1. אלנבי

זה הרחוב שעברתי בו הכי הרבה בחיים. זה הרחוב שמוציא ממני הכי הרבה רגש. הוא כל כך שונה בין היום ללילה שזה פשוט מדהים. בלילות יש בו עצבות יפה ומנוכרת – אבל גם כזו שעוטפת. לפעמים נדמה כאילו הוא צף על גדותיו מרוב עצב והכל נשפך החוצה לרחובות הצדדיים, לכן אי אפשר לשרוד בו הרבה זמן.

2. בית אריאלה (הבר, לא הספרייה)

זה הבר של הלב שלי. זה הבית שלי להשתכר עד הבוקר ולהרגיש הכי בנוח שיש. זה המקום לפגוש בו את כל האנשים שאני אוהבת.
בית אריאלה, מקווה ישראל 1

3. נווה צדק

בחודשים האחרונים התחלתי לרוץ, תמיד אני מתחילה מנווה צדק עד ליפו, שם נפתחת לי הצ'אקרה. נווה צדק כל כך יפה בעיניי: הבתים הנמוכים הקטנים, הדלתות הקשתיות הלבנות, חלונות הריבועים של פעם עם תריסי העץ. זה כאילו אני מסתובבת בכפר קטן ליד הים ביוון, ברקע רעשי צלחות של ארוחת ערב שנגמרה וטלוויזיות מבצבצות שמגלות לי שבכל זאת אני בישראל.

4. גן החשמל

אני גרה בשכונה הכי ש"י עגנונית שהכרתם. כולם מכירים את כולם, כולם יודעים על כולם. אני מתה על זה. אפילו אחרי הפרידה האחרונה שלי שאלו אותי מה עם ההיא שלי בחטטנות שכונתית.

5. חוף הים (וספציפית מאנטה ריי)

אני גרה במרחק הליכה מהים ואני חושבת שרק בחודשים האחרונים גיליתי אותו. אני לא מבינה איך לקחתי את המקום הזה ככל כך מובן מאליו; כאוברייטד. אני מתכוונת לתקן מעתה והלאה על כל דקה שלא הייתי שם.

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• ❤ תל אביב
• רות אלבז
• רחוב אלנבי
• בית אריאלה
• נווה צדק
• גן החשמל

עשרים יום שאני מחוץ לבית הכי מפורסם במדינה. עשרים יום מאז שנחתתי על כדור הארץ בחזרה והחיים פה המשיכו כדרכם. כולם ממשיכים ללכת לעבודה, לגדל את הילדים, להתאהב ולהיפרד, לעצור ברמזורים אדומים, הכל נשאר אותו הדבר, אבל הכל גם השתנה באבחה קטנה שמצולמת 7\24. וזה קרה רק לי.

אחת השאלות החוזרות ונשנות בעשרים הימים האלו היא "למה נכנסת?"

אני לא בטוחה שאני יודעת לענות על זה. ברגע שזה הוצע לי והונח על המדף, לא יכולתי לומר לזה לא. כמו ילדה בחנות ממתקים או ביבי במאגר ספינים, פשוט רציתי לקחת את זה.

"כמו בפאוור ריינג'רס כשהם הופכים למגה-זורד בסוף הפרק כי האויב התורן גדל והם לא יכולים להתמודד איתו לבד – ככה הגוף והתודעה שלי. הכל נדרך, מתכנס, מתעצם ומתאגד כדי להתמודד עם האויב הכי גדול שאדע בחיי – אני"

הימים בבית המלון, רגע לפני, היו קשים. אי שם בעיר שלא שלי, ישנה במיטה לא שלי, מסתכלת בנוף מהחלון בחדר, רחוקה מהבתים המכוערים של פלורנטין או מטפטופי המזגן המוכרים. אני בחדר בבית מלון מחכה להיכנס אל הלא נודע. ברגעי שוטטות בחדר הבודד, הרצתי בראש את החיים שלי (ממש כמו רגע לפני המוות בסרטים השחוקים של הוליווד). האי-וודאות כל כך חזקה שלרגע כל הליבה שלי נמסה. ידעתי לומר לעצמי שאני הולכת אל חוויה שאני לא יודעת איך אצא ממנה, ידעתי לומר שהכל שם בעוצמות גבוהות, כאילו הבית יושב על גזייה של יועז הנדל בטיול בנגב, ידעתי לספר לעצמי את התובנות האלו, יותר כדי להרגיע אותי, לרכך את הפחד והחושך הטמונים אי שם בבית הזה. אבל עדיין, אתה לא יכול להתכונן לאף רגע או סיטואציה.

ברגע שנכנסים לוואקום הזה שם, בבית הזה – שהוא אולפן בעצם – הרעש נהיה שונה. כפתור ההישרדות נכנס לפעולה. הכל משתנה. כמו בפאוור ריינג'רס כשהם הופכים למגה-זורד בסוף הפרק כי האויב התורן גדל והם לא יכולים להתמודד איתו לבד – ככה הגוף והתודעה שלי. הכל נדרך, מתכנס, מתעצם ומתאגד כדי להתמודד עם האויב הכי גדול שאדע בחיי – אני. הרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות, מבקשת עזרה והכוונה לדרך והחתול המחייך שואל אותי: "לאן תרצי ללכת"? ואני עונה: "אני לא יודעת אבל זה כנראה יעבור בחדר האח".

הרי זה לא באמת הוויכוחים שנסובים על אשכנזי-מזרחי, עני-עשיר, שמאלני-ימני, דתי-חילוני. הוויכוחים האמיתיים שם הם בינך לבין עצמך. תודעת המצלמות משבשת באופן טוטאלי את המהות שלך, את המאבקים שעליהם אתם נלחם בחוץ, את האני העצמי הכי מעוגן שיש. כשפרץ ויכוח על ימין-שמאל או מזרחים-אשכנזים עמדתי נפעמת מול הדבר הזה. הנה, פה החלק שלי בתסריט לדבר, להתווכח, להתעצם, נכנסתי על הטיקט הזה. אבל שכחתי שכבר לחצתי על כפתור ההישרדות וקפאתי.

"המודעות לעולם שבחוץ שוככת. כולנו בבית היינו בטוחים שאף אחד לא צופה בנו ואנחנו לבד בעולם הזה. הרגשתי לבד בעולם ועם זאת ידעתי שאני חלק ממדורת השבט של עם ישראל, חלק מהרבה סלונים כרגע, אנשים לומדים להכיר אותי. אבל אני לא יכולתי להכיר את עצמי".

זה היה קיפאון שונה. זה לא שהשתתקתי. נאלמתי. יצא ממני משהו שונה במטרה להכריז על משהו ולא להילחם על תוכן הוויכוח. כל דקה בבית איבדתי חלקים מעצמי, מהזהות שלי, הרגשתי שאני בתחתית פירמידת מאסלו וכרגע אני צריכה לעסוק ביציבות בסיסית של הנפש שלי. השלב העליון של עמידה על עקרונות וערכים שלי – היה נראה לי רחוק עד בלתי אפשרי. תנו לי רגע להסדיר נשימה.

אחד מהדברים הכי חזקים שחוויתי עם הזמן: המודעות לעולם שבחוץ שוככת. יש הרגשה שכולם עזבו ולא זוכרים אותי יותר. כולנו בבית היינו בטוחים שאף אחד מהמשפחות והחברים שלנו לא צופה בנו ואנחנו לבד בעולם הזה. אני הרגשתי לבד בעולם. עוף זר בבית לא לי. ועם זאת ידעתי שאני חלק ממדורת השבט של עם ישראל, אני חלק מהרבה סלונים כרגע, אנשים לומדים להכיר אותי. אבל אני לא יכולתי להכיר את עצמי.

כל מה שחשבתי, כל מה שהאמנתי שברור וחקוק לכולם כעשרת הדיברות היה נראה עכשיו כנתון אמיתי בחלקו. להתווכח עם מישהו על פמיניזם נראה לי כל כך מוזר. לעמוד על שלי ולטעון שאני לא מתנשאת היה משהו שבחיים לא חשבתי שאחווה. המוח שלי בשלב כלשהו עשה "הקול בראש" והחליט להחזיר לי את העוגנים שאני הכי מכירה בעצמי, האבן השואבת של הנשמה, היא כמובן דפוסי השנאה העצמית. כמה שהחוויה היא חוויה מודעת לשטיק הזה שהמוח עשה, צנחתי לתוכו כמו רקטה בניר עם. אי אפשר לעצור את הרכבת הזו.

מה שאני מנסה לומר זה שככל שהייתי מודעת לחוויה מתוך החוויה ויכולתי לרגע לכתוב את התסריט או לקבל הצצה לעריכה של הדברים – ככה נשאבתי פנימה לחור שחור. השילוב המוזר הזה של המודעות ועם זאת, האי-ידיעה הקשה, הופכת את בית האח למורכב ומוזר. לדמות שלי היה נרטיב מאד ברור, אבל מיקום אחר, מראה למציאות שנראית לרגעים זהה ודומה כשתי טיפות המים, אך היא עדיין מראה והיא עדיין השתקפות של מציאות.

לפני יומיים חברה שאלה אותי אם אני שמחה שנכנסתי ל"אח הגדול". אני לא יודעת לומר עדיין. אולי בחיים לא אוכל לדעת בוודאות. הדבר החשוב הוא שאני בין המעטים שזכו לקבל השתקפות של עצמם בעיניי אחרים. וזה מטורף.

• האח הגדול 2020
• האח הגדול
• ריאליטי
• רות אלבז

• Facebook
• Twitter
• Email

אחרי השבוע הלא קל שעבר על רות, היה נחמד לפתוח את הפרק בביקור שלה ושל ניר בסוויטה, עם יין לבן וסושי, כיאה לצמד השמאלנים של הבית. הניסיונות של כל דיירי הבית, כולל האח, לדחוף את השניים לזוגיות לא נושאים יותר מדי פירות כבושים. אבל החברות הקרובה שפיתחו עוזרת להם להחזיק אחת את השני, ולעיתים משאירה פתח להתרפקות והתפרקות, כפי שהיה ניתן לראות כשבמקום להתחבא יחדיו מתחת לשמיכות, הצמד עשה את הדבר השמאלני ביותר שניתן לעשות – לבכות בזמן ארוחת הערב. אל תדאג ניר, אנחנו תל אביבים, כולנו העברנו ערב אחד לפחות במחשבה שהוא דייט, אבל בעצם היה שיחת תמיכה למישהי עם חסרון בדמות אב.

ובינתיים, התגובות בחוץ לא טובות עבור ניר ורות, ואני לא מדבר על המרמור של תקוה שאוכלת את הלב ואת הטוסט זעתר מרוב קנאה, אלא על הקהל בבית. מי שמטייל בפורומי "האח הגדול" כבר יודע שניר בכוננות הדחה, ורות מיד אחריו. אם לשפוט לפי ההצצה הקטנה שקיבלנו למי העמיד את מי להדחה ומדוע, מתבהר שדיירי הבית עדיין שופטים על פי דעה פוליטית, ולכן בחרו בניר (שמאוד אהוב על הרוב באופן אישי). אם אתם חושבים שהצופים בבית יעשו החלטות ממניעים אחרים, כנראה שלא חייתם בישראל בעשור האחרון. אין יותר שפרה רבותי, אנחנו כבר שנה בימי בחירות.

אגב גאווה לאומית, משימת הקמת המדינה היא משימה מוזרה מאוד. חוץ מבחירות אופנתיות נועזות שגרמו לאדם לזעוק בכאב מעצם המחשבה שיצטרך לנעול סנדלים, וכמובן הפיכתו של בני הארנב ליאצק של שלמה בראבא, הקשר בין המשימה למדינה רופף כמו הקשר בין גדי לייעוץ זוגי. בקיצור, זה היה סתם תירוץ לסדרת התעללויות פיזיות, רגשיות ומוזיקליות. כן, אני מחשיב את הגרסה המחרידה של "שבט אחים ואחיות" בסינית כהתעללות בצופים. חוץ מזה, עם הלוק המיושן והפילטר הצהבהב, זה לא ממש הרגיש כמו קליפ מפלסטינה,1947, אלא קרקוב, 1942, ואני רק יכול להניח שזו הייתה ברכה אישית למנהיגי העולם שהגיעו לפורום השואה הבינלאומי.

אגב שואה, הבטחתי לעצמי שלא אקשר בין בולמוס האכילה שיוסי, ירדן ותקוה נאלצו לעבור לבין השואה, אבל הרכבת הזו כבר יצאה מהתחנה, עם כולם הסליחה. לא יודע, לא עושה לי את זה לראות אנשים סובלים מרוב אוכל, גם אם האוכל הזה חריף מאוד, גם אם הם חייבים לחזור במבט מדוכא שוב ושוב לשולחן האוכל, גם אם חה חה חה האיש המבוגר הזה מנסה לאכול עם צ'ופסטיקס אבל לא מצליח איזה מצחיק זה. נראה לי שהייתי נהנה יותר לראות את חגית מביטה בכל השפע שמולה, עוצמת עיניים ומנסה לשכנע את עצמה שזה נקניקיות.

ההתעללות הרגשית, לעומת זאת, כבר הייתה מעניינת יותר, גם אם לא אנושית ממש, אבל מי ציפה למשהו אחר בשלב הזה? זה היה שילוב פסיכוטי בין חיוך מאולץ, מכות ממוקדות לנשמה (הקלטת ילדו של גדי, השמעת מעיין אדם לאסיף) ולסיום המכה הקשה מכולן – שיר. כן, שירים הם המנוע להרבה תגובות רגשיות חזקות במיוחד בבית האח, ואולי זה הזמן להזכיר לכל הצופים את העומס הרגשי שהסתגרות בבית כזה יוצרת. אל תשפטו אותם על הדמעות, הבית כולו נועד לסחוט אותן בטריפ רגשי מתמשך, במיוחד כשצץ סיפור כאוב כמו זה של רונן על בתו הבכורה, איתה הוא לא בקשר. גם אתם הייתם בוכים, תאמינו לי.

את הפרק סיימנו עם רשימת הדחה שעשתה לנו דה ז'ה וו קל – גדי, יעל, ירדן, ניר, רות, אדם. כולם כבר עברו את הסיבוב הזה, ונראה שהתאפסנו על רשימה קבועה לשבועות הקרובים. על אף שאני חוזר ואומר שאדם נמצא בבית על זמן שאול, כנראה שזה יהיה ניר שיעזוב את הבית בשבת, כי שמאלני. זו תהיה מכה קשה עבור רות, שצופי ערוץ 26 יודעים שאחרי המנוחה הקצרה בסוויטה, עברה עוד שבוע קשה. הערב (חמישי) נגלה את מי יוסי החליט להעמיד להדחה (את מי הוא יציל מהדחה אנחנו כבר יודעים מראש) ואיך המתמודדים הקבועים ברשימת ההדחה ישנו, אם בכלל, את דרכם. נכון לעכשיו, יש רק דבר אחד בטוח בבית – הצלחת של גדי תישאר על שולחן האוכל עד שמישהו יבוא להרים אותה.

• המסך
• האח הגדול
• רות אלבז
• האח הגדול 2020