העיר מתעוררת לאיטה מתוך הסיוט, נפתחת מחדש בניסיון לקיים שגרה, אבל הכל מתניע לאט ובזהירות. מעט מאוד ארועי תרבות גדולים נערכים בעיר, גם אם הנחיות פיקוד העורף יכולות לאפשר אותם, כי לא כל אירוע מתאים כעת ולמעט מאוד אנשים יש מצב רוח לאירועים. ולכן כל אירוע שמתרחש בכל זאת ונותן אות חיים מעולמות התרבות הוא שמחה גדולה. ואם זה קורה במוצ"ש בתדר – אז זה כמעט אוטומטית שמח עוד יותר.

במוצ"ש הקרוב (25.11), החל מהשעה 18:00, יארח התדר את פסטיבל דוקאביב גליל, שהיה אמור להיערך בימים אלה במעלות תרשיחא אך עבר למהדורת אונליין חירומית עקב המצב הביטחוני, שנפתחה ממש היום ותמשיך עד מוצ"ש (רוצו לראות את הדוקו על סינדי לאופר!). הפסטיבל הוא אחיו הקטן של פסטיבל דוקאביב הנערך בתל אביב מדי פסח כבר 25 שנה, ובגרסתו הצפונית הוא מתמקד בדרך כלל ביוצרים מקומיים ובפריפריה בכלל, כשגם השנה היה אמור מגוון רחב של סרטים מהאזור, מהארץ ומהעולם (וכאן מכירת הכרטיסים למהדורת האונליין של הפסטיבל).

ההשתלטות על מתחם התדר בבית רומנו תכלול מרתון מחווה בן 8 סרטים, פרי יצירתם של סטודנטים ממכללת ספיר הנמצאת בנגב הצפוני, סמוך לשדרות – שנפגעה קשות כשאיבדה אנשי צוות וסטודנטים רבים ב-7 באוקטובר, וב-22:00 ברחבה המרכזית יוקרן הסרט הדוקומנטרי המעולה "סוף עונת האהבה" של הבמאי שי גל (שגם ינכח במקום) שתיעד את הפרידה של הוריו אחרי 55 שנות נישואין. בנוסף יציע התדר את הפיצה שלו, את הבר שלו, ואת דנה קסלר על המוזיקה. נשמע לנו כמו עוד מוצ"ש שבו הכל מרגיש כמעט נורמלי ובכל זאת כל כך לא.
>> פסטיבל דוקאביב גליל X תדר, שבת 25.11 18:00, דרך יפו 7. הכניסה חופשית.פרטים נוספים כאן

• ❤ תרבות
• תל אביב נרתמת
• דוקאביב
• דוקומנטרי
• תעודה
• תדר

זה היה מעניין לראות במהלך השנים האחרונות איך טראומת מלחמת יום כיפור עברה מתיעוד ביצירות תרבות אפופות רמיזות לפרוטוקולים קבועים שמשתחררים מדי שנה, ועד לפרויקטי תיעוד מהותיים בקולנוע הישראלי, ומשם גם בטלוויזיה. פעם קיבלנו את האמנים הפוסט-טראומטים, היום אנחנו כבר זוכים לדוקומנטריסטים שמראיינים אנשי צבא מיוסרים. זה טוב, כי עוד כמה שנים לא יהיו הרבה שאשכרה זוכרים את המלחמה ההיא, והתיעוד הזה מהותי מאין כמוהו.

"האחת", הסדרה הדוקומנטרית החדשה והשאפתנית של כאן 11, רוצה לחשוף סופית ולקעקע בהיסטוריה את סיפורה המלא של טייסת 201 הנערצת, שגם אם נזכרה במורשת הקרב, לא נחקרה מול עין המצלמות אוהבות הרגש. זה דבר אחד לדעת על 14 הטייסים שנפלו בשבי הסורי, וזה דבר אחר לגמרי לשמוע את חלקם מדברים על הסיוט הסורי מול המצלמות. ולא מול מצלמה של כל אחד – סימה קדמון, שהיתה פקידת המבצעים של הטייסת בעת המלחמה, היא המראיינת המרכזית של הסדרה, מה שהופך את המפגש בין העיתונאית הוותיקה לחבריה לטייסת לטעון בהרבה.

בכאן 11 הפכו את ארבעת חלקי הסדרה – שישודרו ב-21:15 מדי יום ברצף – לאירוע טלוויזיוני של ממש לציון 50 שנה למלחמה, ועל פי הפרומואים ושורת המרואיינים (ביניהם רון חולדאי ודן חלוץ), נראה שמדובר בהבטחה שחייבת להתקיים, עם המון שאלות על פוסט-טראומה אישית ולאומית, על המלחמה ההיא ועל תפקידם של הטייסים בקונצנזוס הישראלי. חובת צפייה.
"האחת", 21:15, 18-21.9, כאן 11

• מה רואים הלילה
• מלחמת יום כיפור
• תעודה
• כאן 11

לא ברור אם העיתוי מקרי או לא, אבל דווקא בתקופה שבה תחום הרפואה עולה לדיון תקשורתי נרחב (בין היתר, סביב "מחאת החלוקים הלבנים"), עולה סדרה חדשה ומעניינת שעוסקת באספקט ספציפי של המקצוע. קוראים לה "מנתחים", והיא בהחלט מעלה כמה נושאים ששווה לדבר עליהם.

את הסדרה, בת חמישה פרקים, יצרה הבמאית עידית אברהמי, שאחראית בין היתר על הסדרה "העיתונאים" ועל הסרט "H2: מעבדת השליטה" על השלטון הישראלי בחברון שעורר ניסיונות צנזורה והשתקה מימין. בניגוד לרוב הקריירה שלה, שהתעסקה בעיקר בסכסוך הישראלי-ערבי, הפעם היא לקחה סוג של צעד פנימה – אל תוך החברה הישראלית, ואפילו צעד נוסף פנימה יותר – לגבי בני אדם והמורכבות שלהם.

הסיפור בלב "מנתחים" הוא סיפורם של אנשים שבדרך כלל עומדים בצל: רופאים מנתחים, עילויים בתחומם, שבחרו באחד המקצועות הכי כפויי טובה שאדם יכול לבקש לעצמו. ניתוחים הם המקום שבו, ממש, אסור לטעות – כל מעידה קלה ביותר עלולה להביא למוות. עם כל מה שכרוך בכך.

וזה הדבר שהכי בולט בצפייה בסדרה: אתה מסתכל על האנשים האלה דרך המסך, ותוהה איך הם מצליחים לתפקד. כי בכל מקצוע אחר, גם אם לפעמים הטעויות שמתבצעות בו מרגישות כמו סוף העולם, תמיד יש איך לתקן. כשזה מגיע לחיי אדם, לעומת זאת – אין הזדמנות שנייה. מה זה עושה לאנשים האלה, שכל טעות עלולה לגבות מחיר כבד עבור שורה של אנשים שעומדים מולם?"מנתחים" מצליחה להביא את הסיפור הזה למסך בצורה מופתית. כל פרק מתמקד ברופא אחד ובסיפור האנושי שלו, מלווה אותו אל תוך המחלקה ברגעים הקריטיים של הניתוח עצמו, וגם מראה את הדרך שבה המקצוע המשמעותי הזה משפיע על הסביבה – על המשפחה, על החברים ועל החברה בכלל.

מה שהסדרה מצליחה לעשות מצוין הוא גם וגם. מצד אחד היא מספקת את יצר הסקרנות הטבעי של הצופים, לגבי השאלה איך בדיוק כל העולם הזה מתנהל. באותה מידה, היא מצליחה גם לתת הקשר רחב – ולספר לא רק מה זה עושה לבנאדם, אלא גם לשים את העבודה הרפואית בתוך המציאות של ישראל 2023.כי לצד המון רגעים מרוממי נפש – המציאות, היא תמיד שם. בין אם זה כאשר רופאה צריכה להתמודד עם סביבה גברית מאוד ברפואה הבכירה, או רופא ערבי שמתוודה כי סבל מגזענות אפילו בתוך קודש הקודשים של חדרי הניתוח. האנשים האלה הם יוצאי דופן, אבל גם הם – למרות העובדה שמדובר באנשים מוכשרים מאוד – לא חזקים יותר מהדעות הקדומות בחברה שלנו.

היופי בסדרות כמו "מנתחים", הוא העובדה שהן מצליחות לתווך לקהל הרחב משהו שאינו בטווח היד והעין שלו. אנחנו לא חיים את עולם הרפואה ביום יום, עד שאנחנו באמת צריכים אותו – וגם אז, הוא נכנס לחיינו ויוצא מהם (בדרך זו או אחרת). אחרי הכל, אלה האנשים שאתה בדיוק מנסה כל החיים לא לפגוש.

אם להשתמש בדימויי הניתוח, הסדרה לוקחת איזמל די רגיש ופותחת צוהר אל תוך עולם לא מוכר, והיא עושה את זה בדרך הטובה ביותר שיש.כי בסופו של דבר, אתה יוצא מהסדרה הזו עם הערכה גדולה מאוד לעבודה של האנשים האלה. הידיעה שהם מתמודדים עם מתהפכת מעל הראש, כמעט כל יום עם החשש הקמאי הזה לטעות, ולגרום לאובדן הנורא מכל – ובכל זאת מצליחים להישאר שלמים, אפילו בעלי חוש הומור מסוים – היא מדהימה. לא פחות מזה.

השאלה היחידה שעולה מצפייה מהסדרה הזאת היא מי נשאר בצל. הסדרה מתמקדת ברופאים שהם עילויים, כאלה שהם הכי טובים בתחומם. והיא מאוד הירואית: מראה בעיקר את הצדדים הטובים והמרוממים – וזה חשוב, בטח בתקופה הדי מדכאת שאנחנו חיים בה.לצידם, אנחנו יודעים, יש גם הרבה אנשים שלא זכו למעמד הזה. שלא הצליחו להיות כוכבים שמבוקשים בכל מקום ויכולים לעבוד היכן שירצו. הסיפור שלהם אולי מצטלם פחות טוב ויותר קשה לעיכול, אבל גם הוא צריך להיות שם. אולי בעונה הבאה.

מעל הכל – "מנתחים" נותנת את הכבוד למקצוע הרפואה. בדרך כלל, האנשים שעוסקים בו ועושים מלאכת קודש לא נמצאים באור הזרקורים. כשמכירים אותם אישית ומבינים את המסלול שלהם ואת הקושי שהם עוברים – מבינים גם שהם ראויים לכבוד הזה. היא מאירה בפנס אנשים רגילים, שעושים דברים ממש לא רגילים.למרות הפוקוס הברור והטכני שלה (שלפעמים קצת מרוחק מאנשים כמוני, שלא מבינים בתחום), "מנתחים" שווה את תשומת הלב. כמו כל סדרה תיעודית טובה, היא בסוף על בני אדם. על הקשיים שלהם, על ההצלחות שלהם, על הכשלונות – וגם על הדברים שאיתם הם צריכים להתמודד ואולי, גם בעזרת הסדרה הזאת, יוכלו להשתנות יום אחד.
>> "מנתחים" משודרת בכל יום שלישי ב"כאן 11"

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• דוקומנטרי
• תעודה
• סדרות מומלצות

ישראל היא מדינה מטורפת. כל ישראלי יודע זאת, חש זאת, חווה זאת בחיי היום יום ואומר את זה פעם בשעה. זה היה כך בעבר וזה כך בהווה. השאלה היא כמובן מדוע היא כה מטורפת. התשובה, וגם זה כבר די בנאלי, היא שהתאספנו כאן בארץ הזאת עם מגוון מרהיב של פוסט-טראומות מכל קצות העולם, וב-72 השנים שחלפו מאז הוקמה המדינה צברנו פוסט-טראומות נוספות שמתנגשות בחדווה בקודמותיהן ומרבות טרלול בנו ובכל עם ישראל. כולם יודעים את זה, ובכל זאת יכולה להגיע יצירה דוקומנטרית ולחבוט את האמת בפרצופך. זה בדיוק מה ש"רצח בקולנוע צפון" עושה.

בדקות האחרונות שלה, ובלי ספוילרים, "רצח בקולנוע צפון" מורידה על ראשי הצופים טוויסט בעוצמת 50 מגהטון שהופך את הסרט על ראשו, ומאיר רבים מהדוברים בו באור אחר לחלוטין. הסרט עוסק בפרשת רצח שהרעידה את הישוב העברי בתל אביב לפני יותר מ-60 שנה ובמרכזה הרוצח האניגמטי רפאל בליץ, ניצול שואה בעל הפרעות נפשיות, שהרג ניצול שואה אחר, ד"ר יעקב פיאטלי, במהלך ניסיון שוד ביזארי של קופת בית הקולנוע ונגזר עליו מאסר עולם. אט אט אנחנו נחשפים לסיפור חייהם של הרוצח והקורבן והגורל האכזר שהפגיש ביניהם, מוקסמים מנוסטלגיה ומפשוטתה המשונה של העת ההיא שבה רצח יכול היה להרעיד ישוב.

סרטם של אביעד לבני וירון לונדון הוא מלכודת. הוא מפתה את הצופה בקטעי ארכיון תקופתיים מסוף שנות החמישים, תופר אליהם את קולו של הרוצח כפי שהוקלט בסוף שנות השישים, מלווה את הדרמה באיורים רכים וקודרים שצייר הרוצח במסגרת הטיפול הנפשי שקיבל בכלא. הראשים המדברים המעטים שמקדמים את עלילת הדוקו – ביניהם גם לונדון עצמו – הם פאזל של ישראל-של-פעם והם תורמים את חלקם להיקסמות הנוסטלגית מפרשיית הרצח וגם, בהדרגה, עם הרוצח עצמו.

יותר מכך: "רצח בקולנוע צפון" מבשל את האמפתיה של הצופה אל הרוצח על אש גבוהה. פסיפס הדמויות האיקוני שהוא אורג מגיע לשיאו כשאלמנתו של הנרצח, גיורת גרמניה ומורה אגדית למוזיקה, מוחלת לרוצח ומתחילה לבקר אותו בכלא ולערוך עמו סשנים של ציור ושיחות תרפויטיות. קולותיהם המוקלטים מרחפים מעל הסרט כרוחות רפאים שלוחשות לצופה למחול. איך אפשר בכלל לכעוס על כל האומללים ומוכי הגורל האלה שנקלעו לארץ הזאת אחרי שחוו את זוועות הנאצים ויצאו מדעתם. ורפאל בליץ האניגמטי, המופנם, המלנכולי, הילד שננטש בידי אמו ואופסן במנזר, איך אפשר בכלל לכעוס עליו. ואז, בדקות האחרונות, מתברר שאפשר.

הטוויסט האפל בסיומו של הסרט מאיר באור משונה מאוד רבים מהדוברים בו לאורכו, ובראשם לונדון כאמור, שאינם מסתירים את היקסמותם מדמותו של בליץ בזמן אמת ומייצרים האדרה של דמותו, מכניסים את סיפורו אל פנתאון ארץ-ישראל-הישנה-והטובה ומעוררים מחשבות עגמומיות אך מנחמות על מר גורלנו הלאומי. אלא שכל זה הוא שקר. הם יודעים את מה שהצופה עתיד להיחשף אליו, ובכל זאת הם מייצרים איזו הילה נלהבת סביב רפאל בליץ. זו בחירה מוסרית בלתי שגרתית של היוצרים, כמו בור שכרו לעצמם בכוונה כדי ליפול בו.

אתם צריכים לפנות לעצמכם 82 דקות ופשוט לצפות בו. הדקות האחרונות שלו הן מסר בוטה ביותר לכל מי שסבור שאפשר להחליק את העבר, לטבול אותו בנוסטלגיה ובמיתולוגיה מתוקה ולהתעלם מהטירוף שבשורשי הישראליות. המלכודת הזאת הובילה לכך שאחרי שידורו הותקף הסרט ברשתות החברתיות והותיר בצופים רבים תחושות קשות. והתחושות הקשות מוצדקות. זה סיפור על איך שכמעט מהרגע הראשון תירצנו לעצמנו את הטירוף, איך מחלנו לו, ואיך זה התהפך עלינו בסוף וממשיך להתהפך עלינו עד עצם היום הזה, שבו העבר הוא ההווה והשנה היא תמיד 1939.

"רצח בקולנוע צפון", הסרט המלא:

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• תעודה
• דוקומנטרי
• קולנוע ישראלי
• שואה

• Facebook
• Twitter
• Email

אם נעשה רשימה של דברים שמבאסים אותנו בקורונה יתכן שכל האינטרנט לא יספיק כדי להכיל את אורכה, אבל השיתוק שנכפה על עולם התרבות היה תופס ודאי את אחד המקומות הראשונים. אין סרטים, אין הופעות, אין הצגות, ואם זה לא מספיק אז יוצרים שבכל זאת הצליחו לנצל את התקופה כדי להשלים את יצירתם מגלים עוד דבר שאין – פרמיירות. ולהשיק אל העולם יצירה חדשה ללא פרמיירה זה הרי דבר בלתי נסבל.

כדי להושיע לפחות את יוצרי הדוקו מהגורל האכזר הזה, פוצחים חברי הפורום הדוקומנטרי בישראל ביוזמה משמחת שיש לקוות שתאומץ גם על ידי מוסדות תרבות אחרים בשדות היצירה השונים: פרמיירה על הגג. הפורום הוציא קול קורא לציבור היוצרים להגיש את מועמדותם, עם יצירתם החדשה שטרם הוקרנה, לפרויקט קיצי שיכלול שש פרמיירות אקסקלוסיביות על אחד הגגות היפים בעיר שלא חסרים בה גגות יפים.

"המעבר של פסטיבלי הקולנוע ואירועי התרבות לאונליין ביטל את היכולת לקיים בעולם האמיתי אירועי פרימיירה לסרטים חדשים", קרא הפורום לחבריו, "אבל אל תאמרו נואש! אנו מזמינים אתכם לספר לנו על סרטים (וסדרות) דוקומנטריים שיוצאים לאור בקרוב ומחפשים בית לאירוע טרום בכורה נוצץ. מבין הפרויקטים שיירשמו ייבחרו רק ששת הסרטים/סדרות המתאימים ביותר". יחד עם הקרנות הדרייב אין והקרנות הפופ-אפ שצפויות לככב בפסטיבל דוקאביב בספטמבר, עושה רושם שלפחות בתחום סרטי התעודה תהיה לנו סיבה תרבותית טובה לצאת מהבית.יוצרי דוקו המעוניינים לרשום את מועמדותם ליוזמה יכולים לעשות זאת כאן.

• המסך
• הישרדות: קורונה
• תעודה
• דוקומנטרי
• קולנוע ישראלי
• הבועה