"הצבא הוא לא מקום לנשים". זה לא משפט מ-1948, אלא דברים ששר האוצר בצלאל סמוטריץ אמר היום (!), בריאיון ל103FM. בין עשרות הריבים שמתקיימים במדינת ישראל בכל זמן נתון, הריב המטופש על שילוב נשים בצבא תקוע בלופ אינסופי. מצד אחד, הקדמה המתבקשת – לשילוב נשים בתפקידים לוחמים יש ערך מקצועי חשוב בצבא, ערך חברתי כמעט מובן מאליו של שוויון ובעיקר ערך פרקטי, בצבא שרק מקבל יותר ויותר משימות, וזקוק ליותר ויותר כוח אדם כדי לפעול. ומצד שני, השמרנות המתהדקת של החברה הישראלית – שילוב בין מיזוגניה, אדיקות דתית ואטימות צה"לית קלאסית – שמתעקש להחזיר אותנו לעבר, ולתקוע נשים בתפקידי הכנת קפה.

הסדרה הדוקומנרית החדשה "לוחמת", שתעלה הערב בכאן 11 וכאן Box, משרטטת את סיפורו העוד לא נגמר של הקרב של נשים ישראליות לנפץ את תקרת הזכוכית בצ"הל. הסדרה בת 3 הפרקים עוקבת אחר סיפורן של הנשים שנאבקו, ועדיין נאבקות, על מקומן בשדה קרב – מלוחמות המחתרת הראשונות, דרך נווטת הקרב הראשונה בחיל האוויר, המסתערבת הראשונה והבנתן את הקטע.

מעבר להיסטוריה המקומית, הסדרה תעסוק גם תפקוד נשים בקרבות הבלימה נגד המחבלים ב-7 באוקטובר, וגם באתגרים שהגיעו עם הפעילות בעזה, במקביל לקמפיינים ציבוריים שנועדו להחזיר את המצב לאחור – *אהם* ערוץ 14 *אהם* – שהתקיימו על ראשן של הלוחמות. הפרק השלישי, למשל, מתמקד בנקודת החיכוך שבין נשים לדתיים, ועל איך השירות הקרבי בישראל מהווה שער כניסה למוקדי כוח והשפעה בארץ – ועל איך המאבק על מקומן של הלוחמות הוא למעשה נייר לקמוס לקרב על זהות ישראל כולה. חוץ מזה, אם הן ממש רוצות להגיע להאג, מי אתם שתסרבו להן?
"לוחמת", פרק ראשון, 21:40, אחרי החדשות

• מה רואים הלילה
• דוקומנטרי
• צה"ל
• נשים

>> אוראל גלעד היא שחקנית תיאטרון וקצינה במיל' (וגם זמרת יוצרת ומדבבת,כדאי לכם לעקוב), והיא משתתפת בימים אלו במופע התיאטרון המוזיקלי "עוד יבוא היום" של תיאטרון הספרייה ברמת גן, המבוסס על שיריו של אהוד מנור במלאת 20 למותו.פרטים וכרטיסים באתר התיאטרון.

הכל התחיל כשהמורה בחוג דרמה לקחה אותי לצד ואמרה לי "אל תספרי לאף אחת אבל אני שולחת אותך לעשות אודישן לטלוויזיה". היא נתנה לי טקסטים, בראש הדף היה כתוב: "רמזור – שם זמני". התפקיד: דניאל, הבת של איצקו. את הסוף אתם יודעים – לא התקבלתי. זה היה ה"לא" הראשון שלי, איפשהו בגיל 10. ההורים חשבו שלא אצליח לעמוד בזה אם אבחר לעסוק בתחום, אבל אותי זה לא עצר.

במקביל, בערבים הייתי נדבקת לחדשות, מסתכלת על טנקים ונגמ"שים וחולמת להגיע לגיל 18 ולהפעיל אחד מהם. מגיל קטן היה ברור לי – אני רוצה קרבי. ובכל זאת, כשהגיע הגיל ניסיתי גם תיאטרון צה"ל והלהקות הצבאיות. הגעתי ל־40 האחרונות מתוך 1700, אבל לא נכנסתי ל־27 שנבחרו. התבאסתי, אבל נזכרתי שזה בכלל לא היה החלום המקורי שלי. התגייסתי להיות לוחמת תותחנים, וכבר ביום הראשון הודעתי למפקדים שאני הולכת להיות קצינה. וכך היה – סג"מ מורעלת וצבעונית.

חמש שנים שירתתי בצה"ל – כמפקדת מחלקה בתותחנים וכמפקדת צוות לוחמים בבה"ד 1. אם לא היה בי הרצון לבמה אולי הייתי היום סגן אלוף, אבל שתי האהבות הכי גדולות שלי – תיאטרון ולחימה – פשוט לא הולכות ביחד.

>> תקשיבו רגע: מקומה של אמנות ההקשבה הוא במוזיאון // יובל פלוטקין
>> קווין ספייסי בא לחבק את הקהל הישראלי? מזה בדיוק חששנו // מור בירן

אחרי השחרור טיילתי חצי שנה בדרום אמריקה, למדתי משחק בבית צבי, ושלושה חודשים אחרי שסיימתי הגיע השבעה באוקטובר. קיבלתי צו 8, עליתי על מדים, עצרתי אצל ההורים לכמה דקות והמשכתי עם החיילים שלי לימ"ח. לקחנו ציוד קרבי ונשק, והבנו שהרגע שלנו הגיע. בחודשיים הראשונים בשטח כל מה שהוביל אותי ואת המחלקה שלי זאת השליחות. לא חיפשנו מקלחות או אוכל טעים (למרות שהגיע אלינו לשטח כמויות של אוכל וציוד לגדוד – תרתי משמע). ואז התיאטרון חזר.

הייתי חצויה: משאירה את החיילים בשטח ויוצאת להופיע? ממשיכה להילחם ומוותרת על ההצלחה שלי? מתוך זה נולד הסינגל שלי "חצויה". החלטתי שאני עושה גם וגם, שבוע שבוע. סתם, לא באמת. אבל בכל פעם שהייתה הצגה חשובה המ"פ שחרר אותי להופיע ולחזור, החיילים שלי פרגנו לי, יצאתי יותר מהם והרגשתי נורא עם זה אבל זה גם היה בלתי נמנע.

החיילים שלי הפכו לחברים הכי טובים שלי כבר בתקופה הראשונה של המלחמה. אכלנו חול ביחד, הרמנו אחד את השני כשהיה קצת קשה ושותפות הגורל הזאת רקמה חברות שקשה להסביר במילים. הם הבינו אותי, לא הייתי בטוחה שגם בתיאטרון מבינים מאיפה באתי ולאן אני חוזרת, אבל למרות שלא הבינו עד הסוף חיבקו אותי ותמכו בי כשבכיתי מאחורי הקלעים רגע אחרי שפיזזתי במרץ וצחוק על הבמה.

גם היום אני משלבת בין שני העולמות. לאחרונה עליתי עם הפקה חדשה בתיאטרון הספרייה – "עוד יבוא היום", ערב מוזיקלי עם שיריו של אהוד מנור. ערב שמדבר את הרוח הישראלית וכל כך רלוונטי לתקופה הזאת. ני מחוברת אליו במיוחד, כי מנור כתב טקסטים אותנטיים, פשוטים ונוגעים בלב – בדיוק מה שאני מחפשת כיוצרת.

במקביל אני בחזרות ל"עפרה" בתיאטרון העברי, שם אשחק את אחותה של עפרה חזה. ברור לי שאם יגיע צו 8 אתייצב, אבל כבר אין אופציה לוותר על אחד מהשניים. אני רוצה לקוות שלא יגיע עוד צו, שכולם יחזרו – החטופים והלוחמים – ושנוכל כולנו להתמקד בדברים שעושים לנו טוב. אז סוכנת מוסד כבר לא אהיה, אולי רק על הבמה או במסך. אבל לוחמת אני תמיד אשאר. כי עם כל הקלישאה באמת שאין לי ארץ אחרת.

• יוצרים כותבים
• שבעה באוקטובר
• תיאטרון הספריה
• צה"ל

הזמן רץ גם כשלא נהנים, מתברר, והמלחמה שאנחנו חיים בתוכה – שהתחילה כמלחמת עזה או מלחמת ה-7.10, אבל התפתחה למשהו חמור, גדול והיסטורי פי כמה – מלווה אותנו כבר שנה תמימה. שנה שבה, יחד עם ההרוגים, החטופים ושאר הבשורות הרעות שהביאה איתה, ניפצה גם לא מעט אשליות ושינתה את כולנו, אפילו את מי שאוהבים להתעקש שהם צדקו כל הזמן.התקופה הזאת מביאה איתה חוסר ביטחון. אצל חלקנו זה היה חוסר ביטחון במנהיגות שלנו; אצל לא מעט אנשים, חוסר הביטחון היה לגבי הצבא; חלק אפילו מגלים חוסר ביטחון מובהק כלפי המדינה שלהם, ולגבי השאלה האם הם רואים בה את המקום שבו הם רוצים לחיות. וכל חוסר הביטחון הזה הוא סביר והגיוני – אבל יש מי שמנסה להפיג אותו, להילחם בחששות ולהיות שם בשביל הציבור.

>>

וזה לא היה ראש הממשלה. כשהיה קשה באמת – הוא לא היה שם. מדי פעם הוא שלח לציבור איזה סרטון של כמה שניות, כאילו הוא עושה טובה.שר הביטחון שלו, יואב גלנט, דיבר איתנו אפילו פחות – אבל במציאות שבה כל דיון ישראלי נחתך על קווי המתאר שבין אהדת נתניהו לשנאת נתניהו, הוא מקבל הנחות. את הדמויות הממשלתיות הבכירות האחרות – שר האוצר או השר לביטחון לאומי, למשל, אנחנו מעדיפים לא לשמוע בכלל. בכל פעם שהם מדברים, הם רק מחוללים יותר נזק בזחיחות, ביהירות, בפירומניות.

יש למעשה רק דמות אחת שהתעקשה לעמוד מול הציבור הישראלי כדי להחזיר לו את תחושת הביטחון. קוראים לו דניאל הגרי והוא דובר צה"ל. האיש היחיד שבאופן קבוע, כשטוב וכשרע, כשמרגש וכשעצוב, היה שם בשביל הישראלים. דיבר איתם. נגע לחששות ולפחדים שלהם, ובעיקר נתן כבוד למה שהם מרגישים. בתקופה שבה הממשלה, זו שהיתה אמורה לעשות את העבודה הזאת, מתעסקת בעיקר בצבירת לייקים ובעשיית "דווקא" – הגרי הוא הסמל לקונצנזוס הישראלי החדש.

כשמסתכלים על רשימת דוברי צה"ל לאורך הדורות – רובם הם שמות די אלמוניים. אנשים שפשוט עשו את העבודה שלהם, בעיקר במחשכים, וכמעט ולא באו במגע עם הציבור. היוצאים מן הכלל הם כמובן נחמן שי, שהיה דובר צה"ל במלחמת המפרץ (וזוהה עם הביטוי "שתו מים"); מירי רגב, שהיתה דוברת צה"ל בזמן ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה, ולימים הפכה לסוכנת כאוס בכירה; אולי גם אבי בניהו, שדברר את צה"ל במבצע עופרת יצוקה (וייזכר בעיקר בגלל התספורת). אבל דניאל הגרי, בניגוד ל-30 האנשים שכיהנו בתפקיד בעבר, הוא ליגה אחרת. והוא ייזכר עוד הרבה שנים.

איך זה קרה? קודם כל, ועד כמה שזה יישמע שטחי – צריך לתת תשומת לב למראה שלו. הגרי נראה כמו ישראל היפה והבטוחה בעצמה – כמו ההשתקפות שהיינו רוצים לראות במראה, בטח אחרי התקופה החרדתית שליוותה את ה-7.10. ההופעה שלו קשורה גם למראה החיצוני – לעיניים הכחולות, לחזות המרשימה והרגועה. לא צריך להסתיר את זה – מדובר באיש די נאה, כסוף שיער, מישהו שמדבר בביטחון ובחדות, בתקופה שבה הרוב מגמגמים. כולנו זוכרים איךאיה כורם כתבה עליו מחדש את "יונתן שפירא", ואיך במשך חודשים ארוכים הוא היה כמעט סמל סקס.

לאחר מכן, וחשובה מכך, מגיעה האמינות. בתקופה הזאת אנחנו כבני אדם – ובטח כישראלים – מאמינים פחות ופחות בסמכות. המנהיגים שלנו (לא משנה מאיזה צד הם) הם אנשים שלא נתפסים כאמינים, אלא כשקרנים, חלשים או מזגזגים, ובעיקר כדואגים לעצמם ולא לכלל הציבור. על התקשורת בכלל אין מה לדבר.ואחרי ה-7.10, איבדנו אמון גדול גם בצבא. התחושה הזאת ש"יש מי ששומר עלינו", התנפצה בענק כשחבורת מחבלים די עלובה הצליחה לטבוח ולרצוח מאות אזרחים, כשבמשך שעות לא היה מענה. יכול מאוד להיות שזו הסיבה שבגלל הגרי עומד בפרונט. בניגוד להרצי הלוי או אהרון חליווה, שמזוהים עם הכישלון, הגרי כדמות דווקא נתפסת כנקייה – הוא לא היה מעורב בקבלת ההחלטות, ואין עליו את הכתם שרבץ על בכירי הצבא.

כשהקשבנו לו – האמנו לו. התחושה היא תמיד שהדברים שהוא אומר בדוקים. הוא מתנסח בזהירות (בניגוד גמור לפוליטיקאים, שהטרלתם אמנותם), הדיבור שלו שקול ומדוד, לא מתלהם ולא מתבהם, אלא פשוט ניסח את האמת הפשוטה שכל האזרחים היו יכולים להתחבר אליה.והוא פשוט היה שם. באופן קבוע. בעיקר, בתקופה שבה החרדה היתה בשיאה. בחודשים הראשונים שאחרי 7.10, וגם עכשיו סביב המתקפה האיראנית, חיפשנו דמות שתדבר אלינו ושנוכל להאמין לה. לא מצאנו את זה אצל אף אחד מגורמי השלטון, אצל אף אחד מהשרים הבכירים, גם לא אצל נשיא המדינה. הגרי היה כמעט כמו המצוף שאתה נאחז בו בלב ים – היחיד שמנסה להפיג את החששות שלך בתוך עולם שיצא משליטה.

אנחנו מחפשים מישהו להיאחז בו. השנה האחרונה היתה איומה, בעיקר כי לא ידענו לאן הולכים – למעשה, עד עכשיו לא ברור לנו לאן כל הדבר הזה הולך. מה מטרת המלחמה הזאת? מה רוצים להשיג בסוף? ראש הממשלה לא עסוק בזה. הוא עסוק בלייצר סיסמאות וכובעי מצחיה מפגרים. שר הביטחון עסוק בהישרדות אישית. הנשיא הרצוג הוא… ובכן, הנשיא הרצוג. וזה לא התפקיד של הגרי לתת תשובות, אבל הוא היחיד שלפחות ניסה לנסח קונצנזוס. הוא זה שניסה להאיר לנו את הדרך, גם אם בטווח הקצר – להגיד לנו מה קרה כדי שנוכל להבין מה יהיה.

סביר להניח שבניגוד לרגב שהצליחה, או לנחמן שי שהרבה פחות הצליח, הגרי לא יילך לפוליטיקה. הוא מספיק טוב ומספיק מוכשר כדי לעשות דברים אחרים. אבל אם יש משהו שצריך לאחל לשנה הקרובה, שתהיה אינשאללה קצת יותר טובה, זה שאת ה"הגריזם", כולנו בכל זאת נאמץ. אם דברים גדולים כמו "חזון" הם יותר מדי לבקש, בואו נתחיל מזה שהפוליטיקאים שלנו ילמדו ממנו לתת את הדין וחשבון שמגיע לציבור. לתת את הכבוד המינימלי הזה לעם שבחר ושלח אותכם. לשמוע אותו, גם אם התשובה לא תמיד תהיה נעימה; להיות שם כשקשה בכישלונות ולא רק כשטוב בהצלחות. להיות נוכח במציאות שלנו ולנסות להאיר את הדרך הלאה.ואולי זה בכלל עלינו – שנבחר יותר אנשים כמו הגרי ופחות כמו כל השאר.

• שבעה באוקטובר
• צה"ל
• מחדל נתניהו
• טור דעה

אלוהים, איזו תקופה. אי אפשר להקליל, בלתי אפשר לחזור לשגרה וכל מהדורת חדשות רומסת את הלב החבול מאליו. אז כמה טוב שיש אתאיה כורם, אחת הזמרות הישראליות שאנחנו מחבבות בימים כתיקונם, וביממה האחרונה אפילו יותר.

כורם החליטה לבצע בספונטניות ביצוע מחודש ללהיט שלה "יונתן שפירא", שיר הרווקות הכי חמוד שיש. אמנם עברו 20 שנה מאז שהיא כתבה את גרסת המקור, אבל אין ספק שגרסת 2023 הרבה יותר רלוונטית לחיינו.

"שיר חדש שכתבתי במקלחת", ציינה איה כורם בכתובית המלווה את הסרטון, בו היא נראית עטופה בחלוק ובמגבת לראשה, חמושה בגיטרה. כך היא שרה:

"בת 44, מעוניינת בחבר, גבוה ומבין, בן 50, אולי יותר / הוא יכול להיות טייס, הוא יכול להיות שייט, לא משנה, לי לא אכפת / כי אימא היא תמיד אמרה לי, כל הדוברים אותו דבר / אבל אני יודעת שבלב שלי הוא כבר יצר / משבר הומניטרי, זה דניאל הגרי / כי אימא היא תמיד אמרה לי, כל הדוברים אותו דבר / אם הוא לא שיקר היום, הוא ישקר ודאי מחר / כמו מתווך קטארי, לא דניאל הגרי".

גאוני? לא נכחיש כלל. הגרי הוא מגיבורי המלחמה בחודשיים האחרונים, ולא מזיק שהוא נראה כמו אליל רומי רגוע ובוטח, ובמקרה שלו אנחנו אפילו סולחים על המיליטריזם המוגזם. תנו לנו עוד כאלה, חייבים להרים פה קצת.
>> פורסם לראשונה באתר מגזין "את"

• תל אביב נרתמת
• ❤ תרבות
• איה כורם
• צה"ל

יותר מחודש אחרי פרוץ המלחמה, והצבא עדיין צועד על קיבתו. בתום 32 ימים, צה"ל מקבל אחריות על תזונת החיילים, אך עזרתם של החמ"לים בכל זאת נדרשת. כעת ב"אסיף – המרכז לתרבות האוכל בישראל" משיקים חמ"ל ייחודי, שפועל לטובת הצבא וגם לטובת המסעדנים, שמקבלים תשלום עבור עבודתם. כן כן, האנשים שמכינים את האוכל אשכרה יקבלו עבורו תשלום.

פרויקט תורנות שף/מסעדת שטח מחבר בין היכולת הלוגיסטית של אסיף לצורכי הצבא – העיקרון פשוט וחכם: צוותים אורגניים ממסעדות מגיעים למטבח מרכזי, מבשלים ומקבלים בתמורה שכר. הצבא מרוויח אוכל טוב, המסעדות מרוויחות תעסוקה לעובדים. ככה עושים win-win situation.

"בתחילת הדרך התבקשנו לשלוח אוכל לחיילים כמו המון מסעדות", משחזר מנכ"ל אסיף צ'יקו מנשה. "אחרי כמה ימים בדקנו עם הצבא מה הצרכים מבחינתו, והבנו שהחמגשיות והארגזים שנשלחים אינם הדבר הכי בטוח וחכם מבחינה תברואתית. כשהצבא שמע שיש לנו יכולת פילנטרופית ואפשרות לרתום מסעדות, הציעו לנו לנתב את האנרגיות לטובת מהלך הרבה יותר מסודר".

מיזם תורנות שף/מסעדת שטח יצא לדרך כפיילוט בהשתתפות מספר מצומצם של מסעדות, ביניהן אוזריה, אבן עזרא וקוצ'ינה הס. בכל יום מגיעים שפ.ית וכמה טבחים למטבח כשר בחוות רונית, מרכיבים תפריט ומבשלים לגדוד מסוים. מרכז אסיף מממן שינוע לבסיסים, ומתנדבים מטעמו מגיעים למקום, מסדרים ומגישים – מסעדה לכל דבר, רק בתנאי שטח. תרומות שנאספו בעיקר מיהדות ארה"ב ובריטניה מכסות את עלות חומרי הגלם וגם את שכר העבודה, ובכך בעצם החידוש. "יש הרבה מסעדות שחוזרות לעבוד ומבחינתנו זה משמח וחשוב, אבל יש מסעדות שעובדות באופן חלקי ושמחות להשתתף בימים שבהן הן אינן פועלות. ככה הן דואגות להכנסות בימים הנותרים, לכיסוי ההוצאות הקבועות ולעבודה לצוות. הסכום שאנחנו משלמים הוא לחלוטין ריאלי, מכסה לשפים את עלויות הצוות ומשאיר עודף".

שף תמר כהן צדק ממסעדת קוצ'ינה הס מספרת שהצוות שלה הסכים להתגייס למשימה גם ללא תשלום. "כשפניתי אליהם לברר אם זה משהו שהם ירצו לעשות הם כל כך שמחו והסכימו לבוא לעבוד בחינם. כולנו אמרנו 'בואו דבר ראשון נלך לבשל'. לא באמת הסתכלנו על הפן הכלכלי למרות שהוא באמת חשוב. המיזם בא לענות על שני צרכים – הצורך שלנו המסעדנים לעשות משהו ולהעסיק את העובדים וצורך של החיילים לאכול אוכל טוב". פעמיים בשבוע היא מגיעה לחוות רונית ומבשלת כרעי עוף בלימון ועשבי תיבול עם אורז ירוק, תבשיל בשר, סלטים, מטבלים, פוקאצ'ות וניוקי ראגו. "אוכל מושקע", היא מחייכת. "שולחים לי סרטונים של החיילים שאוכלים ורואים שהם מאושרים".

לאחר שפעל במשך שבועיים כפיילוט, כשכל מסעדה מוציאה כ-450 מנות ביום, מרחיב המיזם את פעילותו וקורא למסעדנים נוספים להשתתף. מנשה מדגיש שבצה"ל דווקא אין מחסור במזון ושהאוכל מהמסעדות הוא על תקן עידוד. "הצבא שמח לקבל בוסט, בעיקר ליחידות שמזהים שיש בהן צורך בהרמת המורל. כמובן שהחיילים מופתעים לראות את אלרן שרפלר מעזורה מבשל ואת עידו פיינר מרוברטה וינצ'י מגיש. הם עפים על האוכל ומרגישים כאילו הגיעו לאירוע יוקרתי". כל עוד תרומות ימשיכו לזרום ומסעדות יצטרפו, יוכל הפרויקט להמשיך ולפעול במשך שבועות וחודשים. וכל עוד המלחמה נמשכת זהו אור קטן של שפיות ותקווה.

• תל אביב נרתמת
• אוכלים שותים
• אסיף - מרכז קולינרי
• צה"ל