האם חדרי הזרקה ממוסדים יכולים להציל את אזור התחנה?

במדור הזה אני עוסק הרבה במזעור נזקים וכבר הצגתי דוגמאות מפורטוגל ועד קנדה, אבל מה קורה כאן בישראל? ישבתי לשיחה עם ד"ר חגית בוני-נח כדי קבל תמונת מצב על מדיניות מזעור הנזקים בארץ בעבר, בהווה, ובעתיד. ד"ר בוני-נח חוקרת בחוג לקרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל וחברת ועד אילסם, החברה הישראלית לרפואה וטיפול בהתמכרויות של ההסתדרות הרפואית. 

סיפור על שתי אוכלוסיות
לפני שאנחנו צוללים לעולם מזעור הנזקים, היה לי חשוב להבין איך מישהי כמו חגית, שלא צורכת סמים משום סוג, הגיעה בכלל לעסוק בתחום הזה. "גדלתי עם תפיסת עולם דיכוטומית של טוב ורע, שבו 'ילדים טובים' ומוסריים לא משתמשים בסמים ו'ילדים רעים' ועבריינים משתמשים", מספרת ד"ר בוני-נח. תפיסת העולם הדיכוטומית שלה נסדקה לראשונה בטיול אחרי הצבא במזרח ב-1990, שם היא פגשה צעירים שפשוט לא נכנסו לחלוקה הזאת. מצד אחד הם היו "ילדים טובים" מבתים טובים, עם תכניות ללכת ללמוד באוניברסיטה ולקיים חיים נורמטיביים לחלוטין. מצד שני, לא רק שהם היו מעשנים ג'ראס – הם היו גם מבריחים אותו מהודו ליפן. 

תיירת בהודו. צילום: shutterstock

"הקבוצה הזאת של 'הילדים הטובים' שמשתמשים בסמים שוברת את המוסכמות שעליהן התחנכתי וזה מה שעשה אותה מעניינת ומסקרנת עבורי," מספרת ד"ר בוני-נח. "בתואר השני ב-1994 ניגשתי למי שרציתי שיהיה המנחה שלי לתזה ושיתפתי אותו שאני רוצה לעשות מחקר על תרמילאים שמשתמשים בסמים, אבל הוא לא האמין לי שזו תופעה מספיק משמעותית, וחשב שזה משהו שולי וזניח. באותה תקופה לא היה אינטרנט ולאנשים לא היה מושג מה קורה לתרמילאים במזרח, אבל חקרתי את הנושא בהמשך במסגרות אחרות. מאוחר יותר, כיועצת לרשות הלאומית למלחמה בסמים גם ייסדתי את פרויקט התרמילאים, שכלל מניעה, הסברה, הטיפול שכללו הרבה אלמנטים של מזעור נזקים, אף על פי שעוד לא קראנו לזה ככה בזמנו. כחלק מהפרויקט הזה קם גם 'הבית החם' בהודו אשר מנוהל כיום על ידי כפר איזון".

אמנם הרבה מהעבודה שלה עסקה באוכלוסיית "הילדים הטובים" שמשתמשים בסמים, בשלב מסוים היא החלה להכיר לעומק גם את הקבוצה השניה, אלו שכונו בילדותה "הילדים הרעים". המחקר שעורר את העניין באוכלוסיה הזאת וגם לה להבין את החשיבות של שינוי המדיניות לעבר מזעור הנזקים, היה מחקר אתנוגרפי שהיא עשתה יחד עם ד"ר שרון טויס, על האוכלוסייה באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, מחקר שהתחיל במהלך 2010. "בתקופה הזאת הבנתי כמה שמזעור נזקים זה קריטי, וכמה אוכלוסיית צרכני הסמים, במיוחד אלו המצויים באזור התחנה המרכזית, זקוקים לעזרה בתחום הזה. זה השלב שבו הפכתי להיות קרימינולוגית רדיקלית ואנתרופולוגית ביקורתית, שמה שמעניין אותה זה קידום מזעור הנזקים בישראל'.

מי אתם, ילדים רעים?
בניגוד לאוכלוסיית "הילדים הטובים" שבדרך כלל משתייכת למעמד הביניים ומעלה, רוב האנשים באוכלוסיית "הילדים הרעים" מגיעים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר. רבים מהם גם סובלים מתחלואה כפולה, כלומר שילוב של התמכרות לסמים על רקע של בעיות נפשיות אחרות. למרות זאת, היא גילתה ש"הילדים הרעים" בכלל לא היו כאלה רעים, אלא שמסלולי חיים קשים הובילו אותם לחיים ברחובות ולשימוש כבד בסמים. "אחד העקרונות במזעור נזקים הוא הפחתת הסטיגמה סביב השימוש בסמים, וזה מתחיל בטרמינולוגיה שאנו משתמשים בה. עקרונות נוספים הם שהגישה הזו מבוססת על חמלה, זכויות אדם, כבוד ושוויון", מסבירה ד"ר בוני-נח. "מדובר באוכלוסיה עם צרכים מיוחדים שעלינו לדאוג להם במסגרת מדיניות מסודרת שרואה אותם ואת הצרכים שלהם".

עוד בשנות ה-70, לפני שזה היה מקובל ברוב מדינות העולם והרבה לפני ש"מזעור נזקים" בכלל היה דבר, חלוקת מתאדון לאנשים עם התמכרות להרואין ואופיאטים אחרים הייתה דבר מקובל בישראל. מתאדון הוא אופיאט סינתטי שעושים בו שימוש כדי לסייע בגמילה מאופיאטים "חזקים" כדי למנוע את תסמיני הגמילה הקשים שיש למי שמפסיק לצרוך אופיאטים אחרים. משך ההשפעה שלו ארוך יותר מהרואין למשל, כך שמספיק לקחת אותו רק פעם אחת ביום, וגם אין לו היי כל כך חזק, מה שמאפשר לאנשים עם התמכרות לתפקד ביומיום תחת ההשפעה שלו. מתאדון גם נמצא בשימוש רפואי נרחב כמשכך כאבים.

חלוקת מתאדון למכורים להרואין באיי סיישל ב-2019. צילום: ASUYOSHI CHIBA/AFP via Getty Images

עד תחילת שנות ה-90, אנשים עם התמכרות לאופיאטים יכלו לקבל מתאדון בבתי המרקחת, אבל היום כדי לקבל מרשם למתאדון הם צריכים לעמוד בתנאי סף שמקשים עליהם לעשות זאת. מי שמצליח לעבור את המשוכה הזאת, מגלה שהחלוקה של המתאדון עצמה לרוב מתקיימת באיזורים לא כל כך סימפטיים, כמו איזורי תעשייה או באיזורים מאוד נסתרים.

"אני חושבת שזה צריך להיות מחולק בצורה מסודרת בתוך בתי חולים ולא בשושו ובדיסקרטיות" אומרת ד"ר בוני-נח. "זה יעזור  לשבור את הסטיגמה שיש סביב התמכרויות ולייצר את התחושה שאנשים עם התמכרות הם פשוט חולים שבאים לקבל את התרופות שלהם". כיום ישנם בשוק חומרים נוספים ויעילים יותר כגון בופרנורפין, כולל גם זריקה מיוחדת שמספיקה לחודש שלם, אך על אף האפקטיביות המוכחת שלהם בסיוע לאנשים עם התמכרות, הם עדיין לא נגישים בארץ למי שזקוק להם באמת.

אנשים רבים מרימים גבה למשמע הרעיון של חלוקה של סמים לאנשים עם התמכרות, אבל האמת היא שיש מאחורי זה הרבה יותר הגיון ממה שזה נשמע. כדי להבין למה הנגשה של חומרים כמו מתאדון היא קריטית עבור אנשים עם התמכרות, טבעו ד"ר בוני-נח ופרופ' נתי רונאל מאוניברסיטת בר אילן את המושג "ביטחון תרופתי". בעוד שעבור רובינו תחושת הביטחון הבסיסית מגיעה מדברים כגון ביטחון תזונתי, כלומר הנגישות שלנו למזון לו אנחנו זקוקים כדי לשרוד, עבור אנשים עם התמכרות קשה תחושת הביטחון מגיעה קודם כל מהנגישות לסמים אליהם הם מכורים.

ד"ר חגית בוני-נח. צילום: דניאל ויסברוט

"הסם עבורם הוא תרופה שהם זקוקים לה משום שהיא עוזרת לכאבים נפשיים, פיזיים, או מנטליים מהם הם סובלים", טוענת ד"ר בוני-נח. "במחקרים שלנו ראינו כי הם יכולים להתנהל כמה ימים בלי לישון ובלי לאכול, אבל לא יכולים לעבור יום אחד בלי סמים". כלומר, הסטרס שחווים אנשים עם התמכרות קשה כשהם לא יודעים מאיפה תגיע המנה הבאה שלהם לא שונה מהסטרס שאדם נורמטיבי יחווה בלי לדעת מאיפה תגיע הארוחה הבאה שלו.

כשאנחנו מורידים את חוסר הוודאות שלהם לגבי המנה הבאה שלהם, זה יוצר תחושת ביטחון בסיסית ופותח עבורם עולם שלא היה זמין לפני כן. בפורטוגל למשל, חלוקה של סמים לאנשים עם התמכרות היא חלק מרכזי במדיניות, זאת לצד יוזמות שונות של שילוב מחדש שלהם בחברה.

מחלוקת מזרקים לחדרי הזרקה
פרקטיקת מזעור נזקים חשובה נוספת היא חלוקת מזרקים נקיים לאנשים המזריקים סמים, משום שהיא מונעת הדבקות במחלות מדבקות כגון איידס, צהבת, ומחלות זיהומיות אחרות. כיום יש 5 מרכזים של החלפת מזרקים בארץ שמופעלים על ידי עמותת יזהר ופועלים יומיים בשבוע – יוזמה חשובה ומבורכת, אבל גם כאן יש מקום לשיפור.

במקומות אחרים בעולם, למשל, מחלקים לאנשים עם התמכרויות ערכות מזעור נזקים שמכילות גם קונדומים, פקק מתכת רב-פעמי שאפשר להשתמש כדי לחמם את החומר, ומים סטריליים, שהשימוש בהם יכול למנוע זיהומים וסיבוכים שונים שנגרמים במהלך הכנת החומר להזרקה. אחד הדברים החשובים ביותר שמחולקים כחלק מערכות מזעור הנזקים במקומות מסוימים בחו"ל הוא התרופה נלוקסון, שחוסמת את ההשפעה של אופיאטים ויכולה להציל את חייהם של אנשים שנטלו מנת יתר.

בישראל, נושא הטיפול ומזעור הנזקים מפוצל בין משרדים ובין אגפים שונים. בדומה לבעיה עם שירותי הטיפול בהתמכרות, גם כאן יש בעיה של פיצול השירותים – חלוקה של מתאדון במקום אחד, חלוקת מזרקים במקום אחר, וכל השירותים האחרים מפוזרים במקומות נוספים. חלק מהפתרון לבעיות האלה ואחרות שמציעה ד"ר בוני-נח הוא הקמה של חדר ההזרקה הראשון בישראל, גרסה מקומית של מה שיש בוונאקובר בקנדה ובמקומות רבים נוספים ברחבי העולם.

"חדר הזרקה צריך להיות מרכז שמכיל בו את כל סוגי התמיכה שהאנשים האלה זקוקים להם" היא אומרת, "תמיכה נפשית, פיקוח רפואי, חדר צ'יל-אאוט להירגע בו אחרי ההזרקה, מקום לקבל מידע וערכות מזעור נזקים, לעשות כביסה, ארוחות קלות. מעבר לכל זה, זה פשוט מקום שנותן לאנשים שמגיעים אליו תחושת ביטחון". 

התחנה המרכזית. צילום: shutterstock

בעיה נוספת שחדר הזרקה בא לפתור היא מצבים כגון מה שקורה כעת באזור התחנה המרכזית בתל אביב שהפך ל"סצינת סמים פתוחה" – אזור שיש בו סחר ושימוש פתוח וגלוי בסמים, מה שתורם לעליה בפשיעה באזור. "מתחם המהווה 'סצינת סמים פתוחה' נותן לאנשים תחושה שזה אזור ללא פיקוח ולכן מותר לעשות בו הכל – להתנהג באלימות, לגנוב, לאנוס, ולרצוח" אומרת ד"ר בוני-נח.

"חדרי הזרקה מעבירים את הזרקת הסמים למרחב בטוח וסגור ובכך ממזערים הרבה מהפשיעה שנלווית לסצינות סמים פתוחות, כפי שראינו שמתרחש גם בערים אחרות בעולם". ישנם מודלים רבים של חדרי הזרקה ברחבי העולם והשירותים שהם מציעים משתנים ממקום למקום, והגיע הזמן לחדר הזרקה ראשון כחול-לבן, שעונה על הדרישות והצרכים של האנשים שזקוקים לו.

כמה מילים על מזעור נזקים ל"ילדים הטובים"
הפעם הקדשתי את הטור לצד היותר קשוח של עולם השימוש בסמים ומזעור הנזקים, אבל האמת היא ש"הילדים הטובים" כבר דואגים לעצמם די טוב דרך אינספור יוזמות פרטיות – ארגונים כמו חוף מבטחים ואנשים טובים שמקימים מרחבים בטוחים במסיבות טבע, קבוצת היוע"סים בטלגרם, קבוצות דיון על סמים בפייסבוק כגון מדברים פסיכדליה בה אני לוקח חלק בצוות הניהול, ועוד. גם המדור הזה שאתם קוראים בו הוא בפני עצמו יוזמה למזעור נזקים – היו לנו כאן מדריכי שימוש אחראי לחומרים ספציפיים כמו MDMA וקטאמין, מדריכי מזעור נזקים להסנפה, מדריך כללי למזעור נזקים ועוד.

אבל גם בתחום הזה יש לא מעט מקום לשיפור – להפוך את בדיקות הסמים לנגישות יותר במסיבות, להפוך את הטיפול בהתמכרויות לנגיש יותר גם ל"ילדים הטובים", להחליף את מסרי ההפחדה של הרשויות להפצת מידע נגיש ואחראי, ובכללי לשנות את המדיניות לכזאת שמכירה בכישלונה של המלחמה בסמים. יש לנו עוד דרך ארוכה לעולם שבו הדגש הוא על מזעור נזקי השימוש בסמים, ולא על מזעור השימוש על חשבון הפגיעה במשתמשים, אבל אנחנו מתקדמים לשם מהר משנראה לנו.