בכל חצי שעה בממוצע מתקבלת פנייה לקווי החירום של מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב (1202/1203), עמותה עצמאית הפועלת ללא מטרות רווח, ומשרתת כשליש מאוכלוסיית ישראל המרוכזת ברחבי גוש דן. זהו גם המרכז היחיד בארץ שמפעיל מערך סיוע ייעודי לגברי נפגעי תקיפה מינית, ועבור רבות ורבים הוא הכתובת הראשונה בדרך לריפוי. השבוע השיק המרכז קמפיין גיוס המונים תחת השם "קו מחבר – יש מי שאיתך", שנועד להרחבת המענה לנפגעות ונפגעים בכל רחבי גוש דן, ואחרי שנתיים של מלחמה, כל תרומה תסייע. ואם תספיקו לתרום עוד היום (ד', 5.11) כל סכום שתתרמו יוכפל בעזרת קרן פילנתרופית, כך שהכסף שלכם יהיה שווה הרבה יותר.כאן תורמיםומרגישים אנשים טובים יותר, ובצדק. לרגל הקמפיין, אמיר רותם, מתנדב בקו הסיוע לגברים 1203, כתב טור מיוחד על עבודת הקודש שהעמותה עושה.

על הקו נשימות חנוקות של מתבגר, שמתקשה להמשיך אחרי שפתח בקול סדוק במשפט "קרה לי משהו לא טוב". על הקו קולו של גבר בן 71, שהיום הבין משהו מרכזי שנהג בחייו בזיגזג פראי, ואין לו עם מי לחלוק. על הקו קולו של בוגר ישיבה שנחוש להציל את הצעירים הממשיכים להישלח אל הטורף שלא מרפה ממחשבותיו. משמרת היא רולטה רגשית. אתה, המתנדב, יושב לצד טלפון בלי לדעת מי יתקשר ומתי, רק שזה יהיה מישהו שצריך אותך. זה דבר חזק. אתה גם יודע שהוא לא צריך אותך, אלא מישהו שיענה לטלפון, כלומר, העובדה שאתה הוא זה שעונה שרירותית ולא חשובה. זה דבר עוד יותר חזק.

שנה שמינית של משמרות שבועיות על 1203, קו הסיוע לגברים של המרכז לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, והדבר העיקרי שמתפתח בצד שלי הוא לא תחושת יכולת, תסמונת סופרמן או תפיסת סמכות – אלא ענווה והשתאות. הגיבור של השיחה הוא מי שהביא את עצמו להתקשר אל אדם שאינו מכיר ולעולם לא יפגוש כדי לדבר איתו על מה שאסור לזכור, שאסור היה שיקרה, שלא כדאי לשתף. יודעים שאחד מכל חמישה גברים נפגע. שאין כמעט הבדל בין המגדרים בסטטיסטיקה של הנפגעים עד גיל 16. יודעים שהקלישאות – רוב הפוגעים בילדים הם פדופילים, פגיעה מינית רוצחת את הנשמה, כל פגיעה מולידה פוסט טראומה, גבר לומד להגן על עצמו, הוא חזק יותר וצריך להיות מסוגל לטפל בכל מצב – לא היו נכונות אף פעם. הרבע הראשון של המאה ה-21 מאחורינו, ועדיין, הבושה והבורות כאש תמיד.

אם יש מה ללמוד מחיינו פה בשנים האחרונות זה שבני אדם מסוגלים לאכזריות המחרידה ביותר וגם לחמלה המאפשרת ביותר. המפגש הקולי עם גברים (גם נשים מתקשרות לא פעם לקו שבו עונים גברים) שמבקשים מילים למה שקרה להם, שמחפשים להבין את התגובה שלהם או את היעדרה, שמצאו את התעוזה להציץ מבין האצבעות אל חשכת הבעתה שהיא אובדן מוחלט של שליטה, אינות וכאב, המפגש הזה לא מבטיח מרפא או פתרון, כמו שהיינו, גברים, שואפים לספק, להרכיב ולחזק. אך הוא לא פעם צעד ראשון אל מקום מואר יותר, אל אפשרות של הקלה, שחרור.

המתבגר המהוסס, שהתברר בהמשך השיחה כצעיר רהוט ורגיש, הגיע לבדו לתובנות מרהיבות, מצא את משענות התמיכה שהוא מעדיף ואפילו הצליח לצחוק דרך הדמעות לפני שנפרדנו. הגבר המבוגר, שמאוחר מדי מבחינתו מצא את המקור לקושי שלו באינטימיות, לקוצר הרוח שפרע את יחסיו עם העולם, מצא דרך אולי להספיק להתפייס עם עצמו. הדתל"ש הנסער ניסח לעצמו דרך פעולה וגם הבין שלא פחות מהשליחות שגזר על עצמו, יש לו נפש לטפל בה וכאב שמעשים לא ירפאו.

גברים כל כך שונים זה מזה מדברים איתנו. מבחינת גיל, אמונה, נטייה מינית, הזדהות מגדרית, נאמנות פוליטית, ארץ מוצא, לאום, תבונה ורגישות. הם אנחנו. הדרך היחידה להחלים – שלהם, של החברה שבה קורים הפשעים ושבה מתאפשר חסד – היא בחיבור, במילים, בערבות שלנו לאנושיות שלנו. לכן זאת זכות גדולה להמתין לשיחה מהם. מכם.
לנתינת תרומה

• טור אישי
• מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית
• תקיפה מינית
• התרמה

יש לי וידוי. בתחילת שנות התשעים לימדתי קולנוע בתיכון ונהגתי להראות לתלמידי כיתות י"ב את "הטנגו האחרון בפריז", סרטו המהולל והקונטרוברסלי של ברנרדו ברטולוצ'י. יש לציין שתכנית הלימודים שלי אושרה על ידי משרד החינוך. להגנתי אוסיף שלא ידעתי אז שבמהלך הצילומים מריה שניידר בת ה-19 הותקפה מינית על ידי מרלון ברנדו בהנחיית הבמאי "בשם האומנות". אבל במבט לאחור זאת היתה טעות רצינית בשיקול גם ללא הידיעה הזאת.

>> ישראל זורמת עם אייל גולן: אישה אחת בוכה מול מדינה חסרת מוסר
>> ההתנצלות של אייל גולן היא מעט מדי, מאוחר מדי, ולא באמת התנצלות

כפי שאנחנו יודעים היום, מריה שניידר, שהלכה לעולמה ב-2011, סיפרה לא פעם על מה שנעשה בה על הסט במהלך צילומי "סצנת המרגרינה". אבל דבריה זכו להדהוד רק ב-2013 כשברטולוצ'י אישר את גרסתה, ועדיין הגן על בחירתו בטענה שרצה להוציא מהשחקנית הצעירה "תגובה אמיתית של תסכול וזעם".

טיעון דומה העלה לאחרונה המחזאי הלל מיטלפונקט בסרט התיעודי "ימים טובים: סיפורו של זאב רווח", שבו הוא אץ להגן על בחירתו של רווח להפתיע את חני נחמיאס במהלך צילומי סרטו "בובה" מ-1987, כשהורה לשחקן אשר צרפתי לקרוע מעליה את כל בגדיה. נחמיאס, שזו היתה הופעתה הראשונה בקולנוע, תיארה את החוויה האיומה שחוותה מול המצלמות – ולמול עיני הצופים בסרט – כאונס. "אני חוויתי אונס" היא שבה ואמרה. "השאלה, אם אתה רוצה להתיישר עם השחקנית שנפגעה, אתה מוזמן והיא צודקת", טען מיטלפונקט, ש"בובה" מבוסס על מחזה פרי עטו. "אם אתה רוצה להתיישר עם האפשרות שיכול להיות שהיה צריך פה לסדוק איזה שריון של השחקנית כשחקנית כדי להגיע לתוצאה, מאוד יכול להיות". ככה, בלי להתבייש, הוא הבהיר שהוא לגמרי מתיישר עם האפשרות השנייה.

"הטנגו האחרון בפריז" נהנה שנים רבות מהגנת הגאונות. "בובה" לא זכה לאותו יחס, אך שניהם חטאו באותה אדנותיות אגרסיבית עד פושעת כלפי השחקניות הצעירות. השאלה היא מה אנחנו עושים עם הסרטים האלה, ועם הבמאים האלה, היום. ומה אנחנו עושים עם סרטים שבהם התקיפה המינית של השחקניות על ידי הבמאים לא הונצחה על ידי המצלמות, אלא התרחשה מאחוריהן, כמו ברוב המקרים?

ב-2023 הכריזה האנל על פרישה מהמסך משום שהתאכזבה קשות משיתוף הפעולה של תעשיית הקולנוע הצרפתית עם הטרדות מיניות. פרישתה בשיא הקריירה – בניגוד להיעלמות הדרגתית, כפי שקרה לאינספור שחקניות שנדרסו על ידי התעשייה – היא הפגנת כוח. מי יהיה חסר יותר לצופים? רוג'ה ונבלות שכמותו, או האנל המהממת?

טיעון מקובל (לא עלי) הוא שיש להפריד בין האיש לאומנותו, אבל במקרה של "הטנגו האחרון בפריז" אי אפשר להבחין בין השניים, משום שהאונס מוגש לעיני הצופים. האם צריך לגנוז את "הטנגו האחרון בפריז" ולהסתפק בהקרנת סרטיו האחרים של הקולנוען המחונן שהלך לעולמו ב-2018? או שכל סרטיו של ברטולוצ'י הוכתמו לעד על ידי מעשיו?

בפסטיבל קאן האחרון (וגם בפסטיבל חיפה) הוקרן הסרט "להיות מריה" בבימויה של ז'סיקה פאלו, המגולל את סיפורה של מריה שניידר. עדיין לא ראיתי את הסרט, שזכה לביקורות טובות ונרכש להפצה על ידי בתי קולנוע לב, אך קראתי שהוא מתמקד באופן שבו "הטנגו האחרון בפריז" השפיע קשות על חייה ועל הקריירה של השחקנית המבטיחה. מעניין יהיה לראות איך פאלו בחרה לצלם את צילומי סצנת המרגרינה, וכיצד הסרט ישפיע על הקריירה של השחקנית הצעירה אנהמריה ורטולומיי שמגלמת את מריה (את ברנדו מגלם מאט דילון). בכל אופן, הסרט מציע דרך להתמודד עם "הטנגו האחרון בפריז" – אולי צריך לדרוש שהוא יוקרן תמיד לפני סרטו של ברטולוצ'י, כדאבל פיצ'ר.

נדרשתי לשוב ולעסוק בנושא, משום שהשבוע פורסם שהאשמות שהשמיעה הכוכבת הצרפתיה אדל האנל נגד הבמאי כריסטוף רוג'ה ב-2019, הביאו לתביעה משפטית ובחלוף חמש שנים הוא נמצא אשם בתקיפה מינית (העונש שקיבל הוא מגוחך). בית המשפט פסק שהבמאי ניצל את השפעתו על השחקנית, שהיתה בת 12 כשהחלו צילומי "הפרחחים". הסרט מ-2002, הראשון שבו הופיעה, הוא סיפור גילוי עריות על מערכת יחסים בין ילד לאחותו האוטיסטית, והוא מציג סצנות מין בהשתתפות הילדים, כולל תקריבים של גופה העירום של האנל. בנוסף למה שנראה על המסך, רוג'ה המשיך לתקוף את האנל במשך שלוש שנים, כשהשניים היו נפגשים מדי שבת ל"שיעורי קולנוע" שבמהלכם הוא היה מכניס את ידיו לבגדיה התחתונים. רוג'ה הכחיש, וטען שניסה "לגונן" על הילדה בימים הראשונים של הפיכתה למפורסמת. העובדה שהחוקרים מצאו במחשבו טקסטים שבהם כתב שהאנל בת ה-12 ניחנה ב"חושניות שופעת" לא שיחקו לטובתו.

שלא כמו שניידר, שהקריירה שלה דעכה משום שאחרי "הטנגו" סירבה להופיע בסצנות עירום, הקריירה של האנל פרחה, ולשיא פרסומה הגיעה ב-2019 כשכיכבה ב"דיוקן של נערה עולה באש" המהולל. היה זה הכוח שצברה ככוכבת, מעורבותה בתנועת MeToo, וצפייה בסרט התיעודי "לעזוב את נוורלנד" – שבו שני גברים העידו על האופן שבו מייקל ג'קסון ניצל אותם מינית בילדותם – שדחפו אותה לפרסם את מה שהיא עברה. ב-2023 היא הכריזה על פרישה מהמסך משום שהתאכזבה קשות משיתוף הפעולה של תעשיית הקולנוע הצרפתית עם הטרדות מיניות. שיתוף הפעולה הזאת התבטא גם בכך שבמהלך המשפט הופעל עליה לחץ לגלות חמלה כלפי רוג'ה, שלא זכה לביים סרט נוסף מאז שחשפה את מעשיו. לכן פרישתה בשיא הקריירה – בניגוד להיעלמות הדרגתית, כפי שקרה לשניידר ולאינספור שחקניות פחות מפורסמות שנדרסו על ידי התעשייה – היא הפגנת כוח. מי יהיה חסר יותר לצופים? רוג'ה ונבלות שכמותו, או האנל המהממת?

ובחזרה לשאלה איך עלינו הצופים להתייחס לסרטים של במאים שהואשמו בניצול מעמדם כדי להטריד שחקניות (או שחקנים), ולא משנה באיזו תואנה? הרי תופעת הביטול היא צרה צרורה. להבנתי, כל מקרה צריך להבחן לגופו. אין כוונתי לשאלה אם ההאשמות הפכו להרשעות – כי הרי ידוע שמערכות החוק והסדר פועלות לאט (ולא פעם בגסות) ומתקשות להביא להרשעות בעיקר במקרים של פשעים מיניים. אבל אם הצטברו כמה עדויות וזה נעשה די ברור, אחת האופציות היא להבחין בין יוצרים חיים כמו רומן פולנסקי, בריאן סינגר, רוב כהן וג'יימס טובאק, שעדיין יכולים להרוויח מכך שאנחנו צופים בסרטיהם, לבין במאים מתים.

לדוגמה, הבמאי הצרפתי ז'אן קלוד בריסו מת ב-2019, ולכן אפשר לצפות בסרטיו בלי לחוש רגשות אשמה. או שאולי לא? ב-2002 הוא נאסר אחרי ששלוש נשים האשימו אותו ששיכנע אותן לאונן מול המצלמה בטענה שמדובר במבחן בד. כשלא קיבלו את התפקיד המובטח, ואף גילו שהוא הובטח לשחקנית אחרת בטרם התבקשו לספק את מאווייו המיניים של הבמאי (שניצל את ההזדמנות לאונן בעצמו), הן הבינו שנוצלו. בריסו נמצא אשם, ונגזר לו מאסר על תנאי. הוא מיהר לנצל את הפרסום, וב-2006 יצר את "מלאכיות בעירום", שבו תיאר את המקרה הנ"ל מנקודת מבטו. הסרט הוקרן בפסטיבל קאן ואף זכה שם לביקורות טובות – בעוד הנשים שאותן ניצל נותרו אנונימיות.

לפני כמה שנים שבתי וצפיתי ב"המולה וזעם" מ-1988, האגדה הפיוטית והאלימה שהפכה את בריסו לנערץ בישראל. הפעם הבחנתי במשהו שלמיטב זכרוני לא הטריד אותי בצפייה הראשונה – גיבור הסרט, ילד שאמו תמיד נמצאת בעבודה, מתרפק בהזיותיו על גופה העירום של מלאכית יפהפייה. הידיעה על יחסו של בריסו לנשים בסרטיו האחרים תרמה לרתיעתי מהסצנות האלה, שנראו לי חסרות הצדקה, מה גם שהשחקנית העירומה נותרה עלומה. וכך עוד זיכרון קולנועי יפה הוכתם לנצח. לכן לא אשוב לצפות בסרטים של בריסו. אבל על "הקונפורמיסט" של ברטולוצ'י אני לא מוותרת.

• המסך
• קולנוע
• במאים
• תקיפה מינית

ביום ראשון בערב, במופע טלוויזיוני חד פעמי, נחשפה טאיסיה זמולוצקי לעולם וחוללה #MeToo קטן משל עצמה. הראיון האותנטי שלה עם עמרי אסנהיים בכאן 11 הכה גלים ונדון בהרחבה ברשתות, בתכניות רדיו, באולפני טלוויזיה, במקומות עבודה ובהדלקות נרות (עדיין חנוכה, למרות הכל). האם זה בסדר לשמוע שירים של אייל גולן? מה המשמעות של לשדר שירים שלו ברדיו? וההופעה שלו בפסטיבל הנשים, איך זה יכול להיות? והאופציה של חסימה בספוטיפיי. גל של חסימות.

>> ישראל זורמת עם אייל גולן: אישה אחת בוכה מול מדינה חסרת מוסר
>> מאבק המתלוננות: "הייתי שפחת מין של אחד, קוראים לו אייל גולן"

טאיסיה, שעד לא מזמן נאלצה להסתפק בכינוי האלמוני ט', בראה לעצמה בתכנית של שעה שם ופנים, אישיות וסיפור מלא. והסיפור הזה הוא כל העניין. כי סעיפי העבירה או המעשים המיניים הם רק קצה הקרחון, הקצה שבו נאחזת מערכת המשפט. אבל מתחת למילים הגבוהות של חוק העונשין, במציאות, בחיים האמיתיים, מדובר בילדה-נערה שנקלעה למלכודת משומנת של גברים מבוגרים ונצלנים.

אנחנו, באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, מלוות את הפרשה הזאת במשך שנים. אפשר לנתח במסמך ארוך ומפורט את הפער שבין הצדק למשפט ואת כל הסיבות והכשלים שבגללם מקרים כאלה נופלים לעיתים רבות, רבות מדי, בין סעיפי החוק לפגיעה הקשה. אבל יותר מכל טאיסיה הסבירה את זה במילותיה שלה; את הקושי להבין מה שקרה לה (חסם ידוע אצל נפגעי ונפגעות תקיפה מינית), את הפחד מהסביבה, את המפגש עם המשטרה ועם תחנותיה השונות של מערכת המשפט שעד כה לא הצליחו לאפשר לה "צדק".

אייל גולן כותב "כמו בעבר אני שוב מתנצל עמוקות בפני אלו שנפגעו ממעשיהם של מי שהיו מקורבים אליי, השתמשו בשמי וניצלו זאת להתנהגות שאין לה מקום", והמשפט הזה מגלם את כל מה שאינו התנצלות ובקשת סליחה אמיתית

"צדק" הוא מושג אישי, אמורפי. אין לו משמעות אחת ויחידה. אחת מהמשמעויות שלו היא התחושה שיש איזון בין המעשה לתגובה אליו. לכל נפגעת יש תפיסה אחרת לגבי איך שהצדק צריך להיעשות ולהיראות במקרה שלה. לטאיסיה לקח הרבה מאוד שנים ודרך לעשות, כדי להיות מסוגלת לשבת באולפן ולדרוש את הצדק שלה. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו. חלק מהצדק (המאוחר) שלה הוא ההכרה הציבורית במה שקרה לה ואולי גם הבנה של הדינמיקה המורכבת הזאת, כדי שבפעם הבאה נדע להציל את הילדה שנקלעה לסבך המבוגרים או לפחות להבין מה היא עוברת. גם זה משהו.

לצד גלי ההכרה והאמפתיה, הגיעה "ההתנצלות" של אייל גולן וגם היא נדונה בהרחבה, ולצידה קולות שחיזקו אותו במילה טובה על ההתנצלות ובקשת הסליחה. אז בואו נתעכב רגע על הבעת חרטה ובקשת סליחה. מה זה בעצם? ואיך היא צריכה להיראות? והאם מספיק לעשות וי על הקוביה של התנצלות כדי להמשיך הלאה כאילו כלום?

אייל גולן כותב "בראש ובראשונה, וכמו בעבר אני שוב מתנצל עמוקות בפני אלו שנפגעו ממעשיהם של מי שהיו מקורבים אליי בזמן האירועים, השתמשו בשמי וניצלו זאת להתנהגות שאין לה מקום…", והמשפט הזה מגלם את כל מה שאינו התנצלות ובקשת סליחה אמיתית. "התנצלות מכל מי שנפגעו" היא התנצלות כללית, מתחמקת, משפטית ומנוסחת. וגם ההמשך "כל המעשים האלו נעשו ללא ידעתי ומאחורי גבי…" – מתחמק וקורבני. התנצלות אמיתית, אמורה לשקף הכרה וקבלת אחריות על המעשים. כשאנחנו קוראים או שומעים אחת כזאת אנחנו מזהים אותה. מהבטן, מהלב. זה נוגע בנו. התנצלות מתרכזת בנפגעת ובמה שקרה לה. מכירה בפגיעה ובהשלכות שלה, גם אם מאוחר, גם אם בדיעבד. וגם – מכירה בזה שלא מספיק להתנצל. שצריך יותר ממילים ריקות. שצריך גם מעשים. פעולות.

בהמשך "ההתנצלות" איל גולן מזכיר גם את הילדים שלו (שכמובן לא קשורים לעניין) וממשיך ונתלה בתוצאות המשפטיות עד כה, שגם הן אינן קשורות לפגיעה, באופן מצער. וזה שוב לזוז הצידה ולהציג את עצמו כקורבן של מה שקרה ולהסתתר מאחורי החומה השקרית של מערכת המשפט. וזה בדיוק העניין: התנצלות לא אמורה להתרכז באדם שפגע ובמה שקרה לו. אלא בנפגעת ובמה שקרה לה. לראות אותה באמת, להבין מה קרה לה.

אחת מהסיבות בגינן פרשות של אלימות מינית מסרבות לדעוך ולמות זה בדיוק הדבר הזה, התחושה שלא נעשה צדק, שהפוגע לא הכיר באחריות ולא הבין את המעשים שלו ואת ההשלכות שלהם. והפרשה הזאת, שחלק מהציבור חשב מזמן שהסתיימה, לגמרי כאן, חיה ובועטת עד שלא יעשה בה צדק אמיתי. המילים של אייל גולן הן מעט מדי ומאוחר מדי. אבל הן משהו. ואולי הן פתח לדבר אחר שיקרה, אם לא אצלו, אז אצל מישהו אחר או בפעם הבאה. וטאיסיה, אני מקווה שהיא תצמח, אפילו קצת, מאדוות האהדה הציבורית שהיא זוכה לה היום.
>> ד"ר עו"ד כרמית קלר-חלמיש היא מנהלת תחום המחקר באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

• טור דעה
• אייל גולן
• מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית
• תקיפה מינית

בשבועות והחודשים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר חשנו זעזוע עמוק מהעובדה שלא הייתה התייחסות, גינוי ופעולה בעולם ביחס למעשי האונסהמחרידים שקרו במסגרת הטבח והחטיפות בשבת האיומה. לקח לארגון הנשים של האו"םקרוב לחודשיים עד שטרח להוציא התייחסות לנושא, והדממה הייתה בלתי נסבלת. הסוגיה הזאת הסעירה את הציבור הישראלי, וסחטה תגובות זועמות מכל אורך הספקטרום הפוליטי והחברה האזרחית בישראל.

>> דור הטיקטוק רק מחכה למכה הבאה. אנחנו יכולות לתקן // טור דעה
>> לראשונה: נתניהו עירום לחלוטין, מקולף מכל סיבה לסמפט אותו

הכעס היה מוצדק לחלוטין. בטור שפורסם כאן בחודש נובמברכתבתי: "ארגונים פמיניסטיים בעולם נכשלו בהבנת המציאות הפשוטה של שבעה באוקטובר, והפקירו מאות רבות של נשים, נערות וילדות, שנרצחו, נאנסו ונחטפו בשבת האיומה". הייתה פה מעילה של ממש בתפקידן, ומשבר האמון בגופים האלה מוצדק לחלוטין.

אל תפקירו אותה שוב. החטופה נעמה לוי (צילום: אחמד ג'ראבלי/AFP/גטי אימג'ס)

לישראל היה צורך להשמיע את האמת, שתהיה הכרה במעשים האיומים שקרו ולהניע את העולם לפעולה. אבל העיסוק בפגיעות המיניות הפך גם לחלק מההסברה הישראלית על מה שנעשה בשבעה באוקטובר כחלק מהמחיר בלתי נתפס ששולם, שהיווה את ההצדקה ליציאה למלחמה בעזה ולעצימות הלחימה הגבוהה למרות תוצאותיה הקשות: עשרות אלפי הרוגים ופצועים פלסטינים ומצב הומניטרי אנוש עבור מעל שני מיליון התושבות והתושבים ברצועה.

אלא שבכל הנוגע להכרה בפגיעות המיניות, המצב השתנה באופן ניכר. ישנה מודעות למאפיינים המגדריים של התקיפה והטבח, והכרה בפגיעות המיניות שהתרחשו בעשרות נשים, לכל הפחות, על ידי ארגוני האו"ם ומסגרת שורה של תחקירים עיתונאיים מצד גופי התקשורת החשובים בעולם (ובפרט בניו יורק טיימס). נציגות של האו"ם הגיעה לישראל לשמוע עדויות, התקבלה בכבוד בבית הנשיא ונפגשה עם שורה של ארגוני נשים. בנוסף, ישנם סרטים דוקומנטריים על הנושא שהעבודה עליהם בעיצומה, כולל סרטה שלשריל סנדברג, "זעקות ואז דממה", שראה אור לאחרונה. האמת הפכה לקונצנזוס ביחס למה שאירע.

כלומר, המאבק המוצדק – הצליח. וטוב שכך. פגיעה מינית היא פשע מלחמה מזעזע, שחשוב לפעול במלוא הכוח כדי לוודא שלא יקרה במסגרת לחימה (ובכלל, כמובן). לישראל היה מועיל לקצור הישג תודעתי מרכזי. אלא שחשוב לזכור שהפגיעות המיניות לא תמו בשבעה באוקטובר. העדויות הקשות שסיפקו חטופות שחזרו מגיהנום החמאס מצביעות שללא ספק לפחות חלק מהחטופות נפגעו מינית, וממשיכות להיפגע, בשבי החמאס. הפגיעות המיניות לא תמו, והמאבק לא יכול להפסיק.

אני מחזיקה בעמדה שגורסת שלישראל יש אחריות מוסרית עצומה לעשות כל מאמץ כדי להחזיר את כל החטופות והחטופים – נשים וגברים, אזרחיות ואזרחים וחיילות וחיילים. גם בידיעה שלצורך החזרתם תיאלץ לשלם מחיר כבד. אלא שבהקשר של החטופות יש אלמנט נוסף, מפלצתי ומתמשך.

נשארו 10 נשים בשבי החמאס, שככל הידוע לישראל הן עדיין בחיים: לירי אלבג (19), דניאלה גלבוע (20) קרינה ארייב (20), אגם ברגר (20) נעמה לוי (20), רומי גונן (24), אמילי דמארי (28), ארבל יהוד (29), דורון שטיינברכר (31) ושירי ביבס (33). אי אפשר להזדעק מול שתיקת העולם ביחס לפגיעות המיניות שקרו ב-7 באוקטובר, ומהצד השני – להתעלם מהפגיעה המוכחת שממשיכות לעבור החטופות בשבי החמאס ולא לעשות כל מאמץ להחזירן. החזירו את החטופות הביתה – עכשיו.
>> מיכל גרא-מרגליות היא יועצת ומרצה בתחומי מדיניות ומגדר, בעלת הפודקאסט "היום שאחרי המחאה". לשעבר מנכ"לית שדולת הנשים בישראל
>> פורסם לראשונה באתר מגזין "את"

• שבעה באוקטובר
• טור דעה
• מחדל נתניהו
• תקיפה מינית

אנחנו מתים על החופים בעיר הזאת, באמת רמה גבוהה ומתנה יפה לציבור התושבים והתושבות, אבל אם יש משהו שעדיין מעיב על ההנאה זה שלמרות שהשנה היא 2024, ישנם לא מעט אנשים שעדיין לא קיבלו את הממו על הטרדות מיניות ומרחב אישי בטוח, ולא מעט אנשים שעיקרם נשים אינם חשים מוגנים על החוף. בעיריית תל אביב-יפו החליטו לעשות משהו בקשר לזה, ואת התוצאה אפשר כבר לשמוע במערכות הכריזה בכל החופים.

>> צורכים ובוכים: איך לנצח את יוקר המחיה ולהציל את העולם בנובמבר
>> 7 החטאים של רלוונט: כך החמצנו עוד הזדמנות לתקשורת ליברלית עצמאית

לקראת סיום עונת הקיץ בחופי הרחצה ופתיחת עונת החורף, החלה להישמע בחופי תל אביב ההודעה הבאה: "חשוב לשים לב שהחוף הוא של כולנו", רועם קול נשי ואסרטיבי ברחבי החוף. "אנא כבדו את המרחב האישי של הסובבים והסובבות אתכם, ושמרו על מרחב רחצה נעים ובטוח לכולם". התוספת החשובה הזאת ללופ הכריזה האוטומטי הקבוע בחופים, תוך הקפדה על שפה שוויונית, היא חלק ממהלך נרחב בהרבה של עיריית תל אביב-יפו במסגרת תוכנית-העל "עיר שווה" לקידום שוויון מגדרי בעיר.

בחודשים הקרובים תעביר העירייה תהליך הכשרה מקיף ומעמיק לכלל המצילים בעיר בנושא זיהוי ומתן מענה למקרים של הטרדה מינית, בשיתוף מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב. בעירייה רואים במלחמה באלימות כלפי נשים ואלימות מינית בפרט כמטרה מרכזית, מתוך הבנה כי יש לה תפקיד חשוב במניעת אלימות מגדרית על ביטוייה השונים בעיר ובהגברת הביטחון האישי במרחב הציבורי בעיר.

הכריזה בחופים נוסחה בשפה שוויונית המכבדת את השמירה על ערך השוויון המגדרי בעיר. בעירייה פועלים להטמיע את השימוש בשפה שוויונית-מגדרית, מתוך הכרה בכוח של השפה לייצג את המציאות ולהשפיע עליה. מחקרים בארץ ובעולם הראו ששימוש בשפה שוויונית מוביל לצמצום הטיות מגדריות ולייצוג שוויוני יותר של נשים וגברים. לשון פנייה משפיעה על ההתנהגות, תפיסת העצמי והביצועים של נשים. לשון פנייה שוויונית מסייעת לילדות, נערות ונשים להרגיש שייכות ושוות ערך ויש בכוחה להוביל לשיפור בהישגיהן.

השימוש בשפה שוויונית בכריזה בחופים מתווסף לפעולות עירוניות נוספות של הטמעת שימוש בשפה שוויונית-מגדרית:
– בשנת 2020 פורסמה הנחיית מנכ"ל העירייה שמחייבת שימוש בשפה שוויונית בכל פרסומי העירייה. לטובת יישום ההנחיה מאות עובדות ועובדי העירייה עברו הכשרות לכתיבה שוויונית עם יוזמת "דברו אלינו".
– טופס הארנונה תוקן וכעת במקום "חשבון לקוח" רשום "חשבון לקוח.ה"
– טקסים מרכזיים בעיר נערכו מחדש כך שיפנו לכלל התושבות והתושבים. שמתן לב למשל ש"שרים בכיכר" הפך ל"שירים בכיכר"?
– שילוט "ברוכיםות הבאיםות" בפונט רב-מגדרי הוצב על כל מוסדות החינוך בעיר

• הבועה
• חופים בתל אביב
• מצילים
• עיריית תל אביב
• תקיפה מינית
• הטרדות