ובכן, הביטו במונית השירות שבתמונה ותגידו: האם זה דגל פלסטין? הוא אדום-ירוק-שחור-לבן, כך שיתכן והתשובה היא כן. הוא גם אבטיח, אז כנראה שהתשובה היא לא. מצד שלישי, כתוב באנגלית "זה לא דגל פלסטין", כך שאולי זו הטעיה ויש לקוות שכוחות המודיעין חוקרים את הנושא. החל מהבוקר נפרס על מוניות השירות בתל אביב והסביבה קמפיין שילוט של תנועת "זזים – קהילה פועלת" במחאה נגד הצעת החוק הדרקוני לאיסור הנפת דגל פלסטין ונגד האלימות המשטרתית כלפי אזרחיות ומפגינים שהניפו אותו בשבועות האחרונים.

בשבוע שעבר במצעד הגאווה בחיפה, שוטרים היכו ועצרו צעירה ונער טרנסג'נדר בן 16 רק כי נשאו דגל פלסטין לצד דגל הגאווה. גם באירועים דומים סביב אירועי יום הנכבה באוניברסיטאות וברחוב בוצעו החרמות רכוש, מעצרים והתנכלויות. הממשלה כבר דורשת מהאוניברסיטאות להלשין על שימוש בדגל וחברות שילוט ואוטובוסים פשוט מסרבות להעלות מסרים שנויים במחלוקת.

על רקע זה ועם התחדשות המהלכים לקידום חקיקת חוקי ההפיכה המשטרית שנועדו לפגוע בחברה האזרחית, בחופש הביטוי ובזכויות האדם, יצאה תנועת ״זזים – קהילה פועלת״ בקמפיין שילוט נרחב על מוניות שירות בתל אביב והערים השכנות, שיימשך כשבוע. הקמפיין נועד להגחיך את הרדיפה השלטונית חסרת התוחלת אחרי סמלים ודגלים ומצד שני להמחיש את הסכנה הממשית לחופש הביטוי ולמחאה בדרך של התנגדות יצירתית. "למרות שהחוק האנטי-דמוקרטי שאוסר על הנפת דגל פלסטין טרם אושר, משטרת בן-גביר כבר אוכפת אותו באלימות", אמרה אמל סעד, קמפיינרית בתנועה. "החוק אינו שונה משאר חוקי ההפיכה המשטרית, והוא פוגע אנושות בחופש הביטוי והמחאה. לא ניתן שיסתמו לנו את הפה ולכן מצאנו את הדרך היצירתית הזו להנכיח את דגל פלסטין ברחובות".

מנכ״לית תנועת זזים – קהילה פועלת, רלוקה גנאה, מסרה: "האלימות המשטרתית כלפי נער טרנסג'נדר שהניף את דגל פלסטין לצד דגל הגאווה והוצג באופן פוגעני בהודעת המשטרה בנושא, מחרידה אבל לא מפתיעה כשמדובר במשטרת בן-גביר, שדעותיו על ערבים ועל הקהילה הגאה ידועות. התנגדות אזרחית במשטרים לא דמוקרטיים נעזרת תמיד בהומור וביצירתיות. כשחברות שילוט ואוטובוסים מסרבות לפרסם שלטים שנויים במחלוקת ואזרחים סופגים אלימות משטרתית על הנפת סמל – אנחנו כבר שם. המסר שלנו לממשלה ברור: תמיד נמצא את הדרך לעקוף כל איסור מופרך ולא נפסיק להיאבק על חופש הביטוי ועל הדמוקרטיה – בין אם מדובר בדגל הגאווה ובין אם בדגל פלסטין".

• הבועה
• מוניות שירות
• פלסטין
• כיבוש
• חופש הביטוי

מסעדות אסיאתיות, בלקניות וים תיכוניות יש בתל אביב למכביר. המטבח הפלסטיני, למרות קרבתו, למרות הרלוונטיות שלו ולמרות הפופולריות הגואה שלו באזורי הגליל, נותר עמוק מתחת לרדאר העירוני, מן הסתם באדיבות ממשלות הימין לדורותיהן והשנאה המטופחת לכל מה שמגיע מהשטחים הכבושים. אבל נציגות מעניינת לקולינריה העשירה שמעבר לקו הירוק נוחתת בעיר בלוקיישן מפתיע – סניף Loveat דיזנגוף. כן, אנחנו מדברות על בית הקפה. כן, זה שבצפון דיזנגוף. כן, השף הצעיר וואליד בכרי, יליד חברון, מבשל שם עכשיו אוכל שלמד מנשות המשפחה ומחבר אותו למה שקורה כאן ועכשיו.

המהלך המפתיע מתרחש בלאביט דיזינגוף בעקבות רצון לשנות מעט את אופיו של בית הקפה בערב ולהגביר את תנועת הלקוחות. השפים איציק ברבי ומנה שטרום והבעלים טל בודנשטיין שמו לב לטבח הצעיר (22) והחליטו לתת לו הזדמנות לזרוח. "וואליד התחיל אצלנו לפני למעלה מארבע שנים כעובד כללי ותוך כמה ימים הבנו שיש פה יהלום לא מלוטש", אומר בודנשטיין. "המפגש הקולינרי איתו התחיל באופן ספונטני ובארוחות ערב לאחר צום הרמדאן כולנו היינו ממתינים בקוצר רוח שוואליד יוציא לנו את המגשים המהפנטים שלו מהתנור. מתוך ההבנה הזו התחלנו לתת לו יד חופשית במטבח".

וכך, מדי יום היה בכרי מוסיף את טביעת האצבע הייחודית שלו למנות שהוגשו לצוות וסלט קצוץ שהכין כבר זכה לכותרת "סלט וואליד". כעת כאמור מושק בלאביט תפריט "לילות וואליד", שמפגיש את מזרח ירושלים וחברון עם תל אביב והגישה הבריאותנית של המקום. "בחרתי לשלב בין אוכל ערבי ואוכל תל אביבי ולהכין אוכל קצת שונה מהמקור. מנות שאפשר לשתות ליד כוס יין בערב", מסביר בכרי ומצביע על צלחת במיה חלוטה עם יוגורט כבשים. "תבשיל במיה מסורתי פחות מתאים לקיץ. במקום זאת לקחתי במיה רגילה ובמיה הודית, חלטתי והקפצתי כדי ליצור במיה משודרגת ומעניינת יותר".

את חומרי הגלם המסורתיים הוא מביא מהכפרים (למשל עשבי תיבול מליקוטים ואבן יוגורט שאבא של חבר מכין עבורו). בתפריט תמצאו קובה נייה עם יוגורט וכרוב סגול, מסאח'ן ירקות טבעוני עם טחינה ויוגורט, חומוס קלאמרי וסלט אבטיח ופאקוס, מנות המשקפות גם הן את הפיוז'ן הפלסטיני-תל אביבי (74-44 ש"ח). "וואליד הוא מענטש אמיתי", מסכם בודנשטיין. "עשרות לקוחות שלנו באים לראות אותו חותך, מכין, מתבל ומגיש עם חיוך אין סופי ואהבה גדולה. יחי השלום". ואם יש לשלום איזשהו סיכוי, כנראה שהוא טמון בצלחת.
דיזינגוף 232, מיום ראשון (18.6), 18:00-23:00

• אוכלים שותים
• לאביט
• פלסטין
• אוכל ערבי

"אין דמוקרטיה עם כיבוש", "דמוקרטיה לכולם מהירדן ועד לים", "יהודית וגזענית" ו"איפה הייתם בחווארה": אם השתתפתם במחאה נגד ההפיכה המשפטית הדיקטטורית ב-15 השבועות האחרונים – ראיתם את השלטים האלו, שמעתם את הסיסמאות האלו, סיכוי טוב שאפילו שרתם או צעקתם אותן בעצמכם. מפני שב-15 השבועות האחרונים התעוררה תל אביב מתרדמתה לשיח הכיבוש – וההתנגדות לכיבוש – כפי שלא שמענו אותה כבר חמש עשרה שנים.

זה קורה בכל הארץ, אבל בעוד חיפה ובעיקר ירושלים נשאו את נס התנגדות גם כשהיה מדובר בכמה עשרות בודדים של פעילים ופעילות רדיקליים, תל אביב נרדמה בשמירה. אפשר לדבר על התמרכוזתה של העיר, על דמוגרפיית העשירים במגדלים, על הקיטוב מול השכונות וחוסר ההשקעה בהן ועל העדפות של מפלגות כמו מרצ למקד את משאביהן בנושאים כמו זכויות הקהילה הגאה בלבד – כולן סיבות שסייעו לנתניהו באחד מהישיגו הגדולים כראש ממשלה: להרדים את שיח הכיבוש בכלל ולהפוך את השתיקה לסטטוס קוו בכל הארץ ובתל אביב בפרט. כעיר שתופסת מעצמה קול מוביל, שלא לומר מכתיב, בכל מחאה – בנושא הכיבוש תל אביב העבירה בשמחה את המקל לערים אחרות. ואז הגיעה המחאה נגד הדיקטטורה.

>>בארץ הדבשת: השילוב הקטלני בין הדחקה, עליונות ועמית סגל
>>מרכז מתאבד: הניסיון להדיר מהמחאה שותפים הוא התאבדות פוליטית

אחרי שתיקה מדחיקה וארוכה, קריעת החוזה המוחלטת בין העם לממשל פתחה פתח לשיח שכנראה לא התבצע בישראל מעולם – על חובת השירות הצבאי, על חוקה, על הפרדת דת ומדינה, על הכיבוש. תל אביב נכנסה דרך הדלת הזאת בכל ההתלהבות המאפיינת – והגוש נגד הכיבוש שבהתחלה גרר אמוציות רבות מצד מפגינים אחרים הפך לחלק בלתי נפרד מהמחאה בקפלן.

פתאום כולן מסתכלות לכיבוש בעיניים

"יש פניות מכל הארץ מבאר שבע ועד קריית שמונה", אומרת רונית שקד, ממקימות תנועת המחאה "מסתכלים לכיבוש בעיניים", "יש מקומות שיש בהם רק ארבעה אנשים, אבל קודם לא היה בהם אפילו אדם אחד. הסיפור הוא שאנשים הפסיקו לפחד לדבר על הכיבוש. על זה שבכלל יש כיבוש. שיש עם פלסטיני. שהם מתנגדים לכיבוש. בתל אביב כבר לא מפחדים להניף את דגל פלסטין. אנשים מבינים שזאת אחת מהדרכים להביע סולידריות. הדגל לפעמים מעורר כעסים וגם מעורר שיח – רוצים דמוקטיה? ככה עושים את זה בדמוקרטיה. מכילים גם סמלים שמייצרים אי נוחות. ואנשים מכילים".

שקד מצביעה לא רק על צמחיחת הגוש כקול בתוך המחאה אלא רואה איך המסרים מחלחלים בחזרה למיינסטרים התל אביבי. "בקפלן אנשים שאינם פעילים שלנו הולכים עם חולצת אין דמוקרטיה עם כיבוש. עוברים דרך הדוכן ולוקחים סטיקרים ושלטים לפני שמצטרפים לצומת המרכזית של ההפגנה. אין איזור בהפגנות שלא רואים שלטים שלנו".

"מסתכלים לכיבוש בעיניים" נוסד בזמן ממשלת השינוי. אחד העקרונות שהנחו את היווסדו היה להנכיח את הכיבוש במקומות הדוממים שבהם השיח הזה לא קיים. לא סתם הם החליטו להעמיד את אוהל ההסברה שלהם מול שרונה כל חמישי. שקד רואה בשטח איך ההתעקשות להנכיח את הקול הזה אפשרה למפגינים לקחת חלק במחאה. "זאת מסגרת התייחסות שלא היתה קיימת קודם", היא אומרת. "אנשים לא דיברו כי לא היה איפה. השיח לא היה קיים. עכשיו יש התעוררות. אנשים מתקשרים ושואלים איך אפשר לעזור, להצטרף לפעילות, להצטרף לגוש. בהתחלה היינו קטנים ואז יותר ויותר ארגונים הצטרפו אלינו. אנשים רוצים ללבוש חולצות עם מסרים נגד הכיבוש. זאת כבר אקטיבציה של מחשבה. משהו שפשוט לא היה קודם. יש אנשים מכל הגילאים אבל יש גם התעוררות מאוד מעודדת של צעירים".

הצעירים והצעירות פתחו חלון חדש לשיח הכיבוש

רוני, אקטיביסטית תושבת יפו בת 24, שהרימה השבוע מיצג נגד הכיבוש בצ׳ארלס קלור מול בית האצ"ל בזמן שראש ממשלת החורבן נכח במקום – מספרת שהיא אמנם נחשפה לשיח הכיבוש כבר מ-2019 כאשר הוריה הפכו לפעילים בנושא, אבל רק בחודש וחצי האחרונים, בזכות ההפגנות, היא התחילה להיכנס לקבוצות, להכיר אנשים וצורות מחאה שונות, היכרות שהניעה אותה להרים את המיצג. "בסוף אין מי שיארגן את הדברים האלו, זה פשוט להחליט לעשות וליזום. כששמעתי שביבי מגיע לבית האצ"ל אמרתי שיש פה הזדמנות, נעשה מיצג חוקי ופשוט. הצטרפו הרבה אנשים ובמיצג עצמו השתתפו כ-50 איש".

גם היא חושבת שהמחאה פתחה חלון מחודש לשיח ההתנגדות לכיבוש. "מאז ההפגנה הראשונה הגוש גדל והשיח התרחב. אני רואה שיש פעילים חדשים ואפילו עם חברים שלי, בלי קשר להפגנות עצמן, אני רואה שיש פתאום התעוררות כללית ויותר מקום לשיח על מה שקורה בשטחים הכבושים. אני לא הכרתי שיח כזה קודם בתל אביב, אבל בהחלט יש יותר פתיחות לשמוע ואנשים שעד עכשיו לא התעניינו מדברים על זה".

ההתעוררות הפוליטית שרוני מזכירה התבטאה בהפגנות האחרונות בפעולה לא פחות ממדהימה: צעירים בני 17 שורפי צווי גיוס. המחזה מפוצץ הראשים הזה הועלם על ידי תקשורת המיינסטרים, אז נאמר את זה שוב: בהפגנות האחרונות בקפלן חזינו במשהו שעדיין לא ראינו בישראל – צעירים שורפים צווי גיוס ומערערים על הטאבו הישראלי הגדול מכולם (כן, אפילו יותר מלהביא ילדים או עוד ילד ולערוך לו ברית מילה. תגידו לאמא שאנחנו אמרנו) – הצבא.

"המסרים של הגוש עוברים הלאה", אומרת רוני, "איפה הייתם בחווארה התחיל בגוש ויצא החוצה. אנשים מצטרפים לסיסמאות שלנו ואני רואה אנשים מאמצים את המסר המרכזי – אין דבר כזה דמוקרטיה עם כיבוש. אני מקווה שזה ימשיך לגדול". אבל האם מדובר בבועה בתוך הבועה התל אביבית, שתתנפץ עם תום המחאה, יהיו תוצאותיה אשר יהיו? "זה קורה בכל הארץ – אנשים מבצעים כרגע את הקישור הכי בסיסי", אומרת שקד, "אנחנו מחזיקים אנשים תחת שלטון צבאי ללא זכויות אזרח ודמוקרטיה וזה מחלחל גם אלינו. יש הרבה אנשים חדשים שלא הגיעו לפני ומגיעים עכשיו. לא מדובר בפעילים רדיקליים אלא באנשים שנזכרו בעוול של הכיבוש ותודה לממשלה שלא מורידה את זה מסדר היום. אם בהתחלה השיח על הכיבוש בהפגנות יצא רק מהגוש כעת הוא מתפשט לאיזורים נוספים בקפלן באופן עצמאי".

לא שכחנו את יפו. כלומר, שוב שכחנו את יפו

המסרים של הגוש אכן מתפשטים – קל לזכור ולהזכיר רגעי שיא כמו אלפי בני אדם השואלים את השלטון "איפה הייתם בחווארה" – אבל דווקא היטמעות המסרים האחרים כולל דיברורם מהבמה המרכזית, כמו ההתגנגדות למליציות הכהניסטיות שהתחילה בגוש והדרישה לדמוקרטיה לכולם מהירדן ועד לים שהפכה סיסמא שכיחה בהפגנות, הם שמעלים תקווה בלב הפעילים כי לא מדובר באופורטיניזם רגעי של המחאה אלא בהפנמה עמוקה יותר.

הגוש גדל בחודשים האחרונים לכאלף מפגינים, חלקם מגיעים עצמאית וחלקם משתייך לארגונים כמו שוברים שתיקה, חד"ש, ארץ לכולם, לוחמים לשלום, שלום עכשיו ועוד, ואפשר לראות בו צעירים רבים שקיצוניותה של הממשלה גרמה להם להסתכל על דברים אחרת. ומחוץ לגוש, בכל מקום שלא תישאו אליו עיניים במהלך ההפגנות בקפלן, יקפוץ לכם לרדאר מסר נגד הכיבוש. ומה לגבי הקולות במחאה שטוענים ש"עכשיו לא הזמן" לדבר על הכיבוש? "יש את הקולות האלו", אומרת שקד. "גם בהפגנות יש אנשים שבאים ואומרים שאנחנו צודקים אבל זה לא הזמן. נוצרות שיחות והשיחות האלו חשובות, כי מתי הזמן? זה הרי אף פעם לא הזמן להזכיר את הכיבוש".

עוד נושא שהמרכז בכלל ותל אביב בפרט היו מעדיפים לשכוח היא יפו: יחד עם גדילת הגוש וחלחול מסריו לשיח המיינסטרים התל אביבי אי אפשר להתעלם משתיקתה הרועמת. הקהילה היפואית ערכה אמנם הפגנות בימי השיבוש והשיתוק שהביאו כמות נאה של מפגינים כולל נוכחות ערבית, אבל להתעלמות התל אביבית רבת השנים מערביי יפו וסבלם – יש מחיר. "ההפגנות לא מדברות לתושבי יפו הם בכלל. לא חלק מהשיח – למרות שהיו הפגנות ביפו בימי שיבוש – אני לא חושבת שהם יבואו לקחת חלק. הם הרי הראשונים שיסבלו ממה שקורה, אבל הניתוק הרגשי שיש להם מהפוליטיקה מאוד מובן בעיני כי אין להם מקום". אומרת רוני. "להיות בתוך הפגנה עם ים דגלי ישראל שמסמלים את כל הדברים הרעים שקרו להם, זה קשה מאוד וזה מובן".

ומה צפוי לנו הלאה?
"תל אביבים צריכים לשאת את הקול של התרבותיות. בתל אביב יש מקומות כמו התדר ואת בית של סולידריות – גני עדן קטנים לאנשים שמביאים תכנים יותר מאתגרים", אומרת רוני, "הקרנה של סרטים, דיבייטים, אמנות – ככה רעיונות חודרים. לא דרך הרצאות אלא דרך אירועים, דרך החיים עצמם. בסוף זה אנשים קטנים שמרימים אירועים והרעיונות מחלחלים. זה האקטיביזם הדרוש כאן".

• מחאת הדמוקרטיה
• כיבוש
• פלסטין
• יהודים וערבים
• דו קיום
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 943 // מה ישראלי בעיניך?

בריכת הסולטן, מדשאות הסינמטק וחוצות היוצר הירושלמיים הם כולם אתרי תרבות ישראליים מרכזיים שנחקקו בתודעת כולנו כגיא בן הינום. מחשבה על הופעה בגיא בן הינום נקשרת מיד למרחב הזה ובצדק. אז למה מאות ישראלים יצאו נגד הופעה שמארגן הזאפה בגיא בן הינום? מפני שגיא בן הינום ממשיך מזרחה ומשתרע עד סילואן, וההופעות המדוברות נמצאות במרחב אחר לגמרי.

גיא בן הינום בחלקו המזרחי רחוק שנות אור מכל מה שהזאפה מייצג. זהו המרחב שבין סילואן לאבו תור. החצר האחורית והשטח הירוק של תושבי שתי השכונות. מרחב חקלאי שזור עצי זית עתיקים, חלקם בני מאות שנים, שמהווים חלק אינטגרלי מנוף הקדומים המפורסם של הגיא. הפלסטינים מטפלים בהם וכמובן גם מוסקים. בעמק הזה יוצאים ילדי השכונות לשחק, להעיף עפיפונים, לרכב על אופניים. משפחות פלסטיניות יוצאות כאן לבילוי משפחתי בחיק הטבע.

אלא שבשנתיים האחרונות, בחסות רשות הטבע והגנים, החלה עמותת אלע"ד – אותה עמותה שביד אחת קונה בתים מפלסטינים בסילואן כדי ליישב בהם יהודים ובידה השנייה מתחזקת את האתר הארכיאולוגי עיר דוד שבסילואן – להפעיל פרויקט תיירותי התנחלותי שחולש על כל חלקו המזרחי של הגיא.

הפרויקט שינה את האיזור באופן דרמטי. מרכז מבקרים מגודר הוקם בליבו של הגיא והשטח שהיה נגיש לכולם הפך לפחות נגיש. במסגרת הפרויקט החלו עבודות בחלקות אותן מעבדים הפלסטינים עשרות שנים, רק אז גילו שהחלקות הועברו לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. בחלקות אחרות נעשה שימוש בצווים עירוניים אחרים שמאפשרים לבנות טרסות ולסלול שבילים, אבל לא, לא לפלסטינים.

אם תקראו את ההזמנה באתר הזאפה המזמינה אתכם לערב קסום בטבע האורבני של ירושלים בגיא בן הינום, לא תמצאו דבר מכל זה. כאשר את או אתה מגיעים להופעה במתחם של אלע"ד בגיא בן הינום, אתם הופכים לחלק משינוי אופיו של המרחב הפלסטיני. עמותת אלע"ד ומטרותיה מוכרות וידועות. העובדה שהמדינה וזרועותיה עומדות מאחוריה ומסייעות לה גם היא ידועה. אבל האם הזאפה רואה עצמו חלק מאותו מפעל? האם הוא מוכן לתת לגיטימציה לפרויקט הזה ואגב כך להביא גם אתכם להיות שותפים פעילים?

לפני כשבועיים הופיע במקום מוש בן ארי ושבוע אחריו מארק אליהו. שני האמנים קיבלו פניות ממאות ישראלים וירושלמים לא להגיע למקום ולפגוע במרקם החיים הירושלמי. נניח שאותם אמנים לא ידעו מה נעשה בגיא. בזאפה כבר לא יכולים להגיד לא ידענו.

לפני כשלוש שנים שיתף כבר הזאפה פעולה עם עמותת אלע"ד. בעקבות קמפיין ציבורי דומה ביטלו אז האמנים ארקדי דוכין ודני רובס את הופעתם בבית בגיא – אולם אירועים אחר של העמותה בגיא הנמצא עשרות מטרים בודדים מהמתחם החדש. שני האמנים הסבירו כי אינם רוצים להיות חלק מהויכוח הפוליטי. נראה שהזאפה לא למד דבר ושוב הוא מזמין אמנים – ואתכם – להשתתף בפרוייקט הפוליטי של אלע"ד שמטרתו לדחוק את הפלסטינים מהאיזור.

זכותם של אמנים להופיע היכן שהם רוצים, אבל גם להם וגם לזאפה יש חובה ואחריות כלפי הקהל שלהם. בעוד שאביב גפן הלך לבית אל בראש מורם ובצורה מודעת להופיע בפני המתנחלים, הקהל שיגיע להופעה של עברי לידר בגיא בן הינום לא יודע לאן הוא הולך. סביר להניח שהתל אביבים שיעשו דרכם להופעה מאה מטר מסילואן כלל אינם מודעים לכך, ולו היו יודעים כנראה שחלקם הגדול היה מוותר על התענוג המפוקפק לסייע לאלע"ד.

במוצאי שבת תתקיים הפגנה מול מידטאון זאפה בתל אביב. רבים כבר הודיעו שיגיעו ויאמרו לזאפה לא לתת במה לאלע"ד – שוב. מי שמעוניין להיות חלק ממפעל פוליטי צריך להבין שלקהל יש עמדה משלו. זה נכון גם לאמנים וגם לזאפה.

>> רז הנדלר הוא סופר ותושב אבו תור. ההפגנה תתקיים במוצ"ש, 21:15, מחוץ למועדון זאפה מידטאון, דרך בגין 144.פרטים נוספים כאן

>> אסף מור סמנכ"ל השיווק והמכירות בקבוצת זאפה מסר בתגובה: "קבוצת זאפה מגנה כל ניסיון לקשור ולחבר בין הפקת המופעים בירושלים לבין ויכוח פוליטי כזה או אחר. חשוב לציין כי המופעים מתקיימים בשטחי רשות הטבע והגנים. צר לנו כי גורמים פוליטים מנסים לקשור את קבוצת זאפה והמופעים להתארגנות ולאג'נדה פוליטית, בעוד שלזאפה אין כל קשר לכך. כל שנוכל לומר הוא שהוזמנו באהבה לעשות שמח והמופעים יתקיימו באהבה ובכבוד רב לקהלים השונים והמגוונים".

• טור דעה
• הבועה
• זאפה
• מועדון הזאפה
• פלסטין
• מתנחלים

אנחנו כבר רגילים לשגרת הכיבוש המודחקת ולא לחשוב על מה שקורה בשטחים ובעזה זה משהו שכולנו עושים ללא שום מאמץ, אבל פעם בכמה זמן קורה משהו שסודק את חומת האדישות וההדחקה ואפשר להיזכר, למשל, מה מצב חופש התנועה של תושבי רצועת עזה: מאה אמנים ואמניות מובילים בשדה האמנות המקומי והבינלאומי מתאחדים לקמפיין גיוס תרומות חדש שמתחיל היום תחת הכותרת#הזכות_לנוע– במחווה של הזדהות עם תושבי ותושבות רצועת עזה.

בקמפיין משתתפים ארבעה דורות של אמנים ואמניות מקומיים בולטים, ישראליים ופלסטיניים, בהם גם זוכי פרס ישראל בתחום האמנות, מיכל נאמן ומיכה אולמן. כל משתתף תרם לקמפיין אחת מעבודותיו. ההכנסות ממכירת העבודות מיועדות לתמיכה בארגון זכויות האדם"גישה",המקדם הגנה על זכות היסוד לחופש תנועה של תושבי הרצועה.

הזכות לחופש תנועה היא תנאי מקדים למימוש זכויות נוספות, בהן הזכות לחיי משפחה, לטיפול רפואי, לפרנסה ולחיים בכבוד. מאז היווסדו ב-2005, סייע "גישה" לעשרות אלפי פלסטינים ופלסטיניות להיאבק בהגבלות גורפות ושרירותיות שישראל מטילה על הרצועה – הפוגעות בזכויותיהם ומשליכות עלהיבטים רביםבחיי היומיום שלהם – ולממש את זכותם לנוע.

קמפיין#הזכות_לנועהוא פרי יוזמת קולקטיב האמנות"פאונטיין"של האוצרים גיאגיא אסיף, משה יאמו ואהל עדן, יחד עם ההתארגנות"תרבות של סולידריות", ובשיתוף סטודיו העיצוב"ג'לאדה"שהקים אתר ייעודי לקמפיין. כל עבודה תהיה זמינה לרכישה באתר בארבעה גדלים ובשני העתקים בלבד. מחירי העבודות נעים בין 180 ל-650 שקל. בתום הקמפיין האמנים יחתמו על עבודותיהם, ואלה תישלחנה לבתי הרוכשים בישראל ובחו"ל.אתר הקמפיין ורכישת העבודות כאן בקליק.

• ❤ תרבות
• הבועה
• אמנות ישראלית
• אמנות
• עזה
• פלסטין