"קורדורוי" היא לא סדרה טובה. לפחות לא בעיני. למעשה, עד השבוע, התקשיתי בכלל לקרוא לזה סדרה. זה היה אוסף דימויים, חלקם מעניינים יותר וחלקם הרבה פחות, משולבים בדרמה לא משהו, על דמויות שאי אפשר לאהוב, עם מנעד משחק שנע בין טוב (דר זוזובסקי), דרך סתמי (אריק ברמן) ועד נורא ואיום (דני רופ). אבל אז קרה פרק 6.

הלוואי ויכולתי לספר לכם על מה "קורדרוי" מספרת. כי וואלה, לא הבנתי. כלומר יש סיפור על צעירה שעובדת במשרד הייטק גנרי, מנהלת רומן עם העובד הנשוי שיושב לידה, עושה שלישיות עם החברה הכי טובה שלה וסלבס מזדקנים. אבל זה לא הולך לשום מקום. בטוויטר טענו שזו לא סדרה לבומרים וג'ן איקס, ושהיא מתעסקת בבדידות של הדור הצעיר בעולם המנוכר של היום. שבשבילם זה מראה שחורה לחיים שלהם. יכול להיות. לתחושתי זה היה יותר נסיון שלא התרומם לעשות "אופוריה" ישראלית (אירוני, בהתחשב בעובדה ש"אופוריה" האמריקאית בכלל מבוססת על סדרה ישראלית באותו שם שיצרו רון לשם ודפנה לוין, ושהופקה בהוט, שהפיקה גם את "קורדרוי"). בקיצור, כן, נו, צעירים, סמים, סקס, אתם יודעים. מה שעובד היום. רק שזה לא עובד. כי אין דבר פחות סקסי מניסיון לצאת סקסיים בכוח.

ואז, באמצע כל הכלום ושום דבר הזה הגיע פרק 6. הגיבורה, שחזרה מחופשה, מגלה שהמקום שלה נתפס על ידי עובד חדש – שלפחות אם לשפוט לפי המשחק המגושם שלו, נמצא איפשהו על הרצף. יש ויכוח, הרבה רעש, בכי למנהל, כל הדברים הלא מעניינים שהסדרה נתנה בשפע עד אותו הרגע. אלא שאז בבת אחת הכל משתה כשהוא אומר לה תוך כדי ויכוח "את רק רוצה לשבת כאן כדי שתוכלי לללטף לעובד שלידך בזין".

מה שקורה מאותו הרגע הוא כנראה עשרים הדקות הכי אפרוריות אבל גם הכי מצמררות שנראו בעברית בזמן האחרון. האופן שבו הסדרה מתארת את ההתנהלות של הסביבה הגברית מול הטרדה מינית שכזאת. האופן שבו הם מנסים להקטין את הבחורה, לאיים עליה, ללעוג לה. לקחת אותה כאילו ברצינות אבל בעצם לא לעשות כלום.

איך גבר יושב מולה, מקבל את הגרסה שלה באפטיות כאילו הוא קורא רשימת קניות, איך היא מוצאת את עצמה מנותקת חברתית. איך המטריד ממשיך לעבוד כרגיל. איך מכניסים אותה לחדר קטן מפוצץ גברים עם המטריד. איך כל הגברים האלו משחקים את המשחק ונותנים למטריד לא להתנצל, ואיך אף אחד לא סופר אותה. כי היא אישה, כי היא צעירה. כי היא מעיזה לשכב עם גברים.

אין פה דרמות גדולות, אין כאן איזה התפרצות עלילתית מפתיעה. רק תיאור קר וטכני של האופן שבו גבר יכול להטריד אישה צעירה ולהמשיך להתעקש על זכותו לא להתנצל. על האופן שבו מקומות העבודה ממשיכים לחפות על אנשים כאלו, במקום להיות קו ההגנה הראשון של הנשים, ועל אישה אחת, שמסרבת לקבל את התכתיבים, ומתעקשת להלחם עד הסוף, גם בסיטואציות בלתי אפשריות. וזה אולי עדיין לא הופך את "קורדורוי" לסדרת מופת, אבל הוא הופך אותה למשהו שכדאי לכם לראות.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• טלוויזיה ישראלית
• קורדרוי
• הדס בן ארויה
• הוט

מערכת היחסים של הצופה עם "קורדרוי", הסדרה החדשה מאת הדס בן ארויה, דומה בסוף למערכת היחסים של הגיבורה עם המאהב שלה: משהו קצת אסור, כזה שמתחיל במתיחת גבולות, אלימות ורמאות – עד שמתגלה קרקע בטוחה, לכאורה, להישען עליה לרגע, ולחוש ביטחון בים של אי ודאות ובלב של שבר אדיר. הפרק הראשון בוחן את הקהל, ובודק עד כמה רחוק אפשר ללכת מבלי שנעזוב: שלישיה, דני רופ בתפקיד היפר-בומר, אמיתות קשות על חיי ההייטק – הסדרה נוגעת כמעט בכל טאבו אפשרי שמעסיק את החברה הישראלית, בקצב של דור ה-Z. כלומר, במקרה ואתם דני רופים, קצב גבוה.

הסדרה עוסקת באיזשהו משבר, ואולי בגלל זה הצפייה בה מעמתת (אותי לפחות) עם כמה עובדות קשות לעיכול. אני מאמינה שבצפייה ראשונה חלק מהקהל יתפוס את דניאל כבחורה צעירה ופרועה שחיה חיים אקזוטיים ומרגשים, ושסתם יש לה כמה שריטות כמו לכל אחת – אבל זה רק מעל לפני השטח. ברור שהבעיה היא לא דניאל, אלא ההתנהלות של הסביבה שבה היא נאלצת לשרוד – להפעיל מניפולציות, לצרוך סמים, להתנהג לאנשים כמוצר צריכה של דייטינג – ההתנהגות שלה קשה ומעוררת רחמים, אבל יותר מהכל, הן מציאותית ותגובתית.

"אני הרגשתי בוז על הזוגיות שלהם, הרקובה", היא אומרת באחד המונולוגים. "לא רק שלהם, של רוב האנשים. הייתי מעדיפה למות מאשר לחזור עם פליטה על החולצה משיעור בייבי יוגה, להזדיין פעם ברבעון במיסיונרית. אבל אני לא יודעת אם אני אי פעם אהיה הבן אדם הזה. כאילו… לא יודעת מה זה אומר עליי. אני כאילו קצת מקנאה וקצת בזה, אתה מבין?"

הצפייה ב"קורדרוי", במיוחד בפרק הראשון, היא לא פשוטה. הסדרה מזקקת ריקבון אמיתי שאנחנו מכירים מחיי היום-יום, ומאלצת אותך להסתכל בלי להפנות מבט, בלי פילטרים. לשמוע ולראות איך חלומות מתנפצים, טרגדיות פוסט-מודרניות נופלות עליך בדיאלוגים ישירים ומעוררי רחמים, ההילוך גבוה כל הזמן. מכיוון והסדרה עוקבת אחרי חייה של דניאל, מה שמחייב אותנו לבלות עימה את רוב הזמן, ודמותה מכתיבה את הטון. מתגלים בה עוד צדדים שלב אחר שלב, שחושפים בתהליך כואב אך מעורר השתאות את המורכבות שלה ושל חייה. היא הרבה יותר מרעה או טובה, ומסבכת את קלישאת המדונה-זונה שוב ושוב, עד שבלתי אפשרי להאמין שפעם חשבת שהיא X. כי כמו בני אדם, היא הרבה דברים, כל הזמן. ובעיקר – יש בה משהו מאד מאד אנושי ונוגע ללב.

נראה שהסדרה מתייחסת בדיוק לסוגיה של עולם שמנסה לקטלג בני אדם כ"טוב" או "רע". בפרק השני, כשדניאל נחסמת מאפליקציית ההיכרויות כי שברה את קוד ההתנהגות של הקהילה (כלומר, הלכה מדייט שלא התאים לה. פשע לאור יום), היא זועפת: "באמאשלכם? אתם גרמתם לי להתנהג ככה ימינה שמאלה לאנשים". המשפט הזה אומר הכל – דניאל היא גיבורה לא חד-משמעית בעידן דייטינג ששואף למיין פרטנרים פוטנציאליים לשתי קטגוריות בינאריות. כלומר, אנטי-גיבורה. זו הצלחה לא מובנת מאליה כשמדובר בדמות של אישה צעירה בסדרת ביכורים. אנטי-גיבורה מעניינת שלא נופלת לקלישאות והיא בטח לא "מאניק-פיקסי דרים גירל"? כאן חשדתי.

"קורדרוי" מציגה בחכמה ובעדינות מה זה אומר להיות "מאניק פיקסי דרים גירל" עבור מישהו בחיים האמיתיים, מישהי שככה הסביבה שלה תופסת אותה. המושג הזה (שלצרכי נוחות, יכונה "מפד"ג"), מתאר תופעה בעייתית בכל המדיומים של סיפור פיקטיבי. זה טרופ עלילתי, בדיוני – אבל הוא נוכח במציאות. המבקר ניית'ן רבין טבע אותו בשנת 2005, ונדמה שגם כמעט 20 שנים אחר כך, הוא לא מפסיק להיות רלוונטי. המפד"ג היא כאמור, נערה – לא אישה, וזו לא סוגיה של גיל כמו שזו סוגיה של אישיות "לא בוגרת". ולפיכך – גם לא מאיימת.

השימוש במילה Manic חושף עוד נופך על הארכיטיפ – הדמות אמורה להיות אנרגטית, במצב של מאניה כלשהיא, אימפולסיבית – וכמובן, בניגוד לגיבור, כי תפקידה להניע אותו. למפד"ג אפשרות להיות מאנית בלבד – היא לא יכולה גם להיות דפרסיבית, כי היא חייבת גם להיות "דרים גירל". היא מעין מראה לגיבור, כל מה שהוא לא. התפקיד שלה הוא להבליט את האופי של הגיבור, כנראה גבר או לכל הפחות דמות בעלת מאפיינים גבריים מוערכים, ולהיות מקדם עלילה. ולגבי המילה פיקסי? האנושיות של המפד"ג מוטלת בספק. היא לא ממש בן אדם אמיתי. לכן, וגם בגלל ההקשרים המגדריים שלו, המושג נקשר מאד בהחפצה – היחס לסובייקט כאובייקט – היא נשארת נערת פיה מאנית חלומית.

מעבר לזה, המפד"ג היא אביזר להנעת עלילה יותר מאשר דמות עם חיים משל עצמה. דניאל היא וריאציה ביקורתית על המושג הזה – היא הגיבורה, ולכן היא מניעה את העלילה של עצמה. היא לא רק מאנית, היא גם דפרסיבית. היא לא פשוטה לקבלה והכלה, היא מציגה את מה שהוא לא "דרים גירל", שלרוב במקרה בורח מהמצלמה ומעינו של הגיבור (כן, זה בדיוק המבט הגברי). למרות שדניאל מתנהגת באימפולסיביות, היא מודעת לחלוטין למעשים שלה ולהשלכות שלהם. בפרק השני אפשר לראות את ההתייחסות הישירה של הסדרה לרעיון של המפד"ג: עידו, שמנהל רומן עם דניאל, מסביר לה שהיא חכמה. יש נימה של הפתעה בדבריו. הוא לא ציפה שהיא תהיה חכמה – הוא ציפה שהיא תהיה עוד מפד"ג. גם אני ציפיתי שדניאל, ולמעשה "קורדרוי" עצמה – יהיו מפד"ג. שמחה שלא החלקתי שמאלה.

"קורדרוי", HOT, חמישי 22:00 ב-HOT3, HOT VOD וב-NEXT TV

• המסך
• קורדרוי
• HOT
• סדרות ישראליות

• Facebook
• Twitter
• Email

1. הזהב

מה אפשר להגיד על הסליפ און הללו של וואנס שניתן להשיג רק באסוס? אנחנו אישית נותרנו חסרות מילים. הבהונות שלנו נמצאות במצב תחנון.282 ש"ח כאן

2. ז'קט בורדו באווירה של סופה

כי שרלינג ובודו הם זוג שנועד לחיות יחד.188 ש"ח ממש כאן

3. החרדלית

סרבל שמלתי בעל פוטנציאל חרישתי גבוה לחרוף ישראלי הוא מסוג הדברים שכדאי שיהיו לך בארון.123 ש"ח ממש כאן

4. עוד ועוד וורוד

אין צבע שנראה טוב יותר על קורדרוי מוורוד. פשוט אין.141 ש"ח כאן

5. צחורה כלבנה

קורדרוי לבן לא רק נראה יקר, הוא אשכרה כזה. ז'קט שכזה יעלה יקר אבל גם יהיה הכי שווה את זה בעולם.423 ש"ח ממש כאן

6. מעיל ירוק עד

אין מגניב כמוהו. באחריות.235 ש"ח כאן

7. חליפת הבורדו העוצמתית שתמיד רצית

והחלק הכי טוב – אפשר לפצל אותה לשני חלקים שעליהם תחרשי בנפרד.423 ש"ח כאן

8. שמלה וורודה

שהיתה שייכת לחנה'לה ושמלת השבת לו היא היתה גנגסטה.776 ש"ח כאן

9. פרפל ריין

הצבע האהוב עלינו על מכנסיים? קנינו!179 ש"ח ממש כאן

10. חולצה לעובדת

בעלת פוטנציאת חרישה גבוה יותר מכדי שתוכלי לתאר כרגע.330 ש"ח כאן

• קורדרוי
• חורף 2019
• אופנה
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

בלילה האחרון של 2014נסגר הקורדרוי. מאז לקוחותיו הקבועים משוטטים בחוסר ביטחון בהר סיני ובאוגנדה כפליטים במדינת אויב. הישועה הגיעה מוקדם מהצפוי, וב-5.2 צפוי אורן להשיק מקום חדש באותו החלל בשותפות עם נמרוד ניר, בנה של ג'ודי ניר מוזס שלום ששמו נקשר לאחרונה בפרשת השחיתות בעיריית רמת גן. תוחלת החיים של המקום תהיה מוגבלת לתקופה של בין שנה לשנתיים, היות וצפויות להתבצע בבניין עבודות שימור.

אז הכל למעשה היה ספין?

"חיפשנו מקומות אחרים, מצאנו לא מעט, אך לא ברמה ובמיקום של זה שהיה לנו. השקעתי את רוב הוני בשיפוץ כולל של המקום, כזה שמצדיק שינוי שם ומיתוג. המקום החדש יהיה יהיה סלוני יותר, יהיה בו ריהוט שונה, בר במיקום שונה לגמרי והרבה יותר מקומות ישיבה. זה יהיה בר קוקטיילים קטן ושובבי".

[tmwdfpad]

• תל אביב
• קורדרוי
• רן אורן
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

היום קצת קשה להאמין, אבל מי שנכח בערב הפתיחה של הקורדרוי בינואר 2011 יעיד שהיה מדובר במקום הלוהט של הרגע. 13 חביות גולדסטאר חוסלו באותו הערב על ידי קהל צמא, בעיקר לנוסטלגיה, שנהר למקום מתוך ניסיון נאיבי להחיות בו את המורשת המיתולוגית של הריף רף. הניסיון נכשל, כמובן, וכעבור כמה חודשים חצה ההייפ את הכביש אל הר סיני והתדר במתכונתו הישנה. האינטימיות שנוצרה כשהעומס ירד, אפשרה את התגבשותו של קהל לקוחות מצומצם אך נאמן. משוחרר מצלו של הריף רף, פרח הקורדרוי כבר שכונתי אידיאלי: מקום שאפשר פשוט להגיע אליו מבלי לתאם עם אף אחד מראש.

בסוף החודש ייסגר הקורדרוי ורן אורן (45), המייסד שלו ושל הריף רף, יופקד על מציאת בית חלופי לילדים האבודים שיפלטו לרחוב אלנבי. כמי שעבד ובילה במקומות שלו בשנים האחרונות, יצא לי להתוודע לאדם שמעבר לקריקטורה – אם כי זה לא הפך אותי למבולבל פחות. מצד אחד מדובר באיש יהיר למדי, אנטי טכנולוגי, השומר בקנאות על אורח חיים מיזנטרופי ומטפח באובססיביות את השיער שלו, כמו נער שלא מוכן להתבגר ומתבצר בבועה אנכרוניסטית משל עצמו. מנגד, הוא אחד השיכורים השמחים והרגישים שאני מכיר ("זה עושה לי הרגשה טובה כשאני רואה שההנאה שלהם אותנטית", הוא אמר לי פעם על חבורה של בחורים בחולצות סוף מסלול שנקלעו למקום בטעות), ואולי הכי מרשים – האדם היחיד בעיר שמסוגל לחסל שתי לאפות של בון טעם, זו אחר זו, ולהישאר בחיים.

"בניגוד לריף רף, בסגירה של הקורדרוי אין נטייה להאשים את הרשויות, ואין לי טענות כלפי השותפים שעבדתי איתם". מסביר אורן. "הסיבה הקונקרטית שבגללה אנחנו סוגרים היא תוכניות שיפוץ בבניין, אבל למעשה זה גם תירוץ לסגור את הפרק הזה, שלתחושתי מיצה את עצמו".

כשפתחת את הקורדרוי אמרת שאתה רוצה שהוא יהיה מעין אנטיתזה לריף רף. הצלחת?

"אפשר להגיד שהיחס שלי אל הריף רף הוא כמו היחס של ג׳וני ליידון לסקס פיסטולס. אני מכיר בחשיבות שלו אבל גם מאסתי במורשת הזאת. המוטיבציה העיקרית שלי בפתיחה של הקורדרוי הייתה למחוק את המורשת של הריף רף. הקסם שלו היה חד פעמי, ואני לא בנאדם נוסטלגי ולא אוהב מיתולוגיות. לדעתי הקמתי מקום שהוא מתקדם יותר, גם אם הוא משך אליו פחות אנשים, ואני גאה במורשת שלו".

ומהי, בעצם?

"הקמתי מקום ששרד 4 שנים ללא עזרה של יחצ"נים וכמעט ללא עזרה מצד התקשורת, אולי אפילו להפך. זה היה לגמרי מקום אינדיבידואליסטי ששיקף אותי".

היום העיר נמצאת בעידן שאפשר לכנותו ״פוסט היפסטרי״. מקומות כמו התדר והר סיני מעוצבים ומתכוננים בעיקר לחוויית המינגלינג, שצמחה מהמדרכה ברחוב גרוזנברג. אתה זוקף את זה לזכותך?

"אולי לחובתי. הר סיני והתדר לא מבינים את המהות של הריף רף. הם מנסים לרכוב על גל. אני לא בנאדם שרוכב על גלים, אלא מייצר גלים. בחיי הלילה, כמו בכל התרחשות תרבותית אחרת, יש את האנשים והמקומות שהם פורצי דרך, לפני המחנה, מבשרים על מגמה ומציגים אותה בצורה טהורה וחדשנית. כמובן שיהיו אחרי זה אנשים שמחקים, ובמובן מסוים גם גונבים את האלמנטים של המקום והופכים את זה לעניין הרבה יותר מסחרי. המינגלינג מעולם לא היה העיקר בריף רף, הוא היה תוצר לוואי אורגני. התדר והר סיני, שבכל אחד מהם ביקרתי פעם אחת, הפכו את זה לדבר עצמו, למהות, מבלי לצרף לכך שום תוכן. שנים שאני שומע על התדר, שואל אנשים איך היה להם שם, והם אומרים 'היה מפוצץ'. זה בלתי נסבל. הייתי בשנות ה־80 בהופעה של טוקסידומון במוזיאון תל אביב. כששאלו אותי איך היה, דיברתי על המוזיקה. איזה מן שיקול זה, אם היה מפוצץ או לא?״.

אתה כבר חושב על המקום הבא?

"אני ושותף שזהותו נשמרת בינתיים בסוד מתכוונים לפתוח מקום חדש בסביבות פברואר".

במה הוא יהיה שונה מהקורדרוי?

"הוא לא יבוא כאנטיתזה לקורדרוי, אלא כהמשך. אני רוצה לקחת דברים מהמורשת של הקורדרוי ולשכלל אותם. הוא יהיה מתקדם יותר מבחינת המוזיקה, הסאונד, העיצוב ומבחר האלכוהול".

הקהל של הקורדרוי לא ידוע בכיסו הרחב או באנינות הטעם האלכוהולית שלו. זה לא ידיר משם את חלקו?

"אולי. אני מסכים שיש צורך באבולוציה מסוימת. המקום החדש יהיה יותר עכשווי, ואני ארכך את התנגדותי העקרונית לכל העניין של פרסום ויחסי ציבור אינטרנטיים. אבל בכל מקרה, הגישה שלי מעולם לא הייתה מחושבת במובן של קבוצות מיקוד. המקום החדש יהלום יותר את צרכיי".

זה בראש סדר העדיפויות שלך.

"כן. בניגוד לאחרים, אני פותח בר בשביל עצמי. מקום שיענה על צרכיי הפיזיים והתרבותיים, מתוך תקווה שמה שירצה אותי ירצה גם אנשים נוספים. בר בשבילי הוא לא אמצעי ליצירת כסף או לצבירת תהילה ופרסום. זו זירת מבחן ליכולת ולמוטיבציה שלי לנהל סוג של דיאלקטיקה עם העולם שבתוכו אני חי. הרבה דברים שעשיתי במקומות שלי ושיקפו את דעתי האישית נתפסו בעיני אנשי אחרים כפרובוקציה – איור של דגל פלסטין על הקיר או חוג בית של בל"ד – אבל הם היו הדרך שלי לבדוק את סף הסובלנות וסף הפתיחות של הסביבה שלי לגבי קונספטים שהם לכאורה פוליטיים או חתרניים. זה מאפשר לי להציב מראה מול פלח אוכלוסייה תל אביבי, פוסט היפסטרי כמו שכינית אותו, שמתיימר להיות אינדיבידואליסטי ואנטי ממסדי".

אבל עדיין, בלי קהל בר לא יכול להתקיים. במיוחד היום. לא אכפת לך אם תיאלץ לסגור אחרי שנה?

"זה לא בהכרח סותר. אכפת לי מאוד. חשוב לי לפתוח מקום שלא יהיה משויך לטרנד מסוים ויעמוד במבחן הזמן".

לקורדרוי נכנס גבר תועה ושואל אם הוא הגיע לקוקיז. זוהי סצנה שחוזרת על עצמה בין שלוש לחמש פעמים בלילה. בזמן שאורן מכוון אותו, אני מחזיר את הלפטופ לתיק. "אני מבין שהראיון הסתיים באופן רשמי", הוא אומר וניגש למראה לסדר את השיער.

• תל אביב
• הר סיני
• קורדרוי
• רן אורן
• עירוני
• תדר