעות. זה כמו כדור שלג, שילוב מערכות. הנושא הגיע לסגן ראש העיר שמקבל לחצים מאגף הפיקוח ואגף איכות הסביבה, ונוצר סיר לחץ. כולם רוצים לטפל אבל אף אחד לא עוצר לראות אם באמת יש בעיה. יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל".

כדי ליישר את ההדורים ולהכניס סדר באי הסדר, שכרו הרושנסקים עו"ד תמורת 80 אלף ש"ח. עד מהרה הם נזקקו לשירותיו כאשר נאסר עליהם לקשור בחוץ שולחנות וכיסאות בתום שעות הפעילות. "אוכפים אצלנו כל דבר, אפילו דברים שמעולם לא אכפו מטעם העירייה. אין בר בתל אביב שמפנה ריהוט אחרי הסגירה". לאחר פניית עורך הדין האיסור בוטל מנימוק מניעת אכיפה בררנית. "במקום לעבוד וליצור אנחנו משקיעים זמן וכסף במאבק אינסופי".

בשלב זה עולה השאלה הבלתי נמנעת מדוע ההתעקשות להמשיך לפעול, במקום פשוט לסגור וללכת. התשובה נעוצה במציאות הנדל"נית בתל אביב. "האמת היא שאין לנו ברירה. ניסינו לקפל את העסקים אבל אנחנו לא יכולים לצאת מהחוזה", אומר רושנסקי, ומוסיף עוד סיבה שנעוצה באהבה סיזיפית ולא תמיד הגיונית למקצוע. "כל מסעדן מדבר על המחלה הזאת, שגם כשמבינים עד כמה זה קשה ומופרך, אתה בפנים. מצד שני מאד מתגמל ומרגש לראות את הדדה קם לתחייה במשביר. אנשים שמחים שהפרק הזה לא נגמר, וגם אנחנו שמחים בכך".

פרק אחר, מורכב לא פחות, קורה באנטיליה – בר מסעדה נוסף בבעלות האחים סמוך לשוק הפשפשים. יפו, כך מסתמן, עדיין מלקקת את פצעי המהומות משנת 2021. רושנסקי מודה כי קיים שיפור אך הדרך עוד ארוכה. "עברנו פאזה ואנשים כבר לא פוחדים להגיע ליפו, שזו התחלה טובה. יש ניסיונות להחיות את האזור עם פרויקטים כמו שוק האיכרים החדש ואישור לעסקים להשמיע מוזיקה אחרי 23:00, אבל אי אפשר להגיד שיפו חזרה לעצמה".

הוא מספר על עשרות הזמנות שבוטלו מפאת החשש: "משפחות של שמונה ועשרה איש שהזמינו שולחן ואז מישהו מחליט שלא מתאים לו להגיע ליפו, והכל מתבטל. בכל ערב אני עושה סיבוב בשוק הפשפשים לראות מה קורה, והמצב ממש חלש. פרט לחמישי בערב רואים המון שולחנות וכיסאות פנויים בשאפה, אדא, פארוק ואכבר – מקומות שפעם היו מלאים עד אפס מקום".

להתמודדות העסקית נוסף פן אישי, כאשר רושנסקי נאלץ לפתוח את אנטיליה מחדש לאחר השבעה באוקטובר, רק חודשיים אחרי שנפתח במקור. "ההקמה המחודשת הייתה עבורי יותר טראומטית מהמלחמה, דבר שלאנשים קשה להבין", הוא מסביר. "הקושי נמצא ביומיום – למצוא עובדים וספקים ולהצליח לתפעל את העסקים שלנו. ההתמודדות שהעירייה מוסיפה מגבירה את הכאב באופן שקשה לתאר".

התנאים המשתנים ברמה האישית, העסקית והחברתית־פוליטית, הצריכו קבלת החלטות שתוצאותיהן כבר ניכרות בשטח. מעבר להחלטה להעביר את הפעילות של הדדה למשביר, ולהאריך את ושעות הפעילות, לאנטיליה הוכנסו שותפים חדשים ומעתה המקום פועל משעות הבוקר. "חוץ מנחלת בנימין, חיי הלילה בעיר גמורים. לכן אנחנו עוברים לבוקר. להגיד כיום 'עיר ללא הפסקה' זאת בדיחה".

מהעירייה נמסר בתגובה: "עיריית תל‑אביב–יפו רואה חשיבות רבה בפעילותם של בתי העסק בעיר, ופועלת כל העת לשמור על האיזון הדרוש בין צורכי בעלי העסקים לבין איכות חיי התושבים, תוך הקפדה על עמידה בתנאי הרישיון והחוק. העירייה אינה פועלת נגד עסקים, אלא מקיימת את אחריותה להבטיח סביבת חיים תקינה, הוגנת ובטוחה לכולם. לעסק המדובר קיימים סירובים מצד גורמים מקצועיים, ובכלל זה מהרשות לאיכות הסביבה, בשל אי‑עמידה בדרישות הנוגעות לארובה המותקנת במקום. לבעלי העסק נמסרו דרישות ברורות לטיפול, אך אלו טרם בוצעו. בנוסף, העסק אינו עומד בתנאי רישיון העסק ובהיתר להצבת שולחנות וכיסאות, ונרשמו לחובתו מספר הודעות תשלום קנס בגין חריגות חוזרות. בעקבות סירוב הפיקוח העירוני לאופן פריסת השולחנות והכיסאות, עתיד להתקיים שימוע לבחינת ביטול ההיתר. העירייה תמשיך לפעול בשקיפות ובהגינות מול בעלי העסקים ותסייע ככל הניתן, כל עוד מתקיימת עמידה בדרישות החוק והתקנות המחייבות".

• אוכלים שותים
• דדה
• המשביר
• פלורנטין

חומוסולוגים וותיקים בוודאי זוכרים את "החומוס של פאוזי", שהיה ממוקם ברחוב אברבנאל במשך שנים, ונסגר ב-2018 כשהבעלים עבר לארה״ב. בזמנו, פאוזי היה למוסד חומוס שכונתי בפלורנטין, עם סימן היכר ייחודי – פתיחה בשעות הבוקר המוקדמות, לטובת עובדי כפיים ומשכימי קום, או בלייני השכונה שסיימו את הלילה בשעות הבוקר, ורצו מנת חומוס הגונה לישון עליה. מאז עברו כמה שנים ופאוזי (או בשמו האמיתי, עוזי דוד) חזר לארץ מאמריקה, ועם זאת העביר את מושכות החומוס לבנו – עמית דוד, שידוע בכינוי השמן. מילים שלו, לא שלנו. "מה לעשות שהוא שמן? זו המציאות", אומר לנו פאוזי בחיוך.

על כן, החומוס של פאוזי חוזר בגרסה חדשה בשם "החומוס של השמן", שהתמקם במבנה רחב ידיים בפאתי פלורנטין בואכה גבעת הרצל, וכמו בימים הטובים, פותח את שעריו בשעה 7:00. "אנחנו פתוחים שבועיים, ואנשים כבר באים בבוקר", מספר פאוזי. "עדיין יש אנשים שקמים מוקדם, או מסיימים את הלילה בבוקר – בשבילם אנחנו כאן, עם עלות החמה". פאוזי עצמו עדיין אמון על החומוס, שמתאפיין במרקם דחוס קלות, אך נעים, טעמים ומחמם את הבטן, עם גרגרים מתובלים כהלכה.

"לא עשיתי סקר שוק, אבל כולם אומרים לי שאנחנו הכי זולים בתל אביב", מסבירים האב והבן, בהתייחסם למחיר גורף של 30 ש"ח למנת חומוס, שהופך למשתלם במיוחד עם הידיעה שיש כאן ריפיל ללא תוספת תשלום. "אנחנו עובדים קשה ולא מעלים מחירים כל יומיים, ככה שומרים על מחיר הגון ולקוחות קבועים". מלבד חומוס גרגרים קלאסי, 30 ש"ח גם יקנו לכם חומוס עם פול, עם טחינה, משולש או מסבחה, שגם להם ישנו ריפיל משמח.

מלבדם תמצאו במקום חמשוקה פיקנטית קלות במחיר 35 ש"ח ושאר סלטים במחיר שבאמת כבר נדיר למצוא כאן, כמו סלט ירקות גדול יחסית ב-20 ש"ח, "הסלט של מיכל" שמוגש עם גרגרי חומוס ב-35 ש"ח ואפילו כוס גזוז של פעם בטעמי אננס, דובדבן, פסיפלורה ומשמש במחיר של פעם, 6 ש"ח בלבד. ומכיוון שאין דבר כזה יותר מדי חומוס בפלורנטין, אנחנו שמחים במיוחד לקבל חומוס חדש-ישן במחיר נוסטלגי, ברוך השבים, תישארו בסביבה ובואו לפתוח שולחן.
הסדנה 19, תל אביב. א'-ה' 7:00-16:30, יום ו׳ 7:00-14:30. סגור בשבת

• אוכלים שותים
• חומוס
• פלורנטין

>> עידו ויסמן (כדי שתעקבו) הוא במאי ויוצר דוקו שסרטו התיעודי הראשון, "מפרץ השמש", עושה דרכו לשידור בכאן 11 (10.1), הסרט מלווה שלושה מדיירי מתחם קרוואנים ארעי המסתתר בקצה הדרומי של המדינה, מאחורי מלונות הענק המפוארים של אילת ומצליח לחדור ברגישות יוצאת דופן, אל הוויית הבדידות האנושית של אלו שבחרו להתרחק מעברם ולבקש לעצמם עיר מקלט. הסרט זכה לשבחי המבקרים ובשלל פרסים, כולל פרס סרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב ופרס הסרט הטוב ביותר בקטגוריית הביכורים של פורום היוצרים הדוקומנטריים. אתם צריכים לראות את זה.

>> בר יין אירופאי מתוק ושכונה שהיא קיבוץ // העיר של טלי בן נון
>> רחובות ללכת לאיבוד והפיצריה הכי טובה // העיר של איידן סוייר
>> הדיבוק לדיבוק וכל החברים הכי טובים // העיר של נטע רוט

1. הסינמטק

כשהגעתי לעיר לראשונה לפני 12 שנה מהפריפריה הצפונית, הסינמטק היה גילוי תרבותי מסעיר עבורי. "הקונפורמיסט", "פריז טקסס", "הגננת" (נדב לפיד) ועוד כל כך הרבה יצירות מופת קולנועיות שחוויתי לראשונה במקום האהוב והמאותגר אסתטית הזה. אם יש קלישאה אחת שאני לגמרי חי איתה בשלום, היא שהסינמטק באמת הפך להיות עם השנים הבית השני שלי.

2. אלוף בצלות

אלוף בצלות היא אחת הפינות היותר חמודות ומלאות חיים בעיר.
בלב אזור הבניינים של לוינסקי, מסתתרת גינה ציבורית מתוקה שהיא גם בית קפה ביום ובר יין בלילה. זה כבר נהיה מנהג שכל כיפור אנחנו נפגשים כמה חברים בגינה, ללילה של משחקי קופסא תחרותיים ועל הדרך פוגשים את המגוון האנושי והצבעוני של פלורנטין ודרום ת"א. הקפהחזר לאחרונה לפעילות, אחרי תקופה ארוכה יחסית שהמקום היה סגור.

3. ספריית בית אריאלה

צילמנו שם את התוכנית האהובה "אתה חייב לקרוא את זה" (כאן 11), שביימתי את הצילומים שלה.
לפני הצילומים עשיתי אינספור סיורי לוקיישן בספריה והתאהבתי בפינות השונות של הקומפלקס המרשים הזה: מאולם הופעות מרשים מדי בקומה העליונה, מפגש חובבי קומיקס בקומה התחתונה, לערבי הקרנות של קולנוע אוונגרדי, הספרייה היא בית לכל כך הרבה אירועי תרבות נישתיים ונחוצים כ"כ לעיר כמו תל אביב.בשנתיים האחרונות, הקונטרסט בין הטרגיות של כיכר החטופים הסמוכה לבין האסקפיזם התרבותי של בית אריאלה, הייתה חוויה אבסורדית במיוחד שביטאה את הדיסוננס החברתי של החיים של כולנו פה. תודה לאל שהחטופים חזרו והמלחמה שקטה ואפשר לצרוך תרבות במפלס נסבל יותר של תחושת אשמה.
שדרות שאול המלך 25 תל אביב

4. פינת הקישון/פרנקל

אני גר באותה דירה ברחוב הקישון בפלורנטין כבר קרוב ל-7 שנים. למרות תחושת המיאוס החוזרת מפלורנטין ומתל אביב בכלל, ראיתי איך במהלך השנים שאני פה,פלורנטין התבגרה והתברגנה ביחד איתי. מלא בתי קפה חדשים שנפתחו, משפחות עם ילדים שעברו הנה, חנויות ספרים ובגדים חדשות והתשתיות כמעט ונהיו סבירות.
פינת הרחובות של פרנקל והקישון ממש מתחת לבית שלי, היא המפגש היומיומי שלי עם כל מה שאני אוהב בפלורנטין ושומר עליי עדיין פה. בפינה אחת"פוקפה"– בוודאות הקפה הכי טעים בעיר. בפינה השנייה השופינג האהוב עליי –טמבוריית פלורנטין. מולה חנות יין מעולה ומולה חנות עציצים מושקעת במיוחד. צומת אחת שמקפלת בתוכה את תל אביב ואת כל מה שבנאדם צריך – סוקולנט טוב ואמריקנו קר.
בימי שישי בצהריים כשהרחובות עמוסים במבקרים, אני מצליח לספוג את האווירה הייחודית של פינת הרחובות הזו ולהודות לעצמי בשקט שאין מה לחפש בחיפה.

5. רחוב ברנט בדרך לים

צ'ארלס קלור הוא הפארק האהוב עליי בעיר. בדרך לשם, אפשר ורצוי לעבור דרך רחוב ברנט שנמצא בקצה התחתון של נווה צדק. מדובר בקבוצת סמטאות, שלא דומה לשום מקום אחר בתל אביב. חצרות ענק מלאות צמחיה וגינות ירק, רחובות חצי סלולים ותרנגולים שמסתובבים חופשי.לא ברור איך כרישי הנדל"ן עוד לא שמו את ידם על האזור המדהים הזה, אבל נשאר רק להודות על הביקור השבועי במה שמרגיש כמו בית ינאי או כל מושב פסטורלי אחר על קו החוף.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אני כבר הרבה שנים מנסה להגיע לפסטיבל הסרטים בערבה ואיכשהו עוד לא הסתדר לי. לפני חודש הגעתי לראשונה לפסטיבל ואני יכול להגיד, בלי עוררין, שזה פסטיבל הקולנוע הכי יפה, ייחודי וקסום שחוויתי, בארץ ובעולם. מאות אנשים מתקבצים עם רדת הערב בין הגבעות המדבריות של צוקים וצופים בסרט יפה על מסך ענק בלב המדבר. להפתעתי, איכות ההקרנה והסאונד הייתה מהטובות שחוויתי ובאופן כללי זה מרגיש שככה אלוהים התכוון שנראה סרטים כשהוא ברא את הקולנוע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לאחרונה ראיתי לראשונה את "רגע של תמימות" של הבמאי האיראני מחסן מחמבלאף. סרט מהמם, שובה לב ו"מבוך מראות של אמת", כמו שתיאר בחכמה אמרי דקל קדוש שהקרין את הסרט בבית רדיקל' כחלק מהתוכנית המעולה והמומלצת במיוחד שהוא אוצר על קולנוע איראני.
על רקע המלחמה האחרונה עם איראן, ועם ספק מלחמה נוספת בפתח, התזכורת שבצד השני יש גם קולנוע וגם אנשים כל כך יצירתיים, חכמים ומלאי רוך ואנושיות, היא סלע להיאחז בו בתוך הסחף של העדריות המלחמתית.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממלי. לתרום או להתנדב בזמן הזה?
"בדרך להחלמה"היא עמותת מתנדבים ישראלית שמסיעה חולים פלסטינים, בעיקר ילדים, לטיפולים מצילי חיים, אל בתי החולים לישראל ובחזרה. אנחנו בתקופה שגם סולידריות אנושית בסיסית יכולה להיחשב שנויה במחלוקת, אבל כל אקט של הושטת יד עבור בני אדם במצוקה, הוא בעל ערך עצום. זו האמת הבסיסית והראשונית ביותר.

4.מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
קובי בלולו. רק שלא יעלה לו שוב, כי אז הוא בלתי נסבל.
האמת שלמרות ואולי בגלל שהוא חבר קרוב שלי, אני יכול להעיד שהוא אחד האנשים המצחיקים בסטנדאפ הישראלי. השילוב בין ההומור השחור ליכולת לפגוע בכל אדם, ללא הבדלי דת מין וגזע, הוא באמת יוצא דופן וקורע במיוחד. חוץ מהסטנדאפ, הוא גם מבשל וואו, שזה חשוב לי במיוחד כחבר. והוא גם עושה ארוחות פופ אפ סופר טעימות אצלו בבית. מומלץ בחום.

מה יהיה?
יהיה טוב, ואם לא, זה בטוח יהיה לי טוב בתור דוקומנטריסט.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• דוקומנטרי
• גינת אלוף בצלות
• פלורנטין
• סינמטק תל אביב
• בית אריאלה

להיות צעיר בדרום תל אביב זה החלום. מאז שנות ה-90' נוהרים צעירי ישראל אל שכונות דרום העיר, תחילה בפלורנטין כמובן ואחר כך עם הג'נטריפיקציה בשכונת שפירא, נווה שאנן, שכונת התקווה ועוד, עם חלום על חיים יצירתיים ופרועים של הגשמה עצמית. אבל להיות צעיר בתל אביב זה להיות עני בתל אביב, ולהיתקל נון-סטופ במשוכות הגבוהות שהחיים בעיר מציבים, ובאופן כללי שאלוהים יעזור להם. אבל גם עיריית תל אביב-יפו תנסה: קבלו את בית הצעירים של פלורנטין.

>> מסיבאסה: אנחנו צוחקות כי קשה. לא כי משהו פה מצחיק
>> כשהוט מספרים את "הסיפור של כולנו", הם לא מתכוונים לכולכם

באמצעות יחידת הצעירים העירונית, חונכת בימים אלו העירייה בית צעירים חדש ברחוב הרצל 107, המכוון לתת מענה לצעירי האזור. בית הצעירים הרצל 107 ייחנך הערב (שלישי 30.12, החל מ-18:30) באירוע השקה חגיגי ומוגזם שיכלול אוכל שטעים להחזיק עם כוס יין, הופעה של להקת ווירדוס, חזרה פתוחה מתוך מחזה הראפ "נטע זר", תערוכות יוצרים ויוצרות מקומיים, חדר "וידאו ארט הזיות" ואווירה למכביר.

בית הצעירים החדש יציע למבקריו באופן שוטף מגוון תכנים ופלטפורמות: בית לקהילות צעירים מקומית הפועלות בדרום העיר, חללי עבודה ולימוד לעצמאיים, סטודנטים, יזמים ושכירים שעובדים מהבית, סיוע והכוונה לצעירות וצעירים בנושאי תעסוקה, השכלה גבוהה, התנהלות כלכלית ועוד.

לצד זאת, הרצל 107 יתמקד ביוצרים בתחומי אומנויות הבמה והמסך ויציע סטודיו להשכרה במחיר מסובסד אשר ישמש לחזרות, סדנאות והופעות וייתן במה ליצירה נסיונית עם אירוח מחזות, הצגות קטנות, הופעות, קורסים מקצועיים ומפגשים לקהילת היוצרים והיוצרות בתחומי הבמה והמסך.

לקראת הקמת המרכז, נעשה תהליך אפיון שכלל קבוצות מיקוד וחשיבה משותפת של מנהל המרכז בשיתוף צעירות וצעירים תושבי האזור, על מנת להתאים את המרכז לצרכי הצעירים בשכונה. זהו בית הצעירים השמיני בעיר, והוא מצטרף למרכזי הצעירים במזא"ה 9, ורדיאל 17 (שכונת התקווה), הקשת 49 (קריית שלום), יפת 83 (יפו), ולנברג 32 (רמת החייל), אליהו – מרחב קהילתי לעצמאים ועצמאיות (יד אליהו), ו"המגדל – מרכז החדשנות" המיועד להייטקיסטים צעירים (מגדל שלום). יחידת הצעירים פועלת מאז 2011 במטרה לתת לצעירים וצעירות החיים בעיר כלים להשפיע על עתידם האישי ועל העיר, החברה והקהילה שהם חלק ממנה.

חן קראוס שמחוני, יו”ר מפלגת הצעירים וחברת מועצת העיר תל אביב-יפו, מסרה כי"פלורנטין היא שכונה צעירה, עירונית ומלאת חיים, עם אופי ייחודי שנבנה לאורך שנים של יצירה, יוזמה ואקטיביזם. זה לא מובן מאליו, והאחריות שלנו היא לעבוד כדי שזה יישאר כך. בית הצעירים בהרצל 107 נפתח כדי לחזק את האקוסיסטם השכונתי הקיים, לתת בית לקהילות צעירות, ולשמור על פלורנטין כמרחב עירוני חי, בועט ומעצב דרך."
>> בית הצעירים הרצל 107, הרצל 107 תל אביב (פלורנטין),אירוע השקה ב-30.12, 18:30, כניסה חופשית בהרשמה מראש

• הבועה
• ❤ תל אביב
• עיריית תל אביב
• מרכז צעירים
• פלורנטין

כבר חמש שנים מכובדות שקפה פרנקל משקה את תושבי פלורנטין, כאשר לאחרונה הוא אפילו הפך לבר ג'אז לאחר רדת החשיכה, אבל כאן לא מסתיימת מגמת ההתחדשות של אנשי הקפה. בימים אלו ממש מצטרף למשפחה חבר חדש, לא רחוק ממיקום הקפה המקורי, בשם הלא מי יודע מה מקורי "חומוס פרנקל" – אך כשמו כן הוא, חומוסייה חדשה, נעימה ורחבת ידיים, שאנחנו כבר מריחים שעתידה להפוך למוסד חומוס שכונתי.
>>על קצה השיפוד: 8 טרנדים קולינריים שהגדירו את האוכל בתל אביב השנה

הבעלים עודד הכט גייס עבור המשימה את שף אמיר לטין, הידוע בכינוי אמירוס, שבעבר היה גם שמו של דוכן הפריקסה שלו מהעשור הקודם בטשרניחובקי. אז פריקסה בשלב זה עדיין אין כאן, אבל אמירוס אמון על החומוס המצוין בשלל הוריאציות, כמו גם לביבות ירק, מרק יומי ומגוון סלטים רחב וצבעוני. "תמיד היה לי במאחורה של הראש הרצון לפתוח מקום של חומוס", מסביר הבעלים. "אני ירושלמי, ומאז ומתמיד זה היה המאכל האהוב עליי. בכלל, מסעדות מהז׳אנר הזה – מנחם, ביתי, טרי ופשוט״.

המהדרין יתחיל מהקלאסיקה, עם חומוס גרגרים שמוגש חמים ונעים במרקם חלק אך לא משחתי מדי, ומוגש עם פיתה רכה ואוורירית – שילוב ערב לחיך כראוי. ישנם גם מנות מסבחה, חומוס משולש, חומוס פול או מחלוטה של גרגרי חומוס ופול יחדיו, והכל במחירים נוחים של 22 ש"ח למנה קטנה, או 32 ש"ח לגדולה.לחובבי הערבובים של כל העולמות יש גם חמשוקה לפי הספר (24/38 ש"ח), או חומוס סביח כמו שצריך עם חצילים מטוגנים וביצה קשה (26/42 ש"ח).

מלבד מנות החומוס הטריות, יש במקום פתיחת שולחן של שלל סלטים כגון סלט ירקות ערבי, טאבולה, באבא גנוש, צלחת חמוצים שאמירוס מתסיס וכובש במקום, פלפל קלוי, כרובית מטוגנת וחציל מטוגן בטחינה, שיעלו לכם 10 ש"ח למנה קטנה או 20 ש"ח לגדולה. היות ובכל זאת מדובר בעסק שממוקם בפלורנטין, על שלל מתאמניה, תמצאו במקום גם סלט חלבון טרי עם ירקות רבים, שורשים, גרגרי חומוס וביצים קשות שיסדרו לאנץ שלא דורש שנ"צ.

באגף המטוגן תמצאו במקום פלאפל איכותי טרי ונדיב בעשבי תיבול כמו שאנחנו אוהבים (15/20 ש"ח), צ'יפס חומוסיות קלאסי (18/28 ש"ח), וגם לביבות סלק ולביבות ירק מטוגנות (18/28 ש"ח) ששרדו גם אחרי חנוכה. "בחומוסיית ומסעדות בסגנון הזה בדרך כלל נבנית קהילה, וקהילה זה הדבר שהכי חשוב לי", מוסיף הכט. "חומוס הוא בית מושלם לזה, ואני כבר פוגש פה לקוחות שרצים איתנו כמה שנים גם בקפה פרנקל. זה מה שאני מחפש להביא גם לכאן".

הישיבה היא בחלל מרווח ומואר שנעים לשבת בו, ומאחוריה ישנה גם מרפסת אחורית גדולה שבימים חמים יותר תכיל בוודאי לא מעט מנגבי חומוס נלהבים. בהמשך, כך מבטיח הכט, יוגש במקום גם קובה, חמוסטה, דלעת וסלק, ואף קובה נבולסייה לפי הספר. לא יכולים לחכות.
מסילת וולפסון 28, א' עד ו', 10:00-16:00, בהמשך ייפתח גם בשבת

• אוכלים שותים
• חומוס
• פלורנטין