“אנחנו תל-אביביים": ככה מתחיל סרטון הטיק-טוק הגרוע ביותר שתראו היום, באחריות. ואני אפילו לא מדבר על סרטון ספציפי, אלא על ז'אנר סרטוני ה"אנחנו X" בטיק-טוק – אתם יודעים, הסרטונים האלה בהם דמות מכריזה על עצמה כחלק מקבוצה ספציפית, ואז שופכת את כל הסטריאוטיפים שקשורים לקבוצה הנ"ל. זה ז'אנר גם ככה גרוע, אבל תוסיפו לו סטריאוטיפים תל-אביביים עצלנים, ויש לכם מתכון בטוח לכאפה לפרצוף של עצמכם. אבל למה הקלישאות האלו כל כך מעצבנות אותנו?

>>

קשה לדעת מתי בדיוק התחילו להיווצר סטריאוטיפים על תל-אביבים. יכול להיות שכבר ב-1909 תושבי ירושלים היו יורדים על ה"אחוזת-ביתים" הפלצנים והמתנשאים ששותים קפה ואוכלים לבן. אבל אין ספק שבעשורים האחרונים, אנחנו תושבי העיר ללא הפסקה סבלנו הרבה עלבונות מהשכנים שלנו (ועוד אחרי שהיינו כל כך נחמדים ונתנו להם לבקר פה!). אם כן, הגיע הזמן להפסיק את זה. או לפחות להפסיק ליצור תוכן אינטרנטי עצלני שמשתמש בסטריאוטיפים האלה. לא כי זה פוגע בנו כתל-אביבים, אלא פשוט כי זה לא מצחיק. אגב, הטרנד הזה היה לא מצחיק כבר לפני 11 שנה.

זה מרגיש כאילו כל יום אנחנו נחשפים למערכון טיק-טוק אחר בו אנשים מדברים באותה האינטונציה התל-אביבית הזאת שכולנו בבירור מדברים בה, ועושים דברים שכולנו עושים כמו… לדבר באנגלית? לקשקש על סלבס? ללבוש משקפיים? מה לעזאזל הסטריאוטיפים האלה אפילו אמורים להביע? מאיפה הם באו? והאם האנשים שיוצרים את הסרטונים האלה יכולים סוף סוף להיסגר על רשימת סטריאוטיפים מסודרת כדי שנדע איך אנחנו אמורים להתנהג?

הנושא הזה גדול יותר מסתם כמה יוצרי תוכן בטיק-טוק. אנחנו מופצצים בפרסומות שונות מעסקים כמו AM:PM, שמשתמשות בקריקטורות תל-אביביות שמרגישות כאילו באו ממערכון ישן של "ארץ נהדרת". שלא לדבר על העירייה שלנו עצמה, שמשתפת פעולה עם דמות התל-אביבי המעצבן הזה בכל מיני קמפיינים ויראליים. איך זה קרה שעיר שאמורה לייצג חופש להיות מי שאתה הפכה להיות ייצוג לאותה הדמות החוזרת. זה אפילו לא נכון! תל-אביביים הם בכלל מאוד רב-גוניים! כולנו אינדיבידואלים! טוב, בעצם אני לא.

יש הרבה דברים גרועים בתל-אביב, ועל לא מעט מהם תוכלו לקרוא כאן באתר זה ממש. אבל אני מרגיש שאנחנו צריכים לדרוש יחס טוב יותר, או לפחות שאם כבר מעליבים אותנו, שלפחות יעשו זאת בצורה מדויקת, חכמה והכי חשוב – מצחיקה! תשאלו כל קומיקאי שאי פעם השתתף ברוסט (הנה לכם קלישאה תל אביבית אמתית) – זה לא משנה עד כמה הירידה שלך טובה אם אין בה גרעין של אמת, אבל תמיד חשוב לדאוג גם שאנשים יצחקו. אחרת זה סתם מביך. כמו הסרטונים האלו. נו מה, אני תל אביבי. ברור שאני שונא את הטרנד הזה.

• מעצבן בתל אביב
• ❤ תל אביב
• קלישאות
• תל אביבים

למרות הדליפה העיקשת לאיזור גבעתיים ורמת-גן, לא מעט אנשים עדיין חולמים למצוא איזו דירת חדר וחצי בשינקין, לשלם עליה מחיר מופקע ולשבת בברים במרכז העיר, לשלם מחיר מופקע גם לבירה, כמעט ולא לקבל שירות – וכל זה כדי לגור בתל אביב. מי הם האנשים האלו? למה הם באו? האם הם מרוצים? האם מותר לנו להתעליין עליהם כי אנחנו רק טיפה יותר זמן פה? שוחחנו עם שלושה תל-אביבים טריים כדי להבין איך זה מרגיש לעבור לעיר הגדולה דוקא עכשיו.

עדי קור, 24, עובדת במחלקה המשפטית בבית השקעות

את כבר אחרי הלימודים?
"לא, האמת שהקפאתי אותם כי אני לומדת עיצוב פנים ב-HIT,ויחד עם העבודה יצא לי להקפיא את זה קצת".

בחרת להקפיא את זה בגלל העבודה או בגלל המחיה בתל אביב?
"גם וגם כזה. נראה לי ככה הרבה מדי, אז החלטתי להקפיא את זה. לא מזמן הקפאתי, הבנתי שאני יכולה לחזור אז זה לא בעייתי".

אז בעצם מתי עברת?
"חצי שנה, אולי טיפה פחות. עברתי עם ההורים מבת ים לראשון, ואחרי זה עברתי לבד לתל אביב".

למה בעצם עכשיו?

"החלטתי לקחת קצת יותר ברצינות את העבודה. אני גם יוצאת המון לתל אביב, המון חברים בתל אביב. וגם מבחינת אוטובוסים, כשאני באה לעבודה מראשון זה שני אוטובוסים והליכות וסיוט. אז החלטתי שאני חייבת קצת לצאת, קצת להיות במרכז העניינים".

מתי התגבשה ההחלטה לעבור לתל אביב?
"האמת שחודש-חודשיים לפני שעברתי, זאת הייתה החלטה די שרירותית. פשוט חשבתי על נסיון מסוים,והייתה לי חברה של חברה שסיבלטה את הדירה שלה בתל אביב, אז החלטתי לקפוץ על ההזדמנות ולשרוץ בדירה שלה כדי להחליט אם לעבור. אחרי שבועיים כבר החלטתי לעבור לדירה משלי".

כמה את משלמת שכר דירה?
"4,200 על דירת חדר".

דירה גדולה, קטנה?
"מאד קטנה, אבל היא נמצאת בקינג ג'ורג', לכן המחיר הוא גם בהתאם".

המיקום של הדירה מבחינתך שווה את הכסף?
"כן".

את חושבת שתישארי פה עוד הרבה זמן?
"אני חתומה לשנה, מעריכה שאני אאריך את זה לעוד שנה או שנתיים, אבל אני לא אחיה בתל אביב. גם בגלל שהדירה מאד מאד יקרה ודי מתאימה לרווקים צעירים, משהו זמני כזה, וגם כי אני יודעת שיוקר המחיה בתל אביב מאד קשה, ללכת לסופר ולעשות קניות. באופן אישי הייתי רוצה לעבור לגור בחו"ל. בטח לוס אנג'לס או ניו יורק. קצת מנסה לעוף על עצמי, אבל זה החלום".

את מרגישה שאת מקבלת תמורה הולמת למחיר שאת משלמת?
"אני חושבת שכן, כי אני לא משלמת את כל החשבונות האחרים, ובגלל המיקום וההרגשה. אני מניחה שאם הייתי עוברת לפלורנטין הייתי מרגישה הרבה פחות טוב. אז העדפתי מקום שאני לא מפחדת בו, מקום שנוח, שתמיד פעיל".

ההפגנות והמחאות פוגשות אותך איפשהו?
"האמת היא שכבר יצאתי להפגנה אחרי שהרגשתי שזה קורה לידי ואני לא נמצאת כדי לראות מה קורה, להסתכל ולחוות. אבל לא עשיתי את זה שוב".

היית ממליצה לחבר שמתלבט על לגור בתל אביב?
"זה מאד תלוי מי. אני לא חושבת שיש הרבה אנשים שהיו מוכנים להוציא את הכסף שלהם בצורה הזאת. אני יכולה להגיד שאני לא חוסכת כרגע, אני גם לא במצב של לחסוך. אני במצב של משהו זמני, שאני אעשה כחוויה ואם אנשים מחפשים לחסוך אז לא הייתי ממליצה להם לעשות דבר כזה, גם לא לבד. אולי שותפים כי זה הרבה יותר רווחי, אבל יש גם אנשים שלא אוהבים לגור עם שותפים אז זה מאד מאד תלוי מי. לרוב נוח לחברים שלי להיות אצלי, זה כבר במרכז העניינים, אפשר לבוא אליי וזה הפתרון הכי נוח".

יונתן מלול, 28, קופירייטר

מאיפה אתה במקור?
"נולדתי בבני ברק, גדלתי בגבעת שמואל, חייתי בירושלים ואז עברתי לתל אביב".

למה עברת עכשיו לתל אביב?
"אני חושב שהייתה נדידה הדרגתית של חברים מירושלים ואני הייתי ממש האחרון. המעגל הראשוני של החברים עזב שנתיים לפניי, ואז הייתי צריך להתעלק על המעגל השניוני של החברים שלי – עד שגם הם עברו, ואז אמרתי 'טוב די'. זה היה נטו עניין חברתי, מה שקורה מבחינה מוניציפלית מסביבי לא באמת כזה מעניין אותי. אני פשוט טיפוס מאד מקובע, אז לקח לי זמן להוציא את זה לפועל, אבל אני ידעתי שאני אעבור משם פחות או יותר ברגע שהגעתי לירושלים. זאת עיר לא כיפית".

מאיזו בחינה?
"אני חושב שמזג האוויר היה הדבר שהכי קשה לי, אבל שנית ולא פחות חשוב זה המבחר הלא קיים של מקומות לצאת אליהם, ודברים לעשות. גרתי ברחביה פינת עזה, שזה באמת הכי מרכזי שיש, וכל העיר היא מעין בר שכונתי קטן. יש מקומות לצאת אליהם, פשוט אפשר למנות אותם על יד אחת. והם נעשים למעין הפינות הקטנות שלך בעיר, רק שלא כמו בר שכונתי אמיתי, אין שם שום אינטימיות. כולם שם".

מרכז ירושלים שונה באופן משמעותי ממרכז תל אביב?
"כשגרתי במרכז העיר בירושלים לא הרגשתי שאני פחות במרכז ממה שאני מרגיש עכשיו בלב העיר. שם המרכז הרבה יותר מעפן".

מתי עברת?
"עברתי באמצע אוגוסט האחרון. בהתחלה ליפו, ולפני חודש עברתי לבלפור. אני גם בדיוק מחפש דירה, אז אם אתה שומע על משהו… או שבעצם תכניס את זה! תכניס את זה לכתבה!".

נרשם בפרוטוקול. איך ההבדל בין לגור ביפו ללגור בבלפור?
"בלתי ניתן לתיאור. עברתי בתקופה יחסית מתונה, ועדיין האווירה ברחוב לא הייתה מאה אחוז. אם היית יוצא לרכב על האופניים שלך בערב אז לפעמים היית נתקל בחבורות של נערים, או מבוגרים, שאתה רוכב לידם והם מעמידים פנים שהם קופצים אליך, סתם כדי לראות אותך נרתע. אולי תיפול וזה יהיה מצחיק. דברים כאלה שהם קטנים, אבל הולכים ומצטברים. פה ברוך השם זה מרגיש כאילו העירייה מקצה לכל תושב שני כלבים".

וכמה שכר דירה אתה משלם היום?
"אני כרגע בסאבלט שהייתי אמור לחדש בו חוזה, מה שלא ייצא לפועל בסוף. השותף שנתן לי את הסאבלט בעצם עזב, מכיוון שהשכר עולה בשלוש מאות שקלים, מ-3,200 ל-3,500. הייתי אמור להיכנס לדירה שתעלה 3,500, אבל בסוף גם זה לא יוצא לפועל. הדירה עצמה היא דירת שותפים, אנחנו שלושה, די גדולה, קומה שלישית עם מרפסת. אני לא אגיד לך שהיא משופצת כחדשה, אבל היא ממש סבבה".

אתה חושב שתישאר בתל אביב?
"אני מתחיל להרגיש נדידה, כמו שהרגשתי בירושלים, רק שאנשים עוברים מתל אביב לגבעתיים. בינתיים אני נשאר בתל אביב, אבל אני כבר רואה איך גם לזה יש תאריך תפוגה. מנקודת הראות של החברים שלי, הם אנשים בזוגיות, אני מניח שקצת יותר רגועים,הם יכולים למצוא דירה ממש סבירה בתל אביב ולשלם 8,000 ש"ח ביחד. אבל הם לא מרגישים את הצורך לשלם יותר מ-6,000. אולי אחרי שאני ארגע קצת, אני אעדיף לחסוך את האלפיים שקל האלה".

ההפגנות משפיעות איכשהו על המצב? אתה מעורב? לא מעורב?
"אני מעורב הרבה יותר. זה כל כך קל לצאת לרוטשילד ולרדת להבימה. ביפו הלכתי פעם כן פעם לא, כי הייתי צריך לצאת עם האופניים ולרכב וזה לא תמיד היה נעים, אבל פה זה ממש שתי שניות ואני כמעט תמיד הולך. בשכונות האלה גם עוברים עם מגאפונים כשקורה משהו גדול למטה, אז באמת יש תנועה כבירה של אנשים".

האם אתה מרגיש שאתה מקבל תמורה הולמת למחיר?
"כן ולא. מבחינה אישית הייתי מוכן לשלם כל מחיר כדי להיות קרוב לחברים שלי, שאני פשוט מאד אוהב אותם ולא יכול בלעדיהם. אובייקטיבית? ודאי שלא. אני מרגיש מרומה, אבל אני איכשהו בסדר עם זה. בעלי הדירות מספיק חכמים כדי להבין שתמיד יימצא מישהו שישכור את הדירה, ואני פשוט מרגיש שאני המישהו הזה עכשיו. האם אני פראייר? בוודאי".

רועי חסין, 25, סטודנט לפיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטת ת"א

במה אתה עוסק?
"כרגע אני רק מעביר שיעורים פרטיים כאלה במתמטיקה. אני בשנה ב', אז אין לי באמת זמן לחיות".

מתי עברת לתל אביב?
"עברתי לגור עם הבת זוג פה בעיר בספטמבר האחרון. אנחנו גרים בנחלת בנימין מונטיפיורי, ממש ממש במרכז. אני עברתי ממושב ירקונה במרכז והיא עברה מרמת גן".

למה בעצם עברת עכשיו?
"זה היה משהו שחשבתי עליו הרבה זמן, וגם כי התחלתי ללמוד באוניברסיטה וגם להיות בעיר הגדולה, איפה שכל הדברים קורים. זאת תחושה שהייתה מאד ברורה לנו. כאילו, אנחנו רוצים להיות עכשיו במרכז העניינים, לפחות שנה להרגיש איך זה ולראות אם זה מתאים לנו".

ואיך זה להיות במרכז העניינים?
"זה כיף לאללה, באמת, בינתיים זה עונה לנו על כל הציפיות, והאמת שגם לנו היה יחסית מזל למצוא דירה ודברים כאלה. לא חיפשנו הרבה, זאת הייתה דירה מפה לאוזן שהתפנתה אחרי כמה שנים. לא בטוח שזה הכי מייצג מבחינת לחפש דירה בתל אביב".

כמה שכר דירה אתה משלם?
"אנחנו משלמים ביחד 4,500. הסיפור פה של הדירה הוא שהבעלים של הדירה הוא גם הבעלים של כל הבניין, זה בניין כזה לשימור והוא בחור חמוד, מוכר בדים בחנות בפרונט, לדעתי לא העלה שקל בשכר דירה כבר עשר שנים. זאת דירה שהתפנתה פעמיים בעשור האחרון. ארבעים מטר, זה לא גדול, אבל נראית טוב, יחסית משופצת, יש לנו מרפסת גדולה".

מתי התגבשה ההחלטה לעבור לגור במרכז?
"בתכלס, שנינו מרכזניקים באופן יחסי, גם המושב שגרתי בו וגם רמת גן זאת לא פריפריה, אבל בואו נגיד שאני בן עשרים וחמש, הייתי קצין בהנדסה קרבית, ומתום השירות הצבאי שלי בגיל עשרים ושלוש היה לי ברור שלשם אני הולך".

אתה רואה את עצמך כל החיים בתל אביב או יוצא מהעיר?
"אני חושב שזאת חוויה לגילאים ספציפיים. אני לא רואה את עצמי בעוד עשר שנים נשאר פה. הייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו גם באווירה של מושב ופחות באווירה עירונית, שזה גם אחלה, יש אנשים שזה כנראה יתאים להם. לי זה פחות יתאים".

משיחות שעשיתי גם עם מכרים וגם עם מרואיינים, כולם אומרים שהם יצאו מת"א מתישהו. מה לדעתך הסיבה לכך?
"אנשים מסתכלים על תל אביב בתור איזושהי חוויה. כמו לקנות כרטיסים לסרט, זה משהו שאתה משלם עליו כסף, חווה אותו וממשיך הלאה בחיים".

איך אתה מתנייד בעיר?
"אנחנו מחזיקים רכב אחד, אני והחברה, ואנחנו כמעט לא משתמשים בו. החברה אוהבת מאד את האופניים, לשנינו יש אופניים כאן ואפילו קורקינט, אבל אני פחות נוסע עליו, אני גם מעדיף אופניים. אני מתנייד כמעט רק באוטובוסים, זה 40 דקות נסיעה פחות או יותר מפה לאוניברסיטה, אני נוסע כמעט כל יום. זה יכול להיות סיוט ולמרות שאני נמצא במיקום מרכזי אני מוצא את עצמי מתקשר למטרופולין לפחות פעם בשבוע כי הקווים לא מגיעים. בקשר להוצאות ודברים כאלה, אנחנו שנינו סטודנטים שלא עובדים הרבה, אין לנו הרבה הכנסה, אז אנחנו מאד מאד משתדלים לבשל כמה שיותר בבית, אבל ברור שאנחנו אוכלים גם בחוץ. בשביל מה עברתי לפה לעיר? בשביל לא לחוות את העיר? בשביל לא לצאת לברים? בשביל להיות לידם?".

האם אתה מרגיש שאתה מקבל תמורה הולמת לעלות הגבוהה?
"אני מרגיש מאד טוב במקום שאני בו נמצא מבחינת החוויה שלי בעיר, אבל ברור שאני מרגיש שאני משלם הרבה יותר מדי כסף על זה. אני פשוט מנסה להסתכל על הצד החיובי. חזרתי מלונדון לפני כמה ימים, עיר מאד יקרה, אבל הפסיליטיס והדברים שאתה מקבל שם בתמורה לא דומה בכלל. ברמת התחבורה הציבורית והדברים האלה, אתה חוזר לפה ומרגיש שחזרת אחורה קצת בזמן".

עכשיו כשאתה במרכז העניינים, בלב העיר, אתה מרגיש שאתה מקבל את החוויה שרצית לקבל?
"כן, לגמרי. אני מאד מרוצה מהחוויה שאני מקבל מהעיר למרות המחיר הגבוה. כרגע אני וחברה שלי אמרנו נעבור לכאן, נעשה שנה ראשונה, לא יודעים מה יהיה, אבל כרגע אין ספק בכלל שאנחנו נשארים כאן עוד שנה. ברור לנו שאנחנו רוצים להישאר כאן עוד שנה".

• ❤ תל אביב
• הבועה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 942 // התל אביבים החדשים
• תל אביבים

*אחד מ-57 הדברים שכל תל אביבי חייב לעשות לפני המוות. בואו לראות כמה עשיתם*

הדבר הכי תל אביבי שאפשר לעשות הוא למיין את העולם לפי הקטגוריות "מה תל אביבי" ו"מה לא תל אביבי" ולפי המפתח הזה לקבוע גם מיהו "תל אביבי אמיתי™" ומי רק מתחזה, ואף להרהיב עוז ולטעון שישנם דברים שכל "תל אביבי אמיתי™" חייב לעשות לפני שימות – ואת כל העיסוק המרהיב הזה בזהות העירונית הוא עושה תוך ידיעה ברורה שאין בכלל דבר כזה "תל אביבי אמיתי™", פשוט נחמד לדמיין שיש ושזה אתם ואנחנו.

המציאות כמובן שונה ביותר: רוב התל אביבים חיים מעבר לירקון ואינם נושאים כל סממן של התל אביב המדומיינת עליה חולמת התקשורת. בדרום ובמזרח העיר חיים תל אביבים לא פחות אמיתיים, דתיים, מזרחים, רוסים, מוסלמים ביפו, צרפתים בבן יהודה, כולם אמיתיים עד כאב.

אם יש כאן משהו לא אמיתי, פנטסטי מרוב שהוא ילדותי, הרי שזו המחשבה ש"תל אביב האמיתית™" מתקיימת על קו פלורנטין-שינקין

לאחרונה נפוץ איזה נהי אנטי-תל אביבי, בעיקר מתוך עמודי "הארץ", כאילו אבדה העיר, נפלה ונכבשה בידי ההייטקס והכסף הגדול – שזה הרי לא תל אביבי בכלל – והם מעבירים אותה מטמורפוזה כפויה שמרחיקה אותה מכל מה שהוא "תל אביבי אמיתי™". זאת כמובן טעות שמקורה בשמרנות מוכחשת, התנגדות לשינוי שאינה מפנימה ששינוי הוא מהותה של עיר.

אם יש כאן משהו לא אמיתי, פנטסטי מרוב שהוא ילדותי, הרי שזו המחשבה ש"תל אביב האמיתית™" מתקיימת על קו פלורנטין-שינקין. ההייטק והכסף הגדול כאן כבר שני עשורים והם לא פחות "תל אביב האמיתית™" מהתבכיינויות על איזה כיף היה באלנבי 58 ולאן נעלמו הדירות ב-300 דולר.

ובכל זאת, זה משחק שנחמד לשחק. העיר מלאה במשחק הזה. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו רוצים לנסות לפני שנמות, לפני שמישהו ישים לב שאתם לא "תל אביבי אמיתי™". ההתנסות – באוכל, בתרבות, בספורט, בתודעה, בסקס – היא אכן ספורט עירוני הישגי. אנחנו אוספים חוויות תל אביביות ומקטלגים אותן ברזומה.

העיר באמת סוגרת עלינו והופכת להונג קונג של המזה"ת, אך בה בעת כל מה שאנחנו מכירים ואוהבים בה ממשיך להתקיים לצד "התל אביבים החדשים" (כאילו לא היינו תל אביבים חדשים בעצמנו לפני 25 שנה, כאילו שלא שינינו את העיר כשהתנחלנו בה בניינטיז כצעירים מכל רחבי הארץ. אם אתה נכנס לחדר ואין בו תל אביבי חדש – אתה התל אביבי החדש).

אספנו במערכת עשרות רבות של הצעות לגבי דברים שכל "תל אביבי אמיתי™" חייב לעשות לפני מותו, והמוטיבים הבולטים היו עמידה בתורים ארוכים לאוכל, אינטרקציות עם הומלסים ורצון להירדם במקומות ציבוריים. אם 57 הדברים שבחרנו לא מוצאים חן בעיניכם, אנחנו יכולים מאוד בקלות לבחור 57 דברים אחרים. מתברר, כמו בכל סיפור טוב, שתל אביב האמיתית הייתה בתוכנו כל הזמן הזה. ותודה לכירורג שהצליח להוציא אותה.

עוד דברים שכל תל אביבי חייב לעשות לפני המוות
>>לעשות שלישיה (גם אם זה לא כיף)
>>להתייאש מהתור בפורט סעיד
>>להתחבר עם הומלס
>>לקפוץ לבריכה בכיכר רבין

• ❤ תל אביב
• תל אביבים
• הבועה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 893 // 57 דברים שכל תל אביבי חייב לעשות

——

עוד אתגרים שכדאי לנסות:
>> עיר רעבה: 30 שאלות טריוויה על מסעדות בת"א שיעשו לכם תאבון
>> פיצוחים: 60 שאלות טריוויה על טלוויזיה שיגרמו לכם לשבור שלט
>>לאיזה חוף לצאת היום? ענו על השאלון וקבלו תשובה חד משמעית

• ❤ תל אביב
• עירוני
• שדרות רוטשילד
• רחוב דיזנגוף
• תל אביבים
• טריוויה
• אתגר
• חידון
• חידונים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 892 // 120 קושיות נוספות

אני לא אעמוד שם ממול כשפינת חיינו תיכנע לדחפורים. מיום לידתי ועד שבוע לפני שמלאו לי 45, סלע קיומנו המשפחתי היה סביב מקום אחד – סבתא שרה ו"קפה תמר". למעט האזעקה של מלחמת יום כיפור שאני זוכרת כסצינה מובהקת בבית הורי בגיל 3, כל התמונות שרצות בראשי הן שלי דבוקה לסבתא שרה בבית הקפה. היא הייתה "דופקת" (כך קראה לזה) כסף בקופה הישנה, ואני הייתי על כתפה כשראשי מבצבץ בסקרנות לכל דבר שעשתה.

אני זוכרת את עצמי יושבת על הדלפק ולומדת להכין קפה, לשקול עוגיות, לתת עודף, לפנות במנוד ראש לכל קליינט שנכנס ובסבר פנים – בדרך כלל יפה, תלוי מה היה מעמדך אצל סבתא – ואפילו לזוז מהשולחן האהוב עלי כי יש מישהו שמעדיף אותו על פני כל שולחן אחר. לא היה מקום שבו העדפתי לבלות בחופשים וחברתה של אישה אחת, שהייתה בת 45 ביום לידתי, הייתה האהובה עלי ביותר. כיון שנהגנו להכריח אותה לישון אצלנו בבית, היינו מקיצות ב-06:00 כדי לעבור אצל וייס במאפיה ברחוב קינג ג'ורג' שיוציא לה את הארגזים עם המאפים החמים והטעימים. ריחם המופלא שדבר לא נחסך מהם, מתערבב לי גם עתה עם ריח הדלק באחד מהרכבים שלה, רנו נדמה לי. לימים קנתה לעצמה את אחד הג'יפים הראשונים בארץ, סוזוקי לבן, מגעגועים שמעולם לא חלפו לימיה בצבא הבריטי עת הייתה שועטת לבדה, חיילת בת 18, במדבריות מצרים.

ספגנו סביב השולחנות תרבות ואמנות, עיתונות ופוליטיקה. עשרות יצירות ביכורים נכתבו כשרגלי השולחנות מתנודדים. אבל כל מי שישב שם יודע שקסמו של המקום היה ביכולת להשקיף על בני אדם, להיות שותף לרגע לשיחה ולאחר מכן לחזור לאינטימיות שבחברת עצמך

כמו בסרט חולף לי אחד מהצילומים היפים שלה מנופפת לשלום מחלון הג'יפ. לא הייתה חניה תל אביבית שיכלה לכישורי התמרון שלה, ובטיולים, בעיקר בנסיעות לנהלל – מושב הולדתה, הייתה מזכירה לנו מתי להכניס לפרונט ספיישל (הילוך שטח). היא הייתה כל עולמי. גם כשנישאתי (ויש בסיס איתן לחשד שבעלי,עברי, התחתן איתי בגללה) ואפילו כשנולדו ילדי הם הגיעו מבית החולים קודם כל לקפה, רק אחר כך הביתה. את הכל עברה המשפחה הזאת בין ארבעת הקירות הבלתי מסויידים הללו, בין גזעי העצים שניסינו נואשות לטפס עליהם.

היא איבדה שם את סבא אברהם והתאלמנה בגיל 40; היא איבדה את בנה אהובה, יוסי, שלושה שבועות בסך הכל אחרי חתונת הוריי. אמי נחמה ודודתי מיכל, נותרו לה והאחת לשנייה. זאת הייתה המשפחה השבורה-החזקה ביותר שאי פעם הכרתם. לימים הכללים של ערבוב אבל ושמחה היו ברורים – באבל סוגרים את הקפה, כך היה ביום ההלוויה של אבי; בשמחה מותירים אותו פתוח בידי "הבנות", כך היה ביום חתונתי; ממילא חצי מבאי בית הקפה, שהיו שנים ארוכות כמשפחה מורחבת, היו איתנו בחופה.

רחוב שינקין כמשפחה משונה ומורחבת

אני לא אעמוד מול הפינה כשתחזיר נשמתה לאלוהי העפר. ילדיי יודעים. כשעוברים ליד הפינה אני מנסה ללא הצלחה לנגב את הדמעות. אני לא מסתירה את זה מהם. הם יודעים מה סבתא שרה היא עבור כולנו, גם אם איננו רואים אותה. בביתנו, של אחי ושלי, תלויים שלטי הכניסה. בסלון תלויה גם תמונת הענק של סבתא שצייר אורי ליפשיץ בסדרה נהדרת של פורטרטים שלה כשההשראה היא בגדיה המנומרים ומלאי הסטייל היחודי .

בראשית שנות ה-2000, כשנהרס בית "דבר", הבניין שבו שכן העיתון, עמדתי עם לסת פעורה בתחושה שלא מדובר רק בבלוקים אלא ברעיון, בתפיסת עולם, שהתרסקה. בית דבר, יש לומר, היה יפה בהרבה מבחינה אדריכלית מהבניין "שלנו". הקשר בין "דבר" ל"תמר" היה בל יינתק. ישיבות המערכת בראשות העורכת המיתולוגית חנה זמר נערכו בקפה ואת טוריו היה כותב נתן אלתרמן על שולחנות הפורמייקה. כשנסגר העיתון ב-1996 זה היה איזה דגל ותחושה שזמננו, אף הוא, בוא יבוא.

ב-9 בספטמבר, לפני חמש שנים, ליווינו את סבתא למנוחה מסוימת. יש אנשים שגם לאחר מותם אינם משדרים מנוחה לאוהביהם. סבתא כל כך חיה בבנותיה, בנכדיה, בניניה ובבתינו, שאין לי מנוחה. היא הייתה בת 90 וקצת ולא היה לי די ממנה

מצבו הפיזי של בית הקפה היה מוכר, לרוב בהבנה, לרוב יושביו. ב-30 השנים האחרונות לקיומו הוא שופץ באופן פרוביזורי, לא אחת תוך הסתרה מסבתא שצובעים או מתקינים מזגנים חדשים. היא התקשתה לקבל שינויים – המעבר מלירות לשקלים הסעיר את עולמה באותה מידה שכבר לא היה צורך להשתמש במונה של הטלפון שבפינה ושהייתה צריכה להתעסק בעיקר באינטרנט האלחוטי שהוצב אי שם עמוק בעשור האחרון, טרם סגירתו. כשהשירות החל להינתן ב"לחץ על המקש" ולא על ידי אנשים, סבתא כבר ממש חשבה שזה אישי נגדה. קידמה ממש לא הייתה הקטע שלה.

אבא שלי אליעזר, שפטירתו הייתה אחת המכות הקשות לסבתא שרה, היה נוהג לסגור את הדברים מאחורי גבה, פעמים רבות עם אריה, החבר הטוב של סבתא מנצרת ואביו של חמודי שאותו לשמחתי עדיין אפשר לפגוש בשינקין, אצל אכרם ופותנה. עד כדי כך היא הפכה את הרחוב הזה למשפחה מורחבת ומשונה, כשהיא הצ'יף הבלתי מעורער של השבט.

היא לא הייתה נחמדה כשם שלא הייתה קולינרית גדולה. אהבה אוכל ישראלי פשוט. חומוס מאכרם ולקינוח מגנום עם שקדים היה מבחינתה 3 כוכבי מישלן. ולמרות שהקולינריה לא הייתה הכוכבת בקפה, ארז קומורובסקי היה מכור לבורקס תפוחי האדמה ובהגיע הפסח גם ישראל אהרוני היה נעמד לזלול מהמצהבריי שלה. אותו, אגב, היא אהבה לשאול לאחר שהשיל אי אלו קילוגרמים ממשקלו "ישראל, איך רזית ככה?", והוא היה משיב לה בפשטות "סגרתי את הפה, שרה. ככה רזיתי". קלוריות פשוט היה מושג רחוק ממנה, במיוחד כשהייתה מנסה לדחוף לכולנו פחמימות. ובכל זאת, היא הייתה הראשונה לקחת את הבייגל הכל-ישראלי, שמה בו כמויות אימתניות של גבינה צהובה וחמאה ודחפה לטוסטר. כשהוגש לצד זיתים פשוטים מפח מתכת ורסק עגבניות עתיר שום זאת כבר הייתה הברקה. הבייגל שלי אף פעם לא טעים כל כך, כנראה שחייבים טוסטר שקצת שורף כדי שיצא כך. ועדיין, כשאני מכינה טוסט בבית, חותכת ריבוע במרכזו ושוברת לתוכו ביצה או כשאני מערבלת ומערבלת את הביצים בקערה, אני קצת נושמת אותה.

ערש לידתה של היצירה התל אביבית

ספגנו סביב השולחנות תרבות ואמנות, עיתונות ופוליטיקה. עשרות יצירות ביכורים נכתבו כשרגלי השולחנות מתנודדים. אבל כל מי שישב שם יודע שקסמו של המקום היה ביכולת להשקיף על בני אדם, להיות שותף לרגע לשיחה ולאחר מכן לחזור לאינטימיות שבחברת עצמך. בעיני הקפה היה מהמם ביופיו. אני יודעת שהוא סבל מדלות אסתטית למי שלא היה חלק מהמתרחש בו, אבל ברור שרק מקום מיוחד כזה היה יכול לייצר כמות כזאת של שירה, ספרות, אמנות, ולהיות ערש לידתה של יצירה רבה כל כך.

ב-9 בספטמבר, לפני חמש שנים, ליווינו את סבתא למנוחה מסוימת. יש אנשים שגם לאחר מותם אינם משדרים מנוחה לאוהביהם. סבתא כל כך חיה בבנותיה, בנכדיה, בניניה ובבתינו, שאין לי מנוחה. היא הייתה בת 90 וקצת ולא היה לי די ממנה. השנים האחרונות היו קשות. החודשים האחרונים, גם בקפה, היו נוראיים עבורה. לא אחת, כשחלתה, כשהבאנו לה מחולל חמצן לקפה, תהיתי לעצמי אולי הכי נכון עבורה שזה יסתיים ליד הקופה או בשולחן שבו אהבה לשבת בכניסה ולהשגיח. אוי אלוהים כמה היה צריך להשגיח. שיראו שלקוחות הגיעו, שיראו שלקוחות לא ילכו מבלי משים או עם משים.

לא ציפינו שהלקוחות יהפכו אותנו לאויב שיש להתנגח בו על ההחלטה לסגור את בית הקפה. אף אחד מהם לא היה שם לפרק את הזכרונות שלנו ואף אחד מהם לא היה שם כשכתבה לעצמה פתקים שבהם כתוב "קוראים לי שרה. היום יום חמישי. אני לא מרגישה טוב"

נהגתי לצחוק על חברים שהיו אומרים לי שהם חולמים לפתוח בית קפה "כדי שלחברים יהיה לאן לבוא". באמת שלאנשים אין מושג במה זה כרוך להחזיק אפילו בית קפה קטן וצנוע עם תפריט דליל (שגם עליו תמיד יש תלונות כי סבתא סירבה לשנות), בטח כשמסביב מתחילות להיבנות רשתות בתי קפה והקרואסון המושלם של סבתא – שאם להודות על האמת בינו לבין פריז לא היה שום קשר, כבר לא נאה לאחד הלקוחות הקבועים. כמה נעלבתי בשבילה על כך ששנים היה מבקש ממנה לשמור עבורו את הקרואסון הראשון של הבוקר ואז כשלא חמד אותו עוד היה מגיע עם שקית נייר מרשרשת ממאפיה קרובה ומזמין הפוך. סבתא הבליגה על כך. לא היה לה נאה. אני חדלתי לומר לו שלום.

או לקוח אחר שהיה משלם סכומים מגוחכים בשיקים כי היא סירבה להכניס כרטיסי אשראי. את הכל היא ספגה. כי ככה זה בבית קפה שאנשים מחשיבים לביתם – הם עושים מה שהם רוצים. אל תבינו אותי לא נכון, אני מאושרת שכך גדלתי. אני יודעת שזאת זכייה שאין שניה לה, לחסות בצל אישה מופלאה כזאת. אבל שיהיה ברור שאין בי סלחנות גדולה כלפי מי שלא ראו את סבתא ממטר ובעיקר היה להם אכפת איך ישתו את כוס הקפה של יום שישי בבוקר עם העיתונים שסבתא הייתה שומרת כעל בבת עינה – את המוסף הזה לאחד ואת המוסף השני לאחרת. הם אהבו אותה, שיהיה ברור, אבל בדרך שלהם.

לא ציפינו מאף אחד מהם לדאוג לה, זה היה כבוד גדול עבור כולנו. אבל לא ציפינו שיהפכו אותנו לאויב שיש להתנגח בו על ההחלטה לסגור את בית הקפה. הרי ברור שלנו היה קשה פי מיליון להחליט ופי יותר לבצע. אף אחד מהם לא היה שם לפרק את התמונות והזכרונות שלנו ואף אחד מהם לא היה שם כשכתבה לעצמה פתקים שבהם כתוב "קוראים לי שרה. היום יום חמישי. אני לא מרגישה טוב". הם גם לא היו כשהייתה מתלבשת בחיפזון בשבתות ויורדת לבית הקפה רק כדי להיזכר פתאום שזה יום שמאז ומעולם בית הקפה היה סגור בו.

הם לא היו שם כשהייתה רבה עם הבנות. מלצריות שאת רובן גידלה ואהבה, אבל כבר היה קשה באמת להתמודד עם מוראות הגיל – הבנתי אותן ובה בעת חשתי את הגרון חנוק. את העוגות "רק אני יודעת לחתוך" מפנקת את זה בעוד אצבע מהפרג כי אותו היא אוהבת, אצל תנובה צריך להשתמש בפרוטקציה כי הם כבר לא עובדים באותה שיטת הפצה ול"אורנה ואלה" שהיא הייתה הראשונה שנתנה להן מקום ואפשרות למכור את העוגות שלהן, היא הייתה מתקשרת לעיתים על סף תחנונים כדי שיביאו עוגה או חצי עוגה. הכל נהיה קשה באופן לא סביר.

ימי שישי המיתולוגיים והשיר המפורסם ההוא

עד לפני שנה הייתה שמורה לי תזכורת בטלפון "07:00 להתקשר לסבתא" . בשנותיה האחרונות הייתה מקיצה בלאות גדולה וכחיילת הייתה מתלבשת ו"ניגשת" בשפתה, לבית הקפה. כדי להסתיר את השכחה והשחיקה הייתה מבקשת את התיק עם הקרם השמנוני, המסרק והליפסטיק. להתייפות היא מעולם לא שכחה. מטורזנת עד הסוף – עם עגילים וסיכה תואמים.

זה היה מורכב לעזור לה לנהל את המקום, בטח אחרי שאבא שלי נפטר בפתאומיות, וניסינו לחלוק בינינו משימות לפי מידת ההתאמה. דודתי מיכל שגרה בלונדון וידעה הכי טוב מכולנו איך מתפעלים את הקפה, הייתה מגיעה שנים לתקופות ארוכות לארץ. איזה רוגע היה נסוך על פניה של סבתא כשהייתה רואה את "הקטנה" שלה מגיעה. רגעי עזיבתה תמיד היו קשים כל כך, אבל בסבתא הייתה נדיבות של הורה שמעולם לא ראיתי – גיבוי ו"עוף גוזל" הכי אמיתי שיש.

כשסגרנו את הקפה כבר הייתי חברת כנסת (או בפיה של סבתא שצפתה בנאום הבכורה שלי בקפה: "הבנתי שאת משהו גדול") וסיפרתי ללפיד שהרבה דברים היא שכחה, אבל לא את השיר שלו שהייתה מבקשת שנגביר בכל פעם שנוגן

אמא שלי הייתה מטפלת בכל הבירוקרטיה המטורפת והאינסופית. היא היחידה שהייתה יכולה לה. יואב, אחי, החליף את אבא שלי – סלע איתן. מהמפעל שלנו הוא היה משגר בעלי מקצוע רק כדי שתהיה רגועה. אני הייתי כלבויניקית – רבה עם מי אביבים על חוב של עשרות אלפי שקלים שטענו שנוצר לה, מקבלת את פני הבאים וגם רוחצת כלים בימי שישי, במיוחד בשנתיים האחרונות לפני סגירת בית הקפה.

ימי שישי, הם הימים עליהם נבנתה המיתולוגיה הגדולה של הקפה בשנות פריחתו, לצד השיר של יאיר לפיד "גרה בשינקין \ שותה בקפה תמר". כשסגרנו את הקפה כבר הייתי חברת כנסת (או בפיה של סבתא שצפתה בנאום הבכורה שלי בקפה: "הבנתי שאת משהו גדול") וסיפרתי ללפיד שהרבה דברים היא שכחה,אבל לא את השיר שלו שהייתה מבקשת שנגביר בכל פעם שנוגן. סבתא אהבה את העובדה שהיא מפורסמת, שהתקשורת באה לשאול אותה לדעתה ושאנשים מגיעים מהארץ ומהעולם להציץ בבית הקפה המפורסם, למרות שהייתה מעמידה פנים ואומרת "שוב הם היו כאן מהתקשורת. אפשר לחשוב מה יש לי להגיד".

בקיצור, בימי שישי, בשנות השמונים והתשעים נפוצה בדיחה שאת הכסא האחרון של היושבים בתמר אפשר למצוא ברחוב קינג ג'ורג'. גם כשהיה כבר קשה, ימי שישי היו ימים טובים, אבל גם קשים מאוד עבורה. אף פעם לא דיברנו על היכולת שלה לשמוע, על העובדה שכבר התקשתה לקרוא ואפילו לצפות בטלוויזיה, והייתה מגיעה הביתה עם קרואסון או בייגלה מאתמול, וזוללת אותו עם קוטג' וריבה דלת סוכר שיכלה לגמור את כולה עם כפית ממש כפי שיכלה לשתות סירופ שוקולד מהזן המלאכותי ביותר עד סופו.

היום שבו ארזנו את יצחק רבין ז"ל

את התמונה של יצחק רבין שעמדה מיום הרצח בכניסה לבית הקפה ארזנו אחרונה. כאילו רק כשניקח אותה, יהיה זה הסוף באמת. צוות של אולפני הרצליה, ביוזמתו של הבעלים עמי גניגר (מחברי הילדות של דוד שלי יוסי ז"ל), ליווה אותנו מקלפים תמונה אחר תמונה, קיר אחר קיר. הכל ארוז ושמור, במיוחד הקריקטורות המופלאות של זאב פרקש האהוב.

כשאני עוברת בצומת, ולא נכנסתי למקום מיום שיצאנו, מגיעה אלי ההולוגרמה שלה הקוראת לי "לולתה" בחיוך שהיה שמור לי. לעיתים לא הייתה כבר מזהה אנשים. כמה היו נעלבים ממנה אנשים כשלא הייתה מזהה אותם – הם בכלל לא חשבו על גילה או על העובדה שהכירה בחייה מאות אלפי אנשים וגידלה דורות בצומת השכונתי הזה. "ילדי הרוגלך" אני קוראת להם בליבי, הם הילדים שסבתא הייתה מפנקת בשובם מהגן ובית הספר, והיא אהבה כל כך כשהיו מבקשים לבוא אליה. תינוקות בכלל היו הדבר האהוב עליה ביותר. מעטים ידעו שבשנה שבה עזבה את נהלל טרם גיוסה לצבא הבריטי, נסעה לירושלים לויצ"ו ללמוד "טיפול בתינוקות".

השנים האחרונות נעו בין שיחות של "חייבים לסגור" לבין "עוד קצת, בואו נחכה עד קצת". אני לא זוכרת בדיוק מה היה הרגע המכונן שבו הבנו שפשוט אי אפשר לעשות לה את זה יותר, כי פשוט היו כל כך הרבה כאלה

באחרית ימיה, היא הייתה עצמאית באופן יחסי אבל חייבה דאגה ותשומת לב יומיומית של כולנו. היא מילאה את יומנו ואת ראשנו והשנים האחרונות נעו בין שיחות של "חייבים לסגור" לבין "עוד קצת, בואו נחכה עד קצת". אני לא זוכרת בדיוק מה היה הרגע המכונן שבו הבנו שפשוט אי אפשר לעשות לה את זה יותר, כי פשוט היו כל כך הרבה כאלה. אבל בלילות שלפני ההחלטה התהפכנו כולנו בדאגה.

כשהשמועה בדבר הסגירה עשתה לה כנפיים באדיבות כמה אנשים שהתבלבלו לרגע בחושבם שבית הקפה הוא שלהם, קיבלנו את ההחלטה הסופית ונפל הפור על התאריך. 12 ביוני 2015. מצעד המבקרים בחודשיים מיום העצמאות ועד הסגירה – של אוהביה ושל סקרנים מסביב, מנהלל ועד קצה העולם, היה לא פשוט ומרגש. ההבנה שלה כבר הייתה מורכבת ומכאיבה. יום לפני שסגרנו את בית הקפה הגיע לשם רון חולדאי במיוחד, יחד עם כל הנהלת העיר כדי להעניק לה כבוד השמור למתי מעט ולהעניק לה את מפתח העיר תל אביב. היא אהבה את חולדאי מאוד – הוא היה צבר כלבבה ולא תמיד שעה לטענותיה. אבל הוא החזיר לה אהבה וכיבד אותה בכל הזדמנות שהיה יכול.

היה צריך להיות סומא לגמרי כדי לא להבין שאישה אחת בלבד הייתה יכולה להנהיג את המקום כפי שהוא היה וזאת סבתא, והיא, מה לעשות, לא הזדקנה בדרך הרגילה. סבתא הייתה נוהגת לומר ביחס לגילה "שלא ילכו יותר צעירים". הזיקנה בניגוד לרבים לא קפצה עליה, הרבה בזכות הקפה. הנרגנות הזאת שלה לצד יכולת לאהוב ולפלרטט עם אנשים שאהבה במיוחד כמו עמוס לביא ז"ל (פניו קוראים לה מרכבו ארבעה ימים לפני מותו והיא נחנקת מדמעות כמבינה, חרוטים בראשי) או נתן זהבי יבדל"א שאני יודעת שהוא יודע שאנחנו יודעים כמה היא חסרה לו. אבל כשהעייפות כבר הגיעה אפילו אליה, היא הייתה מעציבה יותר. אני חושבת בחרדה איזה מזל שהשנים הפוליטיות האלה נחסכו ממנה, היא הייתה משתגעת, ועדיין אין יום שבו היא אינה נוכחת בחיי. ואלוהים כמה אהבנו וכמה רבנו, וקולה בטלפון מהדהד לי בראש ואני חוששת לשכוח.

אפילוג: בלי פרידה אחרונה

אני לא אעמוד מול הבניין שהיה ביתנו. שלידו הייתה הפרפומריה של אלזה, מולו בית המרקחת של שפסנזון, מצידו השני אולם הארועים "תכלת". בפוטו "עמילני" היו מצלמים אותנו בפורים ואצל סוניה מחנות "עלית" היינו מקבלים את השוקולד המתוק ביותר שזכור לי ואבי מהירקות, עודד מהניקוי יבש, אמיל מהוילונות, משפ' אוזן וגב' פלדמן – את כולם סבתא אהבה ולא סבלה בו זמנית, ניהלה והייתה להם לאוזן קשבת.כל משבצת ברחוב היא לי לבית, אבל הכל יותר קשה בלעדיה.

את הנכסים התרבותיים שנצברו בקפה אני מאמינה שתהיה לנו הזדמנות ראויה להציג במוזיאון העיר הקורם עור וגידים, את שרה ואת הקפה אפשר למצוא גם בין אוהביה הגדולים בטוויטר – אלון פנקס שהיה ידוע בכינויו "השגריר" ואיציק סודרי, לשעבר דובר ש"ס, שהיה ידוע בפשטות כ"הש"סניק". היא הייתה מעורה בחיים האישיים של מי שאהבה, כאבם היה כאבה, שמחותיהם היו שמחותיה. וסיפוריה שלה עוד יסופרו.הנהללית שהייתה לסמל התל אביביות, האלמנה הנצחית שהייתה מקבל בכל יום שישי בשנות ה-70' זר ורדים צהובים ורק היא ידעה ממי, שאימצה סלבס כשעוד אף אחד לא ידע מי הם ודאגה לאינספור אנשים לאוכל, לקורת גג, לרופא ולכל צורך שעולה בדעתכם. האנטיפתית הנחמדה ביותר, הפמיניסטית הגאה ביותר שעדיין חיה בדור שבו "אל תריבי עם בעלך. לא מזיק קצת לשתוק" והייתה הסבתא המדהימה ביותר שאדם יוכל לצמוח לידו.

אני לא אעמוד מול הבניין, כי בית הקפה שלנו, ולנצח "תמר" יהיה ביתנו, חי לגמרי בליבי.

• הבועה
• קפה תמר
• שרה שטרן
• שינקין
• תל אביבים