עולם חדש ורוד: לאן המחאה הולכת? לאן שהיא פאקינג רוצה

אחד הדברים שמטיחים בנו הכי הרבה זה שאנחנו פריווילגיות ופריווילגים. אבל אם אנחנו, התל אביביות המפונקות, יוצאות להפגין כבר 21 שבועות ברציפות, בטח שעוד מענק של 750 שקלים לא יגרום לנו לחדול. אנחנו דורשות שינוי עמוק וסיכוי אמיתי לעתיד במדינה הזאת. זו הדרישה שהוורוד מייצג

במהלך סוף השבוע האחרון התקיימו בתל אביב אירועי "אוהבים אמנות עושים אמנות", לאורך כל שדרות רוטשילד. באותו ליל חמישי התרחש אירוע צעדת המחאה הקבוע בתל אביב. מבקרי התערוכה, האמנים והמתמנגלים נעמדו מול היצירות השונות בשדרה עם משקה ביד, לא כולם שמו לב שהם כבר לא בגלריה ושהקירות סביבם נעלמו, עד ששטף אותם גל רועש, ורוד, שמח. קבוצה של נספחי תרבות אירופאיים חנוטים בחליפות, התבוננו במבוכה, כאילו רואים איך חולפת מולם מחאה עממית בלי שהם מבינים מילה. האמנים צילמו את המפגינים על רקע העבודות של עצמם, בית על העץ שנבנה לכבוד האירוע כוסה בדגלים ורודים ותפקד לכמה רגעים כבמה למפגינים שקראו ממנה "מהפכה" למפגינים למטה. אוהבים אמנות? עושות מהפכה. 

מחאה של שמחה. שיירת FIT בשבוע הראשון (צילום: חליל מיירוד)

ביום שישי השתתפתי ב-FIT. ספורט יחידני ביחד. זאת לא סתם התחכמות. זאת מחאה. במשך שעתיים נסענו ארבע מאות רוכבי אופניים, סקייטבורד, רולרבליידס ועוד כלים על גלגלים ברחבי תל אביב. מהבימה עד תל ברוך וחזרה דרומה עד צ'ארלס קלור. רכבנו לבד, אבל ביחד. מוזיקה יוצאת ממספר קלנועיות. מסיבה על גלגלים, מחאה על גלגלים, שניהם נכונים. המארגנים לא נתנו לזה כותרת. היה שם הרבה ורוד, זה בטוח, אבל לא היה שם אף שלט נגד ביבי או מדבקת 'לך'. היו בעיקר חיוכים, מוזיקה טובה, בחורות ובחורים, יפות ויפים. שמחה כאקט של מחאה. בימים כאלה שהכל כל כך שחור, זו מחאה לגיטימית בעיניי. בכל מקרה אני נהניתי מאוד. זו הייתה הפוגה נחוצה מבלפור, על שוטריו ומחסומיו, מין הדהוד של שפיות שנעלמה.

(צילום: בן כהן)

ביום שבת הצטרפנו לצעדת המחאה של אירגון "חקירה עכשיו" שקורא לחקור את פרשת הצוללות בפרט ואת השחיתות השלטונית בכלל. הצעדה התחילה בצומת חמד על כביש אחד עד לכיכר פריז, כ-11 קילומטרים בערך. זאת לא היתה תחרות אבל אנחנו ניצחנו. לא קיבלנו זמן להתחמם וכבר בתחילת הצעדה עטו על הצוללות המתנפחות עשרות שוטרי יס"מ ומשטרה כחולה ונלחמו בהן בעוז. מישהו עוד יצטרך להסביר את מערכת היחסים המורכבת הזאת בין משטרת ישראל והצוללות המתנפחות. המשטרה אובססיבית אליהן מרגע הופעתן במחאה. חוסמת, הורסת, מחרימה.

משטרת ישראל וצוללות מתנפחות, סיפור אהבה. צעדת הצוללות בשבת (צילום: בן כהן)

השוטרים ניסו לפנצ'ר את הגומי העבה בכוח אבל המפגינים חמקו שוב ושוב. חצו נתיבים, ירדו  לשוליים וצעדו בחורשות והצליחו להעביר את הצוללות הלאה, לא עברה שעה וכבר היו 26 מעצרים – כל מי שסומן על ידי המשטרה כמוביל הוכנס לניידות, כולל נתניהו עצמו (מפגין שמגיע לכל ההפגנות במסיכה של ביבי וחליפת אסיר). היקום כמעט וקרס לתוך עצמו כשהמצלמות צילמו את דמותו האזוקה של ראש הממשלה בתוך ניידת משטרתית. אנחנו, הוורודות והוורודים, המשכנו עד לגשר המיתרים בכניסה לירושלים ומשם צעדנו לבלפור כמנצחים, מובילים מעל הראש את הצוללת הוורודה הענקית "אח"י שחיתות". הנחנו אותה הכי קרוב שאפשר לבית בבלפור. 

שוטרינו האמיצים מפנצ'רים צוללת. צעדת הצוללות בשבת (צילום: בן כהן)

אחד הדברים שמטיחים בנו הכי הרבה זה שאנחנו פריווילגיות ופריווילגים. ש"מחאת בלפור" היא תל אביבית בכלל. הכל סבבי-בבי ולא ברור על מה מפגינים. אוקיי, נגיד שאנחנו פריווילגים. זה רק מחזק את הערכיות שבמחאה שלנו. אם אנחנו, התל אביביות המפונקות, יוצאות להפגין כבר 21 שבועות ברציפות, כנראה שזה לא עוד מענק של 750 שקלים שירצה אותנו ויגרום לנו לחדול. אנחנו דורשות שינוי עומקי. דורשות סיכוי אמיתי לעתיד במדינה הזאת. זו הדרישה שהוורוד מייצג.  

כל המחאות הן אותה מחאה. מוצ"ש בבלפור (צילום: מנחם כהנא\גטי אימג'ס)

המחאה הזאת נמצאת בתנועה כל הזמן. כל הכותרות, הפרשנויות והתחזיות, התשבוחות ודברי הביקורת שנכתבים עלינו מאבדים רלוונטיות בתוך שבוע. המחאה תהיה מה שאנשים יחליטו לעשות. בשבועות האחרונים צצות יותר מחאות סקטוריאליות: מחאת מכוני הכושר, מחאת עובדי הספארי, הסגל הזוטר במכללות, התיכוניסטים. כל אלה מתווספים ל"מחאה נגד ראש הממשלה", כפי שקוראים לה בתקשורת. צועדים לבד, אבל איכשהו גם ביחד. כל כך הרבה תנועה, כל כך הרבה קולות. יש מכנה משותף לכלל המחאות האלה: לכולם לא טוב ולא שמח. בפנטזיה שלי כל אלה מתאחדים לנחשול חזק מספיק כדי לשטוף את המדינה אל תוך מציאות טובה יותר, ורודה יותר. 

>> עולם חדש ורוד: אנחנו האנשים להם חיכינו?
>> עולם חדש ורוד: הגיע הזמן שלנו להתחיל לנהום