אולי יצא לכם להיתקל במהלך השבוע באינטרנט בפוסטר לסרט קולנוע חדש עם שם מפוצץ במיוחד – "הסרט המופרע בכל הזמנים". לצד השם הזה – ואיור אייטיזי משעשע – תוכלו למצוא ציטוטים מביקורות בחו"ל כגון "איך משהו מזה חוקי?" ו-"תעוזה שומטת לסתות", וגם קרדיט תמוהה לשחקנים מאט ג'ונסון וג'יי מק'קרול בתפקיד… מאט ג'ונסון וג'יי מק'קרול. מה קורה כאן בעצם? מה זה הסרט הזה? מי האנשים האלה? ואיך נבחר לו השם העברי המוזר הזה? כדי לענות על כל השאלות הללו, נצטרך לחזור אחורה כמעט עשרים שנה לסדרת אינטרנט קנדית איזוטרית בשם "נירוונה הלהקה התכנית". זה סיפור על חברות, מוזיקה, ורפרנסים קנדיים ספציפיים במיוחד. בואו איתנו למסע בזמן.
>>לספייס הזה יש בולז: "שגעון בחלל" לימדה אותנו מה זה פארודיה

סיפורינו מתחיל ב-2007 בטורונטו, אז שני חברים בשם מאט וג'יי התחילו סדרת רשת בשם "נירוונה הלהקה התכנית". הקונספט של התכנית היה די פשוט: מאט וג'יי מגלמים את עצמם כחברים בלהקה בשם "נירוונה הלהקה". הם לא מודאגים יותר מדי מכל העניין הזה של חזרות, כתיבת שירים או הקלטות, אלא רק בהשגת הופעה במועדון "הריבולי" שבטורונטו. הפרקים כוללים בדרך כלל איזו מזימה מסובכת להשיג את ההופעה, הרבה סצינות מאולתרות והרבה אינטרקציות עם אנשים שלא יודעים שהם חלק מסדרת רשת.

הפורמט הבסיסי הזה עובד מאוחר יותר לתכנית טלוויזיה בערוץ VICELAND הקנדי, אך כיום שתי הגרסאות של התכנית לא זמינות לצפייה ביוטיוב או אתרי אינטרנט אחרים באופן רשמי – מה שיצר שוק שחור של מעריצי "נירוונה הלהקה", מעבירים קבצים של התכנית, משל היו קלטות בוטלג. שזה די פאנק רוק, כשחושבים על זה.שתי הגרסאות של הסדרה זכו לאהדה בקרב יודעי דבר, אך לא הפכו לתופעה של ממש. רק שבינתיים, מאט ג'ונסון החל לפתח קריירה קולנועית.

לאחר סרטו הראשון, המוקומנטרי "The Dirties", ג'ונסון ביים את "Operation Avalance" – סיפור בדיוני על זיוף הנחיתה על הירח שזכה למעמד קאלט מסוים. ב-2023 ג'ונסון כתב, ביים וכיכב ב"בלאקברי", סרט ביוגרפי על עלייתו ונפילתו של הטלפון הנייד שהיה לאבא שלכם בתחילת המילניום. למרות הנושא האיזוטרי, "בלאקברי" הוא סרט מעניין, מצחיק ומותח עם הופעות מצוינות של ג'ונסון, ג'יי ברושל וגלן הוורטון ("פילדלפיה זורחת"), והצלחת הסרט העניקה לג'ונסון את היכולת ליצור את פרויקט החלומות האמיתי שלו – עיבוד קולנועי ל"נירוונה הלהקה התכנית".

מה שמחזיר אותנו שוב לשאלה: מה זה לעזאזל הסרט הזה? ובכן, הוא עדיין לא יצא בארץ (נכון לעכשיו התאריך המכוון הוא ה-30.4, אבל בישראל אי אפשר לדעת בוודאות), אז אנחנו לא לגמרי ידעים ולא לגמרי רוצה לספיילר. לפי הטריילר ותקציר העלילה, הסרט ממשיך את עלילת הסדרה, כאשר מאט וג'יי עדיין מנסים להשיג את ההופעה ב"ריבולי" – הפעם בעלילה שכוללת פרודיה על "בחזרה לעתיד", כולל מסע בזמן שמחזיר אותם לשנה הרחוקה של 2008, עידן הגות'ים והקרינג'. לפי הביקורות והבאז באינטרנט, מדובר בהחלט בסרט "מופרע" (אולי לא "המופרע בכל הזמנים", אבל עדיין), קומדיה מטורפת שמשלבת פעלולים מרשימים, סצנות מצלמה נסתרת עם שחקנים-לא-מודעים, רפרנסים נוסטלגיים, בדיחות פרטיות והרבה הרבה חברות.

מוטיב חוזר בשיח האינטרנטי על הסרט הוא החברות בין מאט וג'יי, המכונה לרוב "בירד" על ידי מאט. יש משהו נוסטלגי בסרט על סתם שני "באדיז", וזה לא פלא שהם זכו להשוואות לצמדים איקוניים כמו ויין וגארת' מ"עולמו של ויין" או הארי ולויד מ"טיפשים בלי הפסקה". מה שמחזיר אותנו לשאלה האחרת – מה הקטע עם השם העברי הזה? קצת קשה שלא להזדהות עם המפיקים המסכנים שהיו צריכים לנסות למכור את הפרויקט המגוחך הזה, בעל שם שהוא בעצם בדיחה, ולנסות לשווק אותו לקהל רחב שאין להם שום ידע על הסדרה. אז נכון, זה אולי לא הסרט המופרע בכל הזמנים, אבל "סרט מצחיק כזה עם שני קנדים שאתם לא מכירים, אבל קצת מזכירים דמויות שהכרתם, ועושים דברים ממש מטורפים" היה שם פחות טוב.

אז מה העתיד צופן לשני הקנדים המוזרים האלה? הפרויקט הבא של ג'ונסון כבמאי נשמע רציני הרבה יותר: סרט ביוגרפי של על חייו של השף אנת'וני בורדיין בגילומו של כוכב "נשארים לחג" דומיניק ססה. מק'קרול, מוזיקאי מוכשר במציאות, שימש כמלחין לסרטיו השונים של ג'ונסון ומספר סרטים אחרים. אני בעיקר מקווה שהם נהנים מהתקופה הזאת שלהם כנערי IT של האינטרנט – שני בחורים מוזרים שעברו מסדרת רשת בכלום-תקציב, לסרט קולנוע עם הפצה בינלאומית, וכמות אדירה של סרטוני מחווה בטיק-טוק ממעריצים ומעריצות. יו גו גאיז! ותראו איזה יופי, לא אמרנו מילה אחת על קורט קוביין. אה, רגע… שיט.

• המסך
• קומדיה
• קולנוע
• יוטיוב

כעשר דקות מתחילת הסרט נכנסה לאולם חבורה רעשנית של כשבעה ילדים. הם התיישבו בשורה 7, שתי שורות מעלי, האירו את המסך בפנסי הטלפונים שלהם ודיברו בקול רם. קיוויתי שזה זמני, עד שהם יתחילו להתרכז בסרט, וחיכיתי. אבל הם המשיכו להרעיש. הערתי להם, בהתחלה בנימוס, ואחרי כן בכעס. זה לא עזר. חשבתי לצאת מהאולם ולבקש את כספי בחזרה, אבל נסעתי חצי שעה באוטובוס כדי להגיע לקולנוע. לא חשבתי לגשת לסדרנים, כי לא רציתי להפסיד סצנות מהסרט, מה גם ששמעתי שסדרנים מפחדים מחבורות ילדים, ושפנייה אליהם לא תועיל. האמת היא שגם שתי נשים שישבו מצידו השני של המעבר דיברו בקול רם, וגם הן התעלמו מבקשתי להפסיק.

>> "פרויקט הייל מרי" נראה כמו מארז סרטים לחג. זאת לא מחמאה
>> הבריחה אל החופש: 10 סרטים בנטפליקס שחוגגים את החירות
>> זאת אמנות: 12 סרטי ארט-האוס מומלצים שמתחבאים לכם בנטפליקס

בשלב מסוים נכנסו שתי צעירות והתיישבו לידי, וכעבור כמה דקות יצאו – כנראה הבינו שטעו באולם. ואז יצאו גם שתי הנשים שישבו בהמשך השורה. הן היו היחידות באולם הכמעט ריק ששמרו על שקט. הן כנראה השתעממו. וכל הזמן הזה הילדים המשיכו להרעיש. נזכרתי במשהו שעשיתי פעם בסינמטק, ונעמדתי. הילדים מאחורי אמרו "סליחה, את יכולה לשבת?". אמרתי שאשב אם יפסיקו לדבר. הם הסכימו. זה עבד כמה זמן, ואז הם שוב החלו לדבר בקול רם. קמתי שוב. הפעם הם צחוק עלי ותיבלו במילות גנאי. נשארתי עומדת עד סוף הסרט.

האורות באולם נדלקו מיד עם תחילת כותרות הסיום, אף שעל המסך נראו סצנות נוספות. הילדים מיהרו לרדת במדרגות ליציאה, והאחרון שבהם עצר לידי והתנצל. כשיצאתי פניתי לסדרנית נחמדה ותיארתי לה חלק קטן מהחוויה שלי. הוספתי ש"הכלה" זה לא סרט לילדים ושבכלל לא היה צריך לתת להם להיכנס. היא אמרה שכל עוד אין הגבלת גיל, אין להם מה לעשות. בדקתי – הסרט מוגבל מגיל 14, והתרשמתי שלפחות חלקם עדיין לא הגיעו לגיל הזה. כל זה קרה אתמול בפלאנט איילון.

בחרתי לפתוח את הביקורת שלי על "הכלה!" בתיאור חוויית הצפייה הקשה, קשה מהרגיל בבתי הקולנוע בישראל, כדי להבהיר שלא זכיתי לראות את הסרט כראוי. התעקשתי להישאר באולם כי התרשמתי שהוא ייחודי ומעניין, אבל אני לא יכולה להעיד אם הוא עובד רגשית, כי הרגש המרכזי שחשתי היה תסכול משולב בעצבנות. בשלב זה כבר ידוע ש"הכלה!" נכשל קשות בקופות, אחרי שזכה לקבלת פנים מעורבת מהמבקרים בחו"ל. עם זאת, אני מאמינה שהוא יזכה להערכה מחודשת ויש לו פוטנציאל להפוך לסרט קאלט.

"הכלה!" הוא סרטה השני באורך מלא של מגי ג'ילנהול כתסריטאית/במאית, אחרי "הבת האפלה" המעולה, ואני מאוד מקווה שהיא תמשיך ליצור סרטים כי היא ללא ספק קולנוענית מחוננת. בקרדיטים כתוב שהסרט מבוסס על "פרנקנשטיין" מאת מרי שלי, אבל ג'ילנהול כתבה תסריט עצמאי לחלוטין שרק משתמש בדמות של המפלצת. אם כבר, השראה מהותית יותר היא "כלתו של פרנקנשטיין" של ג'יימס ווייל מ-1935, מהטובים שבסרטי המפלצות הפיוטיים של שנות השלושים. לכן ג'ילנהול העבירה את הסיפור ל-1936 – עידן סרטי המפלצות של אולפני יוניברסל (יש בסרט רפרנס בולט ל"פנטום האופרה") וגם של סרטי הגנגסטרים והקומדיות המזמרות של אולפני וורנר (שהפיקו את "הכלה!").

ג'סי באקלי בהופעה מזהירה מגלמת את מרי שלי, שממשיכה לספר את סיפורו של היצור הטראגי יותר ממאה שנה אחרי שנוצר מחלקי גופות על ידי דוקטור פרנקנשטיין, והפך לאיש הכי בודד בעולם. פרנק (כריסטיאן בייל, כמעט בלתי מזוהה) מגיע לביתה של דוקטור יופריוניוס (אנט בנינג) ומבקש ממנה ליצור לו בת זוג. יחדיו הם מוציאים מהאדמה את גווייתה של איידה (באקלי) וכשזו מתעוררת לחיים היא יוצאת עם פרנק למסע בריחה ברחבי ארה"ב, כשבעקבותיהם דולקים צמד בלשי משטרה (פנלופה קרוז ופטר סארסגארד, הנשוי לבמאית). כן, זה סיפור אהבה, כפי שאומרת שלי כבר בהתחלה. הנשמה הרומנטית של פרנק נחשפת כשהוא צופה בקומדיות מוזיקליות בכיכובו של רוני ריד (ג'ייק ג'ילנהול, אחיה של הבמאית), ומדמיין את עצמו במקומו – מה שאומר שיש בסרט לא מעט סצנות מוזיקליות.

הסיפור משלב מוטיבים עלילתיים מסרטים וז'אנרים שונים, בהם "בוני וקלייד" ו"ג'וקר", אבל שילובם ונטיעתם בקרקע שונה מעניק להם משמעויות חדשות, עם גוון פמיניסטי ברור, לפעמים מודגש מדי. הסיפור לא לגמרי זורם, אך אפשר לומר שסיפורה של אישה שנוצלה בחייה ובמותה הוא במהותו סיפור על שבר, שמזמין נרטיב שבור. עם זאת הופעתה הפרועה של באקלי מגובשת לעילא, ובייל מפנה לה את מרכז הבמה בהופעה מאופקת וככל הנראה נוגעת ללב.

הבימוי פרוע כמו הגיבורה, העריכה גם, והצילום של לורנס שר ("ג'וקר") ניחן ביופי אפל. הפסקול הסימפוני שהלחינה הילדור גונאדוטיר ("ג'וקר") יפהפה, ולא פעם מתנגש עם התמונה ליצירת קונטרפונקט רגשי. כבוד למפיקות הישראליות טליה קליינהנדלר ואסנת הנדלסמן-קרן, שנכנסו להרפתקה כה אמיצה (ויקרה). אני ללא ספק אצפה בסרט שוב. משערת שבתנאי צפייה משופרים אוהב אותו אף יותר.

3.5 כוכבים
The Bride! בימוי: מג'י ג'ילנהול. עם ג'סי באקלי, כריסטיאן בייל, אנט בנינג, פנלופה קרוז. ארה"ב 2026, 126 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• אימה

קצת חדשות טובות לא יזיקו לשוחרי התרבות שיושבים כבר יותר מחודש בבית בזמן שהתיאטראות, מועדוני ההופעות ובתי הקולנוע סגורים ומסוגרים, אז קצת חדשות טובות הם יקבלו: קולנוע לב מצטרף אל מוסדות התרבות שנפתחו מחדש בזמן המלחמה במתכונת מצומצמת (עד 50 איש לאיוונט במקום סגור), ויהיה פתוח החל מהיום (שישי, 3.4).

>> אינטימי בצוותא: תל אביב חוזרת אל הבמה. אבל ממש בקטנה
>> האירוע לא הסתיים: מוזיאון ת"א מציע סיור לשעת חירום במרתפים

אז נכון, ספק רב אם הקרנות סרטים ל-50 איש זה מה שיעזור לקולנוע לב, שספג כמו כל מוסדות התרבות הפרטיים בארץ הפסדים כבדים בחודש מרץ ואובדן הכנסות דרמטי סביב פורים ופסח, אבל בקולנוע לב אוהבים קולנוע, והאהבה לקולנוע דוחפת לפתיחה המחודשת, בהתאם להנחיות פיקוד העורף, גם אם אין בה היגיון כלכלי כלשהו. גם בתי הקולנוע של לב ברעננה ובאבן יהודה נפתחים מחדש באותה המתכונת.

ביןהסרטים שחוזרים אל המסך הגדולכבר היום תוכלו למצוא את להיטי עונת הפרסים הגדולים, "קרב רודף קרב" ו"מרטי סופרים", כשלצידם גם הסרטים "אנקת גבהים", "רדיו בריסל", "השגעון שלנו", "להתאהב ברומא", וסרט האנימציה לכל המשפחה "להעז בגדול". בשלב זה עדיין לא עולים שם סרטים חדשים שפספסנו בחודש האחרון בגלל המלחמה, ויש לקוות שגם זה ישתנה בקרוב, כי אם אפשר לפתוח את הקניונים כרגיל ואם אפשר לערוך תפילות המוניות בבתי כנסת, אפשר גם לאשר לבתי הקולנוע לארח כמה מאות צופים.

אגב, אם כבר מדברים על קולנוע לשוחרי הקולנוע, אז בין מוסדות התרבות שחזרו לפעילות מצומצמת אפשר למצוא גם את קולנוע יפו הקטן והמתוק, שם יוקרנו מחר (שבת, 4.4) הקלאסיקות "הירושימה אהובתי", "ביג לבובסקי" ו"ליידי בירד". יש מספיק פופקורן לכולם.

• מלחמת איראן
• המסך
• קולנוע
• קולנוע לב

הילדים בבית כבר חודש, לא לומדים כלום כבר שש שנים שלא דרך יוטיוב וטיקטוק, מכורים למסכים כמו לקראק משובח, ואם כל זה לא מספיק גרוע, הם כבר שבוע בחופש ומסתכלים עליכם במבט מוזר. זה בדיוק הזמן להכיר להם את עולמו המופלא של הקולנוע – תגידו להם שזה כמו לראות 100 ריליסים רצופים שמספרים סיפור – ויש לנו בדיוק את הסרטים שיחווטו להם את המוח מחדש במהלך חול המועד. מווהאהאהאה.

>> בואו נעוף יחד: 10 הפתיחים הכי נצחיים של הטלוויזיה החינוכית
>> נכנעים למסכים: 12 סרטי ילדים מומלצים במיוחד לצפייה בדיסני+

1. ספיידרמן: ממד העכביש

תסריט מושלם, פרשנות חדשה לדמות מוכרת, סגנון אנימציה ייחודי שאת ההשפעה שלו באנימציה ההוליוודית אפשר לראות בסרטים מהשנים האחרונות, ואחד ספיידרהאם. סרט שהוא כיף אדיר לכל גיל, עם או בלי הערצה קודמת לאיש העכביש. הסיקוול בדרך אז אם עוד לא ראיתם – זה הזמן להשלים.
להשיג: בנטפליקס

2. חסידודס

מסיבות שאינן ברורות לי סרט האנימציה הכיפי לאללה הזה עדיין לא הפך לסרט קאלט, אבל מי יודע מה צופן העתיד. התקציר: עובד מסור בחברת משלוח שהוא גם במקרה חסידה יוצא למסור תינוקת להוריה, לצד נערה שגדלה בחברת חסידות. המדבבים הם אנדי סמברג, קלסי גרמר, קי ופיל וג'ניפר אניסטון. זה משונה כמו שזה נשמע אבל תסמכו עלינו, מדובר ביציאה מבריקה וקורעת מצחוק.
להשיג: בנטפליקס

3. אי.טי – חבר מכוכב אחר

כבר יותר מארבעים שנה שהקלאסיקה המשפחתית של סטיבן ספילברג מחממת את ליבם של ילדים והוריהם, ועל הדרך גורמת להם לבכות יחד. למי שחי מתחת לסלע בעשורים האחרונים, נזכיר שזהו סיפור על חברות מפתיעה בין הילד אליוט לחייזר הקטן והידידותי אי.טי. אליוט ואחותו הקטנה עוזרים לאי.טי להסתתר מפני המבוגרים עד שיצליח ליצור קשר עם משפחתו ולחזור הביתה, אבל כמובן שדברים משתבשים בדרך.
להשיג: בנטפליקס

4. מואנה

אחרי תקופה לא קלה בתחילת המילניום, בעשור שעבר חזרו באולפני האנימציה לספק להיט אחר להיט. "מואנה", שמתרחשת באיי פולינזיה באוקיינוס השקט, הוא אחד הטובים שבהם וכנראה המרהיב ביותר מבחינה ויזואלית. על הבימוי הופקדו שניים מהבמאים הגדולים בתולדות האולפן – רון קלמנטס וג'ון מאסקר, שאחראים בין היתר גם ל"אלאדין" ו"בת הים הקטנה". האנימציה יפהפיה, השירים שכתב לין מנואל מירנדה ממכרים כמצופה והמדבבת בתפקיד הראשי – אאולי'אי קרוואלהו – גנבה את ההצגה לדוויין ג'ונסון וג'מיין קלמנט. בגרסה העברית תוכלו לשמוע את משי קליינשטיין ומירי אלוני(!).
להשיג: בדיסני +

5. מפלצות בע"מ

פיקסאר אחראיים לכל כך הרבה הצלחות וסרטים מהוללים שהסרט הזה נופל לפעמים בין הכיסאות – וחבל, כי הוא לגמרי אחד מהמהנים והחכמים ביותר שהאולפן יצר. בעיר שמאוכלסת על ידי מפלצות במגוון צורות, גדלים ומרקמים, סאלי (ג'ון גודמן) ומייק (בילי קריסטל) הם הצמד הכי מצליח במפעל שבו מפלצות מפחידות ילדים כדי לייצר אנרגיה. הבעיות מתחילות כשלעיר נכנסת בטעות ילדה חמודה, שגורמת לסאלי לתהות האם יש דרך מוסרית יותר לתחזק את אורח החיים של העיר כולה.
להשיג: בדיסני +

6. מרגלים לא רגילים

זהו סרט שבו וויל סמית' הוא מרגל על שהופך ליונה. נחזור שנית – וויל סמית'. יונה. עם דוגמה של עניבת פרפר קטנה בנוצות. כן, באמת. בסרט הזה של אולפני Blue Sky (שדיסני קנו וסגרו כמעט מיד. סיפור דפוק, תגגלו) יש כל כך הרבה דברים מגניבים: סצנות ג'יימס-בונדיות, מדע בדיוני משוגע לגמרי, בדיחות טובות וגם את טום הולנד. ואת וויל סמית'. בתפקיד יונה.
להשיג: בדיסני+

7. הנזירות בלוז

לפני שנים רבות, כשלוופי גולדברג היו עוד עיסוקים מלבד להגיד דברים מוזרים בטלוויזיה כל חודש-חודשיים, היא כיכבה בקומדיה הזו בתפקיד זמרת מועדונים שמסתתרת מפני מאפיונרים במנזר. זה אולי תקציר שנשמע כמו בדיחה, אבל הסרט הזה מוציא ממנו את המקסימום עם תפקיד אייקוני של מגי סמית', סצנות מוזיקליות אדירות ותסריט שבדרך נס שרד את מבחן הזמן (ברובו). מעריצים מושבעים יכולים להמשיך גם לסרט ההמשך, שהוא מוצלח פחות אבל עדיין בסדר גמור.
להשיג: בדיסני+

8. השכן הקסום שלי טוטורו

מחפשים אלטרנטיבה איכותית, רגועה ומהורהרת יותר לסרטים הילדים הרועשים של הוליווד? בנטפליקס תמצאו את כל הספרייה של אולפני ג'יבלי היפני האגדיים. "טוטורו" הוא אחד הסרטים היותר נגישים בקטלוג שלהם, שלא מעט כותרים בו עלולים מעט להפחיד או לצלק לגמרי צופים רכים בשנים. הסיפור מינימליסטי ואווירתי ברובו, אבל אם תתעקשו על תקציר נספר ששתי אחיות עוברות לגור עם אביהן בכפר בזמן שאמן מאושפזת בבית חולים, ומתיידדות עם הרוחות והיצורים המיוחדים בטבע שמסביב לבית החדש.
להשיג: בנטפליקס

9. מוליכי הזאבים

לשירות אפל טי.וי פלוס אין המון תוכן קולנועי שזמין במסגרת הספריה וללא תשלום נוסף – אבל "מוליכי הזאבים" רחוק מלהיות בחירת פשרה. הסרט שיצרו טום מור ורוס סטיוארט לא דומה לשום דבר אחר בעולם האנימציה כיום, מלבד סרטיו הקודמים של מור. זוהי אגדת פנטזיה מלאת רגש ואהבה, המעוצבת בהשראת אמנות קלטית עתיקה, אמנות מימי הביניים ותחריטים מהמאה ה-17 (שבה גם מתרחשת העלילה). הסיפור, בגדול: רובין האנגליה מגיעה עם אביה לכפר סקוטי המוקף יערות ומפתחת קשר מיוחד ועוצמתי עם נערה מהיער, השייכת לשבט של אנשים שהופכים לזאבים בשעות הלילה.
להשיג: באפל טי.וי.

10. משפחת וילובי

סרט אנימציה מקורי של נטפליקס שמציע אלטרנטיבה מרעננת לדיסני ושות'. משפחת וילובי הייתה פעם שושלת של הרפתקנים, אבל בימים אלה התחביב העיקרי שלהם הוא הזנחה הורית. הילדים ורודי השיער מחליטים לנקום ושולחים את ההורים שלהם לחופשה רצופת סכנות, כשבינתיים נשארת להשיג עליהם אומנת טובת לב (מאיה רודולף). הכל כאן מרגיש כמו סיפור של צ'ארלס דיקנס על אסיד, בקטע טוב. כמו כן, ריקי ג'רוווייס מדובב את המספר, שהוא בעצם חתול.
להשיג: בנטפליקס

11. המספריים של אדוארד

אחד מהסרטים הטובים בקריירה של טים ברטון הוא מעין עיבוד לפרנקנשטיין, כשבתפקיד המפלצת ג'וני דפ מלא צלקות, שיער נפוח וסכינים במקום ידיים. האגדה העצובה והיפה משלבת עיצוב גותי עם אסתטיקת אמריקנה קיטשית של שנות החמישים ונהנית מצילום נהדר, מוזיקה נהדרת של דני אלפמן והופעות מרגשות של וינונה ריידר ודיאן ויסט. על הנייר הסרט מתאים לגילאי 13 ומעלה, אבל ילדים צעירים יותר, רצוי מהסוג הרגיש והאמנותי, כנראה ייהנו ממנו גם, עם קצת תיווך מההורים.
להשיג: בדיסני+

12. ביג

פנטזיית ההתבגרות של כל ילד וילדה הפכה לסרט סופר חמוד בכיכובו של טום הנקס, שהוא חווית צפייה מושלמת למבוגרים וילדים כאחד. ג'וש בן ה-13 מביע משאלה להפוך למבוגר, ולמרבה ההפתעה זוכה במשאלתו כשהוא מתעורר בגוף של גבר בן 30. בתור מבוגר הוא זוכה לעשות כל מה שילד היה רוצה – מוצא עבודה בחברת צעצועים, מכיר חברם חדשים ומבלה כרצונו, אבל כמובן שיש גם מכשולים ושיעורים לחיים ללמוד. אה, וכן, העלילה הרומנטית די מטרידה. אולי שווה לנצל את ההזדמנות לשיחת חינוך עם הילד/ה.
להשיג: בדיסני+

• המסך
• סרטים
• קולנוע
• עם הילדים
• סרטי ילדים
• פסח
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 941 // הקונצנזוס האחרון
• נטפליקס
• דיסני+
• אפל טיוי

האפוס האינטרגלקטי התזזיתי והאופטמי להפליא הזה מחבר בין ריאן גוסלינג עם יצור אבן חייזרי וידידותי כדי להציל את הגלקסיה מאירוע קטסטרופלי. זוהי הוכחה, אם בכלל היה צורך בה, שבלתי אפשרי שלא לאהוב את הכוכב ההוליוודי – אפילו אם יש לכם לב מאבן. עם שילוב כמעט בלתי ניתן להתנגדות של כריזמת סטיב מקווין ואדישות נוסח דרופי הכלב, גוסלינג מביא קסם אישי ויכולות קומדיה פיזית אל המדען-שהפך-למורה-שהפך-לאסטרונאוט-בעל-כורחו ריילנד גרייס, שמתעורר משינת חלל כדי לגלות שחבריו לצוות מתים, ושהוא נמצא בעומק כמה שנות אור לתוך משימה בכיוון אחד להצלת השמש הגוססת. והוא תיכף יתחיל להתמודד עם המשימה, ברגע שיבין איך לרחף בחללית מבלי לפצח לעצמו את הראש על לוח השליטה.

אם משימת ההוראה האחרונה של השחקן – דרמת ההרואין "חצי נלסון" מ-2006 – הסתיימה רע, הרי שזו הנוכחית נראית מבטיחה אפילו פחות עבור המדען המבולבל. "אני שם את ה-'נוט' ב'אסטרונאוט'", הוא מציין כש"פרויקט הייל מרי" קופץ לפלאשבק של 'מה שקרה לפני' ההמראה. לא היו אימונים, הוא מוחה. הוא אפילו לא עשה את "הקטע בבריכה". "העולם סומך עליך", משיבה אווה סטרט (סנדרה הולר), הראש הקשוח של המאמץ הבינלאומי של הרגע האחרון להציל את העולם. כדור הארץ מתכונן להשמדה קפואה, כך שהוא כנראה היה מת בכל מקרה.

כאן נכנס אותו חוצן מסתורי בצורת סלע, "רוקי", שעוגן לצד החללית של ריילנד ומבצע מגע ראשון. השניים מוצאים במהרה דרך לתקשר, ומאחדים את כישוריהם והידע שלהם למען מטרה משותפת. זהו הברומנס של השנה, כאשר אפקטים מעשיים ובובנאות מעניקים לחוצן הכי חביב מאז אי.טי תחושה של מוחשיות.

הבמאים פיל לורד וכריס מילר ("ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש") נשענים על רומן המקור של אנדי ויר, השייך לז'אנר המדע הבדיוני ה"קשה" (בערך), כדי להגביר את הכנות, אם כי מבלי להקריב את כל הדביליות. הקצב מהיר, למעט קטע איטי שבו ריילנד ורוקי בוחנים זה את זה.

כמו בעיבוד שלו ל"להציל את מארק וואטני" – משימת חילוץ נוספת מאת ויר שמתענגת על שיתוף פעולה וגילוי לא פחות מאשר על הריגושים העוצמתיים של הז'אנר – התסריטאי דרו גודארד מאתר נקודת איזון מושלמת בין הסיכון, הקומדיה והלב שבסיפור. זהו אינו מדע בדיוני עמוס פילוסופיה ברוח "שמש" (2007) או "סולאריס" (1972), אלא קרוב יותר ל"ריצה שקטה" (1972) בחגיגה שלו של תושייה וחוסן. תפנית במערכה השלישית משנה הכל, אבל גם שום דבר לגבי הרגשות שלנו כלפי מעשי הגבורה של ריילנד.

הצילום האוורירי של גרייג פרייזר מעניק זוהר זהוב לחללי הפנים של הקפסולה. גם האפקטים המיוחדים נראים מפוארים: רקיעים רחבי ידיים בצבעי ספיר וטורקיז שהייתם עומדים בתור כדי לראות בפלנטריום, גם אם לא היה מצורף אליהם סרט. הפסקול הנהדר של דניאל פמברטון מהדהד את הרוח השמימית הזו.

עם גוסלינג והולר בחזית, לורד ומילר סיפקו הרפתקה קוסמית עם תקווה בלב וניצוץ בעיניים. זה שובר הקופות המד"בי שאנחנו צריכים בזמנים העצבניים האלה: המנון לחוסן ושיתוף פעולה שמחפש פתרונות ודוחה מצוינות ייחודית-אמריקאית, או אפילו אנושית – כדי לחגוג את האפשרויות הפשוטות של, ובכן, פשוט להסתדר קצת טוב יותר ביחד. כי לפעמים, זה באמת קשור לחברים שרכשנו לאורך הדרך.
הביקורת המקורית פורסמה באתר טיים אאוט העולמי.

• ביקורת סרטים
• ריאן גוסלינג
• קולנוע
• המסך
• מד"ב