>>ביגבי, 23, הוא מוזיקאי-יוצר מבטיח ופורץ דרך מרמת גן (אנחנו בסדר עם רמת גן), שמתמודד עם מאניה דיפרסיה ו-ADHD, כותב, שר, מנגן על תופים וקלידים, וגם שחקן. המוזיקה היא הדרך שלו לחיות בשלום עם עצמו. בימים אלה הוא משיק את השיר "לא מוצא" (והנה הקליפ המצוין פה למטה), סינגל ראשון מתוך מיני אלבום שבדרך בשם "חמשת שלבי האבל". ואם אתם רוצים עוד מוזיקה והופעות קרובות שלו –כדאי לכם ללחוץ כאן.

1. פיצה קארינה

אני אוהב מקומות שאתה מרגיש את הלב שלהם גם אם מדובר בעסק שרוצה להרוויח (מן הסתם)ופיצה קארינה זה בדיוק המקום הזה.ברמת הנוחות, המקום אף פעם לא עמוס מדי ואף פעם לא ריק. המלצרים יודעים טוב מאוד את התפריט וניכר שהם לוקחים את העבודה ברצינות ולא זורקים זין כמו שנהוג בשנים האחרונות.והמוזיקה נשמעת כאילו העובדים במקום בחרו אותה, מה שאולי מסביר למה הם לא זורקים זין!מבחינת האוכל יש להם תפריט פיצות משתנה עם הרבה ספיישלים שניכר שהם פשוט נסיונות יצירתיים מוצלחים של נווה/קארינה ואולי גם של שאר העובדים?

בעלי המקום, נווה וקארינה הם זוג עם ילדים, אנשים נחמדים שממש נראה שפתחו את המקום רק כדי שיוכלו להגיד שיש להם מקום מגניב משלהם לשבת בו (גישה שאני מאוד אוהב) ואני אומר את זה כי ראיתי אותם לא פעם ולא פעמיים פשוט יושבים שם עם החברים שלהם והילדים שלהם כאילו הם ביציאת חברים בעצמם.למופע השקת האלבום הראשון שלי, "איזון מושלם", הייתי צריך מגש פיצה בשביל קטע ביזארי שתכננתי (יש הרבה גאגים בהופעות שלי) באתי וביקשתי מנווה מגש פיצה תוך כדי שאני מסביר לו את הקטע בהופעה, הוא דפק לי מבט של "שמע אחי אתה הזוי ואני לא מבין אותך בשום צורה אבל מה אתה צריך? רק מגש פיצה אחד? תתקשר אלי חצי שעה לפני ואכין לך". (הקטע המלא מההופעה הזאת זמין ביוטיוב!)
הרא"ה 2 רמת גן

2. פלאזה בר

אני אולי אצא דוש עכשיו אבל אני אגיד שלפלאזה אני לוקח את כל הדייטים שלי.יחסית למישהו שחיי חיים רועשים 0 אני שם את הטלויזיה על פול ווליום, מארח חברים בכל הזדמנות שיש לי ובמילים אחרות בורח מהשקט שבבדידות שפוקדת אותי לא מעט בחיי –בפלאזה יש משהו שקט באוויר אבל שקט שאני אוהב. שקט שמרגיע אותי.יש שם תמיד מוזיקה שאני אוהב. אבל לא חזקה מדי, אז אפשר לשבת ולדבר בלי לאמץ את הקול.האוכל שם מדהים גם באיכות שלו וגם בתפריט הלא שגרתי יחסית לבר.יש שם מנה שבהתחלה הם התלבטו אם להכניס או לא והביאו לי לטעום אותה.התעצבנתי עליהם ברמות ואמרתי להם שאסור להם להתלבט אם להכניס מנה כזאת טובה ופשוט תכניסו אותה כבר!!! (צלעות תירס עם פרמז'ן ורוטב איולי כזה?).

המוזיקה שאני יוצר ברובה היא אולי "אפלה" או "כואבת" אבל אני אדם די צבעוני (כן, אני אדם של קונטרסטים).באלכוהול אני איש של קוקטיילים וליקרים מעניינים וזה בגדול המומחיות של הפלאזה.וכמו שאמרתי בהתחל, אני אולי אצא דוש אבל אין כמו להיות בדייט במקום שאתה מרגיש בו רגוע, נוח ונעים וכשיש אווירה טובה בדרך כלל גם הדייט מוצלח.אם אשתי העתידית קוראת את זה ולא מאמינה, אז יאללה! בואי נצא לדייט ונתחיל את התהליך. אני כבר בשל.
כיכר רמב"ם 5 רמת גן

3. מרום כלי נגינה

לפני שהוספתי ביגבי בת.ז שלי ונהייתי אמן/זמר/ראפר/שחקן/יוצר/מלווה אומנותית/מפיק אירועים,הייתי רק מתופף.ולנו המתופפים יש ביבי אחד וזה לא ההוא מהפוליטיקה.ביבי אמיר, או בקיצור ביבי, הוא ראש מחלקת התופים בחנות כלי הנגינה מרום.חנות שידועה בשירות הלקוחות הנוראי שלה, או כמו שאני רואה אותו: שירות אנושי, אמיתי.כשהעובדים במצב רוח טוב והלקוחות מתנהגים בכבוד ולא דורשים דברים שרק ישראלים מרשים לעצמם לדרוש – ואני בכוונה אומר לדרוש ולא לבקש – אז השירות נעים ומחויך. וכשהמצב הפוך אז תקבלו את אותו המטבע לצד השני.

התאהבתי בגישה הזאת עוד בתור ילד. כי בסופו של דבר זה הוגן ואמיתי ואני אוהב אותנטיות וצדק. הייתי בכיתה ו' חוזר מהבית הספר הדמוקרטי קהילה בתל אביב ישר למרום ואל ביבי והיינו מדברים וצוחקים שעות. בכלל בלי קשר לתופים ולמוזיקה.טריגר אובדנות: ביבי היה קורא לי "המתאבד הראשון". זה כמובן כי היה גם '"מתאבד שני" וגם כי הייתי משתף אותו בתחושות ובמצב שלי באותה תקופה שהיתה אובדנית ושחורה.ושוב, זה פשוט הקסם, שבמקום להתרגש או לקחת קשה או לנסות להראות לי כמה אני טועה, הוא פשוט היה מדבר איתי בגובה העיניים, מקשיב לי באמת וצוחק איתי על החיים ועל החרא שלהם תוך כדי שהוא קורא לי המתאבד הראשון (בסוף לא התאבדתי כפי ששמתם לב, אז חהחה ביבי הבדיחה עליך).
ז'בוטינסקי 1 רמת גן

4. קונדיטוריית הרוא"ה

סיפור פשוט על משפחה שיש ברשותה קונדיטוריה כבר 30 שנה(ואני רק בן 23, גאד דיימ, זה כזה מטורף לחשוב על מקום שהוא מבוגר מבן אדם ומכר לאבות אבותיו).קונדיטוריה קטנה וחמודה שהבעלים שלה הם לאה, איציק והבן שלהם בני.אני חוזר כל הזמן להתעסק במשפחתיות וזה כי המשפחה שלי היא הדבר היחיד בחיים שלי שהוא יציב טוב אוהב ומדהים לאורך כל חיי.בכל פעם שהגעתי אליהם מגיל 6 ועד היום הם נחמדים אלי, מתעניינים בי ומחמיאים לי על השינויים שעברתי והאדם שהפכתי להיות (כן, כי באמת אכפת להם מהלקוחות שלהם ברמה של משפחה).הם שירותיים ונראה שהם אנשים כאלו צנועים ושמחים בחלקם.

אני לא אשקר, כשפתחו בצמוד לידם עוד קונדיטוריה קצת כעסתי בשבילם, אבל להם לא נראה שזה הפריע כי הם בכלל לא מסתכלים לכיוון ההוא, לא משווים את עצמם לאחרים או נכנסים לתחרות ולא מעלים מחירים אם אין בזה צורך ממשי (וגם כשכן, ניכר שזה באמת נטו לכיסוי ההוצאות).הם חיים את חיי המשפחה הקטנה הצנועה והחמודה שלהם ואני כל כך אוהב לתמוך בהם על זה.ואולי גם בזכות זה הם מחזיקים כל כך הרבה שנים מעמד. ובגלל זה עד היום, כמעט בכל פעם שאני מסיים בדיקת דם, אני עובר אצלם וקונה בורקס אפילו שזה פאקינג משמין. זאת פשוט מסורת שאני לא מרשה לעצמי לשבור.
הרא"ה 29 רמת גן

5. בני צעצועים

טל מוסרי האמיתי הוא בעצם בני טהרני,או כמו שהוא מוכר כ"בני צעצועים", בעל אחד מהמקומות האייקונים שיש ברמת גן (כן. חנות צעצועים זה מקום אייקוני ברמת גן. זאת הגדולה שרמת גן יודעת להביא! אגב גם גלידה מסטיק וסביח נגבה, שהוא הסביח הראשון בארץ הם מקומות אייקונים של רמת גן. קיצור אנחנו עיר מוזרה קצת).נדיר שאנשים שגדלו ברמת גן, לא מכירים את בני וזה לא משנה אם גדלתם בשנות ה-2000 או בשנות ה-90' ואפילו בשנות ה-80' (כי המקום פתוח למעלה מ-40 שנה).וזה לא משנה אם נכנסתם למקום אז או היום, תמיד תזהו את בני, כי הבן אדם הזה כנראה לא אמיתי.כי הוא נראה בדיוק אותו דבר! לידו טל מוסרי השתנה במהלך השנים כמו מייקל ג'קסון.

כשאחים שלי הגדולים, שהם בני 40 היום, היו ילדים קנו להם אצלו, לי קנו אצלו, ולאחיניות שלי קונים צעצועים אצלו ברגעים אלו ממש. כשהייתי ילד קטן הייתי מגיע אליו, מבקש משחקים לפלייסטישן 2, הוא היה יוצא איתי החוצה הולך איתי לרכב שלו פותח את הבגאז' ואומר לי קח מה שאתה רוצה, ממש כמו עסקת סמים בברונקס. עוד סיפור קטן שקשור גם למוזיקה: יום אחד התגלה לי שיש לו בת עיוורת שהיא זמרת מעולה ושמה עדן טהרני.הבטחתי לבני בזמנו, כשהייתי בן איזה 17, שכשאני אקים אולפן הקלטות כמו שצריך אני אביא אותה לשיר,אבל עד היום לא הקמתי את האולפן הזה ולכן גם לא עמדתי בהבטחתי. על זה אני מצטער. מקווה שיום אחד דברים יסתדרו כמו שצריך ועדן ואני עוד נעשה שיר יחדיו.
ביאליק 54 רמת גן

>> החוף הכי טוב בעיר וחומוס עם דמעות בעיניים // העיר של עמר גשן
>> הכיכר של החיים והבר שמתבגר יחד איתי // העיר של שרי פישמן

מקום לא אהוב בעיר:

גן אברהם.זה לא שאני לא אוהב את גן אברהם זה פשוט שהוא הפך להיות סוג של מזבלה של בנייה.כל יום במשך חמש שנים הייתי עולה בגן אברהם כדי להגיע לבית ספר היסודי שהייתי בו (בכוונה אומר הייתי ולא למדתי). חגגתי בגן אברהם כמה ימי הולדת, הייתי יושב שם עם חברים והמקום הזה פשוט היה מגניב.עם השנים נראה שהעירייה זונחת אותו, נראה שהוא כאילו עובר שיפוץ אבל זה כבר נמשך שנים וכלום לא קורה חוץ משחוסמים גישות לחלקים מסוימים בגן ונראה שרק מצטבר שם עוד ועוד זבל של בנייה.

אפילו האמפיתיאטרון שהיה שם ולא זכיתי לראות כי עוד סגרו אותו לפני שנולדתי, נשאר סגור ועם הבטחה של "יום אחד הוא ייפתח מחדש". טוב גם יום אחד יבוא המשיח, כך אומרים לפחות ואני לא פוסל! רק מהרהר ומתבאס מהמצב הקיים. עובדת בונוס על הגן הזה: באחת הכניסות שלו היה עץ שהיה חרוט עליו המילה אודי ותאריך שאני לא זוכר, משהו בניינטיז, נדמה לי שנת 97'. אח שלי (ששמו היום הוא דיוויד) הוא זה שחרט על העץ ובכל פעם שהייתי חוזר מבית הספר עם כמה חברים והיינו עוברים שם הייתי מראה להם בגאווה את החריטה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אחת לחודש מתקיים בבית היוצר בתל אביב ליין אפ אמנים בשם "איזון מושלם".גילוי נאות: אני מפיק אותו. הוא עזר לי למצוא את עצמי בתקופה קצת אבודה. מטרתו הוא לתת במה לאמנים צעירים אך רעבים מכל קשת הז'אנרים ולעזור להם לקבל חשיפה ולהתמודד עם כל מה שכרוך בהקמת הופעה, בנחיתה רכה ובתמיכה שמוציאה מהם את הצורך להתעסק בבירוקרטיה.

הקמתי את האירוע הראשון כשהייתי אבוד וחיפשתי בנרות מנהל שינהל אותי ואז חבר אמר לי:ביגבי, שלא תעז לקחת מנהל. אתה יודע טוב מאוד להרים ולעשות ולך עכשיו ותעשה את זה.הוא נתן את הנבוט הזה על הראש ומפה לשם התגלגלתי להקים את הליין אפ, והתגובות מהליין אפ הראשון,בין אם זה קהל שבא לאמן אחד ונשאר לכל המופיעים ובסוף בא להגיד כמה שהוא נהנה,ובין אם זה מופיעים שאמרו לי כמה שהם שמחים על ההזדמנות וכמה שזה עשה להם טוב להופיע –זה הזכיר לי למה אני חי ואת המשמעות שבחרתי/בחרה בי בחיים האלו שלי. האירוע הבא קורה ב-22.8 בהופעת צהריים ואחריו יש עוד ב-10.9.כדאי לעקוב כאן.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני חייב לתת ריספקט ללהקת "כוח וידאו" הם אולי לא נותנים תקווה ומעבירים ביקורת פוליטית קשה' אבל המוזיקה שלהם נותנת לי כוח כי אני מרגיש שהם מבינים אותי ואני אותם, ורוב הליריקות שלהם אני או מזדהה איתן או צוחק מהן או פשוט מסכים. זה נוגע לי הכי ברגש שאפשר (קצת מזכירים את אינפקציה למי שמכיר).

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום/להתנדב בזמן הזה?
אני לא מאמין ב"דווקא בזמן הזה" כי תמיד יש משהו.אני חושב שחשוב מאוד להתנדב במקומות חינוכיים ולעזור לדורות הבאים להיות טובים יותר לעצמם (ואולי בכך גם לעולם), לניצולי שואה ובכלל קשישים שלא חסר כאלו שמוצאים את עצמם לבד בלי יכולת לפעולות בסיסיות ואוזן קשבת.

מי הרמת-גני.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הרמת גני שהכי צריך להרים לו, או יותר נכון להם, הם ג'קי ואיציק רווח(הבנים של זאב רווח ז"ל)ודיוויד ליברמן (כן אותו אח שלי שחרט על עץ).שלושה יוצרים מוכשרים בטירוף שכתבו ויצרו סרט בשם "עד שהמוות יפגיש בינינו".סרט קומדיה לא שגרתי בנוף הישראלי. אני מבסוט שהולך להיות פה משהו אחר (אמור לצאת ב2026).

מה יהיה?
אין לי מושג. אולי נמות מחר, אולי לא. החיים ממשיכים בכל מקרה וזה מה שבטוח.

• העיר שלי
• היפ הופ ישראלי
• רמת גן
• המלצות של מקומיים

התחנות התת קרקעיות של הרכבת הקלה הפכו למקום הכי חם בעיר. כולם – או לפחות כל מי שאין לו ממ"ד בבית והתייאש מריצות ליליות למקלט הקרוב – רוצים להיות שם. התחנות נבנו מתוך כוונה שיוכלו לאכלס המונים כמקלט חירום בזמן מלחמה, והנה זה מה שהן עושות. כמה אלפי אנשים כבר מעבירים בהן את לילותיהם באלנבי, שדרות יהודית, שאול המלך וארלוזרוב, כמו גם בתחנות התת-קרקעיות של רמת גן. על פי השמועה, דווקא שם בעיר השכנה והמנומנמת של תל אביב נוצר הווי מיוחד בלילות הראשונים, מהסוג שאחר כך אנשים זוכרים עשורים. יצאנו לחקור.

>> טהראן זה כאן: מה למדנו על האיראנים דרך הקולנוע שלהם
>> חוף מבטחים בעיר מקלט: החופים הכי מוגנים בתל אביב

כמו בתל אביב, גם ברמת גן התמקמו תושבי העיר בתחנות התת-קרקעיות עם אוהלים, מזרונים, כיסאות ושאר ציודי קמפינג והעבירו שם את הלילות האחרונים, שהיו רוויים בשיגורי טילים מאיראן. המטחים שהכו בנו השבוע הוכיחו את עצמם כמאיימים יותר מכל איום אחר שהתמודדנו איתו עד היום, ואפילו הממ"דים התגלו כפחות יעילים מבעבר במקרה של פגיעה ישירה. המחשבה הראשונה שלי הייתה שאחרי שלושה לילות כולם שם כבר ירצו להרוג אחד את השני. למרבה ההפתעה זה לא מה שקרה.

"יש לנו מקלט, יש לנו מרחב מוגן, אבל מרגישים שפה יותר בטוח. יש הרבה אנשים, כולם ביחד, כולם עוזרים לכולם. אז עדיף כאן"

הגעתי בשעה 23:55 בלילה לאיזור תחנת הרכבת הקלה בביאליק. איך שסיימתי לחנות נשמעה אזעקה, וכל תנועת הרחוב הופנתה וזרמה אל עבר הרכבת הקלה. הירידה ההמונית במדרגות הנעות הייתה קצת מלחיצה, הלחץ והחרדה החלו לבעבע, ומיד דעכו עם ההגעה לקומה התת-קרקעית. משם הועברנו בהכוונת אנשי האבטחה והביטחון דרך מסדרונות צדדיים למתחם התחנה, כשלבסוף הגענו לחלל שהיה כבר עמוס באנשים. היו שם מזרונים מתנפחים בכל הצורות והגדלים, כיסאות מתקפלים, כיסאות כתר, ובכלל נראה שאנשים הגיעו ערוכים. דוגמה ומופת של אזרחים למודי קרבות להתנהלות עורפית בשעת חירום.

מצאתי את עצמי עומד ליד בחור מופנם במשקפיים בשם דניאל, שישב על המזרון המתנפח עליו בת זוגו כבר ישנה. הם התמקמו כאן עוד ביום שישי והרגישו כאן הרבה יותר בטוחים מהמרחב המוגן בבית שלהם. "יש לנו מקלט, יש לנו מרחב מוגן, אבל מרגישים שפה יותר בטוח", אמר דניאל והמשיך, "יש הרבה אנשים, כולם ביחד, כולם עוזרים לכולם. אז עדיף כאן".

ומתי אתם מגיעים לכאן? אני מניח שאתם לא כאן כל היום.אתם מקפלים את הכל? או שאתם–
"בין 19:00 ל-20:00 אנחנו מגיעים ומביאים מזרון, מים ועוד כמה דברים ואז מחכים להוראות".

איך זה עובד? אתם לוקחים איתכם את הדברים שלכם? יש כאן מקומות קבועים?
"אין פינה קבועה. כן יש פה, לדוגמה, בחורה בהריון שמעדיפה להיות כאן מהבוקר עד הלילה כמעט כל יום, אז יש לה מקום קבוע כאן".

על בטוח: כל השכונה יורדת לתחנת ביאליק

התחנה הפכה למקלט לא רק עבור מי שמחפש לישון במקום בטוח, אלא גם עבור תושבי השכונה שמעדיפים להתמגן כאן ולא סומכים על פתרונות המיגון בבניין או בדירה שלהם. בני ודניאל לדוגמה, כבר הגיעו מוכנים, יושבים על שמיכה שפרשו על הקרקע ותפסתי אותם בדיוק בעיצומו של מירוץ במשחק הסלולר "פאן ראן". "שירשם בכתבה בבקשה שאני ניצחתי", אמר בני. השניים לא נראו לחוצים מדי, בעיקר בזכות העובדה שהתחנה כל כך נגישה להם. "לוקח לנו דקה להגיע" אמרה דניאל והוסיפה: "זה אותו פרק זמן שלוקח לבן אדם לרדת מקומה רביעית למקלט בבניין".

למרות שחלק גדול מהציבור מסתפק בממ"דים וחלקו בלית ברירה אפילו בחדר מדרגות, קשה לא להסכים שתחנות הרכבת הקלה הן כרגע המקום הכי בטוח שאפשר לשהות בו בעת שמיעת אזעקה. "חדרי מדרגות פשוט לא שורדים את זה", אומר בני. התרגלנו לירי של טילים מתימן וחדרי המדרגות הפכו באמת למקלט מספיק בטוח לתחושת רבים, אבל עכשיו אנחנו רואים את הנזקים שנגרמי מכל פגיעת טיל וזה מצדיק הערכה מחודשת של ניהול סיכונים. וגם דניאל אומרת: "בסופו של דבר, המילה 'איראן' קצת יותר מפחידה מ'תימן'".

"הבאתי את החברה של הבן שלי, את אמא שלי, את אחי, כולם פה. אם הייתי עכשיו במקלט בבית הייתי ברעידות"

עם זאת, גם אנשים שיש להם מקלט בבית כבר לא מרגישים בטוחים כמו בשאר המלחמה. דרורית דיין, שגרה בביאליק והייתה מוכרת סנדוויצ'ים בבורסה במשך 28 שנים, היא תושבת ותיקה שכמו רבים מאיתנו ברמת גן – גרה בבניין ישן. באזעקה הראשונה, כשהפאניקה הציבורית בשיאה, היא ישבה במקלט והדלת נפתחה מההדף של היירוטים.

מה הרגשת ברגע שנפתחה כך הדלת?
"רעידות, חרדות, רעדתי כולי. בטח. פחדתי שכל הבניין ייפול. אני גרה בבתים ישנים, שתי קומות, והדלת היא סתם, ברזל כזאת. היה הדף, נפלה הידית אמרתי – זהו. בהתחלה התלבטתי אם לבוא או לא לבוא, כי החברה של הבן שלי לא כל כך רצתה לבוא, היא מתאילנד, היא פחדה, היא לא ידעה לאן הולכים אז היא העדיפה להישאר שם. אבל היום אמרתי לה, זהו אין מה לעשות, אני לא נשארת בבית והבאתי אותה".

אנשים עזרו לך?
"כן, אני מכירה פה הרבה. דווקא אחלה, הביאו לי מזרון… בכיף".

מי הביא לך מזרון?
"ראש העיר, יש לנו אחלה ראש העיר, סידר לנו מזרון".

הלילה השלישי: זוגות צעירים בודקים את הנכס

אפשר להגיד הרבה דברים על ראש עיריית רמת גן כרמל שאמה (הכהן!), לאמא שלי יש אפילו סכסוך אישי איתו לאחר שלטענתה חסם אותה בקבוצת הפייסבוק "תושבי רמת גן" ומנע ממנה מלבקר את התנהלותו, אבל קשה שלא להתפעל מהאופן שבו העירייה תומכת בתושביה ובהישארותם בתחנה. למעשה, דרורית הרגישה כל כך בנוח מקבלת הפנים הזאת שהיא הביאה את כל המשפחה איתה.

"אני גר ממש כמה שכונות מפה וזה פשוט סידור יותר נוח מאשר לקום כל לילה ולרדת למקלט או משהו כזה"

"הבאתי את החברה של הבן שלי, את אמא שלי, את אחי, כולם פה. אם הייתי עכשיו במקלט בבית הייתי ברעידות", היא מספרת ומשתפת גם בשגרת המלחמה החדשה: "אני הולכת הביתה, מבשלת, אוכלים משהו. יש לי חתול בבית וגם תוכי ג'אקו, החתול מפחד לצאת. אחר כך אני הולכת לבית קפה, שותה קפה ובאה ישר לפה. יש לי כבר תוכנית סדירה, שגרת מלחמה, 18:00-17:00 אני פה, לא יעזור כלום".

בניגוד לדרורית שהיא כבר דיירת קבע, יש כאן גם את מי שבאו הלילה לראות את הנכס ולהחליט אם למקם את עצמם בתחנת הרכבת הקלה בביאליק. טל טסה ונויה לוי, בני 22 שחזרו הרגע מהטיול הגדול, שמעו מפה לאוזן שאנשים מגיעים לכאן כדי לישון במקום בטוח. לזוג הצעיר שגר בשיכון ותיקים, שכונה ליד פארק הירקון, נמאס מלקום כל לילה ולהיגרר למקלט הציבורי שנמצא ליד. "בבית שלה יש את המרחב המוגן הציבורי, לשם הולכים כשיש אזעקה, אז הרבה פעמים ההתרעות הן לא בטווח של הגעה", סיפר טל ונויה הוסיפה "אומרים שפה זה הכי מוגן, אז אתה יודע…".

אז התכנון הוא להגיע לכאן ולהתמקם ולחזור בערב?
"לא הגענו לשלב הזה, נראה לי נעשה קודם פיילוט, אבל נראה לי שכן, נחזור הביתה, נתארגן, ומשם נתחיל את היום. רוב האזעקות הן בלילה וזה גם הקושי הגדול ביותר".

וכאן נראה לכם באמת יותר בטוח?
"כן, אתה יכול לראות גם מהנפילות, היו גם אנשים שמתו בממ"ד. אתה רוצה להרגיש כמה שיותר בטוח במצב שאנחנו נמצאים בו".

גנאדי פוסטרילקו הוא לדבריו "עוד הייטקיסט" שגר עם בת זוגו בדירה הממוקמת 300 מטר מהתחנה בבניין ללא מרחב מוגן. "יש רק חניון שפיקוד העורף אמר עליו שהוא חצי כוח", סיפר גנאדי והמשיך: "אז אם יש עשר דקות אנחנו באים לפה. אם אין אז לחניון". את הלילה הקודם הם בילו בתחנה, ובתום חמש שעות המתנה הם קמו והלכו לביתם. איך מעבירים חמש שעות בתחנת רכבת תת-קרקעית, אתם שואלים? גם אני. וגנאדי עונה: "דיברנו עם אנשים, אנשים שהיינו לידם גילינו שהם מדימונה, אני גם מהדרום, לא מדימונה. שיחקנו בפלאפון, חדשות, בלבלנו את השכל אחד לשני. חברה שלי ספציפית לקחה גם ספר".

בין המזרונים והשמיכות: משפחתי וחיות אחרות

כשהלכתי בין המזרונים והשמיכות הבחנתי בבחור מזוקן על מזרן יחיד צמוד לשמשות המפרידות בין פסי הרכבת לרציף. קוראים לו שמעון, 30, סטודנט לווטרינריה ובניגוד לשני הלילות הקודמים, הפעם הוא ללא בת הזוג שלו. "היום הייתי בעבודה עד ממש לא מזמן ולא רציתי שהיא תהיה לבד", סיפר שמעון, "אז היא עלתה להורים שלה לצפון. העדפתי בשביל השקט שלי שלא תהיה פה לבד ותהיה עם ההורים שלה בצפון. יש לה שם מרחב מוגן". כששאלתי אותו האם הוא מרגיש בנוח להניח את התיק שלו ליד המזרון, ללכת לשטוף ידיים או לעשות קפה ולחזור, ענה לי: "האמת, לא חשבתי על זה יותר מדי. עשיתי את זה פעם או פעמיים ואת הדברים שיקרים לי אני משאיר עליי".

ולמה אתה מעדיף להיות כאן מאשר בבית?
"אני גר ממש כמה שכונות מפה וזה פשוט סידור יותר נוח מאשר לקום כל לילה ולרדת למקלט או משהו כזה".

כסטודנט לווטרינריה, אני רואה פה הרבה חיות ובעלי חיים ואני תוהה אם אתה מצליח לראות את ההשפעה עליהם מהמצב הזה?.
ברור, אפשר לראות פה הרבה חיות שנמצאות בסטרס ובלחץ. אין מה לעשות, זה טבעי, כמו שהסיטואציה הזאת ממש מלחיצה אותנו, גם על החיות זה משפיע, מה שאנחנו משדרים להם וגם הסיטואציה עצמה, פתאום לוקחים אותם למקום אחר, המון אנשים, הרעשים, האזעקות".

אם כבר דיברנו על תרומה קהילתית, יש טיפים להרגעת חיות המחמד?
"תראה, זה מאד משתנה. קודם כל בפן האילופי הייתי אומר לא לעודד התנהגות של סטרס. זאת אומרת, אם הכלב מאד לחוץ ומראה סימנים של סטרס אז לא לנסות להרגיע אותו בליטופים כי זה יכול רק לחזק את ההתנהגות הזאת. כן להגיב וכן ללטף כשהכלב מראה סימנים של רוגע יותר ובמקרים מאד קיצוניים אפשר לפנות לווטרינר ולקבל כדורי הרגעה, לפעמים זה יכול להיות פתרון מעולה לחיות האלה. כל מקרה לגופו ולפי מה שאני רואה פה בעלי הכלבים מאד יודעים קודם כל להשתלט על הכלבים שלהם, הם מחזיקים אותם מאד קצר ולא נותנים להם לשוטט. אנשים פה יודעים להרגיע את חיות המחמד שלהם. מהבחינה הזאת יש פה שליטה של הבעלים".

הלילה עוד נמשך, חלק מהאורות כבים כדי להקל על הישנים, רוב האנשים ערים. מתחת לקרקע בתחנת הרכבת הקלה של ביאליק נוצר מרחב מוגן במיוחד, שמושך אליו את תושבי השכונה ומחבר אותם. האם האור הפלורסנטי והצפיפות האנושית הם התנאים הכי נוחים לשינה? כנראה שלא, אבל זה זמן מלחמה ולא בטוח שנוחות היא העיקר. אם אתם תושבי רמת גן או תל אביב שחיים קרוב לאחת התחנות ומרגישים שהבניין שלכם לא מספיק מוגן, זאת אופציה שבהחלט כדאי לשקול בחיוב. האווירה נעימה, יש אפילו מים וקפה ובכלל, תחושה חזקה שכולם באים להתגונן ביחד. אף אחד לא רומס אחד את השני, אף אחד לא בפאניקה ולפעמים כל מה שצריך זה את התחושה שאתה לא לבד בחרא הזה. איכשהו, מתברר השהייה מתחת לאדמה עם עוד מאות רמת גנים עונה על הצורך הזה.

• תל אביב נלחמת
• מלחמת איראן
• הרכבת הקלה
• רמת גן

האגודה למען הלהט"ב מפרסמת היום את מדד הגאווה הישראלי לשנת 2024, והוא הוגש במעמד מיוחד בבית הנשיא ובנוכחות נציגי הרשויות המובילות בו. זו השנה השישית ברציפות שבה מתפרסם המדד, שנועד לבחון את המדיניות, השירותים והתמיכה ברשויות המקומיות כלפי הקהילה הגאה. וכמו בשנתיים האחרונות, תל אביב-יפו שנחשבת לבירת הלהט"ב בישראל ולפורצת הדרך מבחינת זכויות הקהילה, לא מצליחה לכבוש את המקום הראשון.

>> עכשיו זה רשמי: מצעד הגאווה חוזר לפורמט האהוב שלו
>> דגל הגאווה הוא דגל של מאבק על דמוקרטיה // טור דעה

השנה כללה המדידה חמש קטגוריות: חינוך, רווחה, נראות, תרבות ותשתית קהילתית, תוך בדיקה של פרמטרים כמו רישום זוגיות, הכשרות לצוותים מקצועיים ותמיכה באירועי גאווה. רשויות מיישובי עוטף עזה והצפון שפונו בעקבות מלחמת "חרבות ברזל" לא נכללו במדידה, מתוך התחשבות בנסיבות הקשות. רשויות שמרניות רבות – ביניהן גם ירושלים ואילת – בחרו שלא להשתתף בו.

תל אביב-יפו זכתה ב-104 נקודות, בדיוק כמו כפר סבא (!), עימה היא חולקת את המקום השני בקטגוריית הרשויות הגדולות. כותבי הדו"ח משבחים את עיריית תל אביב-יפו המפעילה שירותים רבים ומגוונים בעבור קהילת הלהט"ב בעיר ו"מתקדמת בכל תחומי המדד". לצד הפקה ואירוח של אירועי גאווה גדולים ומרשימים כולל מצעד הגאווה, תל אביב-יפו מפעילה בין השאר שירותי רווחה מסובסדים ומותאמים, מובילה בעשייה בתחום התרבות הגאה ופועלת לקידום שוויון מגדרי ונראות להט"בית בכל תחומי העשייה העירונית. את הנקודות היא מאבדת רק על חוסרים בסעיפים מסוימים בתחום החינוך בבתי הספר.

אל המקום הראשון עם נקודה אחת יותר הגיעה גם השנה רמת גן, שבה תחת כהונתו של כרמל שאמה הכהן התקדמה העירייה בזינוקים נחשוניים מבחינת התמיכה בקהילת הלהט"ב. "בשנה האחרונה רמת גן מקדמת מדיניות של הובלה לאומית ואקטיביזם קהילתי, ובמסגרת זו הרחיבה את הפעילויות לקהילה הגאה בעיר ביוזמות פורצות דרך", נכתב בדו"ח. "בין השאר, יזמה יוזמה פורצת דרך בתחום החינוך והשיקה את פרויקט 'משפחות מגוונות', במסגרתו הוגדר הנושא כנושא שנתי בכל גני העירייה. בנוסף, המרכז הגאה בעיר מנגיש שירותים לאוכלוסייה הגאה דוברת הרוסית בעיר ומקיים קבוצה פעילה".

השכנים מגבעתיים, שנתנו פייט יפה לתל אביב בשנים קודמות, התמקמו הפעם במקום הראשון בקטגוריה החדשה של רשויות מקומיות בינוניות בגודלן, ואילו הרצליה העפילה למקום השלישי בקטגוריית הערים הגדולות עם זינוק של 20 נקודות במדד, לא מעט בזכות הקואליציה הדמוקרטית-ליברלית החדשה בראשות יריב פישר. בניקוד גבוה יחסית זכו גם ראשון לציון (100 נקודות), חיפה ונתניה (94 נקודות), וברשויות הבינוניות רעננה (102 נקודות) וקריית ביאליק (97 נקודות). את קטגוריית הרשויות הקטנות מובילות קריית טבעון (99 נקודות) ודרום השרון (98 נקודות).

"בתקופה מאתגרת כל כך עבור הקהילה הגאה בישראל, כשברקע מצב לחימה מתמשך, החמרה בשיח המסית וקיצוצים בתמיכות מהממשלה – מדד הגאווה מזכיר לנו פעם אחר פעם שהרשויות המקומיות הן קו ההגנה הראשון של הקהילה", אמרה יו"ר האגודה למען הלהט"ב הילה פאר. "מדד הגאווה מתקיים כמדי שנה בשיתוף פעולה הדוק בין מחלקת גאווה מקומית באגודה לבין נציגות ונציגים ברשויות, בהם רכזי ורכזות להט"ב שמועסקים בתמיכת המשרד לשוויון חברתי. לצערנו, התכנית הזו מצויה כיום תחת עננה של חוסר ודאות, ורבים מהם אינם יודעים אם תפקידם ימשיך להתקיים.הרשויות המשתתפות במדד פועלות לאורך כל השנה כדי לספק מענה חברתי וקהילתי חיוני. עבור חברות וחברי הקהילה, מדובר לא פעם בהבדל שבין תחושת שייכות וביטחון לבין ניכור ובדידות. האגודה למען הלהט"ב קוראת לרשויות המקומיות לעמוד איתנו יחד כדי לשמור על העשייה החשובה הזו. אני מברכת את הרשויות שבלטו במדד השנה, וקוראת לכולן לשאוב מהן השראה, נחישות ותקווה – ולהמשיך לסלול יחד מציאות שוויונית, בטוחה וחומלת לכולנו".

• שבוע הגאווה
• להטב"ק
• האגודה למען הלהט"ב
• עיריית תל אביב
• רמת גן

כמו כל טכנולוגיה פופולרית, גם המבורגרים לא מפסיקים להשתכלל. קודם קיבלנו קציצות פרימיום, אחר כך הגיעו התוספות המופרעות, אחריהם הלחמניות המיוחדות ומאז השמיים הם הגבול. וברור, אנחנו מאוד אוהבים את קדמת ההמבורגר, אבל מדי פעם עולה בזיכרוננו ריחו של המבורגר מיושן, אולדסקול אמיתי, משהו עם טעם של פעם. כולל הלחמניות הקשורות עם השומשום וגריל שצבר טעמים במשך 25 שנים לפחות.

ואז נזכרנו בשכנה שלנו ממזרח, "בר לין", המבורגריה שמאכילה את תושבי רמת גן מאז 1998, ושומרת בדיוק על אותו הטעם הנפלא. ההמבורגר טלה שלהם, למשל, הוא שריד ניינטיזי מדהים שיציע חוויה אחרת לגמרי מכל ההמבורגרים המוכרים לכם מתל אביב. יש שני סניפים שצמודים לעיר, ושניהם מגיעים במשלוח פחות או יותר לכל תל אביב – אז קחו צ'אנס על משהו מיושן, בקטע הכי טוב, ותהנו מארוחה נוסטלגית שמעולם לא אכלתם. קטע.

• מה מזמינים היום
• אוכלים שותים
• המבורגר
• רמת גן

את המוזיאונים הגדולים שפועלים באזור המרכז (מוזיאון תל אביב או מוזיאון ארץ ישראל) אתם בטח כבר מכירים, אבל האם ידעתם שמוזיאון שווה לא פחות נמצא גם הוא ממש מתחת לאף שלכם? כן, כן. ברמת גן. נשלחנו לגלות מקומות אהובים ומרגשים על ידי האנשים שמביאים לישראל את היין הפורטוגלי פורטה 6, את חלקם אתם אולי כבר מכירים,אבל מה שגילינו זה שתמיד מעניין לגלות אותם מחדשולפעמים בקבוק יין זה כל מה שצריך.

לאתר Porta 6// וגם באינסטגרם// ואף בפייסבוק

מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית אמנם נוסד בשנת 1987, אבל בשנים האחרונות הוא עבר שיפוץ מסיבי והושק מחדש, במבנה יפהפה מבחוץ ומבפנים שתכנן משרד האדריכלים אפרת־קובלסקי. אחרי שהיה סגור במשך כמה שנים הושק מחדש בסוף שנת 2021 – השקה שלוותה בדרמות לא מעטות סביב חופש הביטוי. כשהוסדרו העניינים, הוא נפתח שוב ומאז שנת 2023 משמש רן גואטה כמנכ"ל המוזיאון ושרי גולן כאוצרת הראשית.

>> לגלות את ירושלים מחדש: הספריה הלאומית החדשה היא פלא תרבותי

המוזיאון מוקדש לאמנות ישראלית עכשווית. הוא מבקש לחבר בין אמנות רב-תחומית לבין הקהל המקומי, ושואף להוות מרחב דינמי, חברתי ונגיש, המעודד את שילוב הקהילה והפיכתה לשותפה מעורבת ופעילה. באוסף המוזיאון למעלה מ-2,500 יצירות במגוון טכניקות. ליבת האוסף מתמקדת באמנות הישראלית לדורותיה וכוללת עבודות פרי יצירתם של אמנים ותיקים מובילים ושל אמנים עכשוויים גם יחד.

כחלק מהתפישה האוצרותית והחזון שמתווה האוצרת הראשית, שרי גולן, מוביל המוזיאון מהלכים לכינון ולהידוק יחסיו עם המרחב האורבני, האמנותי, התרבותי והחברתי בזירה המקומית והבינלאומית, זאת לצד טווייה וחיזוק של מארג הקשרים עם הציבור ועם הקהילה באמצעות יוזמות שיח, מפגשים חברתיים, דו שיח ושיתופי פעולה מתמשכים. התערוכות המוצגות במוזיאון מתמקדות הן בנושאים מהותיים ואקטואליים, הנוגעים למרחב המקומי, לחברה ולתרבות בישראל, והן בסוגיות אוניברסליות, המצויות בלב השיח העכשווי, מתוך התייחסות ביקורתית אליהן. לצד אלה מעלה המוזיאון תערוכות מחווה ומחקר בעלות אופי היסטורי.

החל מקיץ 2023 מוצגת במוזיאון תערוכה חשובה שמתפרשת על פני שלוש הקומות שלו, ומציגה עבודות מאוסף הפניקס – אחד האוספים הגדולים והמשמעותיים של אמנות ישראלית שפועלים במחוזותינו. האוסף כולל עבודות רבות של האבות המייסדים של האמנות הישראלית – מאמנים מימי ראשית קום המדינה, דרך האמנים האיקונים של שנות ה-60 וה-70 וכלה באמנים ואמניות בני זמננו, כאלה שנמצאים בשיא הקריירה האמנותית שלהם.ן.

קחו לכם כמה שעות טובות לטובת הביקור במוזיאון, התאזרו באורך רוח ונסו להנות גם מהמבנה היפהפה שבו הוא שוכן. כשתסיימו את הביקור, פתחו לכם איזה בקבוק יין של פורטה 6 ותרימו לחיי העובדה שריח של שוקולד אולי כבר אין בעיר, אבל אמנות איכותית יש, ובשפע.

מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, להשיג בדרך אבא הלל סילבר 146 רמת גן
לאתר Porta 6// וגם באינסטגרם// ואף בפייסבוק

• צאו לגלות משהו חדש
• Porta 6
• רמת גן
• מוזיאונים
• אמנות
• אמנות ישראלית