Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
ביולי 2017 התקיים בישראל אחד המופעים הגדולים של השנים האחרונות. בצל לחץ פוליטי כבד וכשברקע ציפייה גדולה של המעריצים בישראל שאליה לא הגיעה הלהקה כבר 17 שנים, הופיעה רדיוהד בפארק הירקון.
הקהל היה באקסטזה והביקורות שיבחו.שי סגל כתבה ב-Time Outאחרי ההופעה ש"הכימיה בין פיל סלוואי, אד או'בריאן, ג'וני וקולין גרינווד (בסיסט פנומנלי אגב) אבסולוטית ונועדה לשגר את הקול של תום יורק למרחקים […] החבורה של יורק עובדת כמו במפעל, כל אחד יודע את מקומו ויחד נוצרים רגעים אקספירמנטליים שלא בהכרח נשמעים בהקלטות האולפן".
עד כה מי שהיה שם ורצה לחוות שוב את ההופעה היה צריך להסתפק בהקלטות שטח וסרטוני סמארטפון ביוטיוב. לא עוד: הלהקה העלתה לאתר הרשמי שלה את ההופעה בשלמותה, והיא זמינה לגולשים כאן.
זה לא הדבר היחיד שחדש באתר של רדיוהד. מי שנכנס היום לאתר של הלהקהגילה את The Radiohead Public Library – ארכיון ענק של אלבומים, קליפים, שירים נדירים, סרטוני וידיאו מהופעות וחזרות ועוד. ההופעה בתל אביב רחוקה מלהיות היחידה שם, וחובבי רדיוהד אדוקים יכולים לבזבז זמן רב בשיטוט בין אינספור האייטמים בארכיון הזה במקום לגלול שוב את הפיד הנדוש.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הרגעים שלא תועדו: מאחורי הקלעים של הסרט על דודו טסה והכוויתים
דודו טסה והכוויתים נסעו ב-2017 לחמם את רדיוהד בארצות הברית, חמושים במצלמות פשוטות. הבמאית טל הייק לקחה חומרים שלא רואים בהם את רדיוהד בכלל והפכה את זה לסרט רוקנ׳רול
דודו טסה והכוויתים מחממים את רדיוהד בארה"ב, 2017 (צילום: ג'ושוע לואיס)
“אל תהיה כל כך צנוע, אתה לא כזה גדול", אמר פעם אבא שלדודו טסה. יחסית לסבא שלו, סאלח אל כוויתי, שהקליט בעיראק 50 תקליטים, ויחסית לרדיוהד שמכרו יותר מ־30 מיליון אלבומים, אבא של דודו צדק. ב־2011 יצא האלבום “דודו טסה והכוויתים" שבו הוא מבצע את המוזיקה של סבו ושל אחי סבו, וב־2017 טסה והכוויתים הוזמנו לשמש כלהקת חימום לרדיוהד בסיבוב ההופעות של הלהקה באמריקה ולנגן את אותה מוזיקה בת 100.
הם נדדו בין אצטדיונים במיאמי, ניו אורלינס וסיאטל והפתיעו את הקהל האמריקאי שקנה כרטיסים ללהקה הבריטית עם מוזיקה ערבית. ההתחלה הייתה לא קלה, אבל בהמשך המסע הם החלו לצבור ביקורות וציוצים נלהבים והקהל הגיב בהתאם. המסע הזהמתועד בסרט“דודו טסה והכוויתים: אל תהיה כל כך צנוע, אתה לא כזה גדול", שישתתף בתחרות הישראלית בפסטיבל דוקאביב.
דודו טסה והכוויתים מחממים את רדיוהד בארה"ב, 2017 (צילום: ג'ושוע לואיס)
את הסרט ביימה טל הייק, במאית ועורכת פרסומות, קליפים ופרומואים שזה סרטה התיעודי הראשון. היא הצטרפה למסע אחרי שהוא נגמר. “דודו ואני מכירים מהסט של הסרט ‘הכל שבור ורוקד' של נוני גפן שבו דודו שיחק ואני הייתי במאית שנייה. הוא פנה אליי יום אחרי שהם חזרו מאמריקה. הם לקחו איתם מצלמות פשוטות ותיעדו את כל התקופה שלהם שם. הוא שאל אם לדעתי אפשר לעשות עם זה משהו ועוד לפני שראיתי את החומר אמרתי לו שאני מאמינה שכן".
הייק צפתה בשעות רבות של חומרים מצולמים ומתוכם נולדה שעה של הרבה מוזיקה וקצת מתחים בין חברי הלהקה, בעיקר סביב הזמרת נסרין קדרי, אישה יחידה בין עשרה גברים שמרגישה שהיא לא לגמרי חלק מהחבורה. “לא היה ביניהם אף אחד עם אוריינטציה לעשייה קולנועית, ובתוך המון החומר המצולם גם חסר המון", מספרת הייק. "בחרנו ללכת עם החוסר הזה. יש למשל אירוע שמאוד ברור שהוא חסר בסרט ואנחנו מקבלים רק את הרגע שאחרי. אני אוהבת את זה". הכוונה היא לפעם שקדרי נשכחה מאחור בשדה התעופה של קנזס סיטי. מעצם העניין האירוע עצמו לא צולם, ובסרט נראה רק כעסה של קדרי מאוחר יותר במלון. “כמו שזה קרה בטעות, זה גם מתועד ככה", אומרת הייק.
ההיעדר בולט גם בתחילת הסרט, כשעם הגעתם לאצטדיון במיאמי תום יורק, סולן רדיוהד, אומר שלום לטסה, שאוחז במצלמה אבל דווקא אז מסיט אותה הצדה כך שרק קולו של יורק נשמע בפסקול. גם בהמשך לא נראה את אנשי רדיוהד, פרט לרגע קצרצר על הבמה בפארק הירקון אחרי כותרות הסיום. “זאת בחירה אינטואיטיבית של הלהקה לשמור על נימוס. הם לא באו לגנוב רגעים אינטימיים עם רדיוהד, הם התמקדו בחוויה שלהם", אומרת הייק.
מדוע הסרט בשחור־לבן?
“זאת בחירה אמנותית אסתטית. בשבילי היא קשורה לצבע שמגיע מהמוזיקה. הרגשתי שאני לא רוצה להתחרות בה. קודם כל זה סרט מוזיקה. זה רוקנ'רולי בעיניי. זה מעניק מעין קפסולה שמאפשרת תלישות ומניחה לך לא לחשוב כל הזמן על מה מותר ומה אסור. יש בשחור־לבן משהו שמנטרל מאבקים. היו אנשים שאמרו שאי אפשר יהיה למכור את הסרט ככה, אבל דודו אמר: נעשה סרט קטן שרק מוזיקאים יבינו". הייק מוסיפה שסרט המוזיקה האהוב עליה הוא “קונטרול", ביוגרפיה בשחור־לבן של איאן קרטיס, הסולן של ג'וי דיוויז'ן.
“דודו טסה והכוויתים" נפתח בהקלטה של ריאיון הרדיו האחרון של סבא סאלח מ־1978. “הוא ואחיו דאוד כתבו את היצירות שעד היום הן הקלאסיקה של המוזיקה העיראקית", מספרת הייק, "אבל כשעלו על זה שהם יהודים נאסר להשמיע את היצירות שלהם, והן מופיעות עד היום תחת שמות של אנשים אחרים. כשהמצוקה גדלה בתחילת שנות ה־50 הם עלו למדינת היהודים, אבל כאן אנשים לא רצו לשמוע את המוזיקה שלהם. הם היו מנודים שם ופה, אז הם נאלצו לפתוח חנות לכלי בית. לא חושבת שדודו העלה על דעתו שזה מה שיקרה כשיתחיל לשחק עם המוזיקה של סבא שלו – לעמוד על במה באמריקה עם מוזיקה ערבית, עם כל זה שאצל דודו זה בדם, זה דורש המון אומץ, גם מצד רדיוהד".
← הסרט יוקרן במסגרת דוקאביב בחינםבבית דני, סמטת כביר 4 תל אביב, שלישי (22.5) 20:30, ובכיכר התרבות, שד' תרס"ט 2 תל אביב, חמישי (24.5) 20:30
←סינמטק, שפרינצק 2 תל אביב, חמישי (17.5) 22:00 ושבת (26.5) 15:15, 42 ש"ח
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
חברי הלהקה טוענים כי השיר "Get Free" של דל ריי דומה מאד ללהיט שלהם משנת 1992. באופן אירוני, רדיוהד נתבעה בעבר מאותה הסיבה על דמיון בין 'קריפ' לשיר של להקת ההוליס
תום יורק, סולן רדיוהד (צילום: Mark Metcalfe/Getty Images)
להקת רדיוהד תובעת את הזמרת לנה דל ריי על דמיון בין השיר שלה "Get Free" לבין הלהיט שלהם משנת 1992, "קריפ". מעט אחרי הפרסומים אודות התביעה אישרה דל ריי את הידיעות בחשבון הטוויטר שלה. "זה נכון לגבי התביעה", צייצה. "למרות שאני יודעת שהשיר שלי לא שאב השראה מ'קריפ', רדיוהד חושבים אחרת".
It’s true about the lawsuit. Although I know my song wasn’t inspired by Creep, Radiohead feel it was and want 100% of the publishing – I offered up to 40 over the last few months but they will only accept 100. Their lawyers have been relentless, so we will deal with it in court.
דל ריי ציינה כי רדיוהד דרשו 100% מהתמלוגים, וכי בחודשים האחרונים היא הציעה להם עד 40% – כלומר, הפרשה הושתקה זמן מה. הפשרה שהציעה דל ריי עשויה להעלות תהיות בנוגע לטענותיה. היא הוסיפה כי חברי הלהקה סירבו להתפשר. "עורכי הדין שלהם היו נחושים, אז נתמודד עם זה בבית המשפט", סיכמה.
באופן אירוני, כשרדיוהד יצאו עם 'קריפ' הם נתבעו על גניבה ספרותית משיר של להקת ההוליס, “The Air That I Breathe" (שיצא ב-1974). אחרי פשרה שהושגה, רדיוהד נאלצו להוסיף את שמם של מי שהיו חתומים על השיר של ההוליס, אלברט המונד ומייק הייזלווד, ככותבים שותפים.
מה אתם אומרים, רדיוהד גנבה בעצמה את הלהיט הראשון שלה?
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
האיש שהביא את רדיוהד לתל אביב: "עד עכשיו הייתה רק האקספוזיציה"
אחרי אינספור הופעות, מקלקסיקו ועד אלט ג'יי, הביא ערן אריאלי את הגביע הקדוש של ההופעות - אבל עדיין לא מעכל את השנה האחרונה. אנשי השנה של טיים אאוט תל אביב 2017
[tmwdfpad]תשע שנים של עבודה קשה, אינספור הופעות – מקלקסיקו ודירהוף בבארבי לאלט ג'יי וטיים אימפלה, ואז, בקיץ האחרון אל מול 50 אלף מעריצים נרגשים בפארק הירקון, ערן אריאלי מנרנג'ה הביא לישראל את הגביע הקדוש של ההופעות:רדיוהד. מעבר לחוויה הקולקטיבית שעשתה לכל כך הרבה אנשים פה את הקיץ, הייתה פה גם אמירה אל מול תנועת ה־BDS – אולי לא מושלם פה, אבל הקהל הישראלי בהחלט יודע לתת חיבוק בחזרה.
יצא לך לרגש המון המון אנשים השנה. מה השלב שאתה התרגשת בו?
"שעה לפני ההופעה היה לי איזה מומנט כזה, שהייתי במשרד ונפל לי האסימון וזהו, אני לא עוסק בזה יותר מדי".
50 אלף איש ברדיוהד זה מה שערן, שהתחיל לעשות הופעות בבארבי לפני תשע שנים, חלם עליו?
"נו פאקינג וויי".
יש לך תובנה מיוחדת על הקהל פה?
"דה מור יו לוק דה לס יו נואו".
איך הייתה השנה שלך?
"נראה לי שאני אבין אותה רק בעוד שלושה שבועות כשאטוס לטוקיו לשבועיים ואכבה את הטלפון. אני לא מסתכל על מה שהיה ולא מנתח, מאמין שכל מה שהיה עד עכשיו זה רק האקספוזיציה".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
רדיוהד הציבו רף גבוה מאוד להסחות דעת מהמצב הפוליטי
בסטליסט היו רגעי התעלות, הכימיה בין חברי הלהקה הייתה אבסולוטית והווידאו ארט הוסיף עניין, אבל עם כל ההופעה המדהימה אתמול צריך לזכור מה עמד באוויר כל הערב
מופע קיץ גדול הופך לחומר הנפץ במטען שעומד בין ישראל לארגוני ה-BDS. וב"ישראל", הכוונה היא לחובבי רדיוהד המקומיים, אלה שחפים מפוליטיקה ומבקשים לעצמם כמה שעות שאין בהן דבר מלבדהתקהלות של מי שחפצים לשמוע מוזיקה. לכאורה זה עוד יום רגיל ולח בו מטיחים בנו את הכיבוש (ושלא יהיה ספק, מותר להטיח בנו את הכיבוש), אלא שעכשיו הלהקה לוקחת צד. לא של נתניהו ולא של תומכי חרם הצרכנים – אלא של מי שגדל על “The Bends”, התחרפן מ"OK Computer" וחשב ש"A Moon Shaped Pool" הוא אלבום יפה.
ככה זה מרגיש לקבל את התפקיד של הנבל בלי שביקשת אותו לעצמך, בהצגה שרצה שוב ושוב – הפעם במתכונת הכי חגיגית שלה. זה הפיק המשותף לנו, למחרימים הפאנטיים ובסופו של דבר – בגלל המעורבות של תום יורק – גם לרדיוהד. כולם זכו לליטוף קטן מהכאוס הציבורי הזה; יורק חירמן את המעריצים הישראלים (הפטריוטים והלא), BDS מצצו את הדם של רדיוהד ונשמעו חזק וצלול יותר מאי פעם ורדיוהד עמדה על הזהות היציבה שלה והראתה שלחצים מגורמים פטרוניים שווים ללא כלום כשהשיקולים הפנימיים מושכלים ופרטיים.
והם לא היו כאן 17 שנים. מאז הסינרמה, שנת 2000. היו להם הזדמנויות לחזור ואפילו קשרים משפחתיים (ג'וני גרינווד שנשוי לאמנית הישראלית שרונה קטן), אבל הם בחרו שלא. הסיבות, פוליטיות או לא, שמורות להם – ומתבקש לכבד אותן בימים בהם רדיוהד הודפת ארגוני שמאל רדיקלי, אינטלקטואלים, קולגות ואת שאר גורמי הלחץ שקרובים מאוד לקלחת התרבותית שלה (רשימה חלקית: קן לואץ', רוג'ר ווטרס, ת'רסטון מור, טונדה אדבימפה, אליס ווקר, סטיבן הוקינג). ליורק יש מסרים אחרים להעביר – אמנם פשטניים ועם פער בין הידע למעשה – אבל הוא נחרץ ולועג לכל מי שמתעקש לדחוק אותו לפינה. בתחילת השבוע כדור השלג הזה התגלגל למעין מיני קמפיין אנטי חרמות שיזם סולן R.E.M מייקל סטייפ, שהפך את החרמנות לאקסטזה.
חירמן את המעריצים הישראלים. תום יורק (צילום: אריאל עפרון)
רק בגלל אלה – המתח שנוצר מיום הכרזת ההופעה,ה"אנשים המזוינים" שסינן יורקלמפגינים בסקוטלנד, ההיענות המוגברת, הפראיות של טוקבקיסטים שטופי מוח,הראיון ל"רולינג סטון"– המופע בפארק הירקון מתרחש כמו נס, תוצאה של נצחון הרוח על כוחות כסחניים. השיח הציבורי, בצירוף העובדה שמדובר באחת הלהקות האהודות בהיסטוריה של הרוק הבריטי, הביאו את רדיוהד לבמה שלפניה נפרש אוקיינוס כחול של מזילי ריר, אסירי תודה – וזאת חתיכת פתיחה משמעותית להופעה. כל הופעה.
עם זאת, הקהל חצוי. קבוצה אחת מאמינה שתום יורק הוא משיח מודרני, שהאמנות תחתיו לעולם אינה כוזבת ושרדיוהד היא מעין גואלת של תרבות פופ חיוורת וריקנית. אבל יש גם את הקבוצה הנגטיבית, זאת שחושבת שרדיוהד זה חרא יומרני ומייבב. אלא שבמקרה הזה, גם שונאים התקפלו ועלו לרגל. עבורם המוזיקה היא עדיין הפרמטר האחרון, אבל זה לא משנה כשהאינסטינקט הפרובנציאלי הוא שיאהבו אותנו ונאהב חזרה.
אז הנה, אהבה מפעמת באירוע שהוא לא רטרו כמוגאנז אנד רוזס. לרדיוהד יש תוחלת חיים נדירה, היא יודעת לשמר את עצמה בלי עזרים פלסטיים, בלי גימיקים. היא מתרחשת בהווה, אלבום מוערך יצא לפני שנה ("A Moon Shaped Pool") ולמרות הדאון הכללי, יש לה אנרגיות לחלוק. כשיורק לא זז כמו נרקומן (חמוד) בקריז – הוא מתרכך ומתעדן, הופך חמאתי. ב"Daydreaming", שיר שיש בו איכויות מטאפיזיות, הקול שלו מרחף עד נמיר, נפרד מהלופ של הקלידים וחוזר לפי צורך.
כימיה אדירה. רדיוהד בפארק הירקון (צילום: אריאל עפרון)
הכימיה בין פיל סלוואי, אד או'בריאן, ג'וני וקולין גרינווד (בסיסט פנומנלי אגב) אבסולוטית ונועדה לשגר את הקול של יורק למרחקים, הרבה בזכות העובדה שאין שם סימנים לנרקיסיזם. החבורה של יורק עובדת כמו במפעל, כל אחד יודע את מקומו ויחד נוצרים רגעים אקספירמנטליים שלא בהכרח נשמעים בהקלטות האולפן. במרבית הזמן, הרוקנרול המסורתי מפנה מקום לצלילים הממוחשבים ויש הרגשה של מסיבה, עם פחות גיטרות ואורות אדומים ויותר סמפלרים ואורות כחולים. אין סמים בקהל, זה פארק הירקון ולא ארבע לפנות בוקר בברקפסט, אבל ברור שבתנאי שטח פחות מוקפדים החוויה היתה נחרטת כפסיכואקטיבית וההידלקות הייתה לא רק פוליטית.
הווידאו ארט הוא עוד חיזוק לדומיננטיות של האלקטרו. המסכים, שמציגים קלוזאפים עקומים וצורות אבסטרקטיות, נראים יותר כמו המסכים של פליינג לוטוס משל רדיוהד. זה מרגיז את האנשים שלא עומדים במקומות אסטרטגיים (מחוץ לשקעים), שהיו מעדיפים לראות תמונה חדה של המתרחש על הבמה ולא סרטוני אווירה (המלווים את כל סיבוב ההופעות הזה). למרות זאת, לשירים כמו “Let Down” ו"Lotus Flower" הארט מוסיף עניין.
רדיוהד בפארק הירקון (צילום: אריאל עפרון)
"Nude", השיר שיצא ב-"In Rainbows" (ושבוצע כבר בסיבוב הופעות של “OK Computer”), זוכה לחיוּת לא מוכרת. יורק קצת מזייף, אבל נשמע כמו אמא שמרדימה את הילדים שלה, הפלסטו שלו מנחם ומרחיק את המילים רוצחות החלומות האלה ("אל תטפח רעיונות גדולים/זה לא הולך לקרות"). השילוב עם הגיטרה של ג'וני, שאין בה כמעט אפקטים והיא גם לא מדויקת, עושה את זה מרגש מאוד. חוק מספר 1: לייב בלי פגמים הוא לייב גרוע.
אפשר להתווכח על הסטליסט, שלא מכוון למי שנמצא במערכת יחסים פתוחה עם רדיוהד, אלא לאדוקים. זה לא שאין רגעי התעלות – בהדרנים הם חסים על החובבנים ומבצעים את "No Surprises", את "The Bends" ואת "Paranoid Android" – אבל סביר להניח שמי שלא מכיר את תשעת אלבומי האולפן לעומק, איבד ריכוז פה ושם. ב"Creep" וב"Karma Police" ברור שהנעורים הבודדים של מרבית רוכשי הכרטיסים התרחשו ברקע של השירים האלה.
ג'וני גרינווד (צילום: אריאל עפרון)
ההופעה נגמרת. בין הביטים האלקטרוניים לגיטרות עם הפאז, בין ה"יאללה" לאימרה ש"בסוף אנחנו מנגנים מוזיקה", אפשר היה לשכוח שמישהו התהפך על רדיוהד, שה-BDS מחכה להתנפל על ההכרזה הבאה, אבל יותר מזה – שהדברים קורים מסיבות שאנחנו לא אוהבים לדבר עליהן. אם זה נשמע, מרגיש ונראה כמו הסחת דעת, זאת הסחת דעת. ואם בהסחות דעת בחרנו, רדיוהד ללא ספק הציבה להן רף גבוה.
[interaction id="597044b85ef522b21624d52d"]
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![דודו טסה והכוויתים מחממים את רדיוהד בארה"ב, 2017 (צילום: ג'ושוע לואיס)](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2018/05/sizes/גושוע-לואיס-_X_wo_500_333.jpg "דודו טסה והכוויתים מחממים את רדיוהד בארה"ב, 2017 (צילום: ג'ושוע לואיס)")
