>> היוצרת והמאיירת שקד בשן (כדאי שתעקבו) המוכרת בין היתר מן הטור השבועי הנהדר שלה בעיתון הארץ, "שואלת בשביל חברה") מוציאה בימים אלה את הרומן הגרפי השני שלה "בגיל 27 אכלתי בפעם הראשונה מלפפון" – רומן גרפי אוטוביוגרפי על הרגלי אכילה, כאבי גדילה, זכרונות ילדות וחיפוש אחר אהבה בהוצאת "יוקה ספרים". ביום חמישי 15.1 בשעה 19:00 יושק הספר באירוע מיוחד בחנות "יוקה ומפלצות" (מקווה ישראל 21) כולל הופעת אורח שלקיקי מלינקי(שהתארחה כאן אתמול!)

>> קצת ירוק לנשמה ומקומות שהיו חסרים בעיר // העיר של נטעלי בראון
>> בר חשוך וסקסי וקפה על ארגז תנובה // העיר של כפיר רוס
>> בר יין אירופאי מתוק ושכונה שהיא קיבוץ // העיר של טלי בן נון

1. קריית ספר והגרציאני

פארק קריית ספר זה המקום המושלם מבחינתי: קפה עם חברה, פיקניק עם ההורים, או דייט מול האגם. אני אוהבת שהאווירה בפארק משתנה לפי השעה ביום ולפי הפינה שבה בחרתי לשבת.בגרציאני מכינים את מיץ התפוזים הכי טוב בעיר. אני יודעת שזו אמירה מוזרה, זה בסך הכל מיץ תפוזים, מה יכול להיות בו כל כך טוב? אבל במקומות אחרים זה פשוט לא אותו דבר.
>> גרציאני // יהודה הלוי 123 תל אביב

2. סטודיו העלייה 7

במשך שנתיים זה היה הסטודיו שלי. נכנסו שלושה יוצרים לחלל קצת שבור והפכנו אותו לשלנו. השותפים שלי: אמיר קמרי, אמן ומעצב תעשייתי, בעל המותג im that לעיצוב מראות, ועפרי זילברמן, בעלת המותג kika – פאוצ׳ים, תיקים ואופנה ממוחדשת.כבר תקופה שאני לא שם. במקומי נכנסה רותם מיכאלי, האישה שמאחורי עמוד האינסטגרם ״כל האינסטוש לב״, מעצבת ואמנית שעושה פרחים ממנקי מקטרות. בקיצור, העלייה 7 זה המקום הכי צבעוני ומלא השראה בעיר, ולמרות שאני כבר לא שם, הסטודיו הזה הוא עדיין אחד המקומות שאני הכי אוהבת להגיע אליהם, והכי מרגישה בהם בבית.

3. מומושרה

אני מתה על התכשיטים של מומושרה ותמיד מקבלת עליהם מחמאות. דנה שפירא, המעצבת, עושה הכל בעצמה. למותג קוראים על שם סבא שלה (מומו) וסבתא שלה (שרה), ואהבה הזו נוכחת בתכשיטים. הסטודיו שלה, שהוא גם חנות, ממוקם ברחוב פלורנטין, ומעבר לתכשיטים המושלמים, זה חלל של השראה שמלא בדברים יפים שדנה אספה ויצרה. הלקוחות של מומושרה הן הכי מגניבות, וכשאני נכנסת לשם אני יודעת שיש סיכוי טוב לפגוש מישהי מעניינת ולמצוא את עצמי נסחפת לשיחה.
פלורנטין 43 תל אביב

4. המגדלור // סיפור פשוט // תולעת ספרים

נכון, אלה שלושה מקומות שונים, ולכל אחד מהם יש אופי קצת אחר. אבל כולם מקיימים את אותה המהות של אהבה לספרים, לתרבות ולאנשים. שלושתם מקדמים יצירה עצמאית. כשהגעתי לעיר להיכנס לחנויות האלו הרגיש כמו חו"ל. זכות לעבוד עם כל אחת מהחנויות, ועם הנשים והאנשים שעומדים מאחורי.
מקווה ישראל 18 תל אביב // שבזי 36 תל אביב (נוה צדק) // כיכר רבין 9 תל אביב

5. מקדונלד'ס רוטשילד

אני לא בטוחה שיש מה להוסיף בנושא.
רוטשילד33 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

הים.הלוואי שהייתי בחורה שאוהבת את הים. הלוואי שהייתי מהאנשים שהולכים לקרוא ספר על החוף, לעשות ריצה, להשתזף. אבל האמת היא שאני פשוט תמיד נשרפת בשמש. לא משנה כמה קרם הגנה אשים, בסוף אשרף. גם את החול אני לא כל כך אוהבת. זה לא משהו רע ספציפית בחופים של תל אביב, אלא התחושה שזה משהו שאסור לומר, כאילו שזה עושה אותי קצת פחות תל אביבית. אולי בקיץ הבא אני והים נצליח סוף סוף להתיידד.

השאלון:

איזה אירוע תרבות סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
פסטיבל כתוב בבית אריאלה. אירוע ספרותי שמוקדש כולו למילה הכתובה. סופ״ש שלם שבו אנשים נפגשים ומתעסקים בספרות, אבל בעיקר בכתיבה, שזה כמעט הדבר שאני הכי אוהבת לעשות (חוץ מלאייר). בשנים האחרונים הקפדתי להגיע תמיד כמשתתפת, והשנה, בפעם הראשונה היתה לי הזכות גם להעביר סדנה בעצמי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ממש אהבתי את ״החוקים של הבנות״ של מיה יסעור. קראתי אותו בלילה אחד.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
תמיד לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. או לאחד מתשעת מרכזי הסיוע שפועלים תחתיו. המרכזים מעניקים סיוע, ליווי ותמיכה לנפגעות ולנפגעים. החל מאוזן קשבת בקווי החירום הטלפוניים1202 (נשים), 1203 (גברים), או בצ׳אט (קולמילה), ועד ליווי בקבוצות תמיכה, שלבי התלבטות, הליכים משפטיים, שיקום ועוד.האיגוד הוא קורת הגג של המרכזים, ופועל לקידום מדיניות במגוון נושאים הקשורים לזכויות נפגעות ונפגעים ולמיגור תופעת הפגיעה המינית בישראל.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עוז וירט, אמן מוכשר וחכם מאוד שסיים ממש עכשיו את הרזידניסי של מרכז אדמונד דה רוטשילד, והציג בתערוכה המשותפת בתחייה 14. הכרתי את עוז דרך חברה משותפת (היי נועה!) מאז דריכנו המשיכו להצטלב גם בפן המקצועי (צבע טרי) וגם בפן האישי. בתערוכה האחרונה נדהמתי מהאופן שבו הוא מפיח חיים בבד, מייצר עשן ודגלים באמצעות אשלייה של צבע, עבודת מכחול מוקפדת וגזירה.

מה יהיה?
מטבעי אני אופטימית ומאמינה שבסוף חייב להיות טוב.

• העיר שלי
• רומן גרפי
• גרציאני
• קריית ספר
• העליה

הקמת ספריית הקומיקס יצרה אצלי המון בועות מחשבה: וואו, באנג, בום וגם לא מעט פאוו!!! אמנם כילד, קראתי לראשונה בבית אריאלה את עלילות טינטין אבל לא העזתי לדמיין שיום אחד, תקום כאן ספריה שכולה קומיקס מקיר לקיר. והנה, עכשיו אני יושב כאן באולם החדש ועושה את עבודת האל לשמה.

כל ספרן בכל מדור ומחלקה יגיד לכם שיש לו, למעשה, כמה תפקידים במקביל: חוקר, פסיכולוג, עובד סוציאלי, מלצר. ספריית הקומיקס הפכה אותי גם למורה המחליף שמגיע משום מקום: מספיק מבוגר כדי להיות אחראי, מספיק צעיר כדי להיות חביב. במקום כדור או גיטרה, אני מציע שנעביר את הזמן עם מנגה, גיבורי על ורומנים גרפיים. אפשר לדבר בקול, אפשר לקרוא בשכיבה וכמו עם כל קומיקס טוב: אפשר לדבר בגובה העיניים.

למען האמת, ציפיתי לקהל זועם שיטיח בפניי שאני משחית את הנוער.דמיינתי איך בשימוע ציבורי סוער, אגן בחירוף נפש על ערכו האמנותי של מדיום הקומיקס. שום דבר מזה לא קרה: המנויים מברכים על קומיקס קווירי ומדע בדיוני, הצעירים שועטים על כל סדרה יפנית וההורים מתמוגגים שילדיהם קוראים באנגלית ולא דבוקים למסך. כולם בילו לפחות שבוע ביקום של מארוול.השערים פה פתוחים, המדפים מתמלאים ותמיד יהיה לכם מקום אצלנו בספריית הקומיקס.הנה 10 המלצות אישיות מתוך כותרי הספרייה:

1. בטיפול / דנה ברלב

ברלב מניחה כאן את עצמה פעמיים על כורסת המטופלת ומתארת באנושיות כל רגע מביך אפשרי בינה לבין הפסיכולוגית שלה. זהו המדריך לדברים שנאמרו ולא נאמרו והמחשבות הכמוסות שגם אשת סודה לא שומעת. "בטיפול" הוא כל מה שקורה לך כשאי אפשר יותר להמשיך ולדבר על "משחקי הכס".

2. הקסטה השחורה / ניר מטרסו

מסע אוטוביוגרפי בין ברלין, תל-אביב וערד, בין שנות התשעים וההווה, בעקבות פיסת מוזיקה אבודה. באמצעות רישומים סוריאליסטיים, תמלילי שיחות, דיוקנאות של חברים אז והיום, מטרסו מוכיח כמה הזיכרון האנושי הוא הפכפך וכמה סבוך הניסיון לסגור את החשבון האישי עם המאה ה-20.

3. Misdeeds/ Israeli Comics Anthology

35 מאיירות ומאיירים ישראלים, ביניהם נעה כ"ץ, אילנה זפרן, גלעד סליקטר, אורית עריף, קרן כץ ואחרים, התאגדו ליצירת מארג שלם ומרהיב של תסכולים, בושות וקטנוניות עיקשת. החיים לצד טינדר, קטמין, זיכרונות ילדות מציקים, וחיות מחמד לא מבויתות גובים את מחירם. אך אל תשפטו את היוצרים בחומרה כי במילא לא תצליחו לשנות אותם.

4. Banned Book Club / Kim Hyun Sook

קריאה היא אקט מחתרתי, כך מוכיחה לנו חבורת בני נוער חריפה במיוחד. עורך עיתון בית-ספר אוסף את חבריו למועדון קריאה, המוקדש כולו לספרים המוחרמים והאסורים על ידי המשטר בדרום-קוריאה של 1983. קים יון סוק מתארת את התבגרותה יוצאת הדופן תחת חקירות, מעקבים, הורים מודאגים ואהבה עמוקה למילה הכתובה ולאמת.

5. Commute / Erin Williams

בקומיקס חושפני ורגיש, ארין וויליאמס משרטטת את מחשבותיה תוך שגרת חייה בתחבורה הציבורית. לצד הטיפוסים השונים (וכן, גם הקשים) בדרכה היומיומית לעבודה ולבית, וויליאמס נזכרת ברגעי המפתח שלה ביחסיה האישיים, במיניות ופמיניזם. קריאה מומלצת במיוחד לשעת חשבון נפש.

6. Dracula, motherf**ker/ Alex De Campi

כלותיו של דרקולה מגיחות ללוס אנג'לס הסליזית של אמצע שנות השבעים. צלם פשע, המחפש למכור את הסקנדל הגדול הבא, מוצא עצמו על הכוונת שלהן. סיפור קצר על הצעה שאתה לא יכול לסרב לה, עם נקמה, מתח וארוטיקה כפי שהמעמד מחייב בעלילות הרוזן.

7. My Life in Transition: A Super Late Bloomer Collection / Julia Kaye

ג'וליה קיי, בעיצומו של הליך שינוי מגדרי, מציגה בהומור עצמי מעורר השראה את חייה ומאבקיה. קיי אורזת מגוון תהפוכות נפש בקטעי יומן קצרצרים, שלושה פאנלים בלבד שמהדהדים במוחך לאחר כל דפדוף. קיי היא דוגמה נפלאה ליוצרת שהחלה לפרסם את עבודתה ברשתות החברתיות וכבר מוצאת את מקומה על מדפי ספרים של ממש.

8. Ping Pong / Taiyo Matsumoto

שני חברים טובים מתקשים להצליח בנבחרת הפינג פונג של בית הספר. מאמן מיתולוגי מתעקש לא לוותר ולמצות את הפוטנציאל החבוי של אחד מהם. בקבוצה שבה כמעט כל שחקן הוא סוג של דרקון או שד, נפתחת חזית קרב פנימית. דרמה אינטנסיבית בשני כרכים שלא מביישת אף מותחן פסיכולוגי.

9. Superman: Red Son / Mark Millar

אנחנו רגילים לחשוב על סופרמן כתלתל של אמריקה, שבגופו ורוחו מגלם את כל האידיאליים של ארצות-הברית. "Red Son" מעז לדמיין מה היה קורה אילו חלליתו של סופרמן הייתה נוחתת דווקא בברית-המועצות. כשעל חזהו מתנוססים פטיש ומגל סובייטים, סופרמן הופך לכלי שרת אדום במלחמה הקרה. חסידי היסטוריה אלטרנטיבית וקונספירציות לא יתאכזבו.

10. Wonder Woman: Dead Earth / Daniel Warren Johnson

וונדר-וומן מתעוררת לעולם פוסט-אפוקליפטי ומגלה שגם שואה גרעינית לא מצליחה לעצור את האמזונות. הקולגות סופרמן ובאטמן הפכו לזיכרון רחוק, והיא נלחמת, כמעט לבדה, להציל את מה שנשאר מכדור הארץ האומלל. מול מוטציות גרעיניות מפתיעות, וונדר-וומן מוכיחה מאילו חומרים בדיוק היא עשויה.

גבי טרטקובסקי הוא מנהל ספריית הקומיקס בבית אריאלה של עיריית תל אביב יפו.
אוסף הקומיקס בבית אריאלה פתוח בימים א-ה 12:00-18:45. החל מחודש דצמבר יתקיימו אירועים שונים כחלק משנת ההשקה של ספריית בית אריאלה המחודשת. 03-7240571, comicsba@tel-aviv.gov.il

• קומיקס
• בית אריאלה
• ספריות
• גיבורי על
• רומן גרפי

• Facebook
• Twitter
• Email

אנשים בעולם מתחלקים לשניים: אלה שאוהבים את הקומיקס של תמר בלומנפלד ואלה שלא יכולים לסבול את הנימה התל אביבית הנישתית שלה. זה לא קל להיות בקבוצה האוהדת. זו לא אהבה ממבט ראשון. שפתה הייחודית, המחזיקה את מדורה "קשקושי רחוב" במוסף "הארץ" כבר שלוש שנים, גדושה ברפרנסים ובדיחות גלויות וסמויות הדורשות מבט שני ואפילו שלישי. בהתחלה זה יכול להיראות כמו חווית סמים שהשתבשה על דף. למרות הסלידה מהסגנון, לא התייאשתי והמשכתי לקרוא, שבוע אחר שבוע, וכמו תלמידת אולפן קלטתי במהרה את השפה עד שבסוף הפכתי שבויה. הזדהיתי עם הציניות התל אביבית שבלומנפלד משפריצה לכל עבר בצורה מודעת הלועגת לדמויות שיצרה בעולמה. הייטרית אמיתית.

רומנה הגרפי הראשון, "אין א ריליישנשיפ" שראה אור לפני כחודש, מהווה נקודת מפנה עבורה. מדובר בז'אנר שאינו שגור אצל הקורא הישראלי הממוצע, ואולי מדובר בהזדמנות. בשנה שעברה יצא לאור הרומן "במים" של המשוררת תהילה חכימי והמאיירת לירון כהן, שהתבלט בייחודו בנוף הספרותי. אבל הז'אנר לא חזק כאן, וזה חבל. רומנים גרפיים יכולים להביע רעיונות בצורה שונה מספרי פרוזה, ולא ברור איך חברה כמו שלנו, שתמיד מחפשת בריחה מהמציאות, לא חוגגת על הז'אנר. פורמט הקומיקס גם מתאים כמו כפפה ליד לתרבות שלנו שהולכת והופכת פחות סבלנית לספרים.

במרכז ספרה של בלומנפלד עומדת נעמי, בחורה תל אביבית ממוצעת, כאילו אמנית, החיה חיים בורגניים עם בעלה הבינוני, אסף, בצל צוק איתן. בזמן שאהובה יוצא למילואים נעמי מתחילה להתכתב עם אלמוני בפייסבוק (רשת שמקבלת במה בלתי פוסקת אצל בלומנפלד), שמגלם את כל מה שחלמה עליו בכל שנות העשרים המוקדמות של חייה: אמן-משורר מסתורי שרואה את נפשה הפצועה של נעמי הכלואה בחיים שמעולם לא רצתה.

נעמי היא נלעגת בעיני עצמה ובעיני בלומנפלד, באופן שסופרים מנסים לרוב התרחק ממנו. אבל ב"אין א ריליישנשיפ" זה הכרחי. זאת הנישה של בלומנפלנד שבעזרתה היא מעבירה את ההווי התל אביבי מבלי לקרוא לילד בשמו. בלומנפלד לא מתנצלת, לא משנה כמה האמת לא פוטוגנית ונעימה. כי אחרת איך נדע כמה עלובים אנחנו נראים כשאנחנו מחכים באובססיביות לבחור שלא עונה לנו להודעה ארבעה ימים?

זו גם הפעם הראשונה שבה ניתן לזהות רגישות אצל בלומנפלד. כמו לגלות שהמפקד שלך בצבא בוכה כמו תינוקת מול "טיטאניק". כאשר באחת הסצנות (אזהרת ספוילר) נעמי בוגדת בבעלה, הקלון שעל ראשה הוא אמיתי ובר הזדהות. כאן נמצא הלב של הוויזואליות ביצירה הזו – מונטאז' ספרותי שמעביר אותנו יחד עם הדמות את תהליך האבל שלה. אנחנו זבוב על הקיר בתוך נשמתה של נעמי.

פורמט הקומיקס הופך את "אין א ריליישנשיפ" לספר טיסה או נסיעה אידיאלי. למרות עוביו, הספר קליל לקריאה וניתן לסיימו תוך שעות בודדות. ייתכן שהוא אפילו קצר מדי, וזו נקודת החולשה הבולטת ביותר בו. המעבר בין הסצנות והזמנים מהיר מדי, ועם כמה שזה מתאים לרוח הדברים, היה ניתן להעמיק יותר בגיבורה האקסצנטרית ובספקטרום הרגשי שלה. אולי מדובר בעריכה או ברצון של בלומנפלד "לא לחפור יותר מדי", אבל היה נחמד להבין טוב יותר את הכאב של נעמי, ולראות יותר התייחסות לסיטואציות ולעבר שלה כדי להבין מי היא ומה מניע אותה.

אף על פי כן, "אין א ריליישנשיפ" היא יצירה חשובה, ולו בשל הנדירות של הז'אנר שבו היא כתובה. בנוסף לכל, יש בה אמירה פמיניסטית כנה הנמסרת מבעד לשורות, ללא מאמץ מיותר. בלומנפלד מוכיחה שאישה יכולה לדבר איך שבא לה, להזדיין עם מי שבא לה, לכתוב על מה שבא לה, לעשות טעויות כמה שבא לה – ועדיין לקצור את הפירות.

• רומן גרפי
• ספרים
• תרבות

יום השואה מציב אתגר לא פשוט להורים: בין טקס בית ספרי מלא פאתוס לשיעור יבש, קשה מאוד להסביר לילדים על השואה בלי שהשיחה תהפוך לדיכאון אחד גדול ומבלבל. תודה על זה, היטלר! למרבה המזל קומיקס היה מאז ומתמיד אמצעי מעולה לתיווך בין ההורים והילדים: אם תמונה אחת שווה אלף מילים, אולי אלף תמונות יכולות להסביר את השואה בצורה קצת יותר אנושית וקצת פחות דידקטית. אמנם גם בסוגה זו יש לא מעט ספרים משמימים, אבל הנה חמישה ספרים שיכולים להעביר לילדים חלק מההיסטוריה בלי לגרום להם להרגיש אשמים שצחקו בצפירה.

״הדור השני, דברים שלא סיפרתי לאבא״ / מישל קישקה

מישל קישקה, אחד המאיירים הכי ותיקים ואהובים בישראל, לאו דווקא מזוהה עם רומנים גרפיים היסטוריים, או עם וידויים חשופים מתקופת הילדות. למרות זאת, כשזכה קישקא למלגה מטעם בצלאל החליט ליצור דווקא רומן גרפי שמספר את סיפורו כבן להורים ניצולים שואה. לעתים קרובות היצירות של בני הדור השני יוצאות בוטות דווקא בגלל הריחוק המסוים מהשואה, אבל חוש ההומור הנהדר של קישקה יוצר חוויה של סיפור משפחתי שמרככת את הקריאה.

105 עמ', חרגול הוצאה לאור, 50 ש"ח באינדיבוק

״הנכס״ / רותו מודן

לא מעט ניצולי שואה נשבעו שכף רגלם לא תדרוך עוד בגרמניה או פולין. הסיפור המשפחתי והקטן של רותו מודן וסבתה רג׳ינה מתאר את הרגע היהודי כל כך, שבו סבתא חוזרת לפולין כדי לברר מה קרה לנכס שהיה בבעלות המשפחה לפני המלחמה. הסגנון מאופק ואסתטי ולא דוחף בפנים של הקורא פרטים גרפיים מזעזעים.

222 עמ', הוצאת עם עובד, 128 ש"ח

״מאוס: סיפורו של ניצול״ / ארט ספיגלמן

אי אפשר בלי יצירת המופת של הז׳אנר. ״מאוס״ טלטל לא מעט עולמות עם צאתו לאור והיווה פריצת דרך לא רק בצורה שבה מותר לדבר על זיכרון השואה, על הניצולים ועל בני הדור השני, אלא גם לגבי מה זה בכלל "רומן גרפי". בשנת 1992 זכה הרומן בפרס פוליצר, שנחשב פרס נדיר מאוד בז׳אנר הזה. האיורים והתוכן, בניגוד לספרי קומיקס אחרים, גרפיים מאוד ואולי אף גרפיים מדי, אבל הספר מומלץ לכל הגילים דווקא מפני שתיאורי הזוועה מובאים באמצעות איור, והסיפור מתמקד בפער בין הבן לאב.

160 עמ' (החלק הראשון, "אבא מדמם היסטוריה") ו־140 עמ' (החלק השני, "וכאן החלו צרותיי"), הוצאת מנגד, 75 ש"ח לכרך

״הייתי ילדה של ניצולי שואה״ / ברניס איזנשטיין

עוד הוכחה כי זיכרון השואה לא מוגבל למדינת ישראל ולעם היושב בציון, אלא גם ללא מעט יהודים בארצות הגויים. ברניס איזנשטיין מעידה על עצמה כי הפכה ״מכורה לשואה״ עקב חוסר היכולת של הוריה, שהכירו באושוויץ, למנוע מהטראומה לחלחל גם לדורות הבאים. האיורים כוללים לא מעט הומור שלעתים מתמקד, ולא במקרה, דווקא בניצולים עצמם ובפער שבין ההירואיות שבה מוצג העבר לעומת ההווה.

192 עמ', הוצאת כתר, 94 ש"ח

“Lily Renée, Escape Artist" / טרינה רובינס ואנה טימונס

הגיע הזמן לקצת מטא. ספר יפהפה המתאים מאוד לנערות מתבגרות ומתאר את האוטוביוגרפיה של לילי רנה, שגדלה בויונה העשירה של שנות ה־30, נמלטה לאנגליה עם פרוץ המלחמה כדי להתאחד עם משפחתה ועברה לניו יורק, שם הייתה אחת הנשים הראשונות בעולם הקומיקס, שנחשב לסביבה גברית במיוחד. למרות הטרדות מיניות בלתי פוסקות מצד המנהלים שלה, הצליחה רנה לבנות לעצמה קריירה וחשיבות היסטורית ויצרה את הקומיקס הנהדר "סניוריטה ריו", שמספר על רקדנית אקזוטית בברזיל שיוצאת לצוד נאצים בלילות. גם זו נקמה כלשהי. חוויית השואה בספר לא עוצמתית כמו בסיפורים אחרים, אבל דווקא משום כך הוא יכול לשמש שער נהדר לעולם הזה.

אנגלית, 96 עמ', החל משמונה דולר באמזון (לא כולל משלוח)

• תרבות
• רותו מודן
• שואה
• קומיקס
• יום השואה
• רומן גרפי
• מישל קישקה
• ספרים

• Facebook
• Twitter
• Email

קל יותר להתעלם, לפחד או לשנוא אנשים שנמצאים רחוק. לא מדובר בהכרח במרחק פיזי, אלא בגבול הבלתי נראה שמפריד בין קבוצה אחת ואחרת. בנו ובתו של ישראל ישראלי הממוצע כנראה לא שיחקו בגן השעשועים עם ילד של עובד זר, פגשו דרוזים רק בטיול השנתי וספק אם יש להם אפילו חבר אחד בפייסבוק שנולד למשפחת מהגרים מאתיופיה. התשובה להפרדה? מהפכה. עד שזו תגיע, אפשר להסתפק בתרבות פופ מגוונת ואינטגרטיבית יותר.

2015 הייתה שנה מכוננת לקהילת יוצאי אתיופיה, עם הפגנות שהסעירו את תל אביב והציתו דיון ציבורי נדיר בסוגיית מעמדם. אבל בפועל דבר לא השתנה, חוץ מזה שרבים מאזרחי המדינה נחשפו לצד נוסף של הגזענות הישראלית. במקביל יוצרים בני הקהילה השתמשו בפלטפורמות אחרות כדי לספר את סיפורם: קהל היעד שלהם כולל גם את מי שמדלגים קבוע על מהדורת החדשות. הצמדקפה שחור חזקעשה את זה עם היפ הופ חברתי וכיפי, "עלים אדומים" של בזי גטה עשה את זה בבתי הקולנוע, ורגע לפני סוף השנה הצטרף לרשימה גם "היום האחרון של פורים" – רומן גרפי אוטוביוגרפי שכתב יוסי ואסה ואיירה בת זוגו, ירדן ואסה.

הספר ברובו לא צבוע, כך שכאשר יוסי ובני משפחתו נמצאים יחד הם חסרי צבע. בבית הספר נצבעים פניו של יוסי בחום, בעוד שערו של השכן לשולחן נצבע בצהוב עז. יוסי חולם לנצל את פורים כדי להחליף את עורו – להגיע לבית הספר מכוסה מכף רגל ועד ראש בחליפת נינג'ה – אך כדי לעשות זאת יצטרך לשכנע את אימא שפורים חשוב לא פחות מקניית מצרכים במכולת. הגיבורים של יוסי, אב המשפחה וסילבסטר סטאלון בדמותו של רמבו, לא שונים כל כך זה מזה. שניהם כבר הפגינו אומץ ותעוזה בעת סכנה, וכעת מתקשים להסתגל דווקא לשקט. החברה הנינוחה לא יודעת מה לעשות בהם.

"רמבו היה הדבר היחיד שאבא אהב בארץ", מספר יוסי הילד על ההתכנסות הקבועה סביב המדורה בדמות טלוויזיה. "הוא בטח היה שמח אם אני ודסה היינו קצת יותר כמו רמבו".
"היום האחרון של פורים" הוא ספר קצר למדי – את 111 עמודיו אפשר לחסל בפחות משעה, ועבור ילדים ונוער זו עשויה להיות חוויה מעשירה ומעניינת. אבל דווקא היותו קצר יחסית לרומן גרפי הוא גם מקור החולשה שלו. ואסה בחר לספר סיפור קצר שנמשך כמה ימים בלבד, ובניית הסיפור לא מאפשרת לקורא לעבור תהליך של ממש עם הדמות. הדינמיקה המשפחתית והדמויות מתוארות היטב ומעוררות סקרנות – מפתה לשמוע עוד אפיזודות מחייה ולראות את יוסי הולך ומשתלב בבית הספר (או שלא, אבל לפחות מנסה). אורך הסיפור וצורת הבנייה שלו הופכים את הספר למעט מינורי, אבל כשהביקורת העיקרית על ספר היא "רציתי לשמוע עוד", כנראה הוא עושה משהו נכון מאוד.

שורה תחתונה:פיילוט נחמד, איפה שאר הפרקים?

• רומן גרפי
• קפה שחור חזק
• עלים אדומים
• ביקורות ספרים
• ביקורות
• תרבות
• פורים