לרגל יום ההולדת ה-15 של טיים אאוט: קבלו את 15 הכתבות הטובות בכל הזמנים

כבר 15 שנה ש־ Time Out תל אביב מלווה את קוראיו בכל מצב. בשגרה, במלחמה, במחאה, בחמסין, בהצפות – אנחנו כאן כדי לוודא שלא תפספסו שום דבר. אנחנו יודעים איזה סם העדפתם בכל שנה, מה שתיתם אתמול בלילה ואיזה בראנץ' כדאי לכם לאכול בשבוע הבא. אנחנו גם מתעניינים בחיי האהבה והמין שלכם, במחירי הדיור, במוזיקה המקומית, באמנות, בחיי הלילה ובמתרחש סביבנו, ודואגים לספק לכם את הכתבות הכי מעניינות, הראיונות הכי טובים והאירועים הכי לוהטים. לרגל יום ההולדת ה-15  של טיים אאוט, אספנו לכם את כתבות המגזין הבולטות ביותר מאז היווסדו של העיתון.

דצמבר 2004 – איש עם הרבה כובעים

ריאיון עם אדם ברוך | איתמר בן כנען הנדלמן

הריאיון עם העיתונאי ואיש הרוח והתרבות אדם ברוך התקיים לכבוד צאת ספרו "מה נשמע בבית", שבו 15 רשימות על דמויות בולטות בנרטיב הישראלי (בהן שמואל גורודיש, מקסים גילן ודוד אבידן). בין השאר מדברים שם "על התל אביביות, על אנשי הפאק איט, ועל תפקידו הבלתי רשמי כפוסק רחוב". אדם ברוך הלך לעולמו ב־ 2008.

מתוך הכתבה:

"… היה יכול להיות גם מצב שונה לגמרי, שבו מתוך החיים הקטנים האלה הייתה עולה איזו המיה רעה, שבה הטון השולט היה אומר פאק איט. דוד אבידן? פאק איט. מקסים גילן? פאק איט. הפאק איט אורב לכל דבר תרבותי באופן קבוע. הוא לא מייצר אלטרנטיבה ממשית, אלא בא רק להגיד פאק איט. 70 אחוז בתוך המנגנון של תקשורת־תרבות הם אנשים שתפקידם, מבלי שהם יודעים שהוא הוטל עליהם, לומר פאק איט. ולא צריך להוקיע את הפאק איט. יש לו תפקיד. כמו שיש ליצר הרוע תפקיד או לשומן. רוצה השד שהפאק איט מיוצג בדרך כלל על ידי אנשים מכוערים נפשית, אבל זה בילט אין. מסתמנת אפשרות לנס קטן, שה־ 70 אחוז של פאק איט מקסים גילן, פאק איט גנוסר ישתתק הפעם. כשישבתי עם דב אלפון (עורך דביר־זב"מ־ כנרת – א"ה) אמרתי לו 'קח בחשבון שהפאק איט ירים את ראשו'. לפאק איט יש תאווה לפעול נגד הערכים, המוסדות או הפרסונות – כל דבר שמחייב איזשהו דיון".

לכתבה המלאה

148 ספטמבר 2005 – עיר הנוער

הנוער של תחילת שנות ה־ 2000 | עורכים אורחים: אמיר תיבון (בן 16 מתל אביב) ודור צח (בן 17 מרמת גן)

את גיליון תחילת שנת הלימודים של שנת 2005 , שכותרתו "הדור שראה הכל: בני נוער כותבים על התבגרות בישראל 2005 ", ערכו שני עיתונאים צעירים שעוד לא סיימו תיכון – שניהם אגב עיתונאים גם היום. הכתבה המרכזית כוללת טקסטים של תלמידי תיכון שמספרים בגילוי לב על נושאים שמעסיקים אותם. ומה העסיק אותם? בעיקר האינטרנט. וכמו שאפשר לצפות, מרביתם שמאלנים, שמאלנים מאוד. אמיר תיבון, למשל, היום שליח "הארץ" לוושינגטון, כתב על כך "שלהיות היום נער שמאלני זה להשתייך למיעוט נרדף". כמה הגדרות למילות סלנג מתוך הכתבה, כדי שתהיו הכי מעודכנים: כוסית אש מגיל חמש – אולי זו השפעת ההיפ הופ, אולי ניסיון (מאומץ מדי) להעיד על הימצאותם של תאי מוח. בכל מקרה, החיבה לחריזה מטופשת היא לפעמים פסגת היצירתיות של הנוער ובוודאי פריט היסטורי לבלשנים ולאנתרופולוגים ("פשע ורשע מגיל תשע"?!). גזור – חסר כל קשר עם המציאות. היורשת של אסטרונאוט, קרוע ותלוש. "תגידי, את גזורה? מה מורל באמצע מצדה?!". אפורים – ערסים, מהסוג שלא עובר סלקציה במועדונים. הגרסה המרוככת לאתם יודעים מה. "הייתי שם אתמול, פול אפורים, פחד".

175 מרץ 2006 – בסחרור

חורף שלם עם אסי דיין | איתמר הנדלמן בן כנען

מנובמבר 2005 ועד פברואר 2006 ליווה איתמר הנדלמן בן כנען את אסי דיין. זו הייתה אחת התקופות הסוערות בחייו של דיין – במאי, תסריטאי, שחקן וחובב סמים קשים מושבע, והכתבה עוברת בין ניסיון כושל ואלים לרכוש ריטלין בסופר־פארם, דירתו השכורה של ליאור דיין, תקריות מוזרות בקנטינה והשתוללות בברקפסט.

מתוך הכתבה:

"אני כבר לא אוהב את זה כמו פעם". מה, את הקוק? "כן, זו לא אותה הרגשה. זה טוב רק לזיונים. זה לא עושה לך לחשוב כמו הריטלין. אתה מבין, כל הקטע הזה של 'אסי דיין נרקומן' זה שטויות. עד גיל 40 לא נגעתי בשום דבר. ואז הייתה שנת האפס. איפשהו בתחילת שנות ה־ 80 הייתי מכור שנתיים לקוקאין. יש לי נטייה להתמכר לדברים. זה תסמונת בורדר ליין ידועה. מתמכר קלאסי. אבל נכנסתי לגמילה של עשרה ימים, בסוף אותה שנת אפס, כמו שאני קורא לה, וזהו, נגמר. הפסקתי ל־ 15 שנה. אבל הסטיגמה נשארה ונמשכת כל רגע".

וזה מעליב אותך?

"זה היה מעליב אותי אם אנשים שאני מעריך אותם לא היו מבינים את היכולת לחיות עם שני הדברים, יחד או לחוד. עשרות רבות של אמנים עשו אלכוהול וסמים. הנה, המינגוויי… אלכוהול, נגיד, זה הרבה יותר מסוכן. תחילתה של הכתיבה בשיגעון וסופה בהיגיון. אנדרה ז'יד אמר את זה. צריך לדעת לסדר את העניין".

לכתבה המלאה

194 יולי 2006 – קול מביירות הבוערת

עורך Time Out ביירות מדווח | רמזי שורט

בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, תחת מצור ושטף הפצצות, עורך " Time Out ביירות" דאז, רמזי שורט, פרש בפני הקהל התל אביבי את יומנו השבועי מן הצד השני של הגבול. כך נרקמה בזרמים תת קרקעיים סולידריות נכאים בין אזרחים ליברליים ושוחרי שלום.

יום שלישי בבוקר. ייאוש
מייל לעורכי Time Out ברחבי העולם… קיצונים הם קיצונים, אך יש תרבות עמוקה ועשירה בחלק זה של העולם המאוכלס בערבים (שאינם רק מוסלמים, אגב). זה הרעיון שאנו מתעדים בחלקו ב" Time Out ביירות". יכול להיות שזה לא המקום למילים כאלה. אני כותב כאן כאדם ולא כעיתונאי. תסלחו לי אם אני לחוץ. אך אנשים חייבים לשמוע את הקולות מכאן. ואני כל כך עצוב שחלום " Time Out ביירות" שרקמנו בכזאת נחישות – והחלום הפרטי שלי להיות חלק מ־ Time Out International – נגוז בצורה רצחנית כל כך. אני מסיים עם הסיפור הזה: רודי, הצלם שלי מ"Time Out ביירות" ששמו האמיתי נאדים חליל, הוא בחור שגדל רוב חייו בארצות הברית. הוא לבנוני שיעי מהדרום. אין לו הרבה מעבר להיותו צלם ממש טוב. עכשיו הוא רואה את מה שהיה ביתו בפרברים הדרומיים של ביירות נהרס תחת הפגזים הישראליים (שיוצרו בארצות הברית). אחיו, פצוע מהמתקפה, נשאר בדירת הסטודיו הקטנה שלו, והוריו תקועים בדרום לבנון ולא יכולים לברוח מפני שכל הכבישים נהרסו. בשבוע שעבר הוא צילם להקות רוק ומועדוני לילה. עכשיו הוא מצלם את הריסות ביתו.

לכתבה המלאה

203 ספטמבר 2006 – השנים האבודות

רושפלד היה מאסטר גם לפני מאסטר שף | תיקי גולן

כשיונתן רושפלד הכריז בריאיון ל־ Time Out על הכוונה לפתוח את מסעדת הרברט סמואל הוא בדיוק קטע רצף של חמש שנים נטולות רביצה בביצה הקולינרית, ובעודו נישא עוד על רוח השקט והשלווה היה מוכן להצטלם עם קערה של חסה מחובקת בין זרועותיו. מתוך הכתבה: והיום, כשמסביבנו כל כך הרבה שפים, איך אתה היית מגדיר שף? "שף הוא מי שמסוגל לזהות אוכל ולהביא אותו לסועד, כשבאמצע תהליך המעבר לצלחת הוא הכי קצר, ותוך כדי המערכת מסוגלת לספק את אותה ההנאה 360 יום בשנה, ותוך כדי כך שהאנשים לידו יודעים מה הוא רוצה כי הוא לא יכול לבשל ל־ 200 איש לבד. שף זה אחד שמסוגל להביא את כל הצוות שלו לרמת כנות ואהבה לאוכל שלו. הוא יודע להיות רועה ולהוביל את מה שהוא רוצה. בעיניי שף טוב לעולם לא מאבד את האינטגריטי שלו. הוא כן יכול לעשות דברים חדשים, שף נהדר יכול לעשות מטבח צרפתי, אחר כך אסייתי ואחר כך משהו אחר, אבל הוא לא יכול לאבד את האינטגריטי באיכות וזה מעל הכל. אינטגריטי זה לדעת לקום בבוקר ולהגיד 'את זה אני עושה טוב ואת זה אני אעשה כל החיים'. ואינטגריטי זה גם לדעת מתי עוצרים, מתי כבר נגמר החשק וצריך כבר לנוח או להפסיק לגמרי, או לנוח ולחזור, אבל לא לייצר משהו שהוא לא מתוך זה שאתה באמת רוצה לעשות אותו".

258 אוקטובר 2007 – נווה צדק, מקרה מבחן

תחילת הסוף של נווה צדק הציורית | אביטל לביא

בחורף 2017 תהיו מופתעים אם תגלו שרבע מתושבי נווה צדק הם ישראלים, אבל בכותרת המשנה של הכתבה הזו על הפיכתה של השכונה לפנינת נדל"ן יוקרתית מתברר כי לפני עשור, בשנה שבה הושלמה בניית מגדל נווה צדק הכעור, היה "קשה להאמין, אבל יותר מרבע מתושבי נווה צדק הם תושבי חוץ!".

זה מה שהיה למהנדס העיר לשעבר ישראל גודוביץ' להגיד על השכונה בכתבה:

"אני מעולם לא הרגשתי כלפי נווה צדק רגש ואהבה. אני רואה בה מובלעת צרה של אנשים שכמו המתנחלים התנחלו במקום רב חשיבות. קרוב לשוק הכרמל, קרוב לכל מרכזי העיר באזור רוטשילד, קרוב לים. וליד כל אלה מדובר במין גטו כזה. ואני לא אוהב גטאות בעיר. אני מאמין שעיר צריכה להיות בזרימה מתמדת. קשה להסתובב בנווה צדק. הבניינים שם בנויים עד קצה גבול היכולת, תוך ניצול של כל הפסיקות וההקלות והתעלולים. ובסופו של יום יש שם דירות פלצניות שאני לא בטוח שאני הייתי אוהב לגור בהן. אני ממש סולד מזה. וכל זה נמצא בלב העיר ממש, אבל זה לא גריניץ' וילג' של מנהטן, ממש לא. לא גרים שם בוהמיינים אמיתיים, אלא אנשים עם דימוי עצמי גבוה מאוד שהתיישבו נכון, במקום שבו תל אביב התחילה. אבל המרחק שלהם מההתחלה של תל אביב זועק לשמים. הם לא מביאים לעיר משהו מיוחד, חוץ מזה שהנדל"ן במקום עלה. אז עלה… מחר הוא גם יירד".

לכתבה המלאה

318 דצמבר 2008 – אולה־לה

ריאיון עם נסיכת הברנז'ה של העשור הקודם | גליה יהב

בעשור הראשון של שנות ה־ 2000 לא היה אדם בעיר שלא הכיר את השם אולה בורוזינה. בורוזינה, שגם מופיעה על שער גיליון הסקס הזה כשידיה קשורות ובעירום כמעט מלא, מספרת לגליה יהב בכתבה הזו על החיים ככוהנת המין הלא רשמית של תל אביב ונסיכת הברנז'ה (ועל הבעל לשעבר איתמר הנדלמן בן כנען).

מתוך הריאיון:

איך עושים אורגיה?

"לי זה לא חשוב אם המשתתפים יפים, צעירים, שריריים, אם יש זין גדול. זה שטויות, לא רלוונטי. אני לא סובלת גברים מוזנחים. אני צריכה שגבר יהיה נקי. יש גברים שהריח שלהם מהפה מזעזע, וגם מהביצים, שזה פשוט מגעיל. אבל את יודעת, כשאת בשיא הסקס זה לא נורא חשוב. אני כמו מלכה שם וכולם מטפלים בי. לא צריכה לעשות שום דבר, נושאים אותי על כפיים".

 את מצליחה להתרכז?

"כן, זה כמו זיונים בתחת. את משחררת משהו בראש וגם השרירים והמיינד משתחררים".

זה קורה בספונטניות?

"לא תמיד. לפעמים הולכים למסיבות מסוימות, לחילופי זוגות. כל אישה רוצה להיות עם שני גברים וכל גבר רוצה להיות עם שתי נשים…".

ואיך זה זורם בהרמוניה?

"הגברים מסתדרים ביניהם, כל אחד עושה קצת כשהשאר מאוננים והופ מתחלפים, מתארגנים. למרות שהייתה פעם אחת שהשתתף גם מישהו זקן, ושאר הגברים די זרקו אותו הצדה, לא נתנו לו להשתתף".

406 אוגוסט 2010 – חוק היובש

למה אין בר לאנשים מעל גיל 35 בעיר הזאת | גליה יהב

גליה יהב, אבדה כואבת אך ככתבת גם אלמותית, סקרה את תל אביב בניסיון נואש לאתר בר מהוגן לבני 40 פלוס שאינו מתפשר על תכונותיו המהותיות של הפורמט (לרבות סליז, כמובן). המסקנה המובאת כאפילוג בכתבה לא השתנתה במאום: בתל אביב אין באמת ברים למבוגרים.

אפילוג:

כששאלתי, במצוקה קלה, את עורך מדור הלילה בן ה־ 21 : "איפה אישה כמו אורלי זילברשץ יושבת לשתות? לאן אישה כמו אלונה קמחי הולכת לדרינק של סוף הלילה? איפה דנה ברגר דופקת את הראש?", הוא הביט בי במבט זגוגי ושאל: "הן עוד בחיים?".

עם כל הכבוד למתחם הארבעה (מנזר־פרוזדור־ריף ראף־תדר), כבר מביך אותי לפגוש ילדים של חברים שלי, בטירונות חיי הלילה שלהם, שותים בירה מהדמי כיס, להקשיב ביגע ללחצים העצומים של מבחני הסמסטר או לתצפת על מנהגי החיזור הדי משמימים של בני ה־ 20 פלוס. אבידן זיהה כבר אז ש"הניידות הבינגילית, שיש לה יתרונות לשני הצדדים, בתחום הקידום המיני, המקצועי, האישי ואפילו הכלכלי במקרים מסוימים, היא חלק מסטוץ־הניידות של חיי־הלילה בכלל. ניתן לקבוע, כי מקומות רב גיליים מבוקרים היטב עשויים להאריך ימים יותר מהצלחות עסקיות חד גיליות בנות עונה או שתיים". ואני, שקטפתי פרחים בבר ושתיתי בכל שנות ה־ 90, אני שרוקנתי וויסקי־וודקות מחוזקות, יודעת לספר שתל אביב ריקה מברים למבוגרים (ואף מילה על הבני סלע סאוור).

לכתבה המלאה

גיליון 432 פברואר 2011 – מרבה אהבה

תל אביבים מתחילים לדבר עם פוליאמוריה | שיר נוסצקי

אין שנה שלא מכריזים בה על מות המונוגמיה, אבל נראה שרק בתחילת העשור הנוכחי התחילו התל אביבים לדבר בפתיחות על אורח החיים הפוליאמורי שלהם. בכתבה מדברת שיר נוסצקי עם אנשים שיש להם יותר מפרטנר אחד, עם מטפלים וחוקרים, ובודקת מה עושים עם הקנאה ועם הלו"ז הצפוף.

מתוך הכתבה:

האם ייתכן שבעתיד נראה יותר ויותר זוגות חיים ככה? "בטח, אנחנו כבר רואים. באים אליי יותר ויותר אנשים עם השאלה הזאת על השולחן", מספר דני דרבי, פסיכולוג קליני ודוקטור למיניות האדם, המנהל את מרכז חושים – המרכז הישראלי לטיפול מיני, "אנשים הרבה יותר פתוחים לאפשרות של לחיות במשהו שהוא פתוח בווריאציות שונות.

זה קורה כי אנשים מגלים שההבטחות שהבטיחו להם על מונוגמיה הן אשליה. כשאנחנו מסתכלים על התרבות שלנו, בלי קשר לפוליאמוריה, אנחנו רואים שהיא נעה לכיוון של מונוגמיה סדרתית, כי לרובנו יהיה יותר מבן זוג אחד. זה גורם לאנשים לפתוח את הראש".

"טבע האדם הוא לא מונוגמי", טוענת תיקי אדלר רז (61), סופרת ומטפלת בטנטרה מאזור הצפון המקיימת כבר 14 שנים יחסים פוליאמוריים עם בעלה זאב אדלר (62), מהנדס לשעבר. "במקום לחיות בסבל, אפשר לאמץ את הטבע שלנו, הטבע שלנו הוא לחוות כמה שיותר, אז למה לא? כמה אפשר לאכול שניצל?".

לכתבה המלאה

גיליון 455 יולי 2011 – התחרירים

חמשת ראשי המחאה על השבוע הראשון | עודד כרמלי

האוהל הראשון של המחאה החברתית הוצב בשדרות רוטשילד ב־ 14 ביולי. כמה ימים אחר כך כבר הופיעה דפני ליף על שער Time Out . חמשת האנשים שנתפסו אז כראשי המהפכה – דפני ליף, יגאל רמבם, יונתן לוי, סתיו שפיר ורגב קונטס – סיפרו לעודד כרמלי על השבוע ששינה את חייהם בכתבת השער.

סתיו שפיר, חברת הכנסת לעתיד, אמרה אז כך:

"יש מצב שאני נושרת מהלימודים ברגעים אלה ממש. אני לומדת לתואר שני במכון כהן להיסטוריה של המדעים והרעיונות. יש מצב שהיו מבחנים ועבודות. אם היו מבחנים ועבודות, הכל פוספס. גם המצב בעבודה שלי לא משהו. ביום הראשון למחאה עוד ניסיתי ללכת לעבודה, אבל אחרי עשר שעות של ניסיונות לגשת למחשב ולעבוד, הבנתי שאין טעם. לגבי החיים האישיים שלי – אני לא מרגישה מאוד אישית כרגע. יכול להיות שכבר אין לי אישיות. אני מתקלחת בדירה של חברים וישנה באוהל, לא יותר משעה בלילה. "אני מצטערת שלא יוצא לי סתם לשבת ולנגן. אני מנגנת על כל מיני כלי נגינה, ואני רואה אנשים שמגיעים לג'מג'ם פה ואני רוצה גם להירגע בתוך הדבר הזה, אבל אני לא יכולה, אני במתקפה מתמדת. משהו בוער בי ואני בוערת. כל האנשים פה שלקחו אחריות בוערים. בלילות, אחרי ההופעות, נהיה פה יותר רגוע ושקט, ואז אני הולכת עד קצה המאהל ומגלה עוד ועוד אוהלים. יש פה כבר 160 אוהלים. עוד שנייה אנחנו בשינקין".

גיליון 562 אוגוסט 2013 – מסע אחר

טיול דמיוני במזרח תיכון ללא מלחמות | יובל בן עמי

במסגרת תרגיל מעורר השראה בדמיון ובהיסטוריה שרטט יובל בן עמי אוטופיה שהתפרשה על פני כמה עמודי מגזין, ובה הוא יוצא כעיתונאי למסע גונזו אזורי בעולם שבו "רבין לא נרצח, הסכם אוסלו נחתם, המדינה הפלסטינית הוקמה, השכנות התפייסו, האביב הערבי פרח ללא אלימות והשלום הגיע למזרח התיכון" – וכך אפשר להשתומם מחיי הלילה של ביירות ולחזור בקריז לעוד קצת גלידת פיסטוק מדמשק.

וכך נראית ההגעה לדמשק:

בראשון בבוקר אני כבר מעבר להרים שממזרח, מתחבק בכיכר אומאווין שבדמשק עם חברתי היקרה מימי. היא אמריקאית שהגיעה לכאן בעקבות עבודה לפני כמה שנים וכל אותן שנים מנג'סת שאבוא לבקר כבר. מאחורינו, בלב הכיכר, מתנשא צלב ענק, הפוך. אני שואל את מימי מה משמעות הצלב בעיר כל כך מוסלמית והיא מסבירה שמדובר בחרב. לרגע אני בולע רוק ונזכר למה לא הגעתי לכאן כל השנים. סוריה בכל זאת מפחידה. כשהייתי ילד ושאלתי את אבי מהי האויבת המושבעת ביותר של ישראל, הוא השיב "סוריה" בלי להתבלבל. אבל סוריה של הקיץ הזה שונה מאוד. המאבק שהחל נגד משטר אסד במרץ 2011 הוכרע במהירות על ידי המורדים, לפני שהספיק להידרדר למלחמת אזרחים מרה, טעונה באידיאולוגיות דתיות. אסד גלה לצרפת בתוך שלושה חודשים, הסכם השלום איתנו נשמר והנה אני כאן במקום בהחלט לא רע. בגב הכיכר מטפס פארק תישרין על גבעה. כבר עכשיו, בעשר בבוקר, הוא הומה אדם. רוכלים מציעים בוטנים, גרעיני חמנייה, מיץ מנגו ומלון ובלונים.

לכתבה המלאה

גיליון 593 מרץ 2014 – גו פאק יורסלף / פליז אל תהרגו את השליח

שתי משימות עיתונאיות מוגזמות | עודד כרמלי

בגיליון "פי אלף יותר טיים אאוט" שיצא בפורים 2014 , כתב עודד כרמלי על מסע לעמאן בירת ירדן כדי לטעום מהמעדן הנחשק "פיצה האט עם נקניקיות בקשה של הפיצה". אם לא די  בכך, המשימה העיתונאית השנייה שהוטלה על כרמלי באותו גיליון הייתה לזיין את עצמו.

מתוך "גו פאק יורסלף":

כמו התנ"ך, הברית החדשה וסיר הסירים של נפתלי, גם SelfFuckGuide.com הוא מדריך להארה. על גאוטמה בודהה מסופר שישב שישה ימים ושישה לילות תחת העץ כדי להגיע להתגלות. לפי האגדות, בזמן הזה שלח מארה מלך השדים את שלוש בנותיו הבתולות כדי לפתותו בחלום ולהוציאו משוויון הנפש. משהתעלם גאוטמה מיופיין, מארה שלח אליו בחלום זקנה בלה, ועל הבודהה היה להתייחס לבשר הדוחה ולבשר המושך באותה אדישות כדי להיות מואר באמת. כמו כן, לפי אגדות אחרות, בעת ישיבתו תחת העץ הזין שלו היה בתחת.

לכתבה המלאה

מתוך "פליז אל תהרגו את השליח":

ברחוב המלכה ראניה אנחנו קולטים משמאלנו שלט של פיצה האט. צמוד לפיצה האט חנות ספרים מציגה לראווה את "מיין קאמפף" לעוברים והשבים. ג'רמי עוצר בצד ומחכה במכונית המילוט בזמן שאני נכנס עם יובל וליבי. ליד הקופה עומד ברושור על קאפה של הפיצה עם הנקניקיות בקשה. הגענו למקום הנכון.

לכתבה המלאה

671 ־ 672 ספטמבר 2015 – עור ברווז

הראיון האחרון בהחלט עם דודו גבע | עמית קלינג

עשור אחרי מותו של דודו גבע נוסעים ילדיו תמי ואהרון למתקשרת כדי לשוחח איתו על עניינים כמו את מי הוא אהב יותר ואיך הכין את השקשוקה שלו.

מתוך הכתבה:

"כל אחד רוצה לדבר עם הקרוב שלו שמת, לא משנה אם זה הורה או מישהו אחר", אמר אהרון, "והיה נותן הכל בשביל עוד חמש דקות. אבל בפועל אין לך על מה לדבר".

תמי: "כמו שהיינו יושבים בחדר, או ברולדין, ולא היה לנו מה לשאול. מה העניינים? ושתיקה מביכה". אבל אצל ליאת יש הכל מלבד שתיקות מביכות, אולי רק כאשר היא עצמה נדרשת להפוגה. השאלות לא מפסיקות. אהרון ותמי נדחפים זה לדברים של זה, קוטעים זה את זה, מנסים להספיק כמה שיותר. ברגעים הטעונים ביותר הם עוברים לדבר אליו בגוף שני, מתעלמים מהמתווכת.
תמי: "מה הוא חושב על זה שאהרון יחצן?".
אהרון: "אני לא יחצן, אבא".
ליאת: "הוא לא מגיב".
אהרון: "כי הוא שונא את זה. תגידי לו שלמדתי תסריטאות".
ליאת: "על זה הוא שמח מאוד. הוא אומר, תיקח את הסיטואציות המעוותות מהבית לסרט שתעשה".
תמי: "ומה הוא חושב על זה שאני הולכת להיות אחות?".
ליאת: "הוא אוהב לקבל שירות. הוא לא אוהב לתת שירות. הוא היה רוצה שהבת שלו תקבל את השירות, לא תיתן את השירות. הוא לא היה רוצה לראות את הבת שלו מנקה לאחרים. קשישים".
תמי: "אבל אני אוהבת קשישים. הוא פשוט לא הספיק להיות קשיש".

739 דצמבר 2016 – המסיבה נגמרה

אוננות, ריטלין ונטפליקס במקום סקס וסמים | עמית קלינג ועדי סמריאס

בכתבה שלא תשמח אתכם אם אתם שייכים לדור ה־ Y ותופסים מעצמכם יצורים בועטים או סקסיים, בודקים עמית קלינג ועדי סמריאס מה לעזאזל קרה שגורם לדור הזה לעשות פחות סמים, פחות סקס ופחות כיף.

מתוך הכתבה:

ד"ר גדי טאוב, שהדור שעליו הוא כתב את "המרד השפוף" ב־ 1997 כבר הספיק מזמן לעבור לפרברים ולגדל ילדים, מודאג, שלא לומר רותח על הלך הרוח הנוכחי. "אני חושב שמה שקרה לדור שעליו כתבתי ב'מרד השפוף' דומה למה שקרה לדור מרד שנות ה־ 60 בארצות הברית, לאחר שהתבגר", הוא פוסק. "ממאבק על הזכות לעשן גראס בקמפוס הם התגלגלו למאבק נגד עישון סיגריות במקומות ציבוריים. מה שהתחיל מקריאה לחופש מיני הפך ללימודי מגדר קפוצים ונטולי ליבידו, ומה שהיה פתיחות הפך למשטרת המחשבה של הפוליטיקלי קורקט. אני חושב שהדור שאחרינו – לפחות החלק המשכיל שלו – משקף אווירה מהסוג הזה. לסגירות מחשבה הוא קורא פלורליזם, לאחידות הדעת שהוא מנסה להשליט הוא קורא רב תרבותיות. צדקנות נעשתה חשובה יותר מצדק ומוסרנות, לחשובה יותר ממוסר, אז האווירה הולכת ונעשית שמרנית. לא מפליא שסקס, סמים ורוקנ'רול הם אחד הקורבנות של הרוח הצוננת והרעה הזאת".

גיליון 782 אוקטובר 2017 – לחיות בעזה

שמונה דברים שלמדתי ממשבר החשמל | הודא עבד אל רחמן

גיליון Time Out רמאללה שאותו כתבו צעירים פלסטינים גרם לנו להתנתק לזמן קצר מהבועה התל אביבית ולקבל הצצה לבועה של רמאללה וגם לחיים הלא פשוטים של מיליוני פלסטינים שחיים בשטחים הכבושים. הטקסט שכתבה לנו הודא עבד אל רחמן מעזה אולי לא עסק בחומרים שאנו רגילים אליהם, אבל הוא ריגש אותנו בכנות ובאנושיות שלו.

מתוך הכתבה:

כולם מחכים לסוף השבוע. אין מי ששונא את הסיום המלכותי הזה לשבוע, שבו אנחנו הופכים למלכים ליום אחד. גם אנשי עזה, כמו אנשים נורמליים, מחכים לסוף השבוע בקוצר רוח, אבל אצלנו זה שונה. לכאורה סוף השבוע מייצג עבורנו את היום שבו לא צריך ללכת לישון מוקדם, כי אין שום דבר מתוכנן למחרת. וזה היופי של היום הזה: עובדים, סטודנטים ואפילו ילדים מחכים לו. אבל הציפייה היא חסרת ערך אם אתה לא מחשב מראש. מה ואיך צריך לחשב? נסו להתרכז היטב כדי להבין את המשוואה: סוף שבוע = להיות ער בלילה = לקרוא ספר אהוב, לרקוד, לראות סרט, לשחק במחשב הנייד, לדבר עם חברים, כל זה שווה חשמל. המשמעות היא שכדי ליהנות מסוף השבוע שלך, אתה חייב לחשב באילו שעות יהיה חשמל, וזה מה שאחי ואני עושים.

לכתבה המלאה