>> רובי קסוס (כדאי שתעקבו) הוא יוצר רב תחומי הנע בין תיאטרון, מוזיקה וכתיבה, ומבסס את מעמדו כאחד הקולות המסקרנים ביצירה המקומית. במקביל לפרויקט המוזיקלי המצליח "תהיה ילד" (עם אלון אולארצ’יק), קסוס מגיע לראשונה לתיאטרון הבימה כדי לחגוג את "באמצע הרחוב", הזוכה הגדולה של פסטיבל סוליקו בשניים מבית תיאטרון השעה הישראלי, שגרפה ארבעה פרסים. ההצגה, המבוססת על ספרו של רועי סלמן, תעלה ב-28.2 בתיאטרון הבימה 4, בכיכובם של שון אמסלם וכרמל זורע.אם יהיו לכם כרטיסים תוכלו לראות אותה.

>> מקום מפגש מנחם וגן להיבלע בו עם ספר // העיר של נועה סוזנה מורג
>> הממלכה המנומרת וזיכרונות אפופים סקס אפיל // העיר של יולי גודיי
>> סתלבט בקיבוץ בעיר והופעות חינם בפארק // העיר של שימי אטיאס

1. לליפופ: הפיצוצייה הכי משפחתית בעיר

הפיצוצייה הכי מחממת לב שאני מכיר בעיר. היא מנוהלת על ידי סרגיי וקטיה, זוג צעיר וחרוץ שמנהל אותה במסירות, באדיבות וברוחב לב. תמצאו שם אווירה נעימה שכונתית ומלא אהבה. סרגיי וקטיה מכירים את הלקוחות בשמם הפרטי ומלווים את התושבים ברגעים הקטנים והגדולים של החיים עצמם, ביום, יום. קחו רגע אחד להבין את רוח המקום: באחת ההתקפות על תל אביב בצהרי היום, קטיה ירדה אל המקלט הציבורי עם שקית מלאה קרטיבים וסוכריות וחילקה בנדיבות לילדי השכונה! כן, כן, יש עוד אנשים טובים באמצע הדרך.
בזל 44 תל אביב

2. מרכז קהילתי מגיד: הבית השני של תושבי השכונה

מרכז מגיד הוא הדוגמה הכי יפה בעיני בעיר לכך שמרכז קהילתי הוא בית נוסף לתושבי השכונה. המרכז מתנהל כמו קיבוץ קטן בלב שדרת נורדאו שבו כולם מכירים את כולם: מהספרנית ועד הבריסטה בקפה, מההורים בחוגים ועד אחרון העובדים במרכז. איל גבריאל, מנהל המרכז, ולירן רביב, אחראי התוכן, מנהלים את המקום ביד רמה תוך תשומת לב גדולה לתושבי השכונה וצרכיהם. באופן אישי, בתור תושב השכונה, מרכז מגיד משמש עבורי מרחב ליצירה וחזרות, ובמקביל מקום מעולה לשתות קפה אחה"צ בזמן שהבכור שלי בחוג ג'ודו. רגע מושלם שמחבר בין תרבות, חינוך וקהילה.
שדרות נורדאו 63 תל אביב

3. תא תרבות דה וינצ'י: מפעל לפועלי תרבות

אחד המקומות השווים ביותר לאומנים מכל התחומים בתל אביב. מרחב יצירה אמיתי בלב העיר. במבנה אחד גדול ורחב, שתי קומות ופטיפון שחור במבואה שמנגן ללא הפסקה, מתכנסות להן יחדיו כל האומנויות, תיאטרון, מחול, מוזיקה, כתיבה וסדנאות מלאכה, וכל כולן פועלות באווירה משפחתית ותומכת. איזי וטל מובילים את המקום בראייה אמנותית רחבה, שמאפשרת לאומנים ליצור ולעבוד בתנאים מעולים ובמחירים מסובסדים ועוזרים להם להגשים את כל החלומות. את החזרות ל"באמצע הרחוב" עשיתי בחדרי החזרות של דה וינצ'י, והיה הכי כיף בעולם! בנוסף, למקום יש קארמה מעולה! לא מעט יצירות שנולדו בין כותלי המקום זכו להכרה ולפרסים בפסטיבלים חשובים בעולם התרבות בארץ (כותב מניסיון אישי. כאמור, "באמצע הרחוב" זכתה בשלושה פרסים שווים בפסטיבל סוליקו 2025).
ליאונרדו דה וינצ'י 14 תל אביב

4. חוד המחט: קפה, יין, פיצה ותקליטים

חוד המחט הוא אחד המקומות הייחודיים בצפון הישן, מקום שמציע בית קפה בבקרים ובר יין בערבים ובין לבין גם חנות תקליטים מובחרת. הוא נפתח במקור כחנות תקליטים בכיכר מסריק על-ידי יגאל בבוטה ז״ל ומאז מותו המפתיע לפני חמש שנים, החליטו חבריו הטובים של יגאל ובראשם רועי להמשיך את המורשת של חברם האהוב. הם אומנם העתיקו את מיקומו לדיזנגוף אבל שמרו על השם ויצרו מרחב קסום שמחבר בין קפה מעולה, תקליטים נדירים ופיצה נפוליטנית סודית (רק בימי שני וחמישי). כאספן תקליטים מובהק אני מוצא את עצמי חוזר אל חוד המחט שוב ושוב גם שותה קפה מעולה ועל הדרך רוכש עוד תקליט. מקום קטן, שכונתי ומשפחתי שמספר סיפור של חברות אמיתית. אי אפשר שלא להתאהב בו.
דיזנגוף 225 תל אביב

5. רחבת בזל: הלב של השכונה

לוקיישן שנולד מחדש מאז ימי הקורונה והפך בחמש שנים האחרונות למרכז קהילתי אמיתי. הרחוב ההולנדי שאפיין אותו בוטל, הוקמו בריכות דשא, הוצבו כיסאות ברזל, נחסמו הגישות לרכבים מכל הצדדים והרחבה הפכה למעשה למקום בטוח לילדים, להורים, לסבים ולסבתות להיפגש כל יום אחר הצהריים באווירה קסומה של תושבי השכונה, כמו פעם. בימי המלחמה הפכה רחבת בזל לחמ"ל שכונתי מרגש, מלאה במתנדבים ותרומות, פסיפס אנושי של ישראל היפה. דוגמא מובהקת למקום ששינה את פניו, קיבל חיים חדשים והפך להיות הלב החברתי והשכונתי של הצפון הישן בכלל ושל משפחתי בפרט.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

תופעה עירונית שמתרחשת כרגע בכל העיר: השיפוצים הבלתי נסבלים, שקורים גם בשכונה שלנו, מכל כיוון! לפעמים אני מדמיין שמישהו בעירייה קם בבוקר אחד והחליט: "חברים, הולכים לשפץ במקביל את כל הבניינים שנמצאים בפאתי רחבת בזל, קדימה, תאשרו את כל פרויקטים של ה'פינוי בינוי', תאשרו את כל התמ"אות, תנו אור ירוק לכל קבלן! אה, וגם תגזמו את כל העצים! באותו יום, בכל השכונה, ואל תאספו את הגזם!'. תופעה מרגיזה ובלתי נסבלת. מדרכות נחסמות, רחובות נסגרים לתנועה, אבק ולכלוך בכל מקום ורעש אין סופי באוזניים מכל כיוון, כל היום. שלא לדבר על זה שאין חנייה! מבטלים חניות רבות לטובת הקבלנים והמכולות ושאר הספקים, והחניון המשויך לא פנוי רוב שעות היום. בקיצור, שייגמר כבר.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"מקליד/ה", הצגה מקורית וכל כך ישראלית שכתבה וביימה, אשתי האהובה, רוני ברודצקי. ההצגה מבוססת על שיחות אמיתיות מהוואטסאפ שעובדו לבמה בצורה חדשה, רעננה ומקורית. הצגה מצחיקה, מרגשת, כזאת שמציבה לכולנו מראה על איך אנחנו נראים/מתנהלים בשיחות שכולנו טובעים בתוכן, בקבוצות או בפרטי, כל היום. מומלץ ביותר (התאריך הבא: 20.02 20:30, צוותא תל אביב).

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
"חיים קטנים" מאת האניה ינגיהארה. כבר כמה שנים שמעתי על הרומן הזה ועד כמה שהוא שנוי במחלוקת בקרב הקוראים, אבל הרגשתי שבכדי לקרוא אותו כמו שצריך כדאי לפנות לו זמן פנוי. כאמור, 640 עמודים. הוא מתאר חברות של ארבעה חברים ללימודים שנפגשים בקולג' קטן במסצ'וסטס ועוברים לניו יורק בכדי להתחיל את מסלול חייהם. במהלך הקריאה אתה נקשר באופן אישי לדמויות (הודות לכתיבה המבריקה של המחברת), נקשר לסיפורי החיים שלהם בהווה ובעיקר בעבר הנוקשה שלא מרפה גם ממרחק הזמן. חיים קטנים, כל כך טוב את החיים, את הטוב שבהם, את הרע מכל שבהם, את האהבה, את הפרידה את ההצלחה את הכישלון ואת המוות. מומלץ מאוד, אבל לא מתאים לכולם.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מטה משפחות החטופים- מגיע להם פרס ישראל!

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שרון ברקוביץ' – הגננת של שני הבנים שלי! גן שני, אשכול שלל צבעים. בתקופה שבה קשה למצוא אנשי חינוך בכלל, ואנשי חינוך טובים בפרט, אנחנו, למזלנו הגדול, זכינו בשרון: גננת מעולה שמחנכת את הילדים מתוך אהבה גדולה ושליחות אמיתית למקצוע. שרון מייצרת מרחב שמעודד את הילדים לסקרנות, ליצירתיות להשתמש בדמיון ולהתפעל מיופיו של העולם. הבן שלי הולך בכל בוקר בשמחה לגן וחוזר שמח עוד יותר בסוף היום, מי צריך יותר מזה! אה, והוא גם מאוהב בה, איך אפשר שלא?

מה יהיה?
יהיה טוב! חייב להיות. בימים מורכבים שיש בלי סוף, לצערנו, אני מתעקש לזכור את התמונות הראשונות מתחילת המלחמה: שכולם, ולא משנה מאיזה צד פוליטי, יצאו מבתיהם ונרתמו למשימה והתנדבות. זאת ישראל היפה והיא זאת שגם תנצח את הרוע.

• העיר שלי
• תיאטרון
• פיצוציות
• ת"א תרבות דה וינצ'י
• מרכז קהילתי
• חוד המחט
• בזל

>> פנינה חלפון לנג (כדאי שתעקבו) היא המנכ"לית והמנהלת האומנותית של קרן קופרו, המקדמת קולנוע ישראלי בעולם ומובילה תוכניות לקולנוע אימפקט, שמטרתן ליצור קולנוע ישראלי משמעותי, מעורר שינוי ובעל יכולת השפעה חברתית. בין שלל פעילויותיה מארגנת הקרן גם את שוק קופרו השנתי, אירוע השיא של תעשיית התוכן הישראלית במאמצי השיווק של סרטים וסדרות לחו"ל, שיתקיים השנה בחודש יוני.

>> רחוב מזמן אחר וחנויות ספרים מתוקות // העיר של רני בלייר אלקבץ
>> הבר הכי יפה בעיר ומפגש עם משורר מזון // העיר של גלעד כהנא
>> מסיבות לא לגילי ומקום להרגיש בו לא לבד // העיר של נתלי רשבסקי

1. פארק החורשות // המצפור

כתושבת שכונת קרית שלום למעלה מחמש עשרה שנה ועד לפני כחודשיים, אני מאוד אוהבת לטייל עם המשפחה בפארק החורשות שלידנו, לעשות הליכות וליהנות מהריאה הירוקה הזו במרחק הליכה מהבית. לאחרונה, וסוף סוף אחרי ציפייה של שנים, נפתח שם "המצפור", בית קפה חדש ומקום לאירועים מגניבים בתוך מתחם שעובר חידוש עירוני מוצלח. זוהי הזדמנות נהדרת לטיול קל בתוך העיר עם קפה משובח.
מצפור // היינריך היינה 17 תל אביב

2. ת"א תרבות דה וינצ'י

מרכז תרבות עירוני שקרוב ללב שלי. הרבה מאירועי שוק קופרו ופעילויות העמותה מתקיימים שם לאורך השנה. כמה ימים לפני הפגיעה בבניין במהלך המתקפה האירנית, קיימנו שם פגישות של יוצרי קולנוע ישראליים עם מקבלי החלטות מרחבי העולם, והייתי שם גם כחלק מתוכנית פרסיץ למנהלי מוסדות תרבות של עיריית תל אביב-יפו. אני שמחה לראות שהעירייה טיפלה במהרה בפגיעה כדי לאפשר לצוות דה וינצ'י ולקהילת האמנים.ות ששוהה בו לחזור למבנה ולהמשיך ליצור.
דה וינצ'י 14 תל אביב

3. אטלס

פנינה קטנה בלב שכונת שפירא. בר מעולה עם חצר גדולה שתמיד כיף לשבת בו אחרי יום עבודה ארוך או להרים לחיים עם קולגות וחברים.
מסילת ישרים 15א' תל אביב (שכונת שפירא)

4. דליקטסן X בניין פנורמה

מדי יום שישי אני משתדלת לפקוד את חנות המפעל וללקט פינוקים לסופשבוע מכל הטוב שאפשר למצוא בדליקטסן. מיטבי לכת יודעים שלקראת הצהריים המחירים צונחים ואפשר למצוא גם מציאות. ממליצה מאוד על עוגת השמרים הממכרת.
דרך בן צבי 84 תל אביב

5. לה מעלה

גם כשאנחנו רוצים ממש להתפנק בארוחה מעולה אנחנו לא מתרחקים הרבה מדרום תל אביב. לה מעלה היא מסעדה מקסיקנית טעימה בטירוף שנמצאת בתוך בניין תעשייתי בקריית המלאכה, שתמיד כיף להגיע אליה ומשאירה טעם של עוד. ממליצה על הסביצ'ה מוסר ים ועל המרגריטה המעולה שלהם.
שביל המרץ 5 תל אביב (קריית המלאכה)

מקום לא אהוב בעיר:

היציאה לתחנת רכבת ההגנה ואזור התחנה המרכזית.אין משהו שממחיש טוב יותר את הכאוס הישראלי מאשר היציאה מתחנת רכבת ההגנה. אני מוצאת את עצמי יורדת מהרכבת, אחרי ימים של פגישות מקצועיות באירופה היפה – פריז, ברלין או אמסטרדם, שם אני נאבקת על דעת הקהל העולמית ועל מקומה של היצירה הישראלית מול חרמות ואתגרים – ואז, ברגע אחד, אני חוזרת הישר אל תוך תערובת של רעש, פיח, פקקים וריחות שכולנו מכירים, שמזכירים עד כמה האזור הזה מוזנח וזקוק לשדרוג.והכי מתסכל? כבר למעלה משנתיים שהכביש שם חסום, אי אפשר לחצות לצד השני, והיציאה המערבית מהתחנה נסגרה. אני מוצאת את עצמי מסתובבת במעגלים, מנסה להבין איך בכל זאת מגיעים הביתה בדרך נורמלית.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לאחרונה ביקרתי בתערוכה של חנאן אבו־חוסיין במוזיאון תל אביב, והיא פשוט הותירה עליי רושם עמוק. התערוכה אספה עבודות גדולות ומרשימות שלה משלושת העשורים האחרונים – גוף יצירה שהוא גם אישי מאוד וגם פוליטי, נשי, מקומי ואוניברסלי בו־זמנית.משהו באנרגיה של העבודות, בעוצמה ובכאב שהן נושאות, ובאופן שבו הן מתמודדות עם נושאים של זהות, גוף וחברה, הצליח ממש לפתוח לי את הלב. יש בתערוכה שילוב נדיר בין יופי חזותי בלתי מתפשר לבין אמירה חדה ונוגעת. הרגשתי שאני עומדת מול אמנית אמיצה שמביטה ישירות במציאות, גם כשהיא לא נוחה, ומתרגמת אותה לשפה ויזואלית כנה ומטלטלת.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ביומיום אני מוקפת בעיקר בעשייה דוקומנטרית – סרטים ותכנים שמביטים ישר למציאות הישראלית הקשה, בלי פילטרים. אבל דווקא בתוך התקופה הטעונה הזו, ובעיקר בזמן טיסות עבודה הלוך ושוב, החלטתי לברוח קצת לעולם אחר והשלמתי סוף־סוף את כל העונות שלBetter Call Saul.איזו חוויה. זו סדרת מופת – חכמה, עשויה בקפדנות, כתובה לפרטי פרטים ומלאת לב והומור שחור. מעבר לעלילה המורכבת ולדמויות הבלתי נשכחות, מצאתי בה השראה אמיתית לחשיבה יצירתית על טלוויזיה מתוסרטת: איך מספרים סיפור מורכב, איך בונים עולם שלם, ואיך שומרים על מתח ואנושיות גם כשהכול מתפרק.

באופן מפתיע, דווקא הסדרה הזו – עם כל הציניות והעיסוק שלה בכישלון ובבחירות אנושיות גרועות – החזירה לי קצת תקווה. תקווה בכוח של סיפור טוב, בעומק של כתיבה חכמה, ובאפשרות של טלוויזיה איכותית לגעת, לרגש ולתת לנו רגע של נשימה.במובן המקצועי, היא גם נתנה לי השראה אמיתיתלעשות ולתמוך בדרמות מתוסרטות איכותיותבמסגרת העבודה שלי – כאלה שמעזות לספר סיפורים גדולים דרך פרטים קטנים ואנושיים באמת.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני ממליצה לתמוך בארגוןעומדים ביחד– תנועה חברתית שמנסה, בעקשנות מעוררת הערכה, לחבר בין יהודים וערבים שמאמינים שאפשר וצריך לבנות כאן מציאות שוויונית וצודקת יותר. בתקופה כל כך מקוטבת ומלאת פחד, הם מצליחים להזכיר שדווקא השותפות היא המפתח לעתיד אחר – לא של הסכמה מוחלטת, אלא של הקשבה, סולידריות ואנושיות.הם פועלים גם בשטח, בעיירות, בכפרים ובערים מעורבות, כדי לקדם זכויות חברתיות, שוויון אזרחי ושלום אזורי אמיתי, ובמקביל עושים עבודת חינוך ושיח שמחזירה מעט תקווה למרחב הציבורי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה להרים לאפרת טילמה, אישה חלוצה, אמיצה, מצחיקה וחכמה – שעשתה היסטוריה בקהילה הטרנסית בארץ ובתל אביב בכלל. אפרת היא גיבורת הסרט התיעודי "הגברת הראשונה" – סרט שהתחיל אצלנו בשוק קופרו, גייס שותפויות והשקעות בינלאומיות, והיה חלק במעבדת האימפקט שלנו. הסיפור שלה ממשיך להדהד ולהשפיע רחוק מעבר למסך, ובימים אלוהיוצרים בשיתוף עם פרויקט גילהיצאו בקמפיין האימפקט ויוזמים הקרנות ייעודיות בשילוב מפגש עם אפרת בכדי להציף את האתגרים והמענים הדרושים לקהילה הטרנסית. מעבר להיותה סמל לשינוי חברתי, אפרת היא גם מרצה, מתנדבת במשטרה, אישיות שכולה נדיבות ואייקון אופנה וביוטי!

מה יהיה?
אמנם תקופה מאתגרת ומתישה אבל אני מאמינה שחייבים לחשוב חיובי ולעבוד לקראת היום שאחרי. מחשבה יוצרת מציאות ואנחנו בעולם התרבות הישראלי צריכים להמשיך ליצור, לנהל דיאלוג על מורכבות, על ריפוי ועל שלום.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• פארק החורשות
• ת"א תרבות דה וינצ'י
• אטלס בר
• דליקטסן
• לה מעלה
• סמוך על סול

>> דנה ספיר היא יוצרת רב־תחומית, במאית וכוריאוגרפית זוכת פרסים, שתעלה ב-7 וב-8 בספטמבר את Dance in Peace 107 במוזיאון תל אביב – מופע שנולד מתוך מציאות ה־7 באוקטובר וממשיך עד לעצם היום הזה. המופע משלב מחול, שירה, מוזיקה חיה, פלמנקו, אופנה, וידאו־ארט ואמנות אווירית ומציע חוויה אמנותית־קהילתית של איחוי ותקווה. שזה בול מה שאנחנו צריכים עכשיו.עוד פרטים וכרטיסים כאן.

1. רחובות העיר של ימי שישי

אחרי תרגול יוגה קבוע אני הולכת בדרך כלל לשוק לוינסקי לשיטוט חסר תכלית של השראה שבו אני סופגת ריחות, צבעים ואנשים שמקבלים את הסופ״ש. קלישאתי ככל שזה יהיה, יש משהו בדחיסות הישראלית של לפני השבת, שמראה לי שגם בזמנים קשים חשוב לנו ללכת להביא פרחים הביתה. אם אני רוצה בראנץ׳ מיוחד שמרגיש על גבול הסודי, אני אוהבת מאוד את קפה סוסייטי שפתוח רק בשישי – מקום קטן של גרוב, ג׳אז ואווירה של מחוץ לזמן רק שהוא באמצע השוק.
>> קפה סוסייטי, זבולון 13 תל אביב

2. מסעדת בטשון

מקום אחד ויחיד של אוכל מקומי, מהדייג לצלחת. מצליח להיות מעולה, יצירתי וטעים ועדיין להשאר בגובה העיניים ובמחירים נגישים שמתעקשים לא להשתנות עם מה שקורה בחוץ. השף הצנוע שעומד מאחורי הבר ומבשל עם הטבחים הוא אלכס מאוס, האיש של תאומתי וגיסי ומכאן שהמקום הוא בית. אבל זה לא משנה כי כותבים עליו כל כך הרבה מבקרי מסעדות שזה יהיה שקר להשמיט אותו מכאן מטעמי קרבה.
>> קרליבך 29 תל אביב

3. מוזיאון תל אביב // ת"א תרבות דה וינצ'י

בגזרת האמנות יש שני מקומות, ברוח יציבה של פעם וברוח האמנות החדשה.
מוזיאון תל אביב, שבו גם עולים המופעים הקרובים של Dance in peace 107 ונותן לנו בית לתקופת העבודה – יש במוזיאון משהו צח של אמנות, כאילו נותן לה כבוד שרק בשבילו שווה להעביר שם רגע. צמוד אלינו לאולם רקאנטי יש תערוכה שהיא כמו סוד הגן הנעלם בתוך מבנה, ממליצה ללכת שם לאיבוד.
ותא תרבות דה וינצ׳י – ברוח הדור החדש של התרבות המקומית והמקום השני שבו אנחנו עובדים על היצירה – יש בו אווירה של אמנים במסדרונות שעוסקים בפיצוח, שוברים את הראש וחיים אמנות. אני אוהבת את הצוות, את חדוות העשייה ואת הנסיון להביא משהו שהוא אחר, שמקדש תהליכי יצירה ולא תוצר.
>> שאול המלך 29 תל אביב // דה וינצ'י 14 תל אביב

4. גלישה בחוף הצוק

על הנייר זה תל אביב והחוף הכי קרוב לבית שהביא אותי לגור בתל אביב אחרי שנים במושב, בשביל הים. בשביל להסתכל על הקו של האופק ולהיזכר. זה מקום של להיות בעיר אבל לא – שם אני פוגשת אנשים עם נשמה של מושב שדופקים בדלת כשהם רוצים חצי כוס סוכר וחברים שפותחים גם בלי לדפוק. לשם אני הולכת לגלוש, לנקות את הראש והרעש ולתת להכל להיספג לתוך המים.

5. שחר אבנט // Petit Pois

בגזרת האופנה, שידועה כקרובה לליבי, יש את החנות של Shahar Avnet, שיחד אנחנו הולכות דרך אמנותית ממושכת. החנות מלאה בדמיון וצבע חסר גבולות, שלא מתכופפת לאופנה המקומית של ג׳ינס וטי שירט. בהמשך הרחוב יש את Noon, שהרומנטיקה והפרחים שלה אצלי חזק במלתחה ומה אכפת לי גם לספר על Petit Pois בנווה צדק כדי להרים למעצבות מקומיות שממשיכות למרות הכל לעשות כאן יופי.
>> שחר אבנט / שינקין 26 תל אביב // Noon / שינקין 43 תל אביב // פטי פואה / שבזי 33 תל אביב

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

מה שחסר בעיני בעיר הוא מרחב נגיש לתרבות עצמאית. אמנים ויוצרים רבים שרוצים להתפתח ולהביע את עצמם נתקלים בקשיים – החל מהוצאות גבוהות שמצריכות משאבים שאין לכולם, ועד לצורך לעבור דרך גופים ממסדיים או מסגרות רשמיות כדי לזכות בבמה. גם כאשר כבר מתקבלים ליוזמה קיימת או לפסטיבל, לרוב התקציבים המוקצים מצומצמים ולא מאפשרים ליצור חוויה מלאה או לממש את הפוטנציאל האמנותי, שלא נדבר על לשלם לאמנים.

חשוב לומר שתל אביב נחשבת לעיר שמשקיעה בתרבות, אך במציאות האמן העצמאי כמעט ואינו חש את התמיכה הזו באופן ישיר. במצב כזה התרבות העצמאית מתקשה לפרוח, ולעיתים היוזמות מתממשות רק כאשר היוצרים לוקחים הכל על עצמם. נדמה לי שיש כאן הזדמנות גדולה לעיר לתמוך, להקל ולאפשר יצירה מגוונת וחיה, שתעשיר את המרקם התרבותי של תל אביב ותפתח אותו בפני קהלים רחבים יותר.
כמו כן, מה נסגר עם מחירי חניה וחניונים.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בתוכי מתקיים משחק משיכה בחבל של שני קולות. אחת שרוצה לבחור לברוח לאיפה שטוב, והשנייה בצידו השני של החבל שבוחרת להשאר ולהאבק למען מה שטוב פה. הקרע הזה בין מצוי, לרצוי המדומיין ולפנטסטי, הוא חלק בלתי נפרד ממני ומהיצירה שלי, ומכאן שלכל אחת מהן יש תשובה אחרת לשאלה.

עם האני שצוללת לתוך אמנות כדרך חיים, אבחר בסרט החדש על בוב דילן או בסרטים של ווס אנדרסון – שהזכירו לי שוב שלאמנות אין חוקים ואת החוקים שאנשים אחרים לומדים, הם לומדים כי מישהו דבק והלך עד הסוף עם האמת שלו. אם תשאלו את האמנית החברתית והאקטיביסטית שבי – אבחר בסרט דוקו המחול Puppet Party של איתמר גלינה, שרוקד ביצירה שלי, שנוגע במורכבות הרגשית של התמודדות עם טראומה, ובדואט המחול Ah …I see של יוסי דניאל, שגם רוקד ביצירה שלי, שפשוט נגע לי בלב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
כל שיר של נינה סימון בדגש תקופתי על Wild Is the Wind, הספר "שירת סרטני הנהר" שאפשר לי להעלם לתוך עולם דימויים עשיר ואחד מהקטעים בו אפילו מצא את דרכו לתוך היצירה. ולצדם, יש לי אוסף טקסטים שנאסף במשך שנים – עמוד התווך של שיעורי היוגה שאני מלמדת. מושיב אותי עמוק בתוך השבר המקומי, ובו בזמן פותח שוב ושוב דלת אל התקווה. זה האחרון שמצאתי:

אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר שִׁיר הַלֵּל לְכָל מַה שֶּׁנִּשְׁאָר
פֹּה אִתָּנוּ וְלֹא עוֹזֵב וְלֹא נוֹדֵד כְּצִפּוֹרֵי הַנְּדוֹד
וְלֹא בּוֹרֵחַ צָפוֹנָה וְלֹא דָּרוֹמָה וְלֹא שָׁר:
״לִבִּי בַּמִּזְרָח וְאָנֹכִי בִּקְצֵה מַעֲרָב".
אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר לָעֵצִים
שֶׁאֵינָם מַשְׁלִיכִים אֶת עֲלֵיהֶם
וְסוֹבְלִים לַהַט קַיִץ וְקֹר חֹרֶף
וְלִבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מַשְׁלִיכִים אֶת זִכְרוֹנוֹתֵיהֶם
וְסוֹבְלִים יוֹתֵר מִבְּנֵי אָדָם שֶׁמַּשְׁלִיכִים הַכֹּל.
אֲבָל מֵעַל לַכֹּל
אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר שִׁיר הַלֵּל
לָאוֹהֲבִים שֶׁנִּשְׁאָרִים יַחְדָּו לְשִׂמְחָה וּלְצַעַר וּלְשִׂמְחָה.
לַעֲשׂוֹת בַּיִת, לַעֲשׂוֹת יְלָדִים, עַכְשָׁו וּבָעוֹנוֹת הָאֲחֵרוֹת.
(יהודה עמיחי)

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המונח התנדבות בתקופות כאלו מקבל הרבה פנים. בעיני כל מי שעומד לצד משפחות החטופים כל ערב או פעם בשבוע בקפלן הוא מתנדב. אין שום דבר יותר דחוף או חשוב, מהחזרת כל החטופים והחטופות, כולם הביתה. לתפיסתי, בית זה מקום שחוזרים אליו. אם אי אפשר לחזור, זהו לא בית – אז אני ממליצה להתנדב בזה ללא לאות ולחזק את המשפחות בכל דרך.

אני ממליצה שנתנדב כולנו בלשקם את הפצע הישראלי כל אחד דרך ערוץ שעובד לו, האמת שלי היא שאנימתנדבת מאז אוקטובר ב Heartivism, תנועה תרבותית-אמנותית-חברתית שהקמתי שבה כל המשאבים הולכים לטובת הנושאים האלו, ככה שאם אמנות ותרבות הם ערוצי ההשפעה שלכם – אתם מוזמנים לפעול איתנו. ליבי גם עם מתמודדי טראומה ופוסט טראומה, קשישים וניצולי שואה, אנשים שאיבדו את ביתם – לא חסר. בתוך שבר כזה גדול אנחנו נדרשים להתייצב בסדר גודל של אנשים שפעם נקראו לבנות כאן מדינה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
מי שנשאר.
מי שמתמודד, חולם על מציאות אחרת ופועל למענה. מי שבוחר לא לצפצף למרות שהרמזור כתום.
בספציפי מרימה לרעות ענברשהתוכן הפוליטי והחברתי שלה ישיר, לא מתנצל ומדבר לכולנו בגובה העיניים.

מה יהיה?
מה שנעשה שיהיה. אם לא, הלך עלינו. להתייאש זה פריווילגי.
לתחושתי השבר יעמיק עוד ועוד, כל פעם שאנחנו חושבים שאי אפשר עוד, אנחנו מגלים שאפשר, ונדרשים לנוע עם מה שיש – ואז יהיה רגע שנהיה מוכרחים להבין שאין טעם לברוח מהמציאות כי היא תמיד שם ושהדרך היחידה החוצה היא לעבור דרך. אני רוצה להאמין שנישיר מבט ונסכים ללמוד מהמציאות הזאת, ביחד. אין ברירה. שנפעל בעוז כדי לעבור דרך הסדקים – עד שנצא מהצד השני מנצחים. לא במלחמות, אלא כאנשים שמאמינים שאפשר ליצור כאן משהו חדש וטוב. שלא נחכה לתקווה אלא נעשה למענה ונגלה שצדקנו לאורך כל הדרך – שמספיקים כמה אנשים אמיצים כדי לחולל שינוי ושאנחנו בעצם הרוב.

• העיר שלי
• מחול
• פרפורמנס
• שוק לוינסקי
• בטשון דגים
• מוזיאון תל אביב
• ת"א תרבות דה וינצ'י
• חוף הצוק
• שחר אבנט

ירדן גלבוע היא יוצרת תיאטרון, חיה ופועלת בתל אביב. שתי הצגות שביימה וכתבה עולות בימים אלו: ההצגה "הטוען לכס" בתיאטרון אחד העם של סמינר הקיבוצים (הופעה אחרונה הערב, 10.4), וההצגה "הכל נשאר חי" שיצרה יחד עם דנה קיילה ותעלה בשבוע הבא בבכורה בפסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון (פרטים וכרטיסים כאן). שתי ההצגות מתכתבות עם המלחמה הבלתי נגמרת והמציאות שהיא מייצרת, הראשונה מבוססת על הספר "הטוען לכס המלכות" על שלטונו הדיקטטורי של סטאלין ומשלבת טקסטים של עינב צנגאוקר, מחמוד דרוויש, איציק סעידיאן, שאול טשרניחובסקי ועוד, ואילו השנייה עוסקת בזוגיות בצל פוסט טראומה בעקבות שירות צבאי בעזה, מנקודת מבט נשית.

>> מקום ללכת בו מכות ומקום לבריחה מהמציאות // העיר של יונתן ברק
>> מחזה אפוקליפטי מהחלון וחנות עתיקה ומרגשת // העיר של עומר שך

1. דיזייר

בר רוסי סודי בלב תל אביב, ממש מול קניון TLV יש בר שקהל היעד שלו הוא לרוב דוברי רוסית. חיפשתי מקום להעלות את ההצגה שלי "חוזר לרוסיה", רציתי שההצגה תתרחש בתוך מסעדה רוסית אמיתית עם הוודקה והסילודקה (דג מלוח בתרגום חופשי), המקום הזה שנתקע אי שם באייטיז או בניינטיז. עשיתי סבב לוקיישנים, ואז ולד פסחוביץ, אחד השחקנים שבהצגה אמר לי שיש מקום שהוא אוהב לצאת אליו ואני חייבת לראות אותו. נכנסנו לבר מסעדה מהמם, עם במת קברט קטנה, ואז הבנתי שזה המקום שלי. כבר שלוש שנים שההצגה רצה שם. ההצגה מתחילה כחגיגה רוסית עם מוזיקה חיה, רחבת ריקודים אוכל רוסי ואלכוהול, וגולשת להצגה שנוגעת בפצעי ההגירה של השחקנים שעלו מברית המועצות לשעבר. זה מקום שאני עושה בו ביזנס ונהנת לבוא סתם לפלז'ר.
קרליבך 25

2. תיאטרון נחמני הסגור

אני חושבת שבעיר שלנו יש הרבה ארכיאולוגיה, לא ארכיאולוגיה של שכבות ושל היסטוריה עתיקה, אלא ארכיאולוגיה תרבותית שממלא את הלב בהרבה נוסטלגיה וגעגוע. מקום כזה מיוחד בשבילי הוא תיאטרון נחמני שנסגר ב-2016. האולם הוקם בראשית שנות ה-30 כאולם ספורט של הפועל ובשנות ה-40 שימש כקולנוע והיה לאולם הבית של התיאטרון הקאמרי במשך כעשור ומחצה. ב-14 השנים האחרונות הוא שימש כביתו של אנסמבל עתים, מייסודה ובניהולה של הבמאית כלת פרס ישראל רנה ירושלמי, אנסמבל שבו הייתי שחקנית ויוצרת בעשור האחרון.

כשהייתי סטודנטית למשחק בשנה ג', הגעתי לאודישן בקאמרי והתקבלתי לאנסמבל של רינה ירושלמי. זה היה חלום שהתגשם מבחינתי. העבודה עם רינה היתה בית ספר מטורף עבורי לתיאטרון, ההגעה לחלל הקדוש הזה, לאולם תיאטרון הכי יפה שראיתי בעיר הזאת, היתה חוויה של מקדש. באמת. חוויה של כבוד והדר לעשייה התאטרונית. כל אבן שם היתה מלאה וספוגה בהיסטוריה אומנותית והחלל הדהד שם משהו עמוק ומלא, שלא מרגישים בשום חלל תיאטרון אחר בעיר. אני אוהבת לעבור שם ולשהות שם. יש פירצה קטנה בגדר שגם מאפשרת להיכנס ולהציץ. הבניין הזה, עם הבמה הכי יפה בעיר, עומד נטוש במרכז העיר ברחוב נחמני. חלל רפאים שיכול וצריך היה להיות מרכז תרבות.
נחמני4

3. ת"א תרבות דה וינצ'י

מאוד חשוב לי כיוצרת שתהליך החזרות יתרחש בחללים יפים שמעניקים מקום להשראה לצאת. והנה חיפשתי, לקראת היצירה החדשה שלי שתעלה בפסטיבל עכו הקרוב, מקום שכזה. הגעתי לחללי החזרות בדה וינצ'י. איזה מקום נפלא, מקצועי, ברמה גבוהה של השקעה ומחשבה בכל פרט, יש קהילת יוצרים עצמאיים נפלאים ונפלאות שמגיעים למקום, יש אפילו הפי האוור לעשות דרינק בין חזרה לחזרה, פסיליטיס מעולים, מענה מדהים של צוות המקום לכל תרחיש. בקיצור, הייטק. לא ברור מאליו כלל. לרב אומנים ואומניות רגילים להתחבא ולהסתפק בכל מיני מקלטים, פינות נטושות וזולות והנה פה סוף סוף יש אפשרות לרמה מפנקת ומקצועית שהיא תנאי בסיסי לעבודה נכונה מבחינתי.
דה וינצ'י 14

4. פרא

אחרי יום חזרות ארוך בסמינר הקיבוצים אני אוהבת להתפנק בדייט עבודה ופלז'ר עם בן זוגי, שהוא גם המוזיקאי בהצגות שאני מביימת בתיאטרון. אנחנו מתפנקים באלגנטיות בפרא. מתפנקים ביינות מעולים, באוכל מדהים שכל פעם מפתיע מחדש, נחמה קולינרית ובילוי נעים לגוף עייף בסוף יום חזרות ארוך.
נחלת בנימין 27

5. רחוב מיכ"ל

הרחוב בו אני ומשפחתי גרים בעשור האחרון. רחוב מיכ"ל האגדי. מדרחוב הולנדי קטן חד סיטרי. אי שקט וירוק, מילימטר מהסנטר הרועש, מקינג ג'ורג פינת שדרות בן ציון ובוגרשוב. הרחוב הוא בעצם כמו קיבוץ קטן, כולם מכירים את כולם, יש ספרייה קטנה שהיא הלב של התן קח, עד לפני שנה היו פה עוד חגיגות של חגים, שירה בציבור, בשבועות מירי אלוני מגיעה, השכנים מתכנסים לשירה, מביאים כיבוד, הילדודס של השכונה מתרוצצים על המחצלות, בעבר היו פה גם את מסיבות הפורים הכי שוות בעיר, ספסלים שקטים שאפשר לשבת לקרוא בהם, והרבה ירוק. לצערי בקרוב הרחוב יעבור מתיחת פנים אכזרית, שלושה בניינים ברחוב הקטן הזה עוברים פינוי בינוי ותמ"א וכבר עכשיו מורגשת תנועת המשאיות האבק והבלגן רק מתחיל, כואב הלב שהרחוב יהפוך לאתר בנייה. נקווה שנצליח להישאר פה למרות הכל.

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית. הכתם השחור של העיר, תרתי משמע, אתר של זיהום פשע ולכלוך. מבנה שהיה צריך להיהרס כבר מזמן. מקור לסיפורי זוועה ולתמונות שנחרטו עמוק בתודעה. היחסים שלי עם התחנה המרכזית מורכבים, המקום הזה היה לי גם כבית שני. שלוש שנים שהכרתי את התחנה המרכזית מקרוב מאוד. למדתי תיאטרון בבית הספר לאמנויות הבמה של סופי מוסקוביץ ז"ל. הייתי שם ימים ולילות כיאה לסטודנטית למשחק. זה היה אקווריום של תרבות, תיאטרון רוסי מדליק בלב התחנה המרכזית, בית ספר למשחק מיוחד במינו שלצערי נסגר עם מותה של המאסטרית סופי מוסקוביץ שהדנ"א שלה תבוע עמוק אצלי ביצירה.
גם אז, לפני כחמש עשרה שנה, אמרו לנו שרוצים לסגור את המקום הנוראי הזה. עסקאות סמים, אלימות ומקרי אונס התבצעו במתחם התחנה, מקרי רצח, חלקם של זונות שעבדו בה, חלקם של בעלי עסקים שנשדדו, חלקם של חברי כנופיות שנקלעו לתגרה וחלקם של עוברי אורח. המקום היה תמיד ועדיין מטונף פיזית ומוסרית. אני לא מבינה איך עדיין המבנה הזה עומד.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"השדה", כנס פרפורמטיבי שנולד בעקבות מחקר אי”ב (ארגון יוצרים עצמאיים) על יוצרי תיאטרון עצמאים, במסגרת פסטיבל תמונע. המטרה היתה להבין ולהוביל לשינוי בעולם התיאטרון העצמאי בישראל. כל חלק בכנס הדהד את המחקר, את השורשים ואת הדרך שעשה שדה התיאטרון העצמאי, ומציב את האתגרים וההזדמנויות לעתיד. להיות יוצרת עצמאית בתיאטרון זה לא דבר של מה בכך. הכל נעשה בעשר אצבעות, וזה כל כך חשוב להבין איך ניתן להתייעל בשדה העצמאי הזה. אני מאמינה שהתאטרון העצמאי הוא קרקע פורייה לעשייה אמיצה ומשמעותית בטח ובטח בתקופה שכזאת שהכל מתפרק מסביב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"M16 תמונת ניצחון", היצירה של אבי גיבסון בראל וקבוצת תיאטרון סמרטוט. היצירה נוגעת במחיר של ההליכה המתמשכת בשדות החרוכים של המלחמה. כשראיתי את היצירה, הרגשתי שאני רואה במראה את כל הזוועות שבמציאות הישראלית מאז ובעיקר היום. אבל בזכות העבודה התחזקתי, כי הבנתי כמה חשובה העבודה שלנו, כל האנשים והנשים המבקשים שינוי, שמבקשים לשנות את המציאות המעוותת והקשה שאנחנו חיים בה. ההצגה נתנה לי כוח להמשיך ולהילחם עבור המקום הזה שאנחנו חיים וחיות בו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
תנועתאחותי למען נשים בישראל, אחותי פועלת לקידום נושאים של צדק כלכלי, חברתי ותרבותי והעצמת סולידריות עם נשים ממעמד כלכלי-חברתי נמוך בשיח הציבורי בישראל. מנכ"לית הארגון היא שולה קשת, אישה יקרה ונדירה. יצא לי להכיר מקרוב את האירגון הנפלא הזה בזכות ההצגה "פקעת" שביימתי עבורו. ההצגה היא יוזמה מדהימה של תנועת אחותי ותנועת ארוס אל בחר ביפו, תוצר של יצירה משותפת של נשים יהודיות ופלסטיניות המתבססת על טקסטים אותם כתבו הנשים על חוויותיהן, חששותיהן, והאתגרים איתן הן מתמודדות. הארגון יוזם יוזמות חברתיות חשובות שמשנות לטובה את פני העיר בכלל, ודרום העיר בפרט.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה עכשיו?
אני חושבת שחשוב להרים לכולם ולכולן בעת הקשה הזאת, אפשר להרים לעצמנו על כך שאנחנו מתעקשים לשמור על עיר שהיא מרחב שמאפשר התנגדות. מרחב שזועק את הצורך בשינוי.

מה יהיה?
אני מאמינה שבימים החולים האלה, הרפואה שלנו טמונה בעשייה, ביכולת להתבונן, ולבקר את המציאות שבחוץ על ידי כך שניתן לה לעלות בצורה חדשה על הבמה. אולי היא תצחיק אותנו, אולי היא תעציב אותנו, אולי תכאיב לנו, אולי תרגיז אותנו, אולי גם לא. אבל מה שבטוח שככל שנעמיק להתבונן בה נוכל לשנות אותה.

• העיר שלי
• פסטיבל עכו
• תיאטרון
• נחמני
• ת"א תרבות דה וינצ'י
• רחוב מיכ"ל
• פרא
• תחנה מרכזית תל אביב

>> יסמין בר שלום אגמון היאשחקנית-יוצרת בהצגה "מקום לגור בו" של תיאטרון עוטף הנגב.ההצגה עלתה בבכורה בפסטיבל ישראל ועכשיו עולה לראשונה בתל אביב (חמישי, 2.1, 19:00) בת"א תרבות דה וינצ'י.פרטים וכרטיסים כאן. כל הרווחים ייתרמו למטה משפחות החטופים

>> המדריך לעתיד ורוד: מה עושים כשנגמרת התקווה?
>> בסופ"ש: מיצב וידאו למען החטופים יעטוף את מוזיאון העיר

חששתי לבוא לעבוד בעוטף. לא הכרתי את האזור. אבל הייתה לי קריאה חזקה – להיות חלק מתיאטרון יוצר שעובד עם הקהילה. גדלתי בנווה שלום ואני מלמדת ויוצרת תיאטרון עם הקהילה שלי שם כבר שנים. עניין אותי להגיע למקום אחר ולתת את מה שיש בי. לרגע לא חשבנו שזה מה שיקרה.

היינו אמורים להתחיל לעבוד ב-8.10 על הפקה חדשה, אבל אז הגיע ה-7.10, ושבוע אחר כך כבר היינו באילת ובים המלח עם קהילות המפונים מהמועצה. העברנו סדנאות כתיבה, תיאטרון, אימפרוביזציה, עשינו הופעות, שיחקנו ודיברנו עם כל מי שרק רצה, חברי האמיצים לקבוצה גם צילמו עדויות. לי זה היה קשה מדי, אז התרכזתי בפעילויות לילדים, לתת להם חופש ובמה ליצור ולעבד. אחרי חודשיים הם גם התחילו להיפתח. במפגש תיאטרון אחד הם ישבו וסיפרו כל מה שעבר עליהם באותה שבת וחשבו יחד האם נכון להם להעלות הצגה בנושא. אני דמעתי ושמרתי על המרחב.

והנה אנחנו היום, כבר שלושה חודשים מופיעים עם ההצגה על הסיפור הזה שהוא מצד אחד מאוד אישי, שלנו, של השחקנים, ומצד שני קשור לכולם, כמו שאומר אמיתי יעיש בן אוזיליו, היוצר והבמאי של ההצגה: "הבית של כולנו פה נחרב". בהצגה "מקום לגור בו" אני מביאה קול שזועק מתוכי בשנים האחרונות, אני תוהה האם הבית פה מספיק מוגן ובטוח עבורי ומחפשת מקום מפלט.

בשביל מה המלחמה הזאת? אני מסוגלת להישאר פה? יש פה עתיד? אפשר לגדל פה ילדים? לעשות פה אומנות? לחיות? בחודשים שבהם גרנו בעוטף הייתי מתעוררת בלילה בבהלה מהבומים החזקים, מהלחימה האיומה בעזה, שומעת ומדמיינת את כמויות ההרוגים בזמן שהבית שגרנו בו באותו זמן רועד וגם אני.לצדי שחקנים ותיקים וגם צעירים בתיאטרון ששהו שעות בממ"ד, ביתם נהרס, פונו ועדיין לא חזרו הביתה, חברי צוות שיקירהם נרצחו ונחטפו, וכולנו נאבקים לשובם ולסיום המלחמה היום.

פגשתי בשנה הזו המון אנשים ונשים שנכנסו לי ללב, וזו זכות לקחת מילים ותחושות שלהם ולתת להם מקום על הבמה. יחד עם התחושות שלי, עם החוויות האישיות מהתהליך. זו הצגה שכל אחד ואחת שחיים פה צריכים לראות.תקחו נשימה, טישו, וחבר טוב. ותבואו.

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• ת"א תרבות דה וינצ'י
• מטה החטופים והנעדרים
• שבעה באוקטובר