תמי שם-טוב היא סופרת, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, ומאחוריה כבר יותר מעשרים ספרים לילדים ולנוער, רובם סיפורים ורומנים היסטוריים. ספריה זיכו אותה בפרסים רבים, ובהם עיטור אנדרסן, פרס ביאליק, פרס לאה גולדברג ופרס דבורה עומר. בימים אלה יוצא לאור "הילדים שומרים עלינו", ספרה הראשוןלמבוגרים, ממואר וסיפור חניכה בו חושפת שם-טוב את חייה לצד האחיות האגדתיות של הספרות העברית, נילי מירסקי וימפה בולסלבסקי.אתם רוצים לקרוא את זה.

1. כיכר החטופים // שער בגין // קפלן

זה לא שאני אוהבת את שלוש נקודות הציון האלה, שמהן כל כך הרבה זמן קוראים, מבקשים, מתחננים, זועקים להחזיר את החטופים הביתה ולהפסיק את המלחמה. הם פשוט הפכו בעיניי למקומות הכי חשובים בעיר. קשה לחלוף על פניהם ולהמשיך הלאה. הם שואבים את הנשמה, ובצדק. פעם לא ידעתי את שמות השערים בקרייה, כי מה לי ולהם. וקפלן היה בשבילי הרחוב הסמוך לשרונה, עם בתי הטמפלרים היפים, בדרך מהשכונה שלי לאבן גבירול. וכיכר החטופים? זאת היתה הרחבה הנהדרת, הפתוחה, עם הפסלים, בואך למוזיאון תל אביב ובעיקר לבית אריאלה. לפני המלחמה, אם הייתי מתראיינת כאן, בטח הייתי בוחרת לציין את בית אריאלה. תמיד אהבתי לבוא לבית אריאלה, בעיקר לשבת בספריית הילדים, ומאז השיפוץ המרהיב, הוא מזמין עוד יותר. אבל השבעה באוקטובר שינה הכל. אני כמעט לא מצליחה להגיע אליו. אני נשאבת בדרך, בקפלן, בבגין, בכיכר החטופים: משם עולה הקריאה הדחופה: די!!!

2. המגדלור

תולעת ספרים, סיפור פשוט, רידינג, ובעיקר המגדלור במקווה ישראל. זה לא רק כמות הספרים. זה גם האופן שבו הם מוצגים. כמעט לא קורה שאני נכנסת ולא רוצה לקרוא לפחות חצי ממה שהן בוחרות לשים על שולחנות התצוגה (ברשתות קוראים להם שולחנות כוח, ולא בכדי). זה הדיסנילנד שלי. וזה לא קורה לי בכל חנות. לפעמים שפע דווקא גורם לי לסחרור, כמו בחנות טפטים. אני לא יודעת מה לבחור ופתאום לא זוכרת את ההמלצות שקיבלתי. אבל עם הטעם של האנשים, בעיקר הנשים, במגדלור, מצליח לי. וחוץ מזה, יש שם קומה שנייה עם עוד ועוד ספרים, כמובן שלא רק חדשים ורבי מכר, וגם חדר מזמין כמו סלון ביתי, שבו מתקיימות סדנאות כתיבה. בעיקר של הסופרת והמנחה ארנה קזין. שם למדתי המון.
מקווה ישראל 18 תל אביב

3. שה שנטל

מול המגדלור יש בית קפה קטן, יפה, צרפתי ומוקפד. גם לו יש שתי קומות ועוגות ועוגיות ובאגטים וקיש. שנטל – בעלת המקום – עם המבטא הצרפתי הנהדר שלה, נחמדה מאוד. נכון, בחוץ השולחנות והכיסאות עומדים על המדרכה העקומה, מול ההומלסים של האזור, והאגזוזים והצופרים. אבל לפעמים, כששותים שם קפה, נוגסים בבגט ומתחייכים עם שנטל, אין מה לומר, כמעט פריז.
מקווה ישראל 3 תל אביב

4. העצים של תל אביב

בעיקר אלה שמצמיחים שורשי אוויר. מטורף איך שהגזעים שלהם נראים. הם כמו מחבקים את עצמם ומתלפפים על עצמם. זה לא סתם טבע בעיר, זאת אמנות חזותית טבעית. והיא פראית כל כך. היפים ביותר כנראה נמצאים בשדרות ח"ן, אבל הם בכל מקום, מטפסים על גדרות, מדלגים מעל מחסומים. קראתי פעם שלהצמיח שורשי אוויר זה כמו להצמיח איבר חדש, רק שזה קורה מלמעלה למטה, להתחלה. הלוואי שהיינו יכולים להצמיח שורשים ולחזק לעצמנו את ההתחלה.

5. עלמה ביץ'

הים, החוף ובעיקר עלמה ביץ',כי יש בו גלים, הטיילת, הדרך עד בת ים. בכל זאת תל אביב, שהיא תל אביב-יפו.
קויפמן 7 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

אני שונאת את אזור התחנה המרכזית הישנה, נווה שאנן והרחובות הסמוכים לו. רק לעבור שם מדכא אותי, אפילו במכונית, בחלונות סגורים, גם כשמנסים לא לראות מה קורה על פני השטח, מרגישים את העליבות והאכזריות שרוחשות מאחורי החלונות, בתוך החצרות והחנויות. כשהייתי נערה היינו נוסעות באוטובוס מקרית אונו, שבה גדלתי, לנווה שאנן, כדי לקנות נעליים. היו שם הרבה חנויות, והיה מגעיל, סליזי, מטריד. כשגדלתי ועברתי לתל אביב אף פעם לא חזרתי לקנות שם נעליים. לא רציתי לדרוך במקום.
בשנת 2000 התחלתי לערוך את מדור הבריאות של עיתון לאשה. המערכת היתה ממוקמת שם, בבניין מעל בית הדפוס גרפוליט. במשך כמה שנים הייתי מגיעה לשם מגן מאיר, שם גרתי, באופניים (למה הפסקתי לרכוב?!) ובדרך הלוך ובדרך חזור העיניים שלי ראו כל כך הרבה כאב. מגזין לאשה היה תקוע שם, בתוך הבניין הרועד (בגלל מכונות הדפוס בתחתיתו), כמו יקום מקביל, נוצץ. אם הייתי יכולה הייתי רוכבת לשם בעיניים עצומות. זה היה מקום רע ונשאר מקום רע. אני זוכרת לו לטובה רק את העובדה שחנוך לוין גדל שם.
ועוד דבר שאני לא אוהבת בעיר – שאין בה מספיק צל. סדרו לנו צל בבקשה, אנחנו ניצלים פה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הלכתי לצפות בהצגת היחיד"עשר קופסאות גפרורים" של תיאטרון אורנה פורתבבית ילדים בהרי ירושלים. כבר ראיתי את ההצגה הזאת בעבר, למעשה פעמיים, כי יש לי עניין עם יאנוש קורצ'אק. וההצגה הזאת – שהיא עיבוד לסיפור ילדים קצר שקורצ'אק כתב – תופסת משהו כל כך קורצ'אקאי ומהותי והומאני, ומאוד לא שואתי, שרציתי לצפות בה שוב. השחקן עמיחי פדרו, בתפקיד קורצ'אק, מצליח להכניס את הילדים לתוך הסיטואציה. הם שותפים מלאים להתרחשות. כאמור, כבר ראיתי אותו בעבר, בתפקיד קורצ'אק מצליח לכבוש קהל צעיר (בלי שום פעלולים או עזרים, רק כמה קופסאות גפרורים ריקות).
אז זה התרחש בסוזן דלל. קהל נוח. הפעם ההצגה התקיימה במקלט של פנימייה. הילדים שם מגיעים מחיים מורכבים, כמו שאומרים. לא קל להם, ובהתאם, את זאת ידעתי מראש, הם לא קהל קל, שמתמסר למבוגר, ועוד להצגת יחיד, בלי תפאורה, בשפה לא דיבורית. הם נכבשו לאט, בהתחלה מתוך היסוס, אבל בהדרגה – גם מי שבהתחלה נראה בהתנגדות מלאה – הם התחילו לשתף פעולה, ואז לקחת תפקיד, לשחק, לצחוק, ליהנות, להגיב מהראש ומהלב. וככה, במקלט של פנימייה, מלא בילדים זזים בכיסאות פלסטיק, התגשמה לה שעת חסד קורצ'אקאית. ופתאום הרגשתי – מה שכל כך הרבה זמן לא הרגשתי – תקווה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר "סדריק" של עמית גיש. פחדתי לקרוא אותו. ידעתי שהוא על חייל צה"ל פיליפיני, שמת במלחמה, ושההורים שלו קיבלו אישור שהייה, רק אחרי שהוא מת. פחדתי שהספר יכאיב לי כל כך כי שוב אווכח כמה שאנחנו איומים כלפי הזרים שאנחנו מביאים לכאן, כדי שיטפלו לנו בזקנים. לא התכוונתי לקרוא אותו, כי כמה אפשר להסתכל בעיניים לאכזריות שבתוכנו? ובכל זאת חברה המליצה. אמרה, הוא לא עושה את זה. הוא לא לוחץ עוד יותר על בלוטת האשמה. אז העזתי. והאופן שבו המחבר מספר על החייל הזה, המשפחה שלו, החברים, הקשר איתם לצורך הכתיבה, איפשר להסתכל לאמת המרה בעיניים בלי להיקרע. זה מה שיצירת אמנות טובה עושה. ההנאה האסתטית מאפשרת.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לכל מה שקשור בהשבת החטופים והפסקת המלחמה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
האחים גרין: הלא הם התאומים עילאי ואלון-לי גרין, שביחד הקימו את חנות הספרים המשומשים המשובחת – האחים גרין – שעברה מכיכר מסריק לפלורנטין. החנות היפה והמרווחת נותנת כבוד רב לספרים ישנים יותר ופחות, וצדה ספרים מבוקשים מיד שנייה. מחצית הצמד – אלון-לי גרין, ממקימי תנועת "עומדים ביחד" – מחזיק ומתחזק (יחד עם השותפה שלו רולא דאוד) את התקווה שיכול להיות לנו בסדר, ביחד, יהודים וערבים, שעדיין יש פה הומאניות וסולידריות.

מה יהיה?
לפעמים נראה לי שאין עתיד, שהכל פה אבוד. אבל אני מאוד מאוד מקווה שאני טועה. הלוואי שיהיה בסדר.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• המגדלור
• שה שנטל
• עלמה ביץ'
• שדרות ח"ן
• כיכר החטופים
• רחוב קפלן
• נווה שאנן

>> ג'וליה פרמנטו-צייזלר היא מהקולות הבולטים והיחודיים בספרות התל אביבית של העשור החולף, וכעת ראה אור ספרה הרביעי, "גלות". תל אביב מוצגת בו כעיר מוחשית, סוערת ומסחררת, אידיאה אינטלקטואלית נחשקת שרק מעטים ונבחרים מצליחים לגעת בה – וגיבורי הספר שמגיעים אליה ונזרקים ממנה אינם ביניהם.אתם רוצים לקרוא את זה.

>> מוסד תרבות שנראה כמו חלום ובר שנושם אמנות // העיר של רועי אסף
>> סיור סודי למקרר הפרחים ונוף נעלם בפלורנטין // העיר של מרינה פוזנר

1. לרכוב על אופניים בשילוש הקדוש של השדרות

משדרות בן גוריון, דרך שדרות ח"ן ועד שדרות רוטשילד.לרכוב על אופניים בתל אביב זה אחד הדברים שהכי גורמים לי לאושר בחיים האלו. אם יש סיבה מרכזית שבחיים לא אוכל לעזוב את העיר או הארץ – זו הסיבה. משהו לא פרופורציונלי לחלוטין. כשאני רוכבת על אופניים בעיר נוחתת עליי אופוריה עירונית. אני מרגישה שהעצים מלטפים אותי, שהולכי הרגל מחייכים אליי, שתל אביב היא מרכז העולם! שיש שלום במזרח-התיכון!

2. רינת קפה וקונדיטוריה

ממש באמצע רחוב אלנבי, בין חנויות הבגדים המנצנצים, מסתתר לו קפה רינת. בית קפה בעיצוב פשוט של פעם עם ריח עוגות שמרים ועוגות גבינה שאפשר לקנות במשקל. אני ודוד אוהבים ללכת לשם בימי שישי בבוקר לקנות חלה ועל הדרך לשבת לבורקס מושלם עם הפוך רותח, וזיתים שמוגשים כיד המלך.
אלנבי 57

3. הספרייה לאמנות של מוזיאון תל אביב

אני יודעת שאני עושה עכשיו טעות כשאני כותבת את ההמלצה הזו אבל זה חזק ממני. הספרייה שטופת השמש, המעוצבת בסגנון המינימליסטי של המוזיאון – היא ספוט הכתיבה הכי טוב בעיר. כמעט תמיד אני היחידה שיושבת שם עם הלפטופ. כדי להיכנס תצטרכו לעשות מנוי שנתי למוזיאון וזה דיל אידיאלי, משום שאת ההפסקות מהכתיבה אני עושה בשיטוט במוזיאון.
שאול המלך 27

4. שעת סיפור מוזיקלית לילדים בפילהרמונית

פעילות הילדים הכי מהממת בעיר. שעת סיפור של קלאסיקות עבריות בליווי כלי נגינה מהתזמורת. העיבודים לספרים ברמה מאוד גבוהה ומקפידים לשמור על העברית היפה, התפאורה עדינה ולא אגרסיבית, ובניגוד לפעילויות לילדים שנוהגים להשמיע בהן מוזיקה קשה בווליום רצחני – כאן נהנים מנגינה קלאסית בלייב. לא ברור מי נהנה יותר – ההורים או הילדים.
הוברמן 1

5.ג'וז ולוז

מאז הימים בהם ג'וז ולוז המיתולוגית ביהודה הלוי הייתה הבית השני שלי, איכשהו בדרך פלא, כל הגלגולים של המסעדה הזו מוצלחים. המעבר האחרון לדרום העיר עשה להם טוב במיוחד – עם עיצוב פנים של ארמון בוכרי, אוכל משובח, ושיטת תשלום שעושה צדק עם כולם. ומי שנשארים עד 22:22 יזכו לחזות ברגע קסום שבו הם שמים את "שיר לשלום" בפול ווליום וכל הצוות והסועדים שרים כאילו יש תקווה ויש מחר.
התנופה 7

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

פחי הזבל! למה הם בחוץ ברחוב, למה? אלוהי עיריית תל אביב-יפו הושיעה נא!

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכה היפה "נוטה להישכח" של אבי סבח במוזיאון תל אביב, קודם כל כי ציירים טובים מרגשים אותי. ושנית משום שזו תערוכה מרעננת, פואטית ושונה מאוד מהנוף של אמנות ישראלית עכשווית. לא צריך לדעת אמנות כדי ליהנות מהאמנות שלו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"ילד רע" של רון לשם, הגר בן-אשר ודניאל חן. מופת של תסריט, בימוי ומשחק. הסדרה הזכירה לי כמה אני אוהבת טלוויזיה ישראלית.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לתרום או להתנדב באגף השיקום למען נכי צה"ל.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
חן אריאלי, סגנית ראש העיר ומחזיקת תיק התרבות. ואני אצטט אותה: "תרבות היא אקטיביזם, וכדי להגן על עליה צריך גם לצרוך אותה".

מה יהיה?
עוד לא אבדה תקוותנו.

• העיר שלי
• ג'וליה פרמנטו
• ספרות ישראלית
• ג'וז ולוז
• רינת קפה וקונדיטוריה
• שדרות ח"ן
• שדרות רוטשילד
• מוזיאון תל אביב
• התזמורת הפילהרמונית

את מרינה שויף אתם בטח זוכרים מהתקופה שבה הייתה מהשמות הלוהטים בתעשיית הטלוויזיה בעשור הראשון של האלף, אבל מאז היא ביצעה תפנית מרשימה בכיוון התיאטרון, ובשבוע הבא היא תעלה בבכורה את המופע "No Name", מחזה מאת קסניה ירוש בבימוי דאשה שמינה, הצגה עוצמתית בשיתוףתיאטרון Fulcro הנהדר, המשלבת תיאטרון, מחול ומדיה דיגיטלית. ההצגה חושפת סיפור אישי ואותנטי בז'אנר האוטופיקשן, שבו משתלבים אלמנטים ביוגרפיים עם יצירה בדיונית. ההצגה תתקיים בשפה העברית עם כתוביות ברוסית (14.1) וגם בשפה הרוסית עם כתוביות בעברית (15.1).עוד פרטים וכרטיסים כאן

>> היא הגברת הראשונה של האופנה בתל אביב. זאת העיר של הגר אלמביק
>> קפה צנוע ושוק עם כל מה שטוב בעולם. העיר של תום אנטופולסקי

1. קפה Jera

מקום עם הקפה הכי טעים, שאפשר למצוא בו מרחב אישי גם בתוך ההמולה. הם יודעים איך אני שותה את הקפה שלי ובאיזה בלנד לטחון לי הביתה מבלי שאבקש – כי מאז ה-7.10 אני כמעט ולא נשארת לשבת, גם בגלל שבעלי במילואים ובלעדיו זה לא אותו הדבר וגם כי יש לי פחות סבלנות ל"שגרה רגילה". Jera מעסיק צעירים שרק עלו ארצה, חלקם עוד לא מדברים עברית – ועבורם זו הזדמנות להיקלט, להכיר את המנטליות ולהתפרנס.
אבן גבירול 54

2. פיקוק

מקום שארגיש בו נוח גם עם פיג'מה וגם עם איפור כבד אחרי הצגה. אין שום צורך "לראות ולהיראות", ועדיין תמיד אפגוש בו מכרים או חברים וותיקים. פיקוק הוא כמו משפחה – אפשר לא להגיע חודשים, ואז לבוא ולהרגיש כאילו רק אתמול הייתי.
מרמורק 14

3. We_Met Studio

סטודיו מקסים שהוא בעצם קהילה. יש בו מגוון רחב של סדנאות ומפגשים: מקרמיקה בסגנונות שונים, ועד פלוריסטיקה. וכמובן הרוקחות הטבעית – שזו הסדנה שאני מעבירה בו כבר למעלה משנתיים. אלי וסרמן, בעלת הסטודיו, עלתה לארץ לבדה ממש לא מזמן ולמרות הקשיים בחרה להישאר. התחלנו לשתף פעולה לפני שנתיים, כשלא היה לה כלום חוץ מכשרון-על ליצור אירועים עם אווירה מושלמת. הסטודיו שהיא פתחה שרד מלחמה, סגרים וחוסר יציבות ונותן מפלט של שפיות בזמנים המטלטלים שעוברים על כולנו. we_met הוא מרחב ייחודי. מדברים שם אנגלית, רוסית ועברית והוא גדל ומתפתח מיום ליום.
נחלת בנימין 97

4. כיכר החטופים

הרחבה של מוזיאון תל אביב הפכה מאז ה-7.10 לכיכר החטופים. מקום שהוא הלב. ועד שלא יחזרו, כולם, לא נוכל להרגיש חופשיים. זו משאלה הכי כמוסה וגם הכאב הכי גדול שמלווה אותנו כל רגע.
שאול המלך 27

5. שדרות ח"ן

הבית. הקהילה. רוב החיים שלי מתרחשים כאן, ברדיוס של קילומטר. במקום הזה אני מרגישה נוח לקטר, להתפרק וגם לחלום. זה מקום שעוזר לי להחזיק בתקווה שהכל עוד יהיה בסדר – יש לנו את כל המשאבים האנושיים כדי שזה יקרה.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

המדרכות של תל אביב. עם הקורקינטים החשמליים והאופניים של וולט. הגיע הזמן שישימו סוף למופרעות הזאת וידאגו לאכיפה מסודרת. זו סכנה אמיתית ומטרד בלתי פוסק.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
תיאטרון Fulcro וכל מה שהם עושים. זו קבוצת תיאטרון שעלתה מסנט פטרסבורג לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה. תאטרון עצמאי ומצליח, שהפסיק את פעילותו בגלל התנגדות למשטר של פוטין.הם עלו לארץ והתאחדו שוב, וכבר העלו כאן 4 הפקות מדהימות. השפה שלהם אינטליגנטית ומאוד יצרית, עוסקת בחקר אסונות הומניטריים, אבל מזווית ראייה של בני האדם שנמצאים במצבים בלתי אפשריים. כל ההצגה שלהם הופכת לאירוע חד פעמי. איתם גם העלתי לבמה את הסיפור האישי שלי. "No name" היא הצגה אוטוביוגרפית שמשלבת תיאטרון, מחול ווידאו ארט. העבודה איתם נתנה לי כוח ואמונה ביכולת של האומנות להיות מגדלור לערכים ולחופש.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ספר שנתן לי תקווה והשראה מאז פרוץ המלחמה הוא "אדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל. הוא נמצא על שולחן הכתיבה שלי, מלא סימניות ופתקיות. "הפסימיסט משול לאדם הרואה בפחד ובעצב, כי לוח הקיר שלו, שיום-יום הוא תולש דף ממנו, נעשה דק יותר עם כל יום חולף. כנגד זה, האדם המסתער על בעיות החיים, משול לאדם התולש דף אחר דף מלוחו ומניח אותו למשמרת יחד עם קודמיו. הוא יכול להגות בגאווה בכל העושר האצור ברשומות האלה, בכל החיים שכבר חי אותם עד תומם". את זה כתב האדם שעבר מצבים לא אנושיים ומצא בהם גם אחיזה. לי זה עוזר למצוא דרייב גם ברגעים מאוד קשים.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב?
בעברהתנדבתי באליפלטעם ילדים שאין להם שום מסגרת למעט השעות בבית ספר יסודי. ההורים רב הזמן בעבודה והילדים לבד, חשופים להרבה דברים מטרידים. הם תמיד בלב שלי וברגע שאוכל, אחזור לעזור במה שרק אוכל.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התל אביבי שהכי הייתי רוצה להרים לו כרגע הוא יפתח רייכר-עתיר. איש צבא לשעבר, תת אלוף, שכבר שנים עומד כל יום שישי בפסאז' של כיכר התרבות עם שלט ועליו מסר של שלום. עומד בשקט, עם חיוך פשוט, אומר שלום לאנשים שעוברים. לפעמים אני שואלת את עצמי "מה הטעם?", אבל בשבילי הוא מחזיק לפיד, הנשק החדש שבחר בו, והוא סמל לתקווה.

מה יהיה?
אופטימיות. צריך להמשיך ולהלחם על דמותה של מדינה ליברלית, חופשית, מאפשרת, מדינה שהייתי רוצה לראות את הילדים שלי גדלים בה. יש פרופסור אמריקאי שאני לא זוכרת את שמו, שקרא לספרו ההיסטורי “Everything was forever, until it was no more”. גם התקופה האפלה הזאת תסתיים מתישהו. הלוואי ותהיה לנו האפשרות לקחת את זה משם למקום חדש.

• העיר שלי
• תיאטרון
• תיאטרון Fulcro
• פיקוק
• שדרות ח"ן
• כיכר החטופים

>> דנה קסלר וישיב כהן הם המייסדים של פסטיבל סאונדטראק, שמתמקד בחיבור המופלא שבין קולנוע ומוזיקה, ומהדורתו השנייה תתקיים בשבוע הבא בסינמטק (שלישי-שבת, 21.9-17.9). הליינאפ של הפסטיבל השנהנראה היסטרי לחלוטיןואף מרגש ברוח הזמן, ואם עוד לא רכשתם כרטיסים אזכל מה שאתם צריכים נמצא כאן.

>> העיר שלנו: 7 המלצות מעולות על דברים שכדאי לעשות בתל אביב

1. השופטים

ישיב ודנה:לשמחתנו הפאב האהוב עלינו בעיר הוא דקה מהבית. יש בו האפי האוור משמח, איקרא עם בצל ועובדים חמודים.אבן גבירול 39

2. הסינמטק

דנה:מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי כל חודש לוקחת הביתה את התוכניה של הסינמטק, עוברת עליה מקצה לקצה, מסמנת מה אני רוצה לראות ומשתדלת לעמוד בכמה שיותר מההבטחות שלי לעצמי. היום התוכניה אמנם כבר לא מודפסת, אבל אני עדיין עושה את זה ושמחה להיות גם בצד השני, בצד שמגשים לאחרים חלומות ומביא למסך הגדול סרטים שהם לא חשבו שתהיה להם הזדמנות אי פעם לראות בקולנוע בארץ.הארבעה 5

3. ספסלים בשדרות ח"ן

דנה:על הספסלים בשדרה מצאתי לא מעט מהבגדים והספרים האהובים עלי, ואני מקווה שגם הענקתי באמצעותם כמה אוצרות לאנשים אחרים.

4. וספה ברחבי העיר

ישיב:אמנם לא מקום ספציפי, אבל נסיעה בווספה ברחבי העיר, היא עדיין אחת הפעילויות האהובות עלי ואחת החוויות הכי מכוננות בשביל קיבוצניק לשעבר. בהזדמנות זו אזכיר את מוסך האחים זאדה בשכונת התקווה (אצ"ל 62), שכל ביקור שם מרחיב את הלב (מוסך, כן?).

5. מאנה פארק

ישיב:טובל בירוק-עד, רק מעטים מכירים את פארק מאנה, או מאנה פארק בשמו המוכר יותר. המקום הסמי-מיתי הזה, שכבר שוררו עליו שירים (לפחות אחד), הוא המקום אליו נחלצים כשנהיה קשה מנשוא. האפשרות לספור כוכבים בלב העיר אינה דבר של מה בכך. כמובן שלא אחשוף את המיקום המדויק שלו.

6. חוף פרישמן

דנה:הוא לא החוף הכי יפה או הכי נקי אבל החוף הקבוע של כל תל אביבי הוא תמיד זה שהכי קרוב אליו לבית.

מקום לא אהוב בעיר

מגדלים ומתחמים.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לכם את הראש או פתח לכם את הלב?
דנה וישיב:הסרט "סרט בסנטר" של מוריס בן מיור וקובי פרג' – סרט תיעודי אדיר על מקום תל אביבי אהוב שכנראה התכוון להיות קניון אבל מצליח להיות בעיקר מבוך פסיכדלי מטורלל ומפתיע.

איזו יצירה נתנה לכם כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ישיב:אמנם לא בתל אביב, אבל חלק גדול מהמשתתפים באירוע הם תל אביבים גמורים: יצא לי להיות לפני כמה שבועות ביום הגשות של מסלול פסקול במכללת ספיר, אחד המוסדות שנפגעו הכי קשה מהמצב. יום שלם של הגשת עבודות מוזיקליות-קולנועיות שמעבר לזה שהיו ממש יפות, כל האירוע – עם הסטודנטים והמורים הנפלאים שהיו שם, במקום הזה ובתקופה הזו – היה מעורר השראה ונוסך תקווה.

לאיזה ארגון או מטרה אתם ממליצים לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ישיב ודנה:למטה משפחות החטופים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ישיב ודנה:השכנים החמודים שלנו שנחמד לבלות איתם במקלט כשצריך.

מה יהיה?
ישיב ודנה:מקווים שיהיה טוב, ומנסים להמשיך לייצר תרבות ולצרוך תרבות בתל אביב, כי זה אחד התנאים הכי בסיסיים בשביל שזה יקרה.

• העיר שלי
• פסטיבל סאונדטרק
• שדרות ח"ן
• סינמטק תל אביב
• השופטים
• חוף פרישמן
• דיזנגוף סנטר

נטע לאופר היא זוכת פרס פרסר לצלמת צעירה, בעקבותיו היא מציגה בימים אלו תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, שבוחנת את ההשפעות של הפעילות האנושית על הסביבה, על בעלי החיים והצמחים. היא יוצרת דימויים עוצמתיים בסטילס ובווידיאו, תוך שימוש באמצעים מגוונים כמו מצלמות לראיית לילה או מצלמות אבטחה, וצילום רחפן.עוד פרטים על התערוכה כאן

>> העיר של אבשלום פולק // כניסה סודית לקולנוע ובר שלא דומה לכלום
>> העיר של יולי כהן // הגינות הכי יפות של יפו ומקום מזין לגוף ולנפש

1. מוזיאון תל אביב

בתקופה האחרונה אני המון במוזיאון בגלל התערוכה שלי אבל גם לפני כן המוזיאון היה אחד המקומות האהובים עלי. אני אוהבת את הציפייה לקראת פגישה עם עבודה שעוד לא ראיתי פנים אל פנים, ואולי אפילו עוד יותר אוהבת את זה שאני מתחילה להרגיש קירבה או ביתיות מסוימת לעבודה שראיתי כבר המון פעמים. ככה שהמוזיאון הוא ללא ספק נקודת אחיזה, מקום אהוב עלי.שדרות שאול המלך 27

2. אריאלה קפה

אם כבר אני במוזיאון, בדרך כלל אקפוץ גם לבית אריאלה, לבית הקפה שם. אני אוהבת לעבוד שם ולעשות פגישות. הקפה מצוין ויש תמיד אפשרויות טבעוניות טובות. האוירה נעימה לי גם היום, כשרחבת המוזיאון הפכה לאזור המחאה המרכזי של משפחות החטופים, דווקא מתוך זה שהכול מעורבב. מצד אחד החיים נעצרו והכאב על המצב בלתי נסבל ומצד שני החיים ממשיכים כמה שהם יכולים. יש כמו אולי נחמה באחיזה של שני הקצוות האלו עבורי. יש משהו במוזיאון ובקפה אריאלה שיכול ליצור אסקפיזם מסוים, אבל במקרה של המצב הנוכחי והעובדה שהכול קורה באותה טריטוריה, מעמת ומותיר אותי עם הרבה שאלות ופגיעות קבועה – ולדעתי חשובה מאוד בזמן הזה.שדרות שאול המלך 25

3. בין דיזנגוף לים

מקום נוסף אהוב עלי הוא הים או יותר נכון הליכה לים. ההליכה מתחילה מדיזנגוף עוברת לבוגרשוב עד הים. משם אני ממשיכה על הטיילת לכיוון יפו, בדרך כלל אני אעצור באזור המנטה ריי, לפעמיים אמשיך עוד קצת ואז אשב ואסתכל על אחד הדברים הכי מופלאים, מפחידים וגדולים שיש לנו על פני כדור הארץ, הים, שמכסה יותר מ-70% מהכדור. תמיד כשאני שם, מתבוננת באופק, המחשבה על זה שאני ובעצם כולנו נמצאים על כדור מגיעה ומיד אחריה מחשבות על כוח הכבידה ועל זה שאנחנו לא נופלים מהכדור, ואז על כל בעלי החיים שיש בים הענק ובכלל על כוחות הטבע.

4. שדרות ח"ן

כמו שכבר אמרתי אני מאוד אוהבת לטייל בעיר, או לחילופין לשבת בשדרה (שדרות ח"ן) מתחת לבית עם קפה קר או בירה ולתת לעיר לעבור לנגד עיניי. עם הזמן פיתחתי לעצמי עניין חדש: הייתי ממציאה לכל בעלי החיים בשכונה שמות. זה התחיל מטיולים בשדרה, לאורכה, ככה הכרתי את פנינה – או לפחות ככה אני קראתי לה. פנינה הייתה החתולה שיושבת מחוץ לסלון ציפורניים, חתולה ענקית לבנה עם כמה נקודות שחורות. אחר כך היה את מרטין, שהיה קטן שחושב שהוא גדול, הוא היה קשור בחוט לאישה דקה ורצינית אך חמה כלפיו. ככה הכרתי גם את בועז, אמיל, סבטה, עומרי ועוד רבים. תמיד נחמד לראות את החיבור לאדם שמחזיק בצד השני של החוט או ליד המאכילה.

5. הבית

אני חושבת שבסופו של דבר אני הכי אוהבת להיות בבית כמו אריק איינשטיין רק בלי החרדה או אולי עם קצת ☺.

מקום לא אהוב בעיר

אני לא אוהבת לנסוע או ללכת על אבן גבירול. הכל בבנייה, מתחילים ללכת בצד אחד של המדרכה ואז צריך לעבור לשני ושוב לראשון. האמת שאני משתדלת מאוד לראות את הטוב שבדברים, אבל הבנייה המרובה ולא ממש נגמרת בתל אביב הפכה אזורים בעיר לקצת בלתי נסבלים.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ראיתי שני סרטים שהשאירו חותם: "הדונם של סבתא" של ירמי שיק בלום ואלעד אורנשטיין אחד הסרטים הטובים שראיתי. הוא מצליח לגעת בדברים הכי טעונים וקשים בחברה שלנו בהמון הומור וקלילות. אני מעריצה יוצרים שמצליחים לגעת בכאב קולקטיבי בנונשלנטית. גם הסרט "דניאל אויערבך" של דוד וולך, שדן בשאלות זהות יהודית, היה מרתק ומעלה שאלות.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספרחסד אלוהיםשל ברנרד מלמוד, שבמרכזו המבול הגדול בגרסה עכשווית – שאלות על הישרדות, חברה, תרבות, אלוהים, כוח ושליטה – מאוד רלוונטי לימינו וכנאה ישאר כך תמיד.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
התרומות האחרונות שלי היו לאביהוא חיות הברולחוות החופש, לא משהו שקשור באופן ישיר לתקופה, אבל אני חושבת שצריך לתרום ולהתנדב באופן שוטף. מאמינה במחאה וביכולת שלנו כקבוצה לשנות את המצב.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני יודעת שכולם נפגעו ויש הרבה עסקים במצב קשה ועדיין אני מרגישה שאם הייתי צריכה להרים למשהו זה למשפחות החטופים ולמפונים הדרומיים והצפוניים שאוכלים חרא רציני עכשיו.

מה יהיה?
שאלה קשה אבל אני בוחרת להאמין שהחטופים יחזרו, שנחתום על עסקה, שהמלחמה תסתיים, שהממשלה תתחלף ובעיקר שיהיה טוב!

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• צילום
• מוזיאון תל אביב
• בית אריאלה
• שדרות ח"ן
• חוף הים בתל אביב
• אבן גבירול