פורסם לראשונה: 23.9.25 // עדכון אחרון: 6.10.25
בחודש שעבר משטרת ישראל חקרה משורר בגלל שיריו. לפני עשר שנים דבר כזה לא היה עובר בשתיקה. עולם התרבות הישראלי היה נעמד על רגליו האחוריות ומגיב בתקיפות ובחומרה. בעולם שבו אין מלחמה שנמשכת שנתיים ומגיעה מיד אחרי מגיפה עולמית – זה אפילו היה הופך לידיעה ראשית בכל אתר ועיתון. בישראל של שנת 2025 לא אומרים על זה מילה.

אם לא שמעתם: האמן והשחקן אריאל ברונז, כוכב הסרט "כן!" של נדב לפיד, נחקר במשטרה בחשד להסתה בעקבות שיר שכתב, ונאלץ לשלם ערבות בסך 10,000 ש"ח כדי להשתחרר ובנוסף לכך – לגנוז את השיר ולמחוק אותו מהרשתות החברתיות. את הסיפור הוא שיתף בעמוד הפייסבוק שלו. אריאל ברונז הוא במאי, מחזאי, אמן פרפורמנס ומורה לתיאטרון. הפעם הוא עמד לדין על כך שהוא משורר. זה טור שאמור להיות אופטימית, כך הבטחתי לעורך שלי לפחות, אבל אל דאגה, מיד נגיע לאור בקצה המנהרה, פשוט לפני זה יש המון חושך.

כשהעורך ביקש ממני לכתוב משהו אופטימי השבתי בכנות: אני לא הבן אדם לזה. אין בי טיפה של אופטימיות. למען האמת, אני חושב שהכל הולך להיות רק הרבה יותר גרוע. עם זאת, התבקשתי להתאמץ ולנסות למצוא משהו טוב. תרחיש טוב אחד שיכול להתרחש. התאמצתי. הבנתי שאם יש משהו אחד טוב שיכול לצאת מהחור השחור שאנחנו נשאבים אליו זה העובדה שעכשיו, כשאנחנו בדרך לתחתית, זה בדיוק הזמן לרנסנס תרבותי. מהפכה כוללת שתיקח את התרבות הישראלית ותחזיר לה את הנשכנות, את העוקץ ואת החשיבה העצמאית. שתחזיר את החנוך לוינים ואת הניסים אלונים ואת היוסף מונדים למרכז הבמה.

>>אם לתרבות הישראלית יש סיכוי אחרון לגאולה, הוא טמון בדוקו
>>ועוד יותר רע: דירוג 20 הסדרות הישראליות הכי טובות של השנה
>>שנת הדעיכה: 17 סימנים משנת תשפ"ה שהתרבות הישראלית שוקעת

התרבות הישראלית תקועה בבינוניות. זה לא משהו חדש. עשורים של שרי תרבות שעויינים כל דבר שקשור לתרבות, עוד לפני מירי רגב שעשתה במהלך כהונתה כל דבר שהיא רק יכולה כדי להחליש את התרבות. ממשיך דרכה, מיקי זוהר, חושב שתרבות ישראלית היא לא גולת הכותרת של העם היהודי בארץ ישראל, אלא לחם ושעשועים שיסיח את דעת ההמון בזמן שממשלות נתניהו לדורותיהן בוזזות את קופת המדינה.

ועכשיו המצב חמור. בן גביר השתלט על המשטרה, הרצח של צ'רלי קירק מתדלק את הפרנויה של נתניהו, שמסרב לצאת לנבצרות ולטפל בענייניו המשפטיים, מורח אותם ומבזבז עוד מכספי הציבור, כאילו הטיסות והאבטחה זה כבר לא מספיק.בחודש ינואר השנה סיקרתי את את מרכזי ההתמכרויות בתל אביב, ואם יש משהו שחזר על עצמו זה שטיפול ושיקום יכול להתחיל רק כשמגיעים לשפל המדרגה, לתחתית של התחתית. אנחנו עוד לא שם, אבל בדרך הבטוחה לשם. אלא שהתרבות הישראלית לא חייבת להגיע לתחתית כדי לקבל את עמוד השדרה שלה בחזרה.

לישראל יש היסטוריה ארוכה של אמנים חזקים ומורדים. חנוך לוין הוא אולי הדוגמה הנפוצה ביותר, שגם כאשר התנצל על "מלכת אמבטיה", הצגה שהפכה לאחת מהשערוריות הידועות, עשה זאת באופן ציני וטען כי עשה זאת "בשל גילו הצעיר והחינוך הקלוקל" שקיבל בבית הוריו. אנחנו יכולים לחזור לשם, אבל בשביל זה אנחנו צריכים לידה מחדש: רנסנס.

זו יכולה להיות שעתה היפה של התרבות הישראלית, בעיקר כי ממש לא חסר מה לבקר במדינה המבודדת שלנו, זה ליטרלי גן עדן לאמנים. אנחנו פשוט צריכים אמנים שיש להם מה להגיד. חומרים יש בשפע: תבקרו את השרה החשודה בעבירות שוחד חמורות, את שרת התחבורה הנופשת ולא מתפקדת שתחתיה הכאוס בכבישים ובתחבורה הציבורית שובר שיאים, את השר העבריין המורשע שאחראי על המשטרה, את שר האוצר שמאמין ב"כלכלה בעזרת השם" ואפילו ראש הממשלה לא מפסיק להסתלבט על האנגלית שלו, או שתדברו באמת על ראש הממשלה שלנו שמואשם בפלילים, שכל יום נחשפת פרשה אחרת שלו ושל מקורביו, שאשתו שולטת בו כמו בובה ושבנו מתחבא במיאמי – וזה רק קצה הקרחון. העיקר שתכתבו.

כדי שהתרבות כאן תחווה רנסנס אמיתי, צריך קודם כל מוסדות תרבות שמוכנים להצמיח ביצים ולהסתכן בעימות עם השלטון. אחר כך אנחנו צריכים אמנים עם אמירה. שיהיו בוטים, שישימו זין על הצנזורה. ציירים, משוררים, פסלים, במאים, מחזאים, תסריטאים, יוצרי טלוויזיה. כל מי שיש לו ביקורת על התנהלות הממשלה, אבל הדבר הכי חשוב, אולי יותר מהכל הוא הקהל. ועם כל הכבוד לבני הגיל השלישי, זה צריך להיות קהל צעיר ותוסס. שכל הצגה תהיה מלאה וכל ספר שירה יימכר, ושאם אמן מסוים נעצר בעקבות המקארתיזם של ממשלת נתניהו – צאו להפגין, צאו למחות, השמיעו קול, כי השבוע זה היה אריאל ברונז, בשבוע הבא זה יכול להיות מישהו מכם.

אנחנו חייבים להחיות את התרבות שלנו, לגרום לפצעים להגליד ולאסוף את השברים אחרי שנים של התעללות מצד השלטון. אנחנו חייבים לפתוח את הפה ולהילחם על החופש שלנו ליצור, על החופש שלנו להתבטא ועל החופש שלנו לחשוב. רנסנס אמיתי לא יגיע מחברות הפקה זרות ולא מקרנות הפועלות תחת גופים ממשלתיים. הוא יגיע מתוך המוח והלב שלכם. רואים? אמרתי לכם שיש אור בקצה המנהרה.

• ❤ תרבות
• טור דעה
• מלחמת שבעה באוקטובר
• מחדל נתניהו
• צנזורה

"אין יריקה גדולה יותר בפרצוף של אזרחי ישראל מהטקס השנתי המביך והמנותק של פרסי אופיר", אמר אתמול שר התרבות והספורט מיקי זוהר בתגובה לזכייה של "הים" בפרס הסרט הטוב ביותר. "העובדה שהסרט הזוכה בפרס מציג את החיילים הגיבורים שלנו בצורה מכפישה ושקרית בזמן שהם נלחמים ומסכנים את חייהם כדי להגן עלינו, כבר לא מפתיעה אף אחד". הוא גם הוציא הודעה לעיתונות בה נכתב שהוא "עוצר את מימון הטקס המקומם מתקציב המדינה".

זוהר הוא לא השר הראשון בממשלות נתניהו שמשתמש בחיילים הגיבורים שלנו בצורה מכפישה ושקרית כדי לתקוף את הקולנוע הישראלי. שוב ושוב על פני השנים נשמע הטיעון שסרטים ישראלים מציגים את חיילי צה"ל באופן שלילי. זה טיעון קל ופופוליסטי, שתופס מיד את האוזן ואת הלב של הציבור הישראלי, אבל הוא פשוט לא נכון. הוא לא נכון באופן גורף, והוא לא נכון לגבי "הים".

קחו לדוגמה שניים מהסרטים שעוררו זעם בקרב פוליטיקאים וטוקבקיסטים כשזכו בפרסי אופיר בשנים קודמות. "פוקסטרוט" של שמואל מעוז מ-2017 ו"ויהי בוקר" של ערן קולירין מ-2021 מפגישים בין פלסטינאים לחיילים ישראלים במחסומים. בשניהם מאוירות דמויות של חיילים חמודים וחפצי שלום, שממש לא מתכוונים להרע, אבל הם מושמים בסיטואציות בלתי אפשריות, שמביאות אותם להרוג בטעות פלסטינאים חפים מפשע, וזאת טרגדיה משני הצדדים.

בשני הסרטים הבמאים הקפידו לביים את הסצנה באופן שברור לחלוטין שהחיילים בשטח גם הם קורבנות (וזכו על כך לביקורת משמאל). החייל הבודד במחסום ב"ויהי בוקר" אפילו מנגן בגיטרה שעליה יש איור של סמל השלום. אבל הוא קיבל פקודה לא לתת לאף אחד לעבור, ובלילה כשמגיע עַבֶּד החביב ומעיר אותו מתנומתו, החייל נבהל ויורה בו צרור. התקריב על פני החייל מיד אחרי הירי מראה עד כמה הוא מבועת מעצם המעשה, שמן הסתם יגרום לו להפרעת דחק פוסט טראומטית שלא תזכה לטיפול מטעם המדינה (זה כבר לא חלק מהסרט).

אין פה שום הכפשה של חיילי צה"ל. זה פשוט הטיעון שהכי נוח להיאחז בו כדי לקבץ את העדר. על אחת כמה וכמה בזמן שבו הממשלה היא זו שיורקת על חיילי ישראל מדי יום ביומו

גם החייל במגדל השמירה על גדר הגבול ב"עץ לימון" של ערן ריקליס מ-2008, שזכה ליותר הערכה בחו"ל מאשר בארץ, הוא חמודי כזה. לאורך הסרט החייל מתכונן למבחן הפסיכומטרי, וכשהאלמנה הפלסטינית בעלת מטע הלימונים נכנסת בניגוד להוראות לשטח שלה (הסמוך לגבול שמצידו השני מתגורר שר הביטחון של ישראל), הוא יורד אליה ולוחש בעדינות שאסור לה להיות שם. היא אינה מבינה עברית, ולכן הוא ממש יוצא מגדרו בניסיון לתקשר איתה. חמוד. באתר הביקורות "Rotten Tomatoes" יש לסרט 91% ביקורות טובות, והן מסוכמות במשפט "סרט ישראלי חיובי ואישי, המציע חזון מאופק ומעורר מחשבה על צרות הגדה המערבית".

זה מביך אותי לכתוב את המובן מאליו, אבל הבמאים הנ"ל, כמו רוב הקולנוענים הישראלים, שירתו בצבא ואין להם כל רצון להציג את החיילים בשטח באופן שלילי. להיפך, לפעמים נראה שהם מגוננים עליהם יותר מדי, כי כידוע לא כל החיילים חמודים. עבור צופים בחו"ל, הסרטים הביקורתיים שמציגים חיילים ישראלים מתחבטים וטועים דווקא פותחים את עיניהם למורכבות האנושית של הסיטואציה, בעוד סרט שיהלל את גבורת חיילי ישראל יבוטל על ידם כתעמולה גרידא.

וזה מביא אותי ל"הים" של שי כרמלי-פולק, ששירת אף הוא בצבא. הסרט היפה הזה מספר על ילד פלסטיני מרמאללה שנוסע עם הכיתה שלו לים, אבל במחסום חייל ישראלי מורה לו לרדת מהאוטובוס משום שאין לו אישור מעבר. הפעם לא מדובר בחייל חמוד במיוחד. "זה לא קשור אלי, אחי", הוא אומר למורה שמבקש ממנו לעשות משהו. "זה לא קשור אלי. תוריד את הילד בבקשה. אתה מעכב את כולם ואתה חוסם לי פה את הבידוק". זהו. בסך הכל דיבר בנימוס ומילא את הפקודה שהוטלה עליו. אתם יודעים, בורג במערכת.

אין בסצנה הזו, או בשום סצנה אחרת בסרט, משהו שאינו מייצג נאמנה את המציאות של רוב הפלסטינים השב"חים. נכון, יש ביניהם גם מחבלים, והיה ה-7 באוקטובר, והסרט לא עוסק בזה. אבל אין פה שום הכפשה של חיילי צה"ל. זה פשוט הטיעון שהכי נוח להיאחז בו כדי לקבץ את העדר. על אחת כמה וכמה בזמן שבו הממשלה היא זו שיורקת על חיילי ישראל מדי יום ביומו.

• טור דעה
• פרס אופיר
• המסך
• קולנוע ישראלי
• צנזורה
• משרד התרבות

את הציור שמופיע כאן ציירתי בזמן שנפלו על תל אביב רקטות, בזמן שילדים מתו מפצצות ומכלי נשק אחרים, ילדים בני פחות מ-18 וילדים בני יותר מ-18, ילדים במדים וילדים בפיג'מות. כדי להפיג את המתח מהאזעקות התיישבתי וקראתי על תולדות החמאס, על האופן שבו מדינת ישראל מימנה את החמאס בראשית דרכו כדי ליצור אופוזיציה לאש"ף, ונתקלתי בדגל – המאוד יפה – שלהם. על הדגל כתובה השהאדה, הצהרת האמונה המוסלמית הבסיסית שקובעת כי "אין אל מלבד אללה ומוחמד נביאו", וחשבתי לי, כמה דומה ההצהרה הזו לאמונה היהודית באל אחד, כמה שנאה ואיבה מתקיימות בין אנשים שההבדלים ביניהם כל כך קטנים, כמה יפה, מורכבת ומסולסלת הקליגרפיה, ועדיין מוכלת בתוך צורה מלבנית מוגדרת. החלטתי לצייר את דגל החמאס, הירוק במקור, בפחם השחור שמלווה אותי כבר כמה שנים. ידעתי שזה מזכיר את דגלי דעאש, ובכל זאת בחרתי להשתמש בו. רציתי להכניס את האימה אלי לסטודיו, להתמודד עם הנוכחות המשולבת של פחד ויופי שמתעוררת בי מאותו דימוי, לראות אם אני יכול ללמוד מזה משהו.

כשתמר רודד שבתאי הזמינה אותי להציג בתערוכה "בקצה השמים" שאצרה במכללת ספיר, חשבתי שזה הציור הכי מדוייק לתלות שם, במרחק כל כך קצר מעזה, גאוגרפית, אבל גם המקום ממנו עזה מרגישה הכי רחוקה – מדינת אויב מסוכנת. קיויתי שאולי דרך היופי של הציור יוכלו המבקרים בתערוכה, לפחות לשבריר של שנייה, להשהות את העוינות. קיויתי שאולי הציור יפתח דיון, יעלה שאלות על ההפרדה הבלתי נסבלת בין אנשים במרחב הזה. ואכן, בימי הקמת התערוכה בגלריה במכללת ספיר הדיון הזה התחולל, סטודנטיות מוסלמיות ויהודיות וגם אנשי סגל ניגשו ושאלו ודיברו והתווכחו. עד הרגע בו הגיעו אנשי אם תרצו, ארגנו הפגנות ופנו לפוליטיקאים. הנהלת מכללת ספיר נבהלה, והתקפלה מול מפגן הכוח הלא-מאוד-מרשים הזה, והחליטה לסגור את התערוכה ולא לאפשר לדיון החשוב הזה להתקיים.

צנזורה היא לרוב תגובה שמעידה על בהלה, על פחד מרעיון, מחשיפה של אמת לא נוחה, מאובדן שליטה. כיוצר, כשאני נתקל בצנזורה אני מרגיש שכנראה דייקתי להביע משהו נכון לזמן ולמקום, משהו שמערער על מערך הבקרה של הרעיונות. ויחד עם זה, מאד מצער אותי לראות שבשנת 2022 יש מנהלי מוסד אקדמי שעדיין מפחדים מעבודת אמנות שתלויה על קיר, שחושבים שניתן לעצור רעיון באמצעות אלימות מוסדית והשתקה, שנכנעים לגזענות ואלימות במקום לעודד שיח ציבורי פתוח. זה מצער אותי בעיקר כי מגיע לסטודנטים ולסגל של ספיר יותר מזה. הנהלת ספיר מעלה בתפקידה להוות בית למחשבה וליצירה חופשית, בית לדיון מושכל ופתוח – בקיצור, שכחה לגמרי מהי אקדמיה. בדיונים שקיימנו עם הסטודנטיות במחלקה לאמנות לאחר הסגירה הן אמרו שעכשיו הן מפחדות ליצור בחופשיות: אם זה היחס מההנהלה לו זוכה אמן מוכר, לאיזה גיבוי הן יכולות לקוות בבואן להתמודד עם הנושאים הקשים שבוערים בליבן, שמהווים את הדלק ליצירה שלהן?

התערוכה "בקצה השמים" אמנם לא נפתחה במכללת ספיר, אבל לשמחתי גלריה המדרשה בירקון 19, שהיא גם הגלריה של בית הספר לאמנות בו למדתי ובו אני מלמד לקחה על עצמה לאפשר לתערוכה לצאת לאור, והתערוכה מוצגת שם בימים אלו בשלווה יחסית, נהנית מהטולרנטיות המנומנמת של תל אביב. הגלריה בספיר, שם הפעילה העבודה שיח מעניין שכנראה היה נדרש, סגורה מאז אפריל, כי האוצרות שלה לא מוכנות לפעול תחת הנהלה שמתנהלת כצנזור צבאי. עתה, לאחר הוודע תוצאות הבחירות והתחזקות הימין הקיצוני בכנסת ובממשלה שצפויה לקום, אני מקווה מאד כי פעולות הצנזורה של מכללת ספיר, והצנזורה שהופעלה לא מזמן במוזיאון רמת גן אינן בגדר סנוניות ראשונות לגל חדש של השתקות ופגיעות בחופש הביטוי מצד השלטון, ובמקרה שכן, אני מקווה שנדע לעמוד מאוחדים נגד פגיעות כאלו כפי שידענו לעשות בעבר.

• ❤ תרבות
• אמנות
• צנזורה
• אמנות ישראלית

את המהומה סביב מוזיאון רמת גן והתערוכה שבה הוצגה עבודה ישנה של האמן דוד ריב – "ירושלים של חרא" – אפשר היה למנוע בקלות אלמלא החליט ראש עיריית רמת גן כרמל שאמה הכהן להתערב ביד גסה ולצנזר את התערוכה בבוטות. כתוצאה מהתערבותו נסגרה התערוכה, אמנים ביקשו למשוך את עבודותיהם מהמוזיאון והמוזיאון עצמו נסגר, רגע אחרי שנפתח חגיגית ולאחר שיפוצים מושקעים שנמשכו שנים. הפיאסקו המשוגע הזה רשום על שמו של ראש העיר שאמה הכהן ולא יישכח במהרה. לאמנים זה לא עוזר כרגע, אבל סופ"ש של סולידריות יעזור.

ואכן, לאחר שרשרת האירועים של השבועות האחרונים במוזיאון רמת גן, ולאור סגירת התערוכה והמוזיאון, התאחדו מרבית הגלריות וחללי האמנות בתל אביב באקט למען השמירה על חופש הביטוי והאמנות ובמשך סופ"ש אחד בלבד, יציגו הגלריות המשתתפות את עבודותיהם של האמנים שלקחו חלק ובחרו לפרוש מן התערוכה "המוסד", תערוכת המריבה במוזיאון רמת גן שהובילה להתנגשות בין ראש העירייה ובין ההיגיון הבריא.

סופ"ש הסולידריות הינו יוזמה של ד"ר דניאל מילמן, פסיכואנליסט ופסיכולוג קליני המתגורר בתל אביב. מילמן הינו אספן אמנות, והעניק הרצאות במוזאון תל אביב לאמנות, מוזאון פתח תקוה לאמנות, ובמרכז לאמנות עכשווית תל אביב (CCA).

רשימת הגלריות המשתתפות: גלריה דביר, גלריה ברוורמן, גלריה גבעון, גבעון פורום לאמנות, גלריה הר-אל, גלריה גורדון, גלריה בנימין, גלריה רו-ארט, גלריה רוזנפלד, גלריה שלוש, גלריה אלון שגב, מגזין III יפו ספרים, קרן לאמנות נסימה לנדאו, גלריה אלמסן, גלריה נגה, גלריה עינגע, גלריה מנשר, גלריה מקום לאמנות. כל הגלריות המשתתפות יציגו לפחות עבודה אחת מידי אמנ/ית שלקחו חלק בתערוכה "המוסד" במוזאון רמת גן, שנסגרה לאור המחלוקת בין הנהלת המוזאון לראשות העיר.

• ❤ תרבות
• אמנות
• אמנות ישראלית
• גלריות
• חופש הביטוי
• צנזורה
• כרמל שאמה הכהן

• Facebook
• Twitter
• Email

הפרק האחרון של "סאות'פארק", "Band in China", משך תשומת לב אדירה ברשת: הוא העביר ביקורת חריפה על הנטייה של הוליווד להתאים את תכניה כך שלא יהיו פוגעניים כלפי סין ויכעיסו את הצנזורים של ממשלתה.

לא סביר שיוצרי הסדרה, טריי פארקר ומאט סטון, לא צפו את מה שקרה אחר כך, אבל כנראה שזה גם לא ממש הפריע להם: הפרק עורר את חמתם של אותם צנזורים בסין, והם מחקו כל זכר וירטואלי לסדרה המצליחה – קליפים, פרקים, דפי מעריצים ודיונים אונליין הקשורים ל"סאות'פארק" והתקיימו במרחב האינטרנטי הסיני.

התגובה החריפה הזו היא חלק ממדיניותה העקבית של סין, שכזכור לפני שנתיים צינזרה אזכורים לדמותו של פו הדוב לאחר שגולשים מקומיים השוו אותו לנשיא שי ג'ינפינג.

בימים אלה משודרת עונתה ה־23 של "סאות'פארק".

• המסך
• סדרות
• אנימציה
• תרבות
• צנזורה
• סין
• סאות' פארק