11 הסדרות שרק אנחנו ראינו. ובטוב ליבנו שיתפנו איתכם

לכל אחד ואחת יש את הסדרה שרק הם ראו (לפחות מבחינתם). חלק שומרים אותן קרוב ללב כמו איזה סוד אישי, חלק מטיפים עליהם לכל עובר ושב שאיתרע מזלו להיקלע עמם לשיחה: "לא ראית את הסדרה הזאת? אתה חייב לראות אותה!". אז ברגע נדיר של רוחב לב פנינו, ליקטנו ואספנו 11 סדרות של 11 כתבי טיים אאוט שמגדירים אותן "הסדרה שרק אני ראיתי". ועכשיו תוכלו לראות אותן גם.

1. יונתן עמירן על Garth Marenghi's Darkplace

"יש סדרות קומיות עם קונספט ברור וקל להבנה. 'חברים' היא סדרה על כמה חברים, 'סיינפלד' היא סדרה על קומיקאי בשם סיינפלד. 'דארקפלייס של גארת' מארנגי' היא לא אחת הסדרות האלה. היא לכאורה סדרת אימה בריטית משנות השמונים, פרי יצירתו של סופר האימה האגדי גארת' מארנגי, שלעולם לא שודרה ומוצגת עכשיו לראשונה עם ראיונות מאחורי הקלעים של מארנגי, דין לרנר, המו"ל של מארנגי שקיבל תפקיד משחק בסדרה, והשחקן טוד ריברס. במציאות, זוהי סדרה קומית שנוצרה על ידי מת'יו הולנס וריצ'רד איואדי, שמגלמים את מארנגי ולרנר. וזה אחד הדברים הכי מצחיקים שאי פעם תראו".

2. אבישי סלע על "גיוועץ'"

"הימים הם ימיו הראשונים של ערוץ ביפ – שנועד להיות מקום חתרני וצעיר של זכיינית ערוץ 2, הקומה התחתונה שבה ניתנת ההזדמנות לצעירים לעשות דברים לא שגרתיים. ובאחד מהימים, היו אלו קוואמי דה לה פוקס (אייל פרידמן היקר) ולירון תאני – שני המגישים של תכנית הרדיו המיתולוגית "עסק שחור" בגלגלצ. התוצאה היתה משוגעת וחתרנית לחלוטין, אירוע שמעטים ראו, אבל עם תפקיד חשוב. זו היתה הפעם הראשונה שבה ההיפ-הופ לקח תפקיד מרכזי בתכנית ששודרה בטלוויזיה. כן, ראפרים מדי פעם הגיעו להתארח בתכניות הגדולות (שב"ק ס' אפילו קיבלו אלבום זהב מדודו טופז), אבל לרוב זה היה ברמת הדאחקה. קוואמי ולירון הביאו את רוח השטות מגלגלצ, בלי מבטו המשגיח של האח הגדול ממערכת הביטחון (שהשעתה אותם מגלגלצ לא פעם) – כולל ירידות על כתבים צבאיים, וסאטירה נושכת על האינתיפאדה שהשתוללה אז ברחובות. כל אחד מאיתנו, מעט הצופים, חיפש את המפלט שלו בתקופה המשוגעת ההיא. הם היו מפלט ההיפ הופ שלנו".

3. יעל שוב על "הדרך לקנדלפורד"

"'הדרך לקנדלפורד', סדרה תקופתית של ה-BBC, עלתה ב-2008 ובוטלה בתום ארבע עונות. "אחוזת דאונטון", שעלתה שנתיים אחריה, זכתה בשלל פרסים, בעוד "הדרך לקנדלפורד" אפילו לא היתה מועמדת, אבל כל מי שאני מכירה שצפה בה מעיד על עצמו שהתאהב בה כמוני. כי זאת סדרה אנושית וזורחת מאהבת אדם, כמו 'שיט'ס קריק'. היא עובדת על אש קטנה, ולסדרות כאלה לוקח זמן עד שהצופים רואים את האור המיוחד שלהן.

זאת סדרה מלאת חיים שמתבוננת בעין חומלת על ההתמודדויות היומיומיות של האיכרים, בעלי המלאכה, האומנים, ובעלי הממון, מבינה את חולשותיהם ומאירה את יומם של הצופים. אין בה שמלות מפוארות ואחוזות מרהיבות כמו באחיותיה היוקרתיות על בני האצולה, אבל היא מוארת ומצולמת כמו ציורי כפר, והיא כובשת את העין לא פחות מאשר את הלב".

4. עודד קרמר על "דייגי הטונה"

"חייבים להתחיל במובן מאליו – דיג זה הדבר השני הכי משעמם בעולם. הדבר היחיד שיותר משעמם מדיג הן תכניות טלוויזיה על דיג. כי מה תראה? בן אדם יושב בשקט שלוש וחצי שעות בסירה על אגם? זה אמנם הורג פחות תאי מוח מצפייה בפטריוטים (ביננו, מה לא?) אבל זה לא שווה את הדימום על הספות כשתעקרו לעצמכם את העיניים.

למרבה המזל 'דייגי הטונה', למרות הכותרת החד משמעית ('Wicked Tuna' במקור), היא לא תכנית על דיג. היא תוכנית ריאליטי על פי הספר. יש פה תחרות, יש דינמיקות אישיות וקבוצתיות. יש משימות סיזיפיות. יש מלחמה באיתני הטבע. יש הצלחות ויש כישלונות. ויש כסף גדול. אבל מה שהכי מדהים זה שבניגוד לתוכניות כמו הישרדות – הכל כאן אמיתי לגמרי. ויש מלא טונה".

5. לירון רודיק על "הכתר החלול"

מלבד חבר אחד שהוא פנאט כמעט כמוני בכל הנוגע לשייקספיר, מעולם לא פגשתי מישהו שראה את הסדרה הזאת. איך סדרה כל כך טובה זוכה להתעלמות מצד הצופים? נשגב מבינתי, במיוחד כשמדובר בסדרה שיש לה את כל מה שהיא צריכה כדי להצליח והיה לה גם קסם בימתי. למרות עלויות ההפקה הגבוהות, יש משהו בטום הידלסטון בתפקיד הנרי החמישי, מבצע את המונולוג שלו מול פלסטף בפאב, שמרגיש ממש כאילו חזרתי כמה מאות שנים אחורה ואני עומד בתיאטרון הגלוב בלונדון.

6. אורן ברזילי על "מאסטרשף אוסטרליה"

אוקיי, זה דורש כמה הסברים. מילא להתמכר לסדרה שאף אחד לא מכיר ורק אתם, באמצעות צירוף מקרים קוסמי של טעם ספציפי ובדידות גדולה. זה עוד הגיוני. אבל "מאסטרשף אוסטרליה"?! יש לך מאסטרשף ישראל יא אנטישמי, מה כואב לך יא נפולת של נמושות? ומילא זה, אבל אוסטרליה? אתה מוותר על גורדון רמזי והולך למדינה שמכינים בה, מה בעצם? וואלאבי מקורמל? אבל סוף סוף מצאנו ריאליטי אוכל שבאמת מתעסק בבישול. ולא רק זה, עושה את זה לפעמים תוך חריגות חמורות מהפורמט: עונה של 50+ פרקים באהלן אהלן, עם פרקים "לימודיים" בין לבין, כשהשופטים מלמדים את המתחרים והצופים בבית טכניקות בישול מתקדמות. כלומר, חלקים שלמים בריאליטי בישול שעוסקים ב…בישול?! אתם יכולים בכלל לדמיין דבר כזה?".

7. עינת שחק על "הוא והיא"

"זוהי קומדיה אנטי-רומנטית על זוג צעיר בני 20 ומשהו ממעמד הפועלים באנגליה. שניהם עצלנים, מטונפים וסבבה עם זה כמו שרק בני 20 ומשהו יכולים להיות (לתשומת לב השכונה פלורנטין: לא המצאת כלום). הסדרה כולה מתרחשת בדירה של סטיב (ראסל טובי) ובקי (שרה סולמני), להלן – הוא והיא, בפרבר של לונדון. אין להם עבודה ואין להם שאיפות גבוהות חוץ מלחגוג את אהבתם המשותפת על ידי ישיבה אינסופית וצפייה בטלוויזיה יחד, עוד לפני שבינג' או נטפליקס אנד צ'יל היו בכלל דבר (מיינד יו, בסדרה הם צופים ב-DVD והמונח בינג' פרץ למיינסטרים רק ב-2013). בגלל שזה עוד היה בחיתוליו, יתר הדמויות בסדרה לא מבינות שמדובר בבילוי הזוגי של העשור הקרוב, שאותו יש לעשות בארבע עיניים בלבד. לכן הן מפריעות לזוג לממש את תשוקתו לרביצה אינסופית בכך שפשוט מגיעות להתנחל כל הזמן. כמה גדולה התשוקה שלהם? ובכן, לבל בוס".

8. ירון טן ברינק על Ascension

"זאת לא חוכמה עכשיו, אחרי "ניתוק" ו"עבור כל האנושות", לבוא ולומר שרטרו-פוטוריזם הוא דבר מגניב מאוד. הרעיון הזה – להביט אל העתיד מבעד לעיניי העבר, עתיד שגם הוא כבר חלק מהעבר שלנו – נושא בחובו כוח אסתטי ורעיוני עצום שבשימוש נכון עשוי להתפוצץ על המסך באופן המרהיב ביותר (אמרנו "ניתוק"?); יש משהו חמוץ-מתוק במבט הרטרו-פוטוריסטי, לא רק נוסטלגיה לתמימות העבר, אלא גם מלנכוליה אמיתית על ההחמצות שמנעו מאיתנו את העתיד שפעם יכולנו לדמיין. במובן הזה, "Ascension" היא סדרה שהקדימה את זמנה כמעט בעשור. "Ascension" היא דרמת קונספירציה מטורפת, ובלי להרוס אותה עם ספוילרים למי שיתמזל מזלו להיתקל בה בעתיד, שום דבר בה אינו כפי שהוא נראה. הטוויסט המרכזי של הסדרה כל כך מרעיש ומהפכני, ועם זאת כל כך הולם את רוח הזמן הפרנואידית, שבאמת לא ברור איך מעטים כל כך נחשפו אליה בקרב חובבי הז'אנר. לעיתים אני נתקל בנרקומני מד"ב מושבעים שלא שמעו עליה, מה שגורם לי לפקפק בקיומה בעצמי. אולי דמיינתי אותה. מתאים לי לדמיין משהו כזה".

9. מתן שרון על "הבונדוקס"

"ילד שחור עם אפרו ענק ניגש למיקרופון. הוא מכחכך בגרונו, ואומר את המילים הבאות: 'סליחה מכולם, אבל יש לי הכרזה קטנה לעשות: ישו היה שחור, רונלד רייגן היה השטן והממשלה משקרת על ניין אילבן'. כאוס פורץ, אנשים לבנים צורחים בכל מקום, המהפיכה החלה. או בעצם לא המהפיכה, אלא הסדרה השחורה הכי מבריקה שפספסתם, קומדיית אנימה אפרו-אמריקאית למבוגרים שהיתה מהפכנית, חתרנית, מבריקה, מצחיקה ואחת מהיצירות היותר בועטות של תרבות ההיפ הופ. היא היתה שאפל שואו מצוירת, אטלנטה לפני שדונלד גלובר פרץ, קנדריק לאמר כסאטירה. היא "הבונדוקס". מבחינה טכנית לפחות, מדובר בסדרת קומיקס – שכן היא מבוססת על רצועת קומיקס מאת ארון מקגרודר, שגם הפך יוצר הסדרה – אבל בפועל מדובר בסאטירה חברתית בועטת סביב נושאים אפרו-אמריקאים שיצופו למיינסטרים האמריקאי רק שנים אחרי שהיא שודרה. הביקורת החדה שהגישה, בעטיפה של ממתק, עדיין מהדהדת שנים קדימה, והרבה מהרעיונות הרדיקלים שהם הגישו אז הפכו לקולות חשובים כיום – ובכל זאת, היא הצליחה לשמור על קלילות, חוש הומור והמון יצירתיות."

10. רעות ברנע על "מיי וג'ורג'"

"הסדרה מגוללת את סיפורה של מיי, בגילומה של מיי, שמתאהבת בג'ורג', בחורה מתוקה ומאוד סטרייטית. מיי היא סטנד-אפיסטית קנדית במקור, שמגיעה לאנגליה בשביל לפתח קריירה בתחום הקומדיה. היא יצור מוזר ומהפנט, עם לוק של ילד מתבגר, מוח מבריק וכפות ידיים למות. היא עסוקה בהתחבטויות בענייני מגדר והיא גם מכורה נקייה, נרקומנית לשעבר – מה שהופך את הכל להרבה יותר מורכב מצידה (הכל אגב, בדומה לסיפור החיים שלה). ג'ורג' היא לכאורה בחורה בריטית סטנדרטית, וגם, כאמור, סטרייטית – מה שהופך את הכל ליותר מורכב מצידה. מעבר לעובדה שיש כאן מערכת יחסים בין שתי נשים, יש כאן מערכת יחסים בין שתי דמויות מרגשות, חמודות, מצחיקות, כנות, וכן, גם סקסיות ברמות".

11. נעמה רק על "אגרטסוקו"

"'אגרטסוקו', שעונתה החמישית הגיעה לנטפליקס ממש השבוע, הוא סיפורה של רטסוקו – בת עשרים פלוס שעובדת כמנהלת חשבונות זוטרה בחברה גדולה. לאורך היום היא מנסה לתמרן בין ההצקות של הבוסים שלה לקולגות מעיקים, ובערב היא משחררת את כל התסכולים עם שירי מטאל מאולתרים בחדר קריוקי. במבט ראשון זה לגמרי גימיק – רטסוקו היא פנדה אדומה שנראית ברגיל כמו בת דודה של הלו קיטי, ובגרסת המטאל מתהדרת באיפור בסגנון להקת Kiss ובגרואולינג אגרסיבי, בעוד חבריה למשרד הם שועלת פנק, צבוע פאנקיסט, איילה והיפופוטמית. למרבה השמחה, מהר מאוד מתברר שיש לה עוד מה להציע מלבד חמידות וציורים צבעוניים.

'אגרטסוקו' היא סוג של סוס טרויאני. במסווה של סדרה מצוירת חמודה וקלילה, הקומדיה הזאת מדברת על בעיות אמיתיות שמלוות צעירים וצעירות בראשית דרכם המקצועית. היא תוקפת את השמרנות, הסקסיזם, שוק העבודה הקפיטליסטי התובעני ואפילו את עולם הדייטינג. אם קהל היעד הוא אחד צעירים מדור ה-Y או ה-Z, יש היגיון מסוים בבחירה בפורמט של חיות מדברות – אלה הדורות שגדלו על "ארתור", שממשיכים לאסוף בובות וצעצועים גם לקראת גיל 35 וחשים חמימות בלב למראה צעצועים של מקדונלדס משנת 2001. המדיום הוא המסר, והוא בו זמנית יגרום לכם לשנוא את הקפיטליזם ולרצות לקנות מרצ'נדייז".