אנחנו, וזה ידוע ומתועד, חולים על אנימציה, ופעם בשנה אנחנו מתייצבים להצדיע לה בפסטיבל אנימיקס תל אביב, הפסטיבל הבין לאומי לאנימציה, קומיקס וקריקטורה, שיחגוג השנה את המהדורה ה-25 שלו מאז היווסדו בתחילת האלף. הפסטיבל ייפתח ב-5.8 ויימשך עד ה-9.8, עם בשורה מרעישה ומשמחת לשוחרי האנימציה לארץ: האנימטור המבריק והייחודי ביל פלימפטון יתייצב בתל אביב בכבודו ובעצמו, יקרין מסרטוניו ויערוך כיתת אמן.

>> ויהי אור: המידברן חוזר לחיים ויתקיים בחודש נובמבר הקרוב
>> קצת רעש בבקשה: לבונטין 7 חוזר להשתלט על מוזיאון תל אביב

פלימפטון, כיום בן 79, התפרסם בשנות ה-80 כקריקטוריסט בעל סגנון ייחודי והומור פרוע שעבודותיו התפרסמו במגזינים מובילים ופרץ לתודעה העולמית ב-1988, כשסרטו הקצר "Your Face" היה מועמד לאוסקר, ושוב ב-2005 כשסרטו "Guard Dog" זכה גם הוא במועמדות, כשבין לבין הופך פלימפטון למגדלור של אנימציה עצמאית עיקשת שהראתה לרבים אחריו את הדרך. פלימפטון, יצר בעבודות יד שמונה סרטים באורך מלא ועוד עשרות סרטי אנימציה קצרים שהפכו לאבני דרך בתחום. כקול ייחודי בעולם תעשייתי, הוא יציג בפסטיבל מקבץ קצרים (חבל שלא את סרטו החדש "Slide" שהוקרן בכמה פסטיבלים בשנה שעברה) ויעביר סדנת אמן על עקרונות הגישה שלו: "זול, מהיר ומצחיק".

פסטיבל אנימיקס נפתח גם השנה לאחר גל של אירועים דרמטיים ומטלטלים במדינת ישראל, והם מקבלים ביטוי בשפתם האמנותית והייחודית של אנימטורים, קומיקסאים ומאיירים שישתתפו בפסטיבל. בין היתר יארח הפסטיבל את הפאנל "טהרן על הקו – חזית האנימציה: הקומיקס והקריקטורה של היוצרים ברפובליקה האיסלמיסטית", שנערך בעקבות המערכה של ישראל מול איראן בחודש יוני האחרון. מעבר לעימות הביטחוני בין שתי המדינות, גם האמנים והיוצרים באיראן נפלו קורבן לאורך השנים למשטר הדיכוי של האייטולות. במפגש מיוחד זה יוצגו כמה מהיצירות הבולטות בתחומי המדיה המאוירת, שהפגינו ביקורת אמיצה נגד השלטון. בתום הפאנל – יוקרן הסרט "פרספוליס" סיפור הילדות של הסופרת והמאיירת מרג׳אן סטראפי.

בנוסף, הקריקטוריסט יונתן וקסמן, מהבולטים והמבריקיםבארץ ובעולם, משתתף לראשונה בפסטיבל וינחה את ההרצאה: "אז איך מציירים מלחמה?!?" בה הוא מזמין את הקהל למסע כרונולוגי – מהשבת השחורה של 7 באוקטובר ועד המערכה מול איראן – דרך הקריקטורות והאיורים שצייר בזמן אמת מתוך ניסיון אחד עיקש לצייר מציאות גם כשהיא בלתי נתפסת.

ועוד אקטואליה כואבת בפסטיבל: מקבץ סרטי אנימציה של יוצרים ישראלים סביב המלחמה בעזה, בהם סרט דוקו-אנימציה קצר המציג את סיפורו של גיא גלבוע דלאל שמוחזק בשבי בעזה לאחר שנחטף ממסיבת הנובה, סרט על ילד יהודי מהעוטף וילד ערבי מעזה שנפגשים בטעות ופועלים להגשמת חלום משותף, סרט סטודנטים על שישה חברים שמתאגדים ומנסים למצוא דרך התמודדות עם מותם של חבריהם וסרט דוקו על שתי חברות הכי טובות שהקשר ביניהן נקטע כשקרן יוצאת למסיבת הנובה.

אל המסגרות התחרותיות של הפסטיבל מצטרף השנה פרס "נייבי בירד" לכישרונות חדשים בתחום הקומיקס, לזכרה של הקומיקסאית רויטל ברונשטיין ז"ל שנרצחה בפיגוע ביפו בתחילת אוקטובר. ביוזמתה של ליאורה ברונשטיין, אמה של רויטל, יחד עם איגוד הקומיקסאים והקריקטוריסטים בישראל ובעזרת קי"ק – קבוצת היוצרים שבה רויטל הייתה חברה, מוכרז פרס ומענק לזכרה של הקומיקסאית שהייתה מוכרת תחת שם העט "נייבי בירד".

אבל נוכח המצב יש גם חדשות באמת טובות: בתקופה מורכבת במיוחד בזירה הבינלאומית בה מופעלים חרמות נגד מדינת ישראל, תחרות האנימציה הבינלאומית של אנימיקס הצליחה בניגוד לציפיות לקבל מאות הגשות מיוצרים מכל רחבי העולם, והשנה יוצג מבחר עשיר של סרטים בינלאומיים לצד מיטב היצירה הישראלית במגוון קטגוריות.

ויהיה גם מצחיק: אות יקיר הפסטיבל יוענק השנה לצמד ניר גרבר וגלי אדלבאום – המוכרים בשם "ניר וגלי". השניים, זוג בחיים וביצירה, הפכו בעשור האחרון לאחד הקולות המשפיעים והאהובים באנימציה הישראלית במסגרת אירוע הענקת הפרס ייערך חידון קאהוט רב משתתפים נושא פרסים שכולל את הפרטים הכי אזוטריים ומצחיקים מהסרטונים של ניר וגלי, בהשתתפות הקהל באולם. כמו כן, תיערך ההרצאה "ניר וגלי, איך התמסחרתם" על מאחורי הקלעים של תהליך יצירת פרסומות לרשת ולטלוויזיה, שילוב סטוריטלינג בעבודה מסחרית, כיצד הופכים בריף משעמם לתוכן ויראלי ואיך משתמשים בהומור ככלי להעברת מסרים.

עוד כמה אירועים שכדאי לסמן: "הפעם הגזמתם" – פודקאסט לייב: הפודקאסט הידוע לשמצה מבית הפודיום בהגשת רחלי רוטנר אריאל ויסמן מגיע לפסטיבל אנימיקס והפעם באמת בלי צנזורה. האורח יהיה הקומיקסאי, הקריקטוריסט והמאייר אורי פינק וזה כנראה ייגמר בבכי; "משגע פילים" – ספיישל קצרים מפוקס על בעל החיים היבשתי הגדול בעולם; "טבע האדם" – מקבץ של שמונה סרטים קצרים ומגוונים קשר בין האדם לעולם שסביבו; "הצבעים שבפנים" – הקרנת סרטה החדש של הבמאית נאוקו ימאדה שנחשבת לאחת היוצרות הבולטות באנימה העכשווית, בזכות סגנונה החזותי הרגיש והחיבור בין מוזיקה וצבע לרגש.

• ❤ תרבות
• פסטיבל אנימיקס
• אנימציה
• אנימה
• קומיקס

לפני בערך שנה, ממש בתחילת מערכת היחסים שלנו, בת הזוג שלי ניסתה לשכנע אותי לראות איתה אנימה. היא מאד אוהבת את תחום האנימות והמנגות היפני, אבל אני תמיד נרתעתי ממנו. אין לי בעיה עם סרטים של סטודיו ג'יבלי, אבל זה קצת כמו להכריז שאתה אוהב מוזיקה מזרחית, וכששואלים אותך מה בדיוק, תענה "זוהר". בסוף הסכמתי לראות איתה, אבל לא לפני שהצהרתי: "אני אראה איתך נארוטו, אבל בחיים לא אראה איתך וואן פיס". היא הסתכלה עליי במבט מוזר, ואמרה "לא, אני גם בחיים לא אראה וואן פיס".

היא לא הבן אדם היחיד שאמר לי את זה. המון אנשים שצופים באנימות שונות ומגוונות אמרו לי שהם בחיים לא יצפו ב-"וואן פיס", כי עם 1,074 פרקים נכון להיום, זה כבר מאוחר מדי להצטרף. יש לי המון סיבות לא לאהוב אנימה, אבל המרכזית היא שזאת פשוט מחויבות גדולה מדי. כשמדובר בסרטים זה עוד סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. אבל בסדרות, הקרב הכי פשוט יכול להיות פרקים שלמים, לפעמים חצי עונה. סיבה נוספת שהרחיקה אותי מהז'אנר היא הפאנבייס. כל הכנסים והקוספליי והאהבה האינסופית לכל הסדרות האלה גורמות לי לקרינג' בלתי נשלט. אני מכבד את כל מי שאוהב לעשות את החרא הזה – לכו על זה, תעשו מה שאתם אוהבים – אבל זה מרגיש לי כמו קרינג'פסט נוראי. אז מה נטפליקס עשו? גרמו לי לראות "וואן פיס", כמובן.

הסיפור של "וואן פיס" עוקב אחר מונקי די לופי, פיראט שהוא גם איש גומי אשר יוצא למסע מטורף בעקבות אוצר אגדי בשם "וואן פיס", שיהפוך אותו למלך הפיראטים. בעקרון נשמע פשוט, אבל העניין הוא שסדרת האנימה (שמבוססת על מנגה באותו השם) התחילה ב-1999, ולא הסתיימה מאז. "וואן פיס" היא "היפים והאמיצים" של סדרות האנימה, והמונה עדיין רץ. כדי להשלים את כל הפרקים תצטרכו לתת מחייכם שבעה עשר ימים לפחות, וזה ללא הפסקות וללא שינה (מה שכנראה אומר, פיפי בבקבוק). מעריצים מכל העולם מחזיקים את הסדרה בחיים, אבל צריך לייצר מעריצים חדשים איכשהו.

היו לא מעט ניסיונות לעשות עיבודי לייב אקשן לסדרות אנימה מצליחות. אנשים לרוב זוכרים את "דרגון בול: אבולוציה" (2009), ואת "איירבנדר: אווטאר: כשף האוויר האחרון" (2010) – אבל שוכחים ניסיונות אחרים כמו "הרוח במעטפת" (2017), "מחברת המוות" (2017) או הכישלון הנוראי של נטפליקס, "קאובוי ביבופ" (2021). הסיבה שהן לא הצליחו היא לא רק הביצוע הנוראי, אלא גם העובדה שלא כל פרנצ'ייז דורש עיבודי לייב-אקשן. אם אנשים ראו את זה כבר בגרסת המקור, ועוד מבוצע יותר טוב, אין צורך בגרסה החדשה. העניין עם "וואן פיס" הוא שדווקא כאן, יש צורך בגרסה חדשה, כי קשה יותר למשוך צופים חדשים למותג שהעלילה שלו רצה כבר כמעט עשרים וחמש שנים.

לפני שניגשתי לצפייה בגרסאת הלייב אקשן, הבנתי שאין מנוס ואני חייב לצפות לפחות קצת ב-"וואן פיס", רק כדי להבין את הלך הרוח מול הגרסה החדשה של נטפליקס. למרבה ההפתעה, נהניתי יותר מהסדרה של נטפליקס מאשר מהמקור. יוצרי הגרסה הזו, סטיבן מיידה ומאט אוונס, מראים המון כבוד לגרסת המקור, גם אם הם לא נצמדים לכל קו עלילה. זה בא לידי ביטוי בזוויות צילום מעניינות שמזכירות מאד את האנימה, אפקטים ויזואליים שנשארים נאמנים לסגנון המקורי, ובעיקר עבודת השחקנים. יש המון ניואנסים שהשחקנים אספו מהאנימציה, כמו החיוך של לופי על פניו של השחקן איניאקי גודוי, או האופן שבו מאקניו מצליח לשחזר את המבט של זורו, או אפילו הבכי של מורגן דייביס בתפקיד קובי – וכל דבר כזה מאפיין את הדמות בדרך שלא נראתה קודם בעיבודים האמריקאים.

עם זאת, למרות הכבוד הרב שהם רוכשים לו, צוות היוצרים היה גם אמיץ מספיק כדי לחתוך המון שומן עודף. המון קרבות עם מיני-בוסים מיותרים וכל מיני פילרים שנועדו למשוך זמן מסך ירדו בעריכה, ואולי המעריצים הוותיקים יחשבו שמורידים יותר מדי, אבל בעיניי הורידו בדיוק כמה שצריך. קלישאות מסוימות שרדו איכשהו את שלב העריכה, במיוחד בדיאלוגים שלפעמים מרגישים דרמטיים מדי, אבל בכל זאת, זה גם חלק מהקסם באנימה. זה גם יכול להיות תירוץ יותר מדי טוב, ולכן כדאי ליוצרים להיזהר עם להשתמש בו יתר על המידה. זה סבבה לתרץ כמה אפקטים פחות מוצלחים או כמה דיאלוגים מטופשים עד כדי גיחוך בניסיון להיצמד למקור, אבל אם למדנו משהו מהסרט "הפלאש", הוא שיש גבול לכמה אפשר לתרץ אפקטים בינוניים ומטה כ-"בחירה אמנותית".

האם "וואן פיס" – גרסת המקור – תרוויח דם צופים טרי בעקבות החידוש? אני מאמין שכן, במיוחד עכשיו כשיתחילו באינטרנט ההשוואות בין האנימה ללייב-אקשן. בסופו של דבר סאגה שנמשכה באנימה שמונה פרקים הייתה מהנה יותר כשהיא קוצרה לשניים. הגרסה של נטפליקס לפעמים קצת מוזרה, לפעמים קצת קיטשית, לפעמים קצת מטופשת – אבל אם הסתקרנתם מהפרנצ'ייז ולא רציתם להתחייב לאלף פרקים, זאת בהחלט הדרך הנכונה. זה גם מאד משמח לראות את נטפליקס מפיקה לקחים, במיוחד כשזה עם סדרת האנימה היחידה שכן צריכה עיבוד אמריקאי, גם אם הוא לא מושלם.
"וואן פיס",עונה ראשונה זמינה בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• אנימה