מרוסקת. ככה יצאתי מהתערוכה של רות פתיר שנפתחה השבוע במוזיאון תל אביב. אבל ההתרסקות הזאת הייתה הכל מלבד מדכאת. התרסקות מזככת. התרסקות שהיא גם חכמה וגם מצחיקה וגם שבורה (שלא נאמר שבּורה). התרסקות שמוכיחה שוב שדרך אמנות אפשר לחוות דברים בצורה אחרת לגמרי. לא חלילה כבריחה מהחיים (אני אפילו לא רוצה להשתמש במילה) – אלא כאלטרנטיבה.

>> האלבום של ענר שפירא ז"ל מתאר את כל מה שאיבדנו // ביקורת
>> כל אמני מונטיפיורי – התאחדו! (ואנחנו הרווחנו לילה של תרבות)

"ארץ אֵם", או בלועזית M)otherland), היא כנראה אחת התערוכות שדיברו, כתבו ועסקו בהן הכי הרבה – מבלי שאף אחד.ת באמת צפה בה במלואה. ב-7 בספטמבר 2023 התבשרה רות פתיר ואוצרות הפרויקט – מירה לפידות (האוצרת הראשית של מוזיאון תל אביב לאמנות) ותמר מרגלית (האוצרת של המרכז לאמנות עכשווית תל אביב, וגם אחותה של לפידות) – שהפרויקט שהציעו נבחר לייצג את ישראל בביאנלה לאמנות בוונציה, אירוע האמנות העכשווית החשוב בעולם. הביאנלה מתקיימת אחת לשנתיים ומוצגת במשך שישה חודשים שלמים, במהלכם מגיעים אליה מבקריםות מכל רחבי הגלובוס.

חודש בדיוק אחרי שקיבלה פתיר את הבשורה, אתםן יודעיםות מה קרה. כן, נו, הדבר הזה ששינה את המציאות עבור כולנו. היא והאוצרות המשיכו לעבוד במרץ, למרות קולות שהחלו להישמע מסביב וקראו לחרם. בבוקר פתיחת שערי הביאנלה לפריביו המקדים לתקשורת, יצאו השלוש בהודעה לעיתונות לפיה הביתן הישראלי ישתתף, אבל יישאר סגור. עבודת וידיאו אחת תוצג כך שתתאפשר בה צפייה מבעד לחלון הזכוכית הגדול, אבל התערוכה כולה תפתח רק כשיושג הסכם הפסקת אש ושחרור כל החטופים.

באפריל 2024, כשהתקבלה ההחלטה הזו, עוד היתה (אולי? מי זוכרת) תקווה שדבר כזה יקרה במהלך חודשי הצגת הביאנלה, ושבשלב מסוים ייפתח הביתן לקהל. זה לא קרה. הוא נותר סגור עד סגירת הביאנלה בנובמבר האחרון. כשהסתיימה הביאנלה פורסמה האינפורמציה המשמחת לפיה רכש המוזיאון היהודי בניו יורק את התערוכה במלואה, אבל לפני שתגיע אליו היא מוצגת עכשיו (כלומר, מהיום ועד אמצע ספטמבר) במוזיאון תל אביב לאמנות.

התערוכה מורכבת ברובה מעבודות וידיאו, שמוצגות כל אחת מהן בחלל נפרד. את פני המבקרים מקבלת צלמית פריון עתיקה מתקופת בית ראשון, שמושאלת מאוסף מוזיאון רוקפלר בירושלים, והיא היא כוכבת הסיפור. טוב אולי זה לא מדויק. פתיר עצמה היא כוכבת הסיפור.

בגיל 36, אחרי שאביה נפטר (ואחרי שיצרה סביב מותו את היצירה המדהימה "אבא שלי בענן" שהוצגה במרכז לאמנות עכשווית ב-2022), גילתה פתיר שהיא נשאית של גן ה-BRCA, מוטציה גנטית המציבה אותה בסיכון גבוה לחלות בסרטן השד והשחלות. עוד היא גילתה, שהודות למוטיציה, היא זכאית ואף מעודדת להתחיל תהליך של הקפאת ביציות, במימון המדינה, או כמו שהיא מגדירה את זה "מסתבר שהביציות שלי הן אוצר לאומי".

התהליך כולו, ממפגשים עם רופאות ורופאים, דרך ההזרקות מול המראה בבית וכלה בהשפעה שלו על היחסים שלה עם מי שסביבה, מתועדים בעבודות הווידיאו. רק שבמקום דמותה של פתיר עצמה ודמויות של בני ובנות אנוש אחרים סביבה – מככבות בו הצלמיות הפרהיסטוריות. וזו לא עוד אנימציה מתוחכמת ככל שתהיה, אלא שימוש בטכנולוגיה מתקדמת, במסגרתה הסתובבה כשהיא נושאת עליה חיישנים שמנטרים את תנועות הגוף שלה ובוראים אותן מחדש בדמות צלמית.

האפרטוס לא מוסתר. להפך, בקטעים מתוך "ארץ אם", העבודה המרכזית בתערוכה וגם הארוכה ביותר, הוא נחשף במלואו כשפתיר מופיעה מול המצלמה ולוקחת אותנו אל מאחורי הקלעים של הטכנולוגיה. היא מציגה בפני הצופים את הרגעים הכי אישיים שיש, אבל הם מתווכים על ידי דמויות משונות, מחוסרות הבעה, שכמו נחפרו מתוך אתרי עתיקות. הרפרור הזה להיסטוריה הוא לא אסתטי בלבד, הוא גם מצהיר בפנינו אמת אחת חד משמעית: להיות אישה תמיד היה פאקינג קשה. וגם תמיד יהיה.

למרות שפתיר מספרת את הסיפור המאוד-אישי שלה, היא מספרת את הסיפור של כל הנשים כולן, משחר ההיסטוריה ועד היום. נכון, לא כולן עברו הקפאת ביציות, לא כולן הזריקו לעצמן הורמונים ואפילו לא כולן ילדו. אבל זה בכלל לא משנה. הסיפור הוא אותו הסיפור, הרגש הוא אותו הרגש, ההרגשה בבטן היא אותה הרגשה בבטן. אצל כולן. אולי גם אצל כולם, וכשיצאתי (מרוסקת, כאמור) מחלל התערוכה, אחד הדברים שתהיתי לגביהם הוא איך גברים מגיבים לכל הדבר הזה. אז גברים, עדכנו.

"לא רציתי ילדים, אבל הרגיש כל כך חבל לוותר על מה שיש לטכנולוגיה להציע", היא אומרת באחד הקטעים בעבודה המרכזית, ומוכיחה שגם לעסוק בנושאים כבדים כמו עידוד ילודה (בטח בישראל), אפשר בהמון הומור (ואתן יודעות עד כמה זה חסר באמנות הישראלית). "את מבינה, במקצוע שלי אני אמנית והחומרים שלי הם החיים עצמם", היא כותבת באחד המכתבים לרופאה, גם כן במסגרת אותה העבודה. וזה בדיוק מה שאמנות טובה מצליחה לעשות – לפרוש בפנינו את החיים עצמם, אבל לאפשר לנו להתחבר אליהם ממקום אחר.

עבודת הווידאו האחרונה בתערוכה, "מקוננות", נוצרה אחרי ה-7 באוקטובר. היא מציגה את הצלמיות בהפגנה, בצומת בגין/קפלן כשהנוף מאחוריהן מוכר לכולנו. וככה הן פוסעות להן, חלקן נטולות גפיים, חלקן ללא ראש. שבורות. שבּורות. כמונו.

כשהתקבלה ההחלטה של פתיר, לפידות ומרגלית להשתתף בביאנלה אבל להותיר את הביתן סגור, חשבתי שמדובר במהלך אמיץ ונכון. חשבתי ככה גם בזמן הביקור שלי בביאנלה בספטמבר, כשראיתי את תשומת הלב שהביתן מעורר, גם כשהצפייה בו מתאפשרת רק מבעד לחלון. א.נשים ניגשו וקראו את השלט וההצהרה שבו – חלקם השתהו שם יותר, ניסו להציץ מבעד לזכוכיות, חלקם המשיכו הלאה. ובכל זאת, המהלך היה אפקטיבי. הוא עורר תשומת לב, לכל אורך תקופת ההצגה של הביאנלה (חצי שנה!) – ולא רק סביב ההחלטה והפתיחה (או אי הפתיחה) של הביתן.

אני שמחה גם שלא צפיתי בפרויקט של פתיר שם, בוונציה, עם כל העושר והיופי המיינד-בלואינג מסביב. לא הייתי מצליחה להכיל אותו בצורה ראויה בסיטואציה הזאת. אני כן קצת מצטערת עכשיו על זה שכל שאר העולם לא נחשף אליה, אבל אני בטוחה שזה עוד יקרה – בין אם בניו יורק או במקומות אחרים שהיא תגיע אליו. בינתיים, אתםן יכוליםות ללכת ולצפות בה, ממש פה במרכז העיר ובלי צורך בשתי טיסות קונקשן כי טילים מלבנון ואיום איראני. בעצם, אתםן לא יכוליםות ללכת. אתםן חייביםות.
>> רות פתיר, ארץ אם. אוצרות: מירה לפידות ותמר מרגלית. עוזר לאוצרות: עמית שמאע.מוזיאון תל אביב, שדרות שאול המלך 27

• ❤ תרבות
• אמנות
• אמנות ישראלית
• מוזיאון תל אביב
• תערוכת יחיד
• רות פתיר
• הביאנלה בוונציה

• העיר שלי
• ❤ תרבות
• תערוכת יחיד
• גלריה זימאק
• כיכר המדינה
• פלורנטין
• שוק לוינסקי
• קריית המלאכה
• גן הפסגה

יש מספר נקודות מוצא ל"קוף אנוכי", תערוכת היחיד הראשונה שלי שנפתחה לפני שבוע במרכז אדמונד דה רוטשילד, ראשונה מבין שלוש העוסקות כולן בדטרמיניזם. הראשונה היא נטייה לרדת לשורש של הדברים, להבין אותם. אולי זה נובע ממבנה אישיות כזה שמבקש כל הזמן ללכת אחורה לאיזשהו מקור.גדלתי בשטחים, מעבר לקו הירוק, אבל רק קצת מעבר, מספיק קרוב לירושלים עד כדי כך שאם היו שואלים אותי מהיכן אני היה לי קל להגיד שאני מירושלים. זו לא הייתה התנחלות קלאסית ומי שהגיע לשם לא עשה זאת ממניעים אידיאולוגיים, אלא משום שלא היה יכול להרשות לעצמו בית דומה בעברו השני של הקו הירוק.

את סביבת הילדות שלי אני זוכר כמרחב מלא באלימות, מרחב גברי במובן הכוחני של המילה. האלימות הייתה מהילדים מסביב, אבל בו בזמן גם יותר פורמלית וממסדית.אהבתי מאוד לצייר, אבל בגיל מאוד מוקדם הפסקתי כי התפיסה הכללית הייתה שזה מה שבנות עושות וגם ככה לא הצטיינתי בגבריות. בשלב הזה הייתי מוטרד בעיקר מחוסר היכולת שלי להשתלב.בהזדמנות הראשונה שהייתה לי עזבתי. באופן עקבי בחרתי ללכת הכי רחוק שאני יכול. אבל פעם אחר פעם, מפגשים בסביבה החדשה שלי הזכירו לי כמה גם אליהם אני לא שייך, וכמה טראגי יכול להיות הניסיון להשתייך. התחפשתי, אימצתי דיבור אחר, שפת הגוף הכוחנית שאימצתי כדי להשתלב בסביבת המחייה המקורית הפכה למכשול בסביבה החדשה. הכרחתי את עצמי ללבוש תחפושת חדשה.

לקח לי הרבה שנים לראות שאני לא היחיד שמחפש את המקום שלו ומרגיש לא שייך.בתערוכה "קוף אנוכי", שאצרה ברגישות רבה עדי יניב, בחרתי לעשות זום אאוט אל מוצא האדם ואל הסיבות שגרמו לו להיות אלים. נקודת מוצא נוספת היא הפודקאסט "המצב הפוסט אנושי", בפרק בו כרמל וייסמן מארחת את פרופ' יוחאי עתריה לשיחה על הקריסה של האנושיות והקשר בין טכנולוגיה לטראומה. בשיחה ביניהם שאל עתריה את השאלה: מה הסיבה שיש כל כך הרבה מחקרים על השימפנז הזכר, ושום מחקר על קופי הבונובו, קוף שקרוב אלינו באותה מידה מבחינה גנטית, אבל לא אלים כמו השימפנז? הוא טוען שהסיבה לכך היא שאנחנו רוצים לומר שזה לא בשליטתנו, יש לנו גנים רעים, נולדנו ככה.

את הצד השני של אותה משוואה אפשר למצוא במבט שלנו על הטכנולוגיה ובאופן בו אנחנו תופסים את הקדמה כתהליך בלתי נמנע שמתפתח במנותק מאיתנו.לתערוכה שני חלקים: הראשון הוא עבודת וידיאו המשלבת בינה מלאכותית שבה נראה אווטאר בדמותי על רקע נוף "טבעי" צחיח, עשויים בתלת-מימד. הדמות כמעט אדישה לקיומו של הצופה, היא נעה בכוריאוגרפיה המבוססת על חיקוי ולימוד שפת הגוף והתנועה של קופי הבונובו, שיצרה וביצעה הרקדנית עמית שרף. התנועות אותן מבצעת שרף מולבשות בעזרת בינה מלאכותית שיודעת לתרגם תנועות של אדם מוידיאו וליישם אותם על מודל תלת-מימדי. כך שהדמות היא בעצם היבריד של קוף, אדם ומחשב כמו גם, של זכר ונקבה.

בעבודה אני מנסה להציע מסלול אלטרנטיבי, לתפיסה של האדם כיצור שהאלימות טבועה בו ואין ביכולתו להתנגד לה. בניגוד לתפיסות בודהיסטיות למיניהן, אני לא חושב שאפשר להתנגד לאלימות וכוח בלי להפעיל בעצמך מידה מסוימת של אלימות וכוח. וזה מה שקורה ב-Voice Over הסמכותי שבחרתי להוסיף לעבודת הווידאו ובכלוב הקופים אותו בניתי, אליו נדרשים הצופים להיכנס במטרה לצפות בווידיאו.כמו בעבודות קודמות, גם פה אני מפנה את המבט לנקודות ההשקה שבין ההיסטוריה לפנטזיה ובין המקומי לגלובלי. דרך המניפולציות השונות אותן אני מפעיל על החומרים איתם אני עובד, ועל הצופים שרואים את העבודה, אני מנסה לערער על המובן מאליו ולשבש נרטיבים שנתפסים כאמת אבסולוטית.
>> התערוכה "קוף אנוכי" מוצגת בגלריה שלמרכז אדמונד דה רוטשילדבימים ג'-ה' בין 20:00-16:00 וביום ו' בין 14:00-10:00. אירוע סגירה ושיח גלריה בתערוכה יתקיים ביום שישי ה-30.6 בשעה 11:30במרכז אדמונד דה רוטשילד, שדרות רוטשילד 104 תל אביב

• ❤ תרבות
• אמנות ישראלית
• וידאו ארט
• תערוכת יחיד
• טור אישי

• Facebook
• Twitter
• Email

הדוגמנית, הבמאית והיוצרת יעל רייך תציג, לראשונה בישראל, את יצירותיה בתחום הציור, הצילום והוידאו ארט. רייך (43) התפרסמה בתור דוגמנית בינלאומית שכיכבה על שערי מגזינים רבים, ביניהם ווג, אל ומרי קלייר. איב סאן לורן, ג'ון גליאנו, אוסקר דה לה רנטה ולנווין הם רק חלק מהמעצבים הידועים איתם עבדה עוד לפני שמלאו לה 30.

עוד מגיל צעיר התעניינה רייך בתחומי אמנות שונים, אך לא הציגה את עבודותיה לפני 2003, עת נפתחו תערוכת צילום עצמי שלה בטוקיו ומיצג בתחום האופנה בגלריה 101 בניו יורק. אחרי מגורים של עשור בניו יורק, במהלכו למדה ב-School of Visual Arts וכן בבית הספר למשחק של לי שטרסברג, רייך שבה לישראל ב-2005. היא הרחיבה את עיסוקיה באמנות וביימה סרט דוקומנטרי אודות תהליך ההחלמה של אחיה מפגיעת ראש.

בתערוכה של רייך, שתציג את פועלה בתחומי האמנות השונים, אם על קנבסים או על מסכים, תוצג בין היתר עבודת וידיאו ארט שהוצגה במוזיאון קרטייה בפריז, בה היא מעמתת את עולם האופנה האסטתי והזוהר עם המציאות המורכבת.

התערוכה תיפתח ב-22 לינואר, גלריה תירוש בהרצליה פיתוח. אוצרת: דריה קאופמן

• תערוכות
• תערוכת יחיד
• וידאו ארט
• דוגמנות
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

זה יום ראשון ושרון פדידה עוד לא בדיוק יודע מה הוא מציג בתערוכת היחיד שלו שנפתחת בחמישי, שזה הערב מבחינתכם, בגלריית המדרשה. כשאני שואלת אותו מה בטוח יוצג, הוא מצביע על לוח שנה ריק ומאובק ועל כ־200 כוסות קפה חד פעמיות משומשות עם משקעים של קפה שחור ובדלי סיגריות: “זה הצטבר פה חודשים וחבל לי פתאום לזרוק את זה". הפעם, יחסית לעצמו, הוא אפילו מתוכנן. “היו פעמים שבאתי לתערוכה בידיים ריקות, הפעם אני מגיע עם בסיס מסוים ומשאיר לעצמי מרחב. קנה המידה של המקום כשמגיעים אליו נראה כל כך אחרת, אז צריך להיות גמיש לשינויים".

בסטודיו של פדידה שוכבים במגירות מאות רישומים, שיכלו להיות התערוכה הזאת ועוד כמה נוספות, אבל עצם קיומו של המאורע מכריח אותו להמשיך ליצור. “אני כאילו עצלן אבל בעצם עובד בלי הפסקה", הוא מסביר, “אני כל הזמן עסוק במשהו, אבל בהרגשה שלי אני לא עושה מספיק. אם הייתי רוצה הייתי יכול לתלות רישומים על 100 מטר. אבל זו התעקשות כל פעם, תירוץ לעשות עוד".

עבודה נוספת שתוצג בתערוכה “חמש כוכבים" שתיפתח הערב בירקון 19 (לצד תערוכות יחיד של אלעד רוזן ועלינא דקל, ראו מסגרת) היא ציור עמוס, צבעוני ונפתל, הנראה כמו אינספור מפות של רכבת תחתית שנדחסו לכלל אטומים בודדים, מוקפים במספרים מ־1 עד 100. הציור נקרא “לספור עד מאה", ומה שפדידה מבקש בו הוא השתהות. “בגלל העומס שלו הוא יוצר דפוס ואנחנו נוטים לחלוף על פני דפוסים. אני נגיד הייתי נותן מבט חטוף וממשיך. הספירה הזו דורשת לעצור ולא להמשיך הלאה. אבל הציור הזה זה המון רעש. הוא יהיה בפינה, הוא לא האישיו".

משהו כן יהיה האישיו?

"לא, זה פרגמנטים. אני לא יודע אם זה יתחבר למשפט. יכול להיות. בסוף יהיה שם משהו, ואני אנסה לחוות אותו".

במקומות שונים כתבו עליך שאתה מחושב וקר.

"זה מה שחושבים, אבל אין תוכנית. אני לא בן אדם של טקסטים. יותר מתאים לי לעשות את הדברים מאשר לכתוב עליהם. ההתנהלות שלי מול היצירה לא באה מאמירה. בועז (ארד, האוצר – ש"ק) ביקש ממני לכתוב משהו, אני יושב מול המחשב ומנסה לכתוב וזה לא הולך. יצא איזה רצף תודעתי כזה". ואכן, הקומוניקט המלווה את התערוכה עונה לתיאור: "…פינת ליטוף, עולם החי, פינת סמטה פלונית". טקסט שאפילו הסבלנים והמסוקרנים שבינינו עשויים להפטיר מולו איזה “אוקיי".

אתה חושש מפענוח אינטלקטואלי?

"זה יותר ממקום שהוא מעבר לשיח, של להעביר חוויה הלאה".

עוד יוצגו – ככל הנראה, כן? – קולאז'ים המציגים את גופו המבותר בפוטושופ בלוקיישנים ובפעילויות שונות. את הקולאז'ים הוא מתכנן להציג בפורמט קטן “ולתלות ליד משהו. אני לא רוצה לייצר אמירה על צילום". רבות מהעבודות שלו מציגות גוף מפורק באופנים שונים ומשונים. הוא נזכר שעוד בשנה א' ללימודיו יצר סדרה של צילומי זירוקס שבהם הרכיב את הפרצוף שלו מחדש.

למה לפרק?

"לא יודע. אולי זה חוסר נחת מול תמונה שהיא כביכול שלמה, ניסיון לדקור את העין".

סדרת הקולאז'ים שיוצגו ב"חמש כוכבים" כמו עבודות נוספות שלו, פורשו כדנות ב"גבריות מפורקת". “אני גם לא הבנתי את זה", הוא מודה.

כשאתה מפרק את עצמך אתה מפרק בהכרח את "הגבר"?

"לא. זה אני".

ובכן, כל ניסיון לגרור את פדידה לשיח הזהויות האופנתי נתקל בסירוב חביב ומנומס. ניסיונות לפרש את עבודותיו נתקלים בפליאה או משיכת כתף במקרה הטוב. לדוגמה: באתר שלו מוצגת עבודה הנקראת “ידיים בלי קעקועים", הכוללת צילום של שתי הידיים שלו ללא הקעקועים המעטרים אותן במציאות. לי היה ברור שמדובר על הצלקות הפרטיות שלו, אבל גם על הצעה לחיים ישראליים ללא מספר על היד, כלומר כמקום שאינו שואב את זהותו מאיום קיומי מתמיד. רעיון דומה עולה בעבודת וידיאו קצרה שבה מתעד פדידה את ליאורה לופיאן מדברת בשטף במשך שבע דקות, עד שהיא מגיעה להשוואה בין ביבי להיטלר (“הצעתי לה לחתוך לפני, היא לא רצתה"). בכל אופן, כשאני מציעה את הפרשנות שלי, פדידה נושף עשן ונאנח: “את מבינה למה אסור לחשוב?".

לניסיון שלי לפענח את שם התערוכה המשובש “חמש כוכבים" גורל דומה. “מי שרגיש לשפה אולי ישים לב", ניאות פדידה לקבל בקושי את השימוש במונח שיבוש. לטענתו, הוא עצמו לא הבחין בשגיאה. אני מציעה קצת לעג לאוטוריטות ישנות ולדירוג ממסדי. לא. “השם נבחר בעקבות שיחה שהייתה לי עם האמנית ליז חג'ג'. דיברנו על המלון הצמוד לגלריה וזה התחבר לי לעבודה שעשיתי עם ארבעה כוכבים שכתבתי לידה ‘כמעט מצוין'".

זה הולך להיות להיט

פדידה, יליד 1976, גדל בבת ים. אנשים שקוראים להם שרון הם בהכרח בני שנתונים מסוימים. זה שם נכחד שלא חוזר למעגלי הרטרו. "אבא שלי רצה לקרוא לי אייבי, גם על שם סבא שלי אברהם וגם כי הוא אהב מאוד את אייבי נתן", הוא מפתיע, "בכל אופן, בסוף כולם קוראים לי פדידה". הוא נשוי לאמנית להלי פרילינג, שאותה הכיר במהלך לימודי התואר הראשון בבצלאל. שניהם המשיכו יחד לתואר השני. לזוג יש ילדה בשם וגה, על שם הכוכב הקרוב יחסית למקום מגורנו, והם גרים בהוד השרון.

הסטודיו שלו מבולגן ומטונף באופן חריג ומעורר קנאה. פדידה, כאמור, הוא איש ההווה, ולא ניכר שהוא רוחש כבוד לכל מה שנמצא כבר מעבר לכתפו, כלומר לכל עבודה שכבר נוצרה, בניגוד לאלו העתידות להיווצר. "כל הזמן יש לי רעיונות", הוא מספר, "למשל, היה לי רעיון להתחיל מסחר יומי בבורסה. התחלתי לעבוד עם תוכנת דמו, קניתי ספרים בנושא. זה היה בתואר שני, כשחיפשתי דרכים להתפרנס. גם רציתי ללמוד סַפּרות אצל אבי פדידה, אני הספר של החבר'ה". בין ההרפתקאות של פדידה אפשר למנות את הפיילוט המצחיק־מטריד "זה מוטי!" – סוג של דיוויד לינץ' בהרצל שיצר עם מוטי ברכר ואסף מגל לתחרות "יוצרים ברשת", וחנות לקעקועים שלא יצאה לפועל אבל בזכותה ובאמצעות שתי חבילות טושים מוגזמות נולדה סדרת רישומים נהדרת בשחור ואדום. אחר כך הוא פתח חנות אינטרנטית לרישומים. "זה לא הצליח, ואז יניב יהודה אייגר מ־ZIZ אמר לי 'יש לי חור של שבועיים, בוא תמכור בעולם האמיתי'. ובאמת, במהלך השבועיים האלה אנשים באו וגם קנו עבודות".

אנשים עדיין מעדיפים לקנות בעולם האמיתי?

“כן. הרבה אנשים קונים בגדים באינטרנט, אבל כשאת קונה עבודה ממישהו, זה לא לגמרי מוצר. כאילו בשיח הקפיטליסטי של עולם האמנות כולנו סחורות, אבל מסתבר שזה עדיין לא המצב".

אחת ההצלחות הגדולות של פדידה בשנה האחרונה הייתה וידיאו קליפ שהוא ביים לשיר “לוקסוס" מתוך האלבום השני של רייסקינדר, בסגנון סרטוני ההוצאות להורג הפופולריים של דאע"ש. כן, פופולריים. זה מה שהם. זה לא אומר שההוצאות להורג הן פופולריות, אבל התיעוד שלהן בהחלט כן. על זה בדיוק מדבר גם הקליפ, שבו הסצנה המוכרת של השבוי על ברכיו לצד מחסלו רעול הפנים, אך הפעם היא נקטעת בגלל כניסת המאפרת, שתיית מים ועוד רגעי “מאחורי הקלעים" שכאלו. “היינו הראשונים שרצינו לעשות פרודיה על דאע"ש", פדידה מתאבל על אובדן הראשוניות שעלתה לו, להערכתו, בכמה עשרות אלפי צפיות, “דאע"ש עושים עבודה נהדרת בסרטונים האלה. צריך לפרק להם את הנוסחה, את הפחד". מובן שהצלחת הקליפ נובעת בדיוק מאותם גורמים ויראליים שהוא שם ללעג.

ואם בנוסחאות עסקינן, פדידה מעיד על עצמו שהוא סאקר של יוצרי להיטים. אם כנער בת ימי הוא היה יד ימינו של אביר המטאל המקומי רובי פורל, כבוגר מסתמן שהוא מעדיף את פאר טסי.

באיזה קטע?

“כתופעה פופית זה מסקרן. זו חבילה, מוצר שהוא סגור מכל הכיוונים, ומי שמצליח לפצח את הנוסחה ולהיות חלק מזה אני מעריץ אותו. את ‘דרך השלום' שמעתי ברדיו במונית ואמרתי ‘זה הולך להיות להיט' ולא ידעתי שזה כבר להיט".

אבל זה שטוח לגמרי, אין שם מבנה עומק.

“לא צריך. יש דברים שזו המהות שלהם. מה שאת רואה זה מה שזה. את בוחרת אם את מתחברת, אם צורם לך, אם נחמד לך. זה במקום הכי רגשני. אני לא יכול שלא להיסחף. צריך לעמוד מול הדברים, לא להיות ציניים".

אני לא צינית, בכיתי השבוע ב"אלוהים שלי" של עוזי חיטמן. אני לא מתרגשת כי מדובר בנוסחה.

“כטינאייג'ר הייתי בתוך הפריצה של המטאל. לא הבנתי שזו נוסחה: הסקיני, הנעליים, נראיתי אמריקאי. בדיעבד דווקא בתקופה הזו הייתי הכי סגור. אם זה לא היה קיצוני אז לא הייתה לזה משמעות. אני מאוד מעריך דברים שבאים לערער על סדר קיים, אבל מותר גם ליהנות מהדברים שמחליקים".

איפה אתה ב"התעוררות הזהות המזרחית"?

"זה אני, אני לא צריך להתעורר. אני חושב שכולנו מזרחים. אנחנו עם של המזרח התיכון. יש פה איזה קונפליקט שברובו הוא חלק מהסכסוך. צריך להבין שכולנו מזרחים. פה זה לא אירופה. כבר אמרו את זה. אולי מרגול?".

• תערוכת יחיד
• שרון פדידה
• אמנות
• תרבות