>> דןדן כהן (למה שלא תעקבו) הוא רקדן בולט באנסמבל בת שבע מאז 2024, בוגר מגמת המחול בתיכון עירוני א' לאמנויות, ובימים אלה הוא נערך לסבב ההופעות החדש של האנסמבל, דקהדאנס 2025 – יצירה שיצר אוהד נהרין בשנת 2000 לציון עשור לעבודתו בבת שבע, וכלל בה עשרה קטעים מגוף היצירה שיצר עד אז ללהקה. מאז, מדי עונה, שב נהרין לדקהדאנס ומציג עיבודים משתנים לקטעים אייקוניים מיצירותיו לצד קטעים מתוך יצירות חדשות.אתם רוצים להיות שם.

1. הקריה

אי של מציאות מקבילה באמצע תל אביב. מדשאות רחבות, בניינים גבוהים, דגלים, מנחת מסוקים. יש בי חיבה בלתי מוסברת לקריה. כנראה שזה קשור בכך שלא כל אחד יכול להיכנס אליה, בסודיות שעוטפת אותה ובכמות השעות שביליתי בה. בשנתיים שאחרי סיום התיכון שירתתי בקריה תחת תקן של רקדן מצטיין. איתי ביחידה שירתו עוד כמה רקדנים מצטיינים. במהלך היום היינו רוקדים במסגרות שונות כדוגמת אנסמבל בת שבע, הבלט הישראלי, המסלול להכשרת רקדנים בתל אביב, ובערב עולים על מדים ומגיעים לבסיס למשמרת בין שש לעשר בלילה.

מבלי להתכוון יצרנו לנו ברית. קבינט רקדנים. ידענו שאנחנו בסך הכל מתארחים בעולם מקביל לכמה שעות ביום ושאנחנו שומרים אחד על השניה. באחת המשמרות המפקדת שלי שלחה אותי לאפסנאות להחליף את הנעליים הקרועות שלי. הגעתי, פתחתי את הדלת ואמרתי – "היי, כאן זה מחסן התלבושות?". נראלי שמשהו בי רצה לחשוף בפניהם שכל מה שאנחנו עושים כאן זה בסך הכל משחק תפקידים. כבר יותר משנה שאני משוחרר ועדיין מדי פעם עולים בי געגועים לנסיעת קורקינט מהירה על מדים מסוזן דלל לקריה.

2. המטבח של טלו

אוכל מהסוג שבא לך לחזור שוב ושוב. פשוט טעים על אמת. ומשביע. ומייצר געגוע בריא. טלו ורוני אברמוביץ', ששתיהן אחיות שגם מאוד דומות אחת לשנייה עד שקשה להבחין – מה שמייצר חווית אירוח כמעט פרפורמטיבית בפני עצמה. רוב הלקוחות לוקחים את האוכל לחימום עצמי בבית אבל האמיצים נשארים לשבת במעט השולחנות שיש בחוץ, לרוב חולקים שולחן עם אדם זר. בהתחלה מבהיל אבל אחרי פעמיים זה ממכר. אני סקרן מי האדם הבא שאשב מולו בזמן שאוכל לחמנייה עם בשר מפורק, מיונז וחמוצים עם סלט גזר ליד ומים קרים, שאגב מוגשים בקנקנים שאני ממש אוהב (בכללי קנקנים זה אחד החשובים).
וייסבורג 17 תל אביב (צהלה)

3. שוק הפשפשים

אמא שלי, נועה, היא המעריצה מספר אחת של שוק הפשפשים. ואני מעריץ מספר אחת שלה. אז על פי "כלל המעבר", גם אני משום מה נהנה להתיישב על הרצפה החמה ביפו לצד ערימת בגדים ישנים ולחפש בה זהב. ובכלל – בגדים, כסף, גוף, חומר, גובה… משהו בשוק הפשפשים מרגיש נכון.

4. בריכת "מים רבים"

בשנה החולפת התמודדתי עם פציעת גב שבעקבותיה צללתי למסע שיקום וחיזוק שכלל בעיקר פיזיותרפיה ואימוני כוח. החלק האהוב עליי במסע החזרה לריקוד באנסמבל בת שבע, היה טיפולי הידרותרפיה בבריכת "מים רבים". הטמפרטורה הגבוה של המיםֿ, האדים שיוצאים, הביטול החלקי של כוח הכבידה. הצוות האדיב בבריכה. בטיפול הראשון שחתה לידי אישה מבוגרת במשך כמעט חצי שעה, שחייה מרשימה. בשלב מסוים היא התקדמה לכיוון היציאה מהבריכה וחיכתה שם. כעבור כמה דקות הגיע בחור ועזר לה לצאת מהמים עם כיסא מיוחד. רק באותן הרגע הבנתי שהיא משותקת מהאגן ומטה.
מויאל 15 תל אביב (צהלה)

5. נחלת בנימין

באופן מוזר אני מאוד נהנה מהליכת ערב בליווי אוזניות בנחלת בנימין. משהו בהמון הלא -תל אביבי שכמעט וכמו פולש לעיר לאזור הספציפי הזה בשעות הספציפיות האלה ביום. אני הולך שם ומרגיש כמו בסרט. התאורה תומכת והסאונדטרק שאני מרכיב לעצמי באוזניות גם. שם אגב גם הייתה הנשיקה הראשונה שלי, עם בחור חמוד והזוי וכנה שיומיים אחר כך ביקש בעדינות שאוריד את הזקן כדי "לא לזכור מדי שאני גבר כשאנחנו ביחד". ככה שנחלת בנימין בשבילי זה המקום להתבלבל.

>> המקום בו התרבות האלקטרונית נושמת בין אנרגיה לרוגע // העיר של שגיא זהבי
>> המקום לחגוג בו את החיים מול השקיעה // העיר של אוליבייה פחיירה נטר

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

הייתי שמח אם השלטים של ״מותר ואסור לחנות״ היו יותר פשוטים וברורים. כל כך הרבה צבעים ומספרים וסימנים והנחיות. לפני השלט? אחרי השלט? מעליו? מצדדיו? לא מבין מה הבעיה פשוט לצייר וי ירוק או איקס אדום על החניה עצמה וככה נדע לעד?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לפני כשלושה חודשים צפיתי בהצגה בשם "בראשית בא רע" שכתב וביים מעין אבן והועלתה על ידי סטודנטים לתיאטרון שנה ג׳ בניסן נתיב. ההצגה עוקבת אחרי חברת "בראשית" – חברה האמונה על בריאת עולמות. אלוהים מהווה את הדמות הראשית והוא מוצג כאחד מיני בוראים רבים. עוד בהצגה נמצאים אמא של אלוהים, אשתו, מנהל החברה בה אלוהים עובד, השטן ובעלה. עצם הרעיון לבנות שכבה נוספת מעל לאלוהים תפס אותי חזק מאוד. נשארתי עם רגעים חזקים שמתארחים אצלי בראש באופן עיקש מאז. באחד הקטעים אמא של אלוהים מאכילה אותו בשניצל שהיא חותכת לו לחתיכות קטנות בעזרת הידיים בלבד, בקטע אחר מתגלה שבמרחב הזה שבו ההצגה מתרחשת נהוג לקיים סקס זרתות. במקביל למתרחש על הבמה, בשורה האחרונה של האולם ישב מעין וניגן בלייב מוזיקה מקורית שלו על פסנתר. הכתיבה, הבימוי, הביצוע, זה הזיז בי משהו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
את הסרט״לילות קיץ״ של אוהד מילשטייןראיתי כבר חמש פעמים. תמיד לבד, תמיד באמצע הלילה ותמיד חושך מוחלט מסביב. כל כך הרבה דברים תפסו אותי בו. האפשרות לדבר בלחישה – כמה שזה משכנע. כמה שזה מגרה לנסות גם. המוזיקה של ויוואלדי, הסאונד בכלל. הקצב של הסרט. יחסים בין אב לבן. תספורת. מקורות מים. ריקוד. "מה זה זמן? אתה יודע מה זמן עלוה? – דבר שכל הזמן חולף, חולף לידינו. כמו רוח".

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני בעד לתרום לגופי אומנות, ובפרט מחול,ולקנות כרטיסים להופעות. אני חושב שאחת מהפעולות המרכזיות שאנחנו אחראיים עליהן כאנשי אומנות ובפרט כרקדנים היא למצוא "צורות" לרעיונות הבסיסיים ביותר שהעולם יושב עליהם. כשאני אומר צורות אני מתכוון לא רק לצורות קוויות אלא גם לצורות התנהגות, צורות תקשורת, קואורדינצית חיים. חופש, זמינות, יופי, נדיבות, גרוב, כניעה, שקט, הקשבה, האפשרות להשתנות. לכל המושגים המופשטים האלה ולעוד רבים יש כל מיני צורות שבהן הם מתקיימים באופן ממשי. בגוף הפרטי הפיזי, וגם בגוף הזה שנקרא מדינה. אנחנו עוסקים בזה במובן הפיזי באופן יומיומי בשיעורי גאגא (שפת התנועה שפיתח אוהד נהרין). זה רלוונטי כיוון שרוב מוחלט של הארגונים והעמותות שפועלים במרחב היום נוגעים באופן עקיף בדיוק בנקודות האלו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל מי שלקחו ולוקחים חלק במאבק של משפחות החטופים.

מה יהיה?
יהיה מעניין! יכול להיות שיהיה גם רע וגם טוב ביחד מעורבבים. תמיד יהיה אפשר לעשות על זה סרט. ניתוב הכאב. מניח שהפערים בין החיים עצמם ובין האומנות ימשיכו להצטמצם. זה יעשה טוב לכל. מקווה שנראה יותר מחסני תלבושות ופחות אפסנאות. מתפלל שההדים הכואבים מהמלחמה יניעו אותנו לחשוף באומץ את כל מה שיש בו חיים.

• העיר שלי
• אנסמבל בת שבע
• שוק הפשפשים
• צהלה
• בריכות בתל אביב
• נחלת בנימין
• בסיס הקריה
• חניה בתל אביב

ד"רליאוראביצור היא רקדנית, מורה, אוצרת וחוקרת בתחום המחול, שלקחה חלק בהקמת בית הספר של להקת מחול בת־שבע, והחל מ-2022 גם מנהלת אמנותית את הלהקה. בימים אלו היא מתכוננת להופעות הראשונות של העונה החדשה למופע "וירוס של אוהד נהרין", בביצוע אנסמבל בת שבע (26.9-30.9, כאשר ישנם עוד תאריכים בהמשך), שרצה כבר כמעט 25 שנים, ואם עוד לא ראיתם – אתם באמת חייבים (לפרטים ורכישת כרטיסים. בסרטון: הביצוע מהופעות הבכורה בשנת 2001).

1. שדרות ירושלים

אני מתגוררת בסמיכות לשדרות ירושלים כעשרים שנה, עוברת בין דירות לאורכן. הן מלאות בלכלוך ובאלימות, אבל גם בפנים מחייכות, במטעמים ובתחושת שייכות. יש בהן ערבית ועברית, ולרגעים אפשר לדמיין את מה שהיה יכול להיות בארץ הזו כולה, אם רק היה שלום. יש לי זיקה בלתי מוסברת לפה. השדרה היא מעין השתקפות של מערכת היחסים שלי עם החיים בישראל: מקום אינטנסיבי, רווי חיכוך, מסוכסך. אני שונאת אותו וגם אוהבת אותו. פה אני בבית.

2. סוזן דלל

נווה מדבר שתכנן בגאונות שלמה אהרונסון, עם פכפוכי מים וצל מתוק של עצי הדר. קולות מוזיקה בוקעים מחלונות מוקשתים, רקדניות ורקדנים מזיעים מתהלכים בשבילים, ילדים קטנים נהנים מהאפשרות לרוץ בחופשיות מבלי לפחד מגלגלים. אני מרגישה בת מזל בכל פעם שאני מגיעה לעבודה.
יחיאלי 5, תל אביב

3. בית הספר הפתוח הדמוקרטי

הבת שלנו החלה את שנתה החמישית בבית הספר הפתוח הדמוקרטי ביפו. במציאות המחרידה שבה שר החינוך מוביל רפורמה אנטי-דמוקרטית במטרה לחזק את הזהות היהודית של התלמידים, אני חייבת לתת מקום של כבוד למוסד פדגוגי שדוגל בשוויון זכויות, ומחנך ילדים לחשיבה ביקורתית וליברלית.
נועם 8, תל אביב

4. פארק המסילה

לא בדקתי, אבל אני מניחה שפארק המסילה מככב בטור הזה (הערת המערכת:בהחלט!). כיפואית הוא שינה את חיי העירוניים, ואני אוהבת את כל התחנות שהוא מציע לי בדרך כמו: עוגת גזר בקפה אליפלט, גלידת שקדים וקינמון בקסטה, פיצה אנשובי בתדר, שעועית ירוקה ברומנו, נגרוני מהברז בנואיבה והרשימה מתמשכת.

5. הרכבת הקלה

בתור הלכנית נטולת רכב, כל מה שברדיוס נעים לצעידה במזג האוויר הלבנטיני הוא הממלכה שלי. הרכבת הקלה שמתחת לביתי הרחיבה את גבולות הממלכה, ופינות חדשות בעיר הפכו ללוויין של השכונה. כל זאת עם מזגן משובח ותדירות כמעט מצוינת. הלוואי שהיתה פועלת גם בשבת.

>>מסעדה נדירה ומקום קדוש לשירים שלא שמענו. העיר של חיים שמש
>>בלאדי מריה ובועה שמרגישה כמו בריחה לחו"ל. העיר של שרונה ברגר

מקום לא אהוב בעיר

אזורים נטולי צל ובמיוחד מעברי חצייה שצריך להמתין בהם לרמזור שממאן להתחלף לירוק.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
זה אולי לא עומד בדיוק בהגדרה של ״אירוע תרבות״, אבל עבורי אלו הרגעים בשבוע שהראש מסתדר והלב נפתח: כשאני עולה לסטודיו לשהות עם הרקדנים בחזרות. הם עסוקים ביצירה ובמחקר. מדייקים איכויות, מלאי קשב ונוכחות. בקרוב האנסמבל יעלה עם ההופעות הראשונות לעונה – וירוס האייקונית של אוהד נהרין. שלכל אורכה גם הצופים נדרשים לקשב ונוכחות מוגברים. מתחילתה ועד סופה יש טקסט שמבוסס על המחזה ״העלבת הקהל״ מאת פטר הנדקה, ובאמצעותו ההווה מוטח שוב ושוב בקהל. העבודה הזו לא מאפשרת להתמסר להתענגות פשוטה מהגוף הרוקד ומהקומפוזיציה היפה – יש גם רגעים כאלו, אבל הם נחווים מבעד לתזכורת בלתי פוסקת לבחינה עצמית. תמיד רלוונטי כאן, ועתה אולי יותר מתמיד.

איזו יצירה נתנה לך כח, תקווה, או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט "ימים מושלמים" של וים ונדרס. מאז שצפיתי בו, מספיק לי מבט רך אל עבר צמרת של עץ כדי להרגיש את כל הרגשות הגדולים ולראות את כל היופי. להיזכר להתכוון לטוב ולראוי, ולהאמין שיגיעו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בימים אלו?
יש יותר מדי עוולות שזקוקות למענה אקוטי והרבה ארגונים שעושים עבודת קודש. קשה לבחור. אבל אם יש דרך אחת שאני באמת מאמינה בה כדי לדמיין עתיד אחר, היא שותפות יהודית-ערבית. לכן ממש השבוע סופסוף הצטרפתי לתנועת ״עומדים ביחד״. המטרה של התנועה, כפי שמנוסחת באתר, היא "פשוטה ומאתגרת: לבנות רוב חדש בחברה בישראל, שיתמוך בשלום, בשוויון ובצדק חברתי וסביבתי״. אמן.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לא רק תל אביביות, צריך להרים לכל מי שמתעקשות ומתעקשים שיהיה פה אחרת. להפסיק את המלחמה האיומה, להחזיר את החטופים, להחליף את הממשלה, לפעול למען חלשים ומוחלשים. בקיצור, לכל מי שלא מוכנה לקבל את המציאות הקיימת ופועלת כדי לשנות אותה.

מה יהיה?
הרבה יותר גרוע ואז שוב טוב.

• העיר שלי
• אנסמבל בת שבע
• להקת בת שבע
• שדרות ירושלים
• סוזן דלל
• פארק המסילה
• הרכבת הקלה
• הצללה

עילאיה שליט היא רקדנית יוצרת ילידת 1980, ובוגרת מגמת מחול בביה"ס לאומנויות ע"ש "תלמה ילין", שרקדה לאורך השנים באנסמבל "בת שבע", קבוצת המחול נעה דר, אצל יסמין גודר ואצל רננה רז. יחד עם רז ייסדה שליט את שיטת התנועה "בוגי ווגי" – סדנאות שיעורי תנועה יצירתית וייחודית לגיל הרך. את ה"בוגי ווגי" היא פיתחה מתוך חיבור לאמהות, לאמנות ולתשוקה ליצור חוג בו כל ילד וילדה יכולים לנוע בדרכם, לבטא את עולמם הפנימי, להתחזק ולפרוח. היא גם למדה פסיכולוגיה וטיפול בתנועה לתואר שני, ומטפלת במרפאת מבוגרים בשלוותה ובקליניקה פרטית בתל אביב. השנה היא גם משתתפת בפרויקט 48 במסגרת בת שבע מארחת, כך שהיא כנראה לא בקטע של לשבת ולנוח.

1. גינת דובנוב

המקום שבו כולנו גדלנו. עוד כשהייתה שם רק ערימת חול פשוטה. חגגנו ימי הולדת, ואני זוכרת את אבא שלי עומד עם הפנייטה, וצוחק. היום כשאני מביטה על הפינה ההיא בגינה אני יודעת שהוא מסתכל עליה מהשמיים – שומר על הזיכרון הזה איתנו. ועכשיו אנחנו גרים ממש מעל הגינה. כל תקופת המלחמה התפללנו בלב שיישמר לה השקט.

2. תולעת ספרים

גן עדן למטפלות.ים. ב־15 השנים האחרונות אני קוראת כמעט רק ספרות מקצועית, ותולעת ספרים בשבילי היא כמו חנות ממתקים – מלאה באוצרות לראש וללב. מעבר לזה, היא גם הפכה לבית חם למפגשי הבוגי שלנו. כבר יותר מעשור שאנחנו נפגשות שם, יושבות, חושבות, וחולמות יחד את הבוגי ווגי.
מלכי ישראל 9 תל אביב

3. פארק הירקון

רגע של חיים. בכל פעם שאני פוגשת את הנחל במהלך הריצה, זה רגע שממלא לי את הגוף והנפש. אח שלי צוחק שאני כל כך טבועה בעיר, שהנחל הזה מרגיש לי כמו טבע פראי. אבל אני יודעת שכל מי שרץ.ה בפארק מבין.ה בדיוק למה אני מתכוונת – זה הרגע הזה, המזוקק, שבו החיים מורגשים בעור ובלב.

4. סוזן דלל

אני מרגישה שגדלתי שם, ולכן אני גם אוהבת וגם שונאת את המקום הזה. כל כך הרבה הופעות, חזרות, משברים ורגעים שאי אפשר לשכוח. אני זוכרת במיוחד רגע אחד, כשעזבתי את האנסמבל והייתי די אבודה. במקרה פגשתי את רננה ברחבה שבין סטודיו A ל־B. היא עצרה אותי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה משפט שנשאר איתי עד היום, כמו מצפן: "עילאיה, בטוח תמצאי את הדרך. יש לך מקום בעולם המחול. קצת זמן – וזה יקרה." ומאז, רננה תמיד יודעת לומר את המילים הנכונות. כמו מגדלור.
יחיאלי 5, תל אביב

5. שוק לוינסקי

הלב הספרדי שלי בעיר. זה אחד המקומות האהובים עליי בתל אביב. אני באה ממשפחה ספרדית, ואלברט עם המרציפנים תמיד היה גולת הכותרת – חגיגה של טעם וזיכרון.כל ביקור באברמנטו של סימה ברחוב דה פיג'וטו 8 הוא מסע בזמן – ריחות, טעמים, זיכרונות של פפו ונונה.

6. זמנהוף פינת קינג ג׳ורג׳

הדייט הראשון שלי עם דןדן. פעם היה שם בית קפה בשם "ג׳ורג׳יה", בתחילת המילניום. לדייט הראשון שלנו איחרתי 40 דקות – לא היו טלפונים, והלב שלי רק דפק. לא ידעתי מה גרוע יותר: אם הוא כבר הלך, או הבושה הנוראית שאיחרתי כל כך. אבל הוא חיכה. ישבנו בג׳ורג׳יה, והשיחה הייתה מפתיעה באינטימיות שלה. כשקמנו, דןדן אמר "ביי" והלך. פשוט ככה. נשארתי תקועה במקום, לא מאמינה. הוא אמור היה לחזור. הוא חייב לחזור. הוא צריך לנשק אותי, איזה מפגר. וברגע האחרון, לפני שפניתי ללכת – הוא חזר. וזו הייתה… אחת הנשיקות.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

תל אביב מעודדת עצמאות של ילדים. הם מתנהלים בעיר מהר מאוד – באוטובוסים, בהליכה רגלית, בין חברים, בגינות ובמגרשי הכדורגל. עצמאות מביאה איתה גם התמודדות, וזה חלק מהעניין. אבל כשאני חושבת על הדרך שהילדים שלי יצטרכו לעשות לבית הספר "ביכורים", אני פשוט מתבאסת. זה פשוט יותר מדי. מעברי חציה מסוכנים, חניונים עמוסים שהמכוניות בהם זולגות למדרכות דווקא בשעות הכי עמוסות של היום, עבודות רכבת קלה, תמ״א בכל פינה – הדרך לבית הספר נראית כמו מסלול מכשולים. זה כמעט בלתי נתפס שעיר כל כך מתקדמת לא מצליחה למצוא פתרון פשוט, בטוח והגיוני לילדים שרק רוצים להגיע בבוקר לבית הספר.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
VHS– רננה רז וניצן כהן,מופע שמאפשר לזיכרונות להפוך לנשימה חיה. דרך קטעי וידאו אישיים, נפתחת רשות להרגיש – כאב, אבל, קרבה, צחוק. תהליך שהוא גם אמנות וגם ריפוי;
Performing Love – רוני חדש,כמו שוט ישיר של אהבה ותשוקה. תנועה שמציתה חוויה גופנית ורגשית, חיה ובוערת, שאי אפשר להישאר אדיש אליה;
ההפגנות למען החטופים וסיום המלחמה,ויניקוט כתב על החוויה התרבותית כהמשכו של מרחב פוטנציאלי– כזו שחורגת מהקיום האישי. הכיכר היא בדיוק זה: מרחב מעבר שבו אני עומדת לבד, אבל אף פעם לא באמת לבד. מוקפת בא.נשים שמסרבים לוותר – על ערכים, על מוסר, על תקווה.

איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בחודשים האחרונים חזרתי והעמקתי בהרבה טקסטים מקצועיים, בעיקר סביב טראומה. הם היו לי לעוגן והציעו שפה וסדר בתוך הכאוס.אבל דווקא הספר שנגע בי באמת היה "השמיים שבתוכי" של אתי הילסום.ספר מלא תשוקה, כנות מחוספסת ואנושיות נדירה.אחד הקטעים שנשאר איתי:״אולם נדמה לי שזו סכנה גדולה. נכון, מתרחשים דברים שהתבונה אינה יכולה לתפוס אותם, ושתמול שלשום עוד נחשבו כבלתי אפשריים, אבל אולי יש באדם כוחות אחרים מלבד התבונה, שלפנים לא ידענו אותם ושיש לאל ידם לרדת לעומקה של התדהמה הזו? אני מאמינה שקיים באדם כוח מיוחד לכל התרחשות, המאפשר לו לעכל אותה״.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מלבד העבודה עם הבוגי ווגי, אני מטפלת בקליניקה פרטית בתל אביב ובבית החולים שלוותה.בשלוותה המצב מורכב: כוח האדם מצומצם מאוד, מתקנים חסרים, והשכר נמוך ומבייש.יש רשימות המתנה ארוכות, ואנשי המקצוע במקום הם מהמובילים, החכמים, היצירתיים והמסורים שיש. הלב שלנו נמצא במקום הנכון – אבל אנחנו הולכים ונשחקים.למרות כל זאת, אני שמחה להגיע לשלוותה, כי זה צוות יוצא דופן. אני מאוד אוהבת ומעריכה את המטופלים.ות שלי. יש המון רעיונות לקידום, אבל לצערי, כבר זמן רב שאנחנו צועדים מול רוח חזקה מאוד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כולנו! כולנו עובדים בטרוף, מנסים להחזיק משפחה ושכר דירה, בתוך טילים מאיראן, מלחמה בתוך מלחמה, בתוך אימה.חטופים, הפקרות, מיסים ותשלומים שנעלמים לכל מקום חוץ מחינוך הילדים שלנו, מהרווחה, מהתרבות, וכמוני כנציגת המגזר הציבורי, גם משם.ואז ברחוב אני פוגשת נשים יפהפיות, לבושות מדהים, רוכבות, הולכות, תמיד סוחבות משהו.אני מסתכלת עליכן, וזה גם אסתטי, גם נותן כוח, וגם מחבר אותי לעיר הזו – למרקם האנושי, האינטליגנטי והערכי שעדיין כאן.

מה יהיה?
יש בי תקווה, לא אופטימיות.כשרואים את הסטטיסטיקות, זה מבהיל. וכשמביטים על ההנהגה – זה אפילו מבהיל יותר.בבוגי יש שיעורים על נפילות. רננה ואני רואות את הנפילה לא רק כסיכון, אלא גם כהזדמנות לחוסן – להבנה עמוקה שלפעמים הדברים פשוט לא בשליטתנו.אבל אנחנו כן יכולות ללמוד איך ליפול נכון, איך לקום ולמצוא את הכוח להמשיך.אין ספק שהנפילה כואבת – ואנחנו לא יודעות עד מתי היא תימשך.בימים אלה, אני בעיקר מסתמכת על קבלה רדיקלית: זה קורה עכשיו, ואני לא שולטת בזה. מה שכן בשליטה היא הדרך שבה אני מתמודדת עם העננים האפלים שמסביב.אני בוחרת להאמין שגם הם יעברו, ויחשפו מאחוריהם את מה שתמיד היה שם – השמיים הכחולים.והשמיים האלו הם אנחנו.

• העיר שלי
• ריקוד
• רקדנית
• אנסמבל בת שבע
• סוזן דלאל

>> רועי אסף הוא משחקני הקולנוע העסוקים והמוערכים בישראל, זוכה שני פרסי אופיר לשחקן ראשי ("המשגיחים", "ארץ פצועה"), והיה מועמד גם לשלישי על "מופע טוטאל", סרט בכורה בבימויו ובכיכובו שמהדהד את קבוצת הקברט הסאטירית "בורדל טוטאל" עימה פעל בתל אביב בעשור הקודם. "מופע טוטאל" הוא סרט וירטואוזי, מרגש ועתיר מעוף וחזון, הואיוקרן בסינמטק החל מהערב ולאורך הסופ"ש כולו,ואם אתם אוהבים קולנוע ישראלי מדובר בצפייה חובה.

>> סיור סודי למקרר הפרחים ונוף נעלם בפלורנטין // העיר של מרינה פוזנר
>> קוקטייל בר משנות ה-50 וחוף להתמלא בו. העיר של לארה סנואו

1. נילוס

הבר במורד אלנבי שכבר הפך למוסד תרבות בעיר. משהו באווירה שם, באנשים המיוחדים הפוקדים אותו, גורם להרגיש כאילו אתה חי בזמנים אחרים, בארץ אחרת. האוכל מצוין, העובדים והעובדות המקסימים שנבחרו בקפידה כאילו לוהקו לסרט של פליני. אבל מעל הכל, מורן אלון, ה"מאדאם" של הבר המיוחד הזה, שהוא מעין בבואה של אישיותה הכובשת ושרק בשבילה שווה לבקר שם. ממש מתחשק לומר: היאורה תשליכונו…
אלנבי 33

2. קולנוע יפו

בר-קולנוע צעיר עם שני אולמות קולנוע אינטימיים וגם חצר קסומה, שמחזיר לקולנוע את הסומק ללחיים. המבנה היפואי העתיק מלא אווירה ומקרינים בו סרטים עם דרינק ופופקורן ליד. הרפרטואר עשיר מאוד ומכיל קלאסיקות וסרטי איכות, לצד סרטי קאלט שוברי קופות. הצוות כולו צעיר ואדיב ומלא אהבה לחיים ולקולנוע. תענוג גדול לראות שם סרט או סתם להעביר ערב בכיף באווירה מגניבה.
מרזוק ועזר 14

3. סטודיו למשחק ניסן נתיב

החלום הגדול של מי שרוצה להיות שחקנ.ית, קיבל במציאות את האפשרות להתגשם במוסד המפואר הזה שבעצמו נראה כמו חלום. המבנה מיוחד ומעוצב לעילא, שוכן באחד המקומות הטרנדיים בעיר, בסמוך לשוק הפשפשים ביפו. החללים בתוכו מעוררי השראה, אולמות התיאטרון נהדרים ומבטיחים חווית צפייה מענגת. צוות הנהלה מעולה, מורים שכל אחד מהם הוא השראה גדולה ותלמידים איכותיים שנבחרים במיון קפדני ביותר, יוצרים יחד בכל שנה תיאטרון מקורי, איכותי וחדשני.
נועם 5

4. פיקוק

בר הפיקוק תמיד היה עבורי יותר מסתם מקום לשתות ולאכול – הוא היה חלק מהדרך שלי כשחקן צעיר, והוא עדיין בית חם לכל מי שחי ונושם אמנות. תמיד אוכל לראות שם איזה שחקן/נית מפוצצת אדרנלין של אחרי הצגה, מסביב מתנהלות שיחות על הצגות, אודישנים וחיים על הבמה, ובכלל זה לא סתם בר – זה חלל יצירתי, מקום שבו רעיונות נולדים ושיתופי פעולה מתחילים. עם השנים חזרתי שוב ושוב, לפעמים כדי לפגוש חברים, לפעמים רק כדי לשבת בפינה עם כוס יין ולספוג את האווירה. הפיקוק נשאר עבורי מרחב של השראה, חיבור ולוקיישן מושלם להרים כוסית אחרי הקרנה בסינמטק או הצגה בהבימה/הקאמרי.
מרמורק 14

5. הרכבת הקלה

להרגיש קצת אירופה בלב תל אביב. ברכבת הקלה אתה יושב מוקף באנשים מכל הסוגים – סטודנט מנומנם עם אוזניות, אישה מבוגרת עם שקיות שוק, נערים שצוחקים ביניהם בשקט שלא ממש עובד. כולם יחד בקרון שנע באלגנטיות בין התחנות. כשמסתכלים מהחלון רואים את תל אביב זזה מולך – שדרות ירושלים, נווה צדק, אלנבי, קרליבך, שדרות יהודית – שמות שעד לא מזמן היו רק חלק מנתיבי ההליכה שלי ועכשיו הם עצירות בתחנה, נקודות חיבור בתוך עיר שתמיד בתנועה. תענוג.

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית.יש צורך להרחיב? לא נראה לי. יש צורך להחריב.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"עבודה אחרונה" של אוהד נהרין ולהקת בת שבע הצעירה.פעמיים צפיתי ב"בעבודה אחרונה" וסיכוי גדול שזאת לא הפעם האחרונה… הדימויים החזקים ביצירה המפעימה הזאת נחרטים עמוק בלב. זאת יצירה מסעירה כמו דהרת סוסים פראיים בלב מדבר. כל-כך סוער וכל-כך שקט בו בזמן. היכולת של אוהד נהרין לבטא רגשות, רעיונות, תפיסות חברתיות וגם פוליטיות באמצעות דימויים פיזיים עוצרי נשימה, היא מעוררת השתאות. הביצוע של להקת בת שבע הצעירה הוא פנומנלי. הם מחויבים ומתמסרים כל כולם על הבמה ומעניקים חוויה בלתי נשכחת. גם בצפייה שניה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
האלבום החדש והמעולה של ערן צור, ממקם אותו בפסגת היצירה הישראלית. הסיפור הטרגי מאחוריו רק מעצים את החוויה וגורם עוד יותר להעריך את היוצר הנפלא הזה, שהצליח מכאב כל-כך גדול ליצור את אחד האלבומים היפים שנוצרו פה. ערן ידוע ביכולת הגבוהה שלו לכתוב טקסטים רבי משמעות וגם לא לוותר על אופן הגייתם, מה שהפך אולי לסמל הכי מוכר שלו. השירים מקוריים, מורכבים, עם דימויים חזקים מאוד, אבל מאוד ברורים ונגישים וזה הישג אדיר. העיבודים המוזיקליים סוחפים ומרגשים מאד ומביאים את היצירה של צור לשיא חדש בקריירה העשירה שלו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עמית אפטה.במאי צעיר ומלא כשרון וחזון שיוצר תיאטרון מקורי ונועז. ההצגות שביים עמית בתיאטרון הקאמרי מביאות רוח חדשה וצעירה לתיאטרון הישראלי. אלו התבססו על מחזות מקוריים ולאחרונה גם ביים מחזמר מצליח מברודווי בהפקה מרשימה מאד. העבודה שלו מאופיינת במקוריות ותעוזה תוך שמירה על איכות גבוהה מאד של הפקה, והיא פונה בעיקר לצעירים. זה אולי האתגר הגדול ביותר של התיאטרון הישראלי, למשוך צעירים לתיאטרון מבלי לוותר על המורכבות והאיכות ועמית עומד בזה בגאון.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כמובן לארגונים שתומכים במשפחות החטופים. אני לא יכול לחשוב על משהו יותר חשוב ודחוף בימים האלו מהשבתם הביתה של כל החטופים. אין לנו באמת זכות קיום פה, והקיום פה יאבד מערכו, כל עוד הם לא חוזרים.

מה יהיה?
עלינו לדאוג שיהיה פה יותר טוב. העתיד שלנו פה תלוי בהחלטות ופעולות שנעשה. הייאוש הוא מסוכן, כמו עשב שוטה שחייבים לעקור ברגע שמתחיל לבצבץ על פני האדמה. מוכרח להיות פה טוב יותר, וזה בידיים שלנו.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• רועי אסף
• נילוס
• פיקוק
• קולנוע יפו
• הרכבת הקלה
• ניסן נתיב
• ערן צור
• אנסמבל בת שבע

כנרת רוזנבלום היא יועצת ארגונית, סופרת ושותפה-מייסדת בעמוד האינסטגרם המוערך@Creativity_For_Democracy. ספרה השני, "בני טובים",יצא בימים אלה בהוצאת "כתר". אנחנו ממליצים.

>> העיר של יפעת קלדרון: מקום לעמוד בו כל יום ומקום שמרפא את הנפש

1. כיכר אתרים

כבר חמש שנים עברו מאז עקרתי מלב העיר אל הצפון הישן, ברחוב קטן ליד הים, ועדיין אני לא מרגישה פה בבית. עוד לא מצאתי את הקפה שלי ואין לי מכולת להשאיר בה מפתח למישהו. עם זאת, די מהר הפסקתי לפחד מכיכר אתרים, המבוך המוזר והמצחין משנות השבעים.

למעשה, למדתי לאהוב אותה. זאת הנקודה היחידה שבה העיר מתחברת לים, השקיעות ממנה שוות מיליונים, היא המקום היחיד שיכול לשכן בכפיפה אחת משרד אדריכלים עתיר זכויות, מלון עם שטיחים שזקוקים לחפיפה ואוסף אמנות מרשים, מכוני קרוספיט וחנות גלשנים, סטודיו של אמבטיות קרח ואת האיש שכנראה גר שם באחד המחסנים ובחלוק אמבטיה חוצה את הרחבה עד למעקה שבשוליה, נשען עליו בנחת, וצופה אל האופק כמו מהבלקון הפרטי שלו.

הסיפור מאחורי הכיכר, מצדדיה ומלפניה, יכול – וצריך – לפרנס סדרת מתח שלמה וכל הכבוד והיקר מגיעים לדדי הברפלד, שבאומץ והתמדה הצליח למנוע או לפחות לעכב, בינתיים, את הגזילה של המרחב היקר הזה מהציבור ומכירתו בנזיד עדשים לידיים פרטיות. מאז התושבים לקחו אותה לידיים, היא כבר לא מסריחה משתן ונעשתה מקום שנעים לעבור בו ואפילו לשהות בו.

2. השמורה

בעצם, בלי ששמתי לב, גדלה לי לאחרונה חתיכה של שכונה. "השמורה" בגורדון 30 היא בועה נעימה של תנועה, של עניין ושל השראה. יש בה שיעורים של שירה וסדנאות של כתיבה, מפגשים של ליבוד וסריגה, בניית קלימבות ורקיחת קוקדמות. אל תשאלו אותי, יש לכם גוגל בשביל זה. אבל זה לא באמת משנה, כי האחיות אילנה פריאנטה ורינה לורבר קזנסקי יודעות מה טוב ובמיוחד מה טוב בשבילנו.

כשהן הקימו את המקום המתוק הזה, שיש בו ספרים וצמחים, אור רך וחצר מאווררת ומיטב המורים והמדריכים לשלל דברים, הן עדיין לא ידעו כמה נצטרך שישמרו עלינו. מתחילת המלחמה אני מתרגלת שם יוגה עם חברתי, נוהר רז-פוגל, מורה ליוגה מאסכולת ג'יוואמוקטי, ועם קבוצה נעימה במיוחד, שלפעמים חשה בחסרוני. כשמישהו מברר איך זה שלא רואים אותך, כנראה שיש לך שכונה (תשכחו מזה, אין יותר מקום בשיעורים של נוהר, לכו על הקוקדמה!).גורדון 30

3. הכניסה לים בין שובר פרישמן ושובר בוגרשוב

הדרך הכי טובה מהלוקרים אל מעבר למזח עוברת בחוף פרישמן. הקבועים בשולחן הקבועים מאירי פנים, המצילים בעדנו ומפלס קרקעית הים יורד באופן מתון ותכליתי מקו החוף ועד המקום שבו אין ברירה אלא להכניס את הראש.

מעבר לשובר, מחכה גן עדן זמני. בימים כתיקונם, או לפחות בזרמים כתיקונם, אנחנו שוחים מהשובר שמאלה, כלומר דרומה. שניים או שלושה שוברים, בנחת. כשיש נחת. בדרך חזרה, במרווח שבין השובר של בוגרשוב לשובר של פרישמן, כשפתאום זרמים קרים בכמה מעלות מרעידים לרגע את הגוף, זה הזמן להחליט: אם ממשיכים ישר ובאותו קצב, במקביל לשובר של פרישמן מבחוץ, כלומר לכיוון עומק הים, וחוזרים כלעומת שבאנו, או שחותכים פנימה. שם, מימין לשובר של פרישמן, מתקיים בין הסלעים ספארי דגים שוקק ומגוון, קצת מפחיד לפעמים אבל מושך. יחד איתנו מתבוננים בדגים גם השחפים או קורמורנים, מסיבותיהם שלהם. זה אמנם לא כל כך ספורטיבי מצידנו, אבל הרבה יותר מדיטטיבי.

4. רחובקפלן

או הבימה. או שער בגין. או כיכר דיזנגוף. או כיכר החטופים. הרברט סמואל מול השגרירות האמריקאית. רחבת ההסתדרות. מול הכנסת, לפעמים. תלוי מתי שואלים. וצריך לשאול. אין שום מקום אחר חשוב יותר להיות בו עכשיו. אין אנשים טובים יותר מאלה לעמוד לצידם, לצעוד איתם, כתף אל כתף, בדרך הארוכה הזאת, החשובה הזאת.

אלנבי פינת גאולה

כבר בקושי יש אלנבי, ועוד הרבה שנים הוא יהיה בעיקר חפירות וגדרות. אבל עדיין, כשמגיעים לפינה של אלנבי עם רחוב גאולה זוכים במבט הכי יפה לים. לפעמים, השמש שוקעת ממש שם. אם מחליקים את כל הרחוב, במורדו, הים ממלא חלקים גדולים והולכים של שדה הראייה ואפשר להרגיע קצת את העצבים.

מקום לא אהוב בעיר

חוף הים. לא כי הוא לא נהדר,אלא כי אנחנו לא שומרים עליו מספיק. רצועת החוף התל אביבית והטיילת שלאורכה הן מקור של אושר, אוויר, יופי וחופש, אבל הן מגיעות עם מיליון הערות אזהרה: שעות הפעילות של סוכות ההצלה לא קרובות בכלל לשעות הפעילות של הרוחצים, כל גשם שוטף נגמר בזיהום כללי כי טרם נמצא פתרון טוב יותר מהזרמת הנגר העילי לים (ואף אחד לא מחפש ברצינות), סוף סוף יש מקלחות חמות בחלק מהחופים (אפילו בפרישמן!) אבל הן והשירותים כמעט תמיד מטונפים. ואני כבר לא מדברת על המיקרופלסטיק, המדוזות ותופעות האקלים האחרות שחורגות משטח השיפוט שלנו.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"ניכוס" של הילל קוגן ושל רקדני אנסמבל בת שבע, היא יצירה מרוממת רוח, מחרוזת סוערת של פרודיה, חיקוי או השאלה של סגנונות ריקוד משלל איזורי זמן ומרחב והקשרים תרבותיים. אני לא מכירה הרבה עבודות מחול שהקהל מתפוצץ בהן מצחוק, בזמן שהוא מתמוגג גם מהיופי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"נורי" של שלומי שבן סוחף ומערבל לי את הבטן ואת הלב, ביופיו, בכוח ובכנות שלו. יחד עם העולם האמיתי והמשוגע (והמשוגע בהרבה מאז נכתבו המילים), השיר מציע לי את ה"אני שומר עליך ואתה שומר עלי". אני יודעת שזאת אשליה, לא יותר, אבל היא נעימה לי לרגע. שומרת עלי לרגע.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בימים הקשים האלה, הדוקרניים והכבדים כדאי לתעל אנרגיות כדי לעדן ולשכך קצת את היומיום. הלוואי שכולנו נתנדב להיות קצת יותר נחמדים ואדיבים בחדר המדרגות, בכביש, לנותני השירות. בטח ברשתות. העולם זקוק לרכות. אני זקוקה לה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני עפר לרגליהן של המפגינות הקבועות של שער בגין, ערב-ערב ב-18:30: עינב, אביגיל, דנה, נעה, יעל, חגית, ענת, ועוד לא מעט נשים וכמה גברים שלקחו על עצמם לא לתת לחטופים להישכח, לא להניח להם להפוך להיות נזק אגבי ולא להשאיר את המשפחות שלהם לעמוד לבד בכאבן. זה עניין של חיים ומוות.

מה יהיה?
יהיה בסדר, אני מקווה בכל לבי, אבל זה ייקח המון זמן, יגבה מאיתנו מחירים כבדים ויעשה אותנו אנשים אחרים. וגם זה לא יקרה אם לא נילחם על זה.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• כיכר אתרים
• חוף פרישמן
• רחוב קפלן
• רחוב אלנבי
• אנסמבל בת שבע
• שלומי שבן