>> מירב כהן היא חיפאית, כוריאוגרפית משנת 2008, זוכת פרס שרת התרבות והספורט, יצירותיה מציגות בפסטיבלים ותיאטראות בארץ ובחו"ל והיא ייסדה את להקת המחול "שינוע", יוצרת במסגרתה ופועלת לקידום המחול באזור הצפון.ביום שלישי הבא (13.5 20:30) תעלה במרכז סוזן דלל בתל אביב יצירתה הכוריאוגרפית "טראנס אוואטר" (פרטים וכרטיסים כאן) שמציגה סיפור מסע של גילוי עצמי ושינוי, המציע חוויה מענגת ואפלה בה הגוף הוא סמל לשחרור ולמרדף אחר החופש.

>> בתים נמוכים של פיות ואחלה מקום לדייטים // העיר של הלל ינאי שני
>> בית לגבר יהודי מרשים ובר לפנק בו ת'תחת // העיר של יונתן בלומנפלד

1. נחל שיח

אחד המסלולים היפים בתוך העיר חיפה. מסלול טיול שיש בו נוף מעיינות ובעיקר הרבה היסטוריה, טבע מהמם ואוויר נפלא. פינת חמד שמלווה אותי כמו ציור מהילדות. הרבה זכרונות, ריחות וחלומות. ממליצה להגיע לטייל שם.

2. הפירמידה

מרכז לאמנות עכשווית נמצא בוואדי סאליב במקום מתקיימים אירועי אמנות ותרבות המבנה מלא בחללים מעניינים, מאוד שונים אחד מהשני. אני ממליצה להגיע לאזור וליהנות מאירועים ותערוכות. הפירמידה נמצאת ליד שוק הפשפשים של חיפה, אזור צבעוני ותוסס עם בתי קפה, אפשר למצוא הרבה מציאות בחנויות בשוק וליהנות במקביל מאירועי אומנות מסקרנים.
ואדי סאליב 30

3. תל שקמונה

צמוד לחוף הים של בת גלים, חוף בתולי בתוך שמורת טבע ימית, המלא במפרצים קטנים. אני מאוד אוהבת לטייל שם לבד או עם הילדים שלי. זה חוף מאוד אותנטי, נעים לטיול או לפיקניק מול הים.

4. קפה גולדמונד ספרים

אחת מפינות החמד של חיפה. נמצא בתוך שוק תלפיות. אווירה טובה קפה מעולה ומלא ספרים שיש לי אהבה גדולה אליהם. אני אוהבת להגיע לבד לשתות קפה או לפגישות עבודה. ממליצה לאוהבי הקפה והספרים.
עקרון 6

5. מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית

אני מלמדת בהשראת טכניקת מחול הבוטו תיאטרון מחול יפני, ובאופן אישי אני מאוד אוהבת את התרבות היפנית. התערוכות במוזיאון נפלאות ונותנות הצצה לתוך עולם אחר, קסום ומסקרן. הן נותנות לי הרבה השראה כשאני נכנסת לסטודיו ליצור כוריאוגרפיה חדשה. ממליצה לכולם להגיע ליהנות מהתערוכות. המוזיאון ממוקם במרכז הכרמל, צמוד לטיילת לואי, מקום מרכזי שכיף להסתובב בו.
שדרות הנשיא 89

מקום לא אהוב בעיר:

לשכונת הדר בחיפה יש פוטנציאל ענק להפוך לאזור מרכזי ותוסס. פיתוח האזור מאוד איטי, למרות שהרבה צעירים ובעלי עסקים מזהים את הפוטנציאל באזור ומגיעים אליו. האזור מרגיש נטוש וישן. הגיע הזמן שהעירייה תיקח את הרחובות של הדר תחדש ותשדרג את השכונה היפה הזו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הייתי לאחרונה בפצ'ה קוצ'ה. היה מלהיב ומסקרן. זה בהחלט פתח לי את הלב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מאז פרוץ המלחמה אני נכנסת לסטודיו עם ספר השירה ״שם ידעתי חמדה״ של דליה רביקוביץ. אוהבת אותו במיוחד. השירים תמיד רלוונטים ומשקפים כמו מראה את המציאות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני מעבירה שיעורי תנועה בהתנדבות לילדים בעלי צרכים מיוחדים. המפגשים האלה הם חוויתיים ומרגשים.

מי החיפאי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
בתיה קלייט ברנטל, ראש אגף תרבות בעיריית חיפה. מביאה איתה רוח רעננה וחדשנית לעיר. מקדמת את התרבות בעיר ופרט את תחום המחול.

מה יהיה?
שאלת השאלות. אחרי תקופה קשה של מלחמה ושיש עוד חטופים בעזה, נקווה שכולם יחזרו הביתה עוד היום, כי ככה אי אפשר להמשיך. כולנו עברנו המון כאב וצער. מקווה כמו כולם לימים טובים ושקטים יותר.

• העיר שלי
• מחול
• חיפה
• בתי קפה בחיפה
• פצ'ה קוצ'ה
• יפני

פצ'ה קוצ'ה, מאירועי האמנות הגדולים של השנה והאהובים ביותר בתל אביב, חוזר בעוד שבועיים למהדורת 2025 שלו (31.3-30.3, שני סבבים זהים בכל תאריך), ואם לא הזדרזתם לרכוש כרטיסים אז כדאי מאוד לדעת שהעסק כבר סולד אאוט לחלוטין, עוד לפני שנחשפה רשימת המשתתפים בו. ואם כך, זה הזמן לחשוף אותה במלוא הדרה.

>> נוסטלגיה אהובתנו: האיחוד של צעירי תל אביב הזכיר כמה אופטימיים היינו
>> חגיגות העצמאות: הזוכה הגדול באוסקר יוצא להציל את הקולנוע העצמאי

אחרי שבשנה שעברה ערכו האוצרים איתי מאוטנר וענת ספרןמהדורה מיוחדת מאוד של פצ'ה קוצ'השהתמקדה בחטופים, במלחמה ובטבח שבעה באוקטובר, חוזר ערב האמנות והיצירה המרתק אל היכל התרבות, וכמו תמיד יוזמנו אל הבמה תשעה יוצרים ויוצרות פורצי דרך, לכל אחד 6 דקות ו-40 שניות בדיוק להציג את עבודתו – לא שנייה יותר ולא שנייה פחות. המשותף לכולם? עשייה מקורית, מרתקת ומסקרנת שמרטיטה את המוח ומאתגרת את הלב.

אירועי הפצ׳ה קוצ׳ה מתקיימים בלמעלה מ-1,500 ערים שונות ברחבי העולם, והפצ׳ה קוצ׳ה בתל אביב הוא כיום הגדול מכולם. הנהירה הגדולה אל הערב האמנותי המסעיר מעידה, מעל לכל, שיש קהל אדיר, גדול וצמא לתרבות איכותית ושונה. לא מזיק גם שמתוך התפיסה שאמנות צריכה להיות נגישה לכולם, מחיר הכרטיס עמד על 60 ש"ח בלבד (אבל סולדאאוט, כמו שאמרנו). האירוע מופק על ידי חברת פאזה, שמלווה את הפצ'ה קוצ'ה מתוך אמונה ואהבה ליצירה המקומית, והוא פועל כארגון ללא מטרות רווח.

השנה, בהובלתם ובהנחייתם של מאוטנר וספרן, יעלו על הבמה אמנים, מעצבות, הפצ׳ה קוצ׳ה מביא אל הבמה אמנים, מעצבות, במאים, מוזיקאיות, צלמים, יוצרות מחול וכאלה שפשוט מסרבים להיכנס תחת הגדרה ברורה. בואו תכירו אותם ואת נימוקי האוצרים:

שונית פלקו זריצקי

"חפץ מעבר" הוא אחד המיזמים החברתיים האמנותיים שהכי קווצ'צ'ו לנו את הלב בשנה האחרונה. "חפץ מעבר" מגיע ביחד עם משפחות שחוו את הטראומה של השבעה באוקטובר, בחזרה לבתים השרופים שלהם ומבקש למצוא חפץ אותו הם ישמרו, יתקנו ו"ישיבו לחיים". שונית היא הצלמת של הפרויקט, מלווה משפחות ברגעים מאוד סדוקים שלהם ומוציאה פריימים שמספרים את הסיפור המורכב של כולנו בשנה וחצי האחרונות.

מורן סער

לסבתא של מורן, בת ה-92 יש המון זכרונות מילדותה בעיראק ועלייתה לארץ אבל אין לה צילומים. מורן הושיבה אותה במשך תקופה ארוכה מול שלל בוטים של ai שלמדו את סיפורה, את דמותה ואת מהותה. בעקבות כך יצרה מורן, עם חבריה הבוטים, אלבום צילומים מרהיב שמנסה להראות לסבתא כיצד הזיכרונות שלה נראים. סיפור מרגש ומכמיר לב על הימים של אז והטכנולוגיה של היום.

חואניטה כהן סמית'

אגדה מוזיקלית בת 93 שעדיין מנגנת, מופיעה וממשיכה לרתק ולשבות קהלים ברחבי העולם. במשך הקריירה הארוכה ומסועפת שלה היא עבדה עם השמות הגדולים בעולם הג'אז והצליח ליצור לעצמה מעמד אייקוני וייחודי. יחד עם זאת, חואניטה היא עדיין סוד שמור לחובבי הז'אנר (ולקוראי "טיים אאוט") וחשיפתה בפצ'ה קוצ'ה תביא אל קדמת הבמה את הכישרון הנדיר שלה ואת אישיותה הכובשת. הלוואי עלינו להיות ככה בגיל שלה.

ג'ונתן נוסן

תופעה שקשה להכניס לתוך מילים והיו רבים שניסו זאת בעבר. בחייו ויצירתו הוא משלב שלושה דברים עיקריים: מחקר אקדמי ביפן מטעם אוניברסיטת ברקלי היוקרתית, קדרות והתמחות בשיטות קדרות מסורתיות יפניות ו– (רול תופים) –נער גומי. בשלושת התחומים הללו ג׳ונתן מתמחה כבר שנים ארוכות ובכל אחד מהם הגיע להישגים יוצאי דופן. בשש דקות וארבעים שניות שלו בפצ׳ה קוצ׳ה ג'ונתן יכרוך את הכל יחד ויחבר את זה לאהבתו לאלוהים. כן, כן – נשבעים לכם שזה קשור ושהאיש הוא וואו.

טל ברדה

דוקומנטריסטית ייחודית שהמצלמה (והלב) שלה מופנים אל החלקים שרובנו מעדיפים לא להסתכל עליהם. זה נכון לגבי הסדרה המדוברת שלה אודות משפחת הפשע של יצחק אברג׳יל (תיק 512), נכון לגבי הסרט שלה על סוהרים בכלא צלמון. ונכון לגבי הסדרה האפית אותה היא יוצרת בימים אלה ממש, המספרת את סיפור התצפיתניות של צה״ל בגבולות ישראל בעשרים שנה האחרונות. בפצ'ה קוצ'ה ברדה תחשוף חלקים ואת הסיפור מאחורי "I shall not hate" – הסרט עטור הפרסים (שטרם שודר בארץ) על ד״ר אבו אל-עייש – הרופא מעזה שבנותיו נהרגו מאש כוחות צה״ל במבצע צוק איתן. הסרט עוקב אחרי האיש המרשים הזה, עוד הרבה לפני שבעה באוקטובר וכמובן אחריו ומנסה להבין איך ובכלל האם אפשר לא לשנוא אחרי כל מה שקרה…

תמר שאוקי

נצר לשושלת משפחתית ענפה, מגוונת ומיוחדת: מצד אחד, סבא וסבתא שלה הגיעו מלבנון. שם הם היו זוג מוכר המופיע על הבמות החשובות ומתרועע עם הברנז'ה הלבנונית היצירתית. בשנות החמישים של המאה הקודמת הם ויתרו על הזוהר הלבנוני לטובת חיים בארץ והופעות קבועות בתוכניות המוזיקה בערבית ששודרו בערוץ 1 (כן, פעם היה מקום לתרבות ערבית בטלוויזיה הממלכתית). מהצד השני, הסבא שלה הוא הקריקטוריסט "זאב", חתן פרס ישראל, ניצול שואה הונגרי שלמרות כל הזוועות שנחשף אליהם בחיים עדיין היה הומניסט גדול והאמין בכל ליבו בשלום (ולראייה יונות השלום שזכו למעמד מיוחד ביצירה שלו). הוריה של תמר הם שוקי ודורית, שהחזיקו אי שם בשנות ה-70 את אחד הלהיטים הכי גדולים של המדינה – "גן נעול". לכבוד הפצ׳ה תמר תחשוף את השושלת הזו ותיצור עיבוד עכשווי ומלהיב לשיר המפורסם "סהרנין" – אחד הלהיטים הגדולים של של סבא וסבתא שלה.

ניב תשבי

הדימויים של ניב צבעוניים, לוכדי עיניים, מרוממי נפש. במבט עמוק יותר נחשפת האימה שנמצאת מתחתם. הצבעוניות הופכת למאיימת, הכמעט ילדותיות הופכת לסכנה והכל טבול בקו דק של הומור המהול בחשש פנימי. תשבי, אחד האמנים היותר פוריים במדינתנו, יעניק מבט פנימי עמוק ומהורהר על תהליכי היצירה שלו והמתח בין היופי לפראי. בנוסף יצר ניב במיוחד לפצ׳ה קוצ׳ה סיכת דש של פרח שהופיע באחת העבודות שלו. אם תרצו דם המכבים החדש או דווקא סמל לתקווה אבל כזאת שבאה עם צלקת. הסיכה תחולק לכל באי הפצ'ה.

שרה סיגל

היא מתבוננת כבר כמה שנים טובות מבעד לחלונה הענק שברחוב אגריפס בירושלים. מהחלון נשקף העולם החיצוני המעיד על עולמה הפנימי של המתבוננת. את ערימות חומר הגלם שהיא צילמה לאורך שנים ואת ההבנות/ההערות/המסקנות שלה על החיים היא מכניסה לתוך 6 דקות וארבעים שניות המצליחות לנוע בקלילות בין רגעים קומיים, לצילומים מפתיעים ולסודות כמוסים על עצמה ועלינו.

אריאל קוצר

ירושלמי, מעצב, חוקר ואמן AI, חי ונושם דימויים מאז שהוא זוכר את עצמו. אחרי קריירה ענפה במיטב משרדי המיתוג והפרסום – מניו יורק ועד תל אביב – הוא מצא עצמו נשאב לעולם הבינה המלאכותית, והפך אותו למגרש משחקים יצירתי. הוא מציג תערוכות, משתתף בפסטיבלים ומדבר על AI לא כתחליף לאומן, אלא כשותף ליצירה, שיכול להפתיע ולרגש. במקום לנסות לשלוט בתוצאה, אריאל נוקט בגישה של “Non-Prompting” – מינימום הנחיות, מקסימום חופש למכונה. זה מוביל אותו למקומות לא צפויים, לפעמים אפילו נבואיים. בעבודותיו הוא בוחן איך AI יכול לעזור לנו להבין את עצמנו טוב יותר, לשחק עם זיכרון ורגש, וליצור חוויות שהן יותר מתמונה על מסך. בפצ׳ה הוא יחשוף תהליכי יצירה ויעשה ניסוי חברתי אמנותי משותף עם 2500 איש בקהל.

• ❤ תרבות
• פצ'ה קוצ'ה
• היכל התרבות
• איתי מאוטנר

>> רעות נחושתן היא מפונה מקיבוץ רעים והיבואנית שלKas– חברה אוסטרלית לטקסטיל לבית. המרכז הלוגיסטי של העסק היה בקיבוץ רעים, העסק היה מושבת כמה חודשים עד שעברה עם משפחתה מהמלון באילת לתל אביב, יחד עם שאר הקיבוץ, לשני בניינים ברחוב הרצל. כרגע העסק עובד ממחסן קטן בתל אביב. נחושתן משתתפת באירועי ShoppingIL של Google, אירוע הקניות הישראלי ברשת שיתקיים ב-6-7 בנובמבר. האירוע השנה בסימן תמיכה בעסקים ישראליים, ובמהלכו תוכלו לגלות מותגים חדשים, לתמוך בעסקים מקומיים, וליהנות ממבצעים משתלמים על מוצרים כחול לבן.

>> המרכז הכי אינטימי וחנות על סף סגירה // העיר של יעל ורטהיים סואן
>> קפה מינימליסטי ופלאפל רחוק מהמיינסטרים // העיר של עומר שחם

במקור אני מרעים. אני אמנם תל אביבית בכפייה כיום, אבל בעבר גרתי יותר מ-20 שנה בתל אביב. למדתי אחרי הצבא עיצוב טקסטיל בשנקר ותל אביב זה לגמרי הבית השני שלי. נולדתי ברעים ולפני 16 שנים חזרתי לקיבוץ אחרי שנולד בני השני. במשך המון זמן סירבתי לוותר על התל אביביות שלי. השארתי במשך שנים את המנוי ל"טיים אאוט" שעזר לי להמשיך ולהרגיש תל אביבית, גם מרחוק. כשהגענו לתל אביב עכשיו בפינוי, האנשים בפלורנטין היו מקסימים. אימצו אותנו בצורה מדהימה, יש משהו מאד יפה ומיוחד בשכונה הזו. גם ראש העיר ועובדי העירייה עשו המון כדי להקל עלינו, להוריד מכשולים, באו לקראתנו בכל מה שאפשר כדי שיהיה לנו נעים. אני גאה להיות בתל אביב.

1.קריית המלאכה

אחד מהבונוסים של המעבר הוא שמצאנו את עצמנו באמצע הלב הפועם והמרכז היצירתי האמנותי של תל אביב. הקיבוץ שלנו מפונה לשני בניינים של הרצל, במרחק חמש דקות הליכה מקריית המלאכה. מקום מלא קסם שופע בגלריות ותערוכות מתחלפות. זה כיף שאפשר להסתובב בין הגלריות ולהיות במרכז העשייה והיצירה.

2. ירוקל'ה

שכנים נוספים שלנו הם ירוקל'ה ברבנו חננאל/אבולעפיה. מעדנייה של ירוקים.משק חקלאי שמתמחה בעלים, תבלינים, פרחי מאכל וכדומה. הם מקסימים ותמיד כיף להיכנס אליהם. אני מגיעה לשם כדי להגיד שלום וכדי למצוא דברים חדשים ומעניינים לסלט או לבישול. בשבוע שעבר למשל זכיתי להכיר אצלם את הפינגר ליים. שווה ממש.
אבולעפיה 11

3. באן מי 13

מקום נוסף, אותו גיליתי במקרה בינואר האחרון, כשרק פינו אותנו לתל אביב. בימים הראשונים הסתובבנו ברגל הרבה, כדי להתאפס ולהתעשת והגענו לסנדוויצ'יה ויאטנמית בנחלת בנימין בשםבאן מי 13. מקום קטן ומקסים. גם טעים וגם מיוחד ובדיעבד גיליתי שזה גם עסק של מילואימניקים. באן מי 13 הוא מהמקומות שבעיניי עושים את תל אביב. המקומות הקטנים שאתה נופל עליהם במקרה ונהנה מחדוות השיטוט והגילוי.
נחלת בנימין 107

4. דיזנגוף סנטר

הסנטר מלווה אותי לאורך כל השנים. עוד מאז שהייתי צעירה וביקרתי בו כחיילת, לאחר מכן כסטודנטית, בהמשך כאמא תל אביבית לילדים קטנים, כאמא מהפריפריה לנערים שרק מגלים את תל אביב, וגם עכשיו כמפונה. איכשהו בסוף, כל הדרכים מובילות לסנטר.

5. קפה עוטף רעים

מיזם שנוצר במטרה להקל על המפונים לחזור לשגרה ולשיקום. יש אחד בשרונה – קפה עוטף נתיב העשרה – ויש אחד בוולפסון, קפה עוטף רעים. הקפה הוא בבעלות רעות קרפ מרעים וכל העובדים הם מהקיבוץ. חוץ מקפה מעולה ושוקולדים של דביר נמכרים שם גם מבחר מוצרים מהעוטף. תמיד כשאני מגיעה לשם אני יודעת שאני אפגוש מישהו מהבית, מהקיבוץ. הקפה מסמל היום את כולנו. לא פה לא שם. גם פה גם שם. קיבוצניקים תל אביביים, מפונים שמנסים לחיות. הוא מסמל משהו מאוד אופטימי בעיניי וזו גם עוד דרך להשתלב בשכונה שמארחת אותנו.
וולפסון 54

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

מפגע שצריך לטפל בו דחוף הוא ג'וקים ועכברושים. לא נעים בכלל. אחת הבעיות הקשות של השכונה. אומרים שזה בגלל החפירות. אני לא זוכרת שלפני 15 שנה זה היה המצב. אבל לא משנה מהי הסיבה, זה משהו שחייבים למגר. זה באמת אחד הדברים הדוחים והמבאסים פה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
פצ'ה קוצ'ה. השנה כל המציגים באירוע נגעו בצורה זו או אחרת בשבעה באוקטובר, הרוב בצורה עקיפה. התוכן היה מרגש, יצירתי מעורר מחשבה ונוגע ללב. מה שריגש אותי מעבר לתוכן, היה המקצועיות. פעם ראשונה מאז ה-7.10 שראיתי משהו שנעשה כמו שצריך, בלי פשרות.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
השיר של ג'ימבו ג'יי, "במקום בו אני גר (יום כן יום לא)".

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
פשוט להיות אנשים טובים. לעשות טוב. כל דבר עוזר וכל המטרות ראויות.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אלו שמתייצבים בכיכר החטופים או בשער בגין עם המשפחות יום יום ולא עוזבים אותם לבד. יש כאלו שבאים כל יום וכאלו שבאים מדי פעם. לכולם אני אומרת תודה.

מה יהיה?
שאלה מצוינת. אין לי תשובה עליה. אני בקושי יודעת מה יהיה בשעה הקרובה. בשנה האחרונה אין כבר שיא של הזיה שלא נשבר. כשעזבנו את הבית ב-8 באוקטובר, הפעלתי מדיח, חשבתי שנחזור תוך כמה ימים מי היה מאמין שתעבור יותר משנה ועדיין לא נהיה בבית.

• העיר שלי
• שבעה באוקטובר
• גוגל
• קריית המלאכה
• באן מי 13
• דיזנגוף סנטר
• קפה עוטף
• פצ'ה קוצ'ה

צריך לתת כאן איזה גילוי נאות: 24 שעות אחרי צפייה בסבב הראשון מבין ארבעה של הפצ'ה קוצ'ה, שהתקיים אתמול ומתרחש גם הערב בהיכל התרבות, ואני עדיין מתנדנד על הרגליים. זאת לא ביקורת הופעה. אין גם הרבה תועלת בביקורת על הופעה שלא תעלה שוב. זה לא העניין. קרה שם משהו. יתכן שזה היה משהו חשוב. קשה להגדיר אותו במילים אבל אנחנו כאן כדי לנסות. ננסה את זה: הפצ'ה קוצ'ה הפך אתמול לאירוע חשוב בתולדות התרבות הישראלית.

>> ביום שישי: מפת התרבות של פלורנטין נחשפת
>> אדמה חרוכה: 19 תערוכות שצריך לראות עכשיו

הפצ'ה קוצ'ה, למי שהחמיץ אותו ב-17 המהדורות שבהן התקיים, הוא אירוע מיובא מטוקיו, במסגרתו עשרה יוצרים, אמנים ואומנים למיניהם, עולים לבמה כל אחד ל-6 דקות ו-40 שניות עם 20 תמונות כדי לספר את סיפורם. זה תמיד היה אירוע מעניין, כיפי, אקלקטי, טרנדי, מבדר, שובב ואינטליגנטי במידה. תמיד היה בו משהו מקסים, חמוד ופלאפי, לא במובן הרע של המילה. בכל מהדורה שלו היית מוצא כמה וכמה סיפורי יוצרים מעשירים, משמחים, מרחיבי דעת. זאת תמיד הייתה תמצית הקוּל התרבותי, אירוע עם עומק שמונגש בקלילות, עם מספיק אדג' פוליטי-חברתי כדי לא להיחוות כמנותק מהמציאות הישראלית. אבל הפעם זה היה משהו אחר.

מנחי הערב ומייסדי האירוע בישראל, ענת ספרן ואיתי מאוטנר, הזהירו עוד בתחילת הערב שלא הייתה להם שום כוונה לעשות אירוע "רגיל". כמו כולם עכשיו, כמו הכל עכשיו, גם הפצ'ה קוצ'ה התנדנד על רגליו מאז היום השביעי ההוא. האמנים והאמניות שעלו על הבמה בזה אחר זה נבחרו כדי לייצר מארג תגובתי עדין לאירועים שמחוץ לאולם, כל צופה מושך את החוטים הרופפים שמקשרים ביניהם וטווה אותם לעצמו, וביחד הם מייצרים משהו לא שלם – כי שום דבר לא שלם עכשיו – וגדול בהרבה מסכום חלקיו.

הבחירה לפתוח את הערב עם True Twins – צמד יוצרים מבריקים שהשתתפו גם ביצירת הסרט "6:30" שעוסק באירועי 7.10 ושודר אמש בכאן 11, עבורו בנו מיניאטורות של פסטיבל נובה – נתנה לו את המסגור הרגשי וסימנה לאן אנחנו הולכים. אחריה באו יצירות האדמה והאש היפהפיות של שחר קדם וחיברו את הנרטיב, ובכן, לאדמה ולאש. הצילומים האנושיים היפהפיים של מיכל חלבין ששיאם בצילום משפחות החטופים ל"טיים", האיורים הפצועים והמרגשים עד דמעות של רעות אסמיני, הכל מהול באיזה כאב עמום של אובדן שהוא כמעט קשה מנשוא, כאב רפאים שאחרי גדיעה.

וזה לא שזה היה ערב קודר. להפך. היו בו לא מעט רגעים מבדרים – הפרפורמנס הנהדר של היוצר הרב-תחומי ארי טפרברג, במהלכו הוא מתקשר עם הקהל באמצעות מעבד תמלילים בלבד, ללא סאונד, כשהטקסט מוקרן לייב על המסך הגדול שמאחוריו, הוא פאן גדול שעורר חשק עז לצפות בגרסה מורחבת ומשוכללת יותר שלו; גם האקט המשעשע של רחלי שלו במסגרתו היא מציירת פורטרטים של חלומות ומנבאת את העתיד היה יכול להשתלב בכל מהדורת פצ'ה קוצ'ה אחרת. הצעצועים הישראלים כל כך של רוי סיגל,שהצחיקו אותנו מאוד כשחשפנו אותם לראשונה כאן, נראו לפתע בקונטקסט הבימתי שנוצר כמו ניסיון ללכוד איזו ישראליות לפני שתחלוף. מעל הכל רבץ המטען הזה, שרובץ מעל הכל עכשיו.

לא היה לאן לברוח. הסיפור שהמהדורה הזאת של הפצ'ה קוצ'ה סיפרה הוא סיפור של תרבות פצועה, המומה, מלקקת את פצעי הפוסט-טראומה תוך כדי שהטראומה נמשכת ונגרמת, וגם סיפור על שבריריותו של היופי הזה שנוצר כאן, בארץ הזאת, בידי כל האנשים המוכשרים והיפים האלה. סמלי במיוחד היה במובן הזה שיתוף הפעולה בין המוזיקאי יונתן דסקל ואמן התאורה מוחמד אבו סלמה, שיצרו יחדיו קסם אסתטי המשחרר את כל בלוטות הדמעות מרוב יפהפיות. כמו חלקים רבים בערב גם הרגע המרהיב הזה לא נגע ישירות באירועים, אבל איכשהו בכל זאת לגמרי נגע בהם ישירות, אצבע בתוך הפצע.

הגראנד פינאלה של הערב הגיע עם יקי גני, חבר להקת רוקפור שהחל להשתעשע בשנים האחרונות עם תוכנות AI, והפיק באמצעותן קליפ שבו מיטב גיבוריו המתים – דיוויד בואי, פרינס, פרדי מרקורי, קורט קוביין, ג'ימי הנדריקס ועוד – שרים יחד איתו את "הכעס" של רוקפור עם מילים באנגלית, ואליהם מצטרף גם יותם חיים ז"ל, החטוף שנהרג מאש צה"ל והיה מוזיקאי מוכשר. ואיכשהו כאב נורא של חודשים התנקז אל תוך הרגע הזה והתערבב עם הכאב על כל הגיבורים שהיו ואינם וכל התרבות שנשטפת עם הזמן כמו דמעה בגשם. אם נשארה עין יבשה באולם זאת כנראה בעיה רפואית.

זה היה לילה שבו הפצ'ה קוצ'ה הפך ממוסד תרבות טרנדי לאירוע חשוב בתולדות התרבות הישראלית שמצליח לומר משהו – גם אם אמורפי ונתון לפרשנות – ברגע הזה שבו חשוב כל כך לומר משהו. לא לשתוק. לא לנרמל. לא לחזור לשגרה. זה היה ההפך מאסקפיזם. צריך להמציא מילה להפך הזה. אולי "פצ'ה קוצ'יזם".

• ❤ תרבות
• פצ'ה קוצ'ה
• אמנות
• אינטליגנציה מלאכותית
• מוזיקה ישראלית
• צילום
• היכל התרבות

>> איתי מאוטנר הוא מייסד, אוצר ומנחה אירועי הפצ'ה קוצ'ה בתל אביב (יחד עם ענת ספרן), והוא גם המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל (יחד עם מיכל ואעקנין), והוא גם בטח עוד הרבה דברים אבל אנחנו פה בשביל הפצ'ה קוצ'ה שיתקיים במשך שני ערבים בהיכל התרבות ב-7.4 וב-8.4, ומכירת הכרטיסים החלה אתמול, ואם יש לכם מזל ואנשים לא בפוקוס אז אולי היא עדיין לא סולדאאוט.תקליקו עכשיו ותחזרו אחר כך.

>> שביל הקונספציות השבורות: איך עושים פצ'ה קוצ'ה עכשיו
>> העיר של איתמר ארנברג: חיים סוריאליסטים במדינה מטורללת

גרתי 15 שנים בשכונת נגה. הרבה לפני שהיו שם בתי קפה דור שלוש, מקעקעים ובגדי מעצבים. היו שם בעיקר תושבים ותיקים, אחד אדם ברוך ואפילו עיתון שכונתי קטן ומקסים. שם גם המקומות שאני אוהב.

1. אבי קלינטון

מאז 1949, יש את אבי קלינטון – מסעדת פועלים מהימים שהיו כאן באמת פועלים. אתם כבר יכולים לדמיין מה יש בתפריט, נכון?
רוחמה 9

2. עדנה

במרחק זריקת קרואסון משם, שתי התאומות מונית וחן שילת, הקימו את "עדנה" – נווה מדבר יפואי. המקום ידע גלגולים שונים אבל תמיד הטאץ' של התאומות היה שם. לא מזמן משק עפאים נחת במרחב, הביא עימו תעודת כשרות וקהל יומי שיותר דומה לירושלים מאשר לבתי קפה אופנתיים תל אביב. זה טעים, זה מרענן וזה מגוון.
סלמה 6

3. פליי פיט – סטודיו ליוגה אווירית

כבר כמה שנים טובות שאני תולה את עצמי על ערסל ומעמיד פני גמיש. התירגול המשובח מחזק את שרירי הליבה, מאפשר לכם לעשות דברים עם הגוף שמעולם לא ידעתם שאתם יכולים ומצטלם וואו. דנה סוקולר שהקימה את המקום היא אחת המדרכיות הטובות בתבל ואדם שאי אפשר להפסיק להסתכל על השרירים שמעטרים את הגוף שלה.
מרזוק ועזר 11 ב'

4. מירב משאט מכון קוסמטיקה

עוד פנינה בשכונת נגה. אמנם כף רגלי מעולם לא דרכה בהיכל, אבל הטובות שבחברות שלי מספרות על שילוב מרהיב מאת שאמאנית האסתטיקה מירב – גם טיפול וואו וגם מירוק הנפש.
רוחמה 10

המרפסת מעל הים

תלכו קצת מערבה מהשכונה בכיוון הטיילת ותגיעו למרפסת הגבוהה מעל הים. זה לא רק הכחול העמוק הזה שנשקף, זה בעיקר שילוב האוכלוסייה: ערב רב של תיירים מקצוות העולם, ערבים מקצוות המדינה ולעיתים אף מהמדינה שיום אחד תהיה לידנו וכל גווני אוכלוסיית העיר תל אביב. אחד המקומות הכי פלורליסטים בעיר.

מקום לא אהוב בעיר

זה לא מקום אחד ספציפי, זה סאונד: של קידוחים, דחפורים, משאיות, אבק ותתחושה של בזבוז ותכנון לא מוקפד באוויר.

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
זה לא אירוע אחד ויחיד, אלא משהו מתמשך – התחלתי, ביחד עם עוד כמה גברים מקומיים מסוקסים, ללמוד תלמוד. המורה היא דתל"שית החולשת בחומר ומקפידה על קלה כחמורה בכל מה שקשור לשיח עכשווי, פוליטי וחברתי בסוגיות העתיקות ההן. מרתק.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
המון. החל מכל מה שקורה בבית של סולידריות, דרך כל מה שקורה ויזואלית-אמנותית בהפגנות ועד כל מה שאנחנו מתכננים שיעלה בפסטיבל ישראל בספטמבר.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המון. לצערי אין ספור. אני מאוד מחובר לפורום המשפחות השכולותול"תג מאיר" – שני ארגונים מרתקים שמבחינתי הם מגדלור חברתי, אנושי ופוליטי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
קשה להצביע על מישהו/י אחת. כן שווה לדבר על החשיבות של העדינות, על המשמעות הגדולה של להרים ולפרגן ועל היכולת הגדולה שלנו למצוא בתוכנו עוד ועוד רוך.

מה יהיה?
לא לוקח על עצמי את הנבואה הזו. חייב להגיד שאני הכי פחות אופטימי ממה שהיית אבל החינוך הפנימי שלי מאמין שהטוב ינצח ושעוד תפציע השמש. עוד שדות פורחים יש לפנינו.

• העיר שלי
• פצ'ה קוצ'ה
• שכונת נגה
• יפו
• מסעדת פועלים
• אקרו יוגה