האם אני חושש לתרבות? לא. אני ליטרלי עובד כרגע על סדרה לתאגיד, אבל שלומה לא היה יותר מובטח כשלפיד היה בשלטון. אני חושש לפרנסה שלי, אבל זה המצב בו הקריירה שלי נמצאת בו כבר יותר משלושים שנה. אי ביטחון הוא תנאי בסיסי ליצירה, וקשיים רק מתדלקים אותה. אנחנו נשרוד.

כל הזדמנות לעסוק בתרבות עברית תמיד משמחת אותי. רשימת היצירות המטרגרות שגיבשתי מעלה שני דברים פשוטים: אי אפשר להגיד על היצירות האלה שהן עוכרות ישראל, כי הן נוצרו מאהבת המקום, אהבת אנשיו וכבוד עצום למורשת אותה הן ממשיכות. וגם, העגלה שלנו, מר בן גוריון, רחוקה מלהיות ריקה.

איך להיות יהודי עכשיו // טיים אאוט סופ"ש
>>אם השאלה היא איך להיות יהודי עכשיו, אזהתשובה נמצאת בתל אביב
>> מיהו (הכי) יהודי? דירוג הדמויות הכי יהודיות בתולדות הטלוויזיה
>> כן, אנחנו שולטים בהוליווד: הסרטים הכי יהודיים של השנים האחרונות
>> מהו הומור יהודי? אחת מהתשובות מתחבאת אצל טאיקה וואיטיטי
>> היהדות הטעימה שלנו: מסע אל אוצרות הקולינריה של בני ברק

"נמרוד" / יצחק דנצינגר

לא עם יהודי, אלא עם עברי שמחובר למקום הזה עוד לפני שהוא גילה את אלוהים. יצחק דנצינגר פיסל באבן חול אדומה את דמות הבסיס לאמנות עברית, מושפע בעליל מהפיסול באיזור הסהר הפורה ומציע שבמקום לחפש זהות בחרסים ומגילות, אולי אנחנו צריכים לחפש אותה אצל הפריזי, היבוסי, המדייני וכל שאר החבר'ה שהיו פה לפני שיהושע בן נון החליט לבוא לבקר. גם בעליל פסל ומסכה, גם לא נימול, עורר התנגדות כבר בשנות הארבעים, ועכשיו נמצא במרכז תצוגת הקבע של מוזיאון ישראל. פותח ראוי לרשימה.

"מה אכפת לציפור"/ חנוך לווין

הצדיק בסדום, הראשון ששלף כרטיס אדום, הנבואה שעד היום מסרבים להקשיב לה. ברור ש"אבי היקר כשתעמוד על קברי", השיר שבו הקהל של הקאמרי דרש את הפסקת ההצגה, נמצא כאן (וזה "מלכת אמבטיה", לא האמבטיה), אבל הנקודה החביבה עליי לעצור בה בכל קריאה היא מערכון עונש המוות מתוך הרוויו "קטשופ": "כחבלן ותיק, פחדן ואכזרי אני מרשה לעצמי לומר שגורם ההרתעה הוא אחד הנימוקים החשובים בעד הטלת עונש המוות, ואני עצמי, לאחר ביצוע גזר-הדין, אירתע מלעשות מעשי טרור נוספים".

"אור פרא" / יונה וולך

קול באישה ערווה לא היה עלבון בשביל יונה וולך אלא אתגר. בספר שהפך אותה מנסיכת כפר אונו לנושא הלוהט בשיחות סלון בשנות השמונים, וולך לוקחת את המושכות אליה ומגישה רשימת תביעות למי שרוצה לבוא לשכב אותה. ולא נשכח את "תותים" שלקח רבים מאיתנו, לרבות כותב שורות אלו, למסע ראשון בין מגדרים. ואת "תפילין", שתקע טריז בין יונה וולך למשוררת החרדית זלדה – עוד משוררת שבדרכה, גם אם ממניעים שונים, סירבה לשתוק.

"נסים ונפלאות" / לאה גולדברג

הו כן, ברור שאישה חסרת ילדים שהיא "דודה של שום איש" לא תעבור בעולם בו אדם שאינו מממש את פוטנציאל ולדנותו הוא חוטא. אבל מה שידליק אור אדום בפיסת השלמות הזו בתחום ספרות ילדים היא העובדה שתל אביב מופיעה בספר כמו תל אביב – פתוחה, זורמת, מוכנה לקבל כל אחד גם בן עניים, גם דודה של שום איש וגם קוף.

"בעיקר על אהבה" / מאיר שלו

ברור שבהתחלה רצית למקם כאן את 'תנ"ך עכשיו' ולתת לו תעודת הוקרה על הוזזת הגבינה המשמעותית ביותר, אבל דפדוף מטפורי בספרייה שלי החזיר אותי לפסקה הנהדרת בספר ההרצאות הראשון של שלו, בו הוא מדבר על הנשים היפות בתנ"ך ומצר על כך ששום פרט ויזואלי אינו נתרם למען הקוראים על אסתר המלכה או שרה אימנו, בעוד שעמודים רבים ומשמימים משמשים לתיאור דקדקני של כלי הפולחן במקדש. בסופו של דבר, אומר שלו, מראן של נשות התנ"ך הוא תעלומה שממשיכה להעסיק אותנו, בעוד שמחתות המזבח מעניינות רק את רפי השכל שמעוניינים להקים את המקדש השלישי. כמה שורות מספיקות לשלו כדי לחלץ שתי אמיתות מוחצות – יד על הלב התנ"ך לא כזה ספר טוב, ומותר להגיד שחלקים ממנו הם די שטויות. הסבטקסט של כל עונות היהודים באים, רק מגיע מהר לפואנטה.

"לאן נעלם דניאל וקס?" / אברהם הפנר

סרט שקשה לדמיין את ישראל בלעדיו, אפילו שבזמן אמת ראו אותו פחות מעשרת אלפים איש. טענה ניצחת ונצחית בעד קרן הקולנוע. שנת 1972, מלחמת יום כיפור מחכה מעבר לפינה. על פתיליות בכל הארץ מתבשל בשיכונים המהפך, והאשכנזים עסוקים בעצמם. אברהם הפנר מוציא את ליאור ייני כיהודי שנגזר עליו כנראה לנצח להיות נודד, למסע חייו בארץ שאיבדה את הלהט שיצר אותה לטובת שיעמום של שגרה. אם תרצו, נציג של כבוד לז'אנר האשכנזים הבוכים לצד "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז ו-"זכרון דברים" של שבתאי (גילוי נאות: מעטים הדברים שיעוררו בי יותר בחילה מההאשטג הגזעני "מה אשכנזי בעיניך"), ואם ממש תתעקשו, החצי השני של הצגת הגבר הישראלי כלוזר ב-72, שמשלים את "מציצים". הארץ בכל מקרה לא שווה כמו שפעם עשינו ממנה. כוסאמק וקס.

"רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ'…" / ישעיהו ליבוביץ

ישעיהו אמר בכמה הזדמנויות שהוא מצטער שלא השכיל להשתמש בביטוי פחות מעורר שאט נפש מ"יהודו-נאצים", אבל זה רק התירוץ לפסול את ליבוביץ', לא הסיבה. ליבוביץ' מעמיק, מקשה, מתעקש לברר כל סוגיה לפרטיה לפני שהוא מחליט. אתם יודעים, כמו שיהודי אמור לעשות כשהוא נתקל בטקסט. מעט מוזר שפילוסוף מואשם בפלספנות, אבל בדיוק עבור החוששים יצא הלקט הכה מועיל של חלופות מכתבים שניהל ליבוביץ עם כל מי שפנה אליו בשאלה – פוליטיקאים ואנשי תרבות כמו אנשים מן השורה. רעיון לא פחות איקונוקלסטי ממתן פרשנות אלטרנטיבית של התנ"ך הוא התייחסות לתנ"ך כאל ספר שחשיבותו היחידה היא הדרכה באשר לעבודת האלוהים. כל שימוש אחר שלו – ספר הגות, מסמך היסטורי, קוד מוסרי או ספר שירה – מיותר לגמרי. וגם בתור ספר שירה, נותן ליבוביץ' מייק דרופ, זה לא פושקין.

החצר האחורית

יענקלה רוטבליט נתן את הרגל לשחרור ירושלים, ואת הלב לשחרור שלנו. כמעט חצי מאה אחרי שהוא יוצא בקריאה לשיר לשלום ולא למלחמות, דווקא אחרי הניצחון הכי גדול של ישראל (כך לפחות חשבנו פעם), הוא משתף כוחות עם קאדר צעיר כדי להוציא את האלבום הכי לא צולע שאפשר לדמיין. רצף שירים מנצח שבאמצעו – הקינה שבה רוטבליט מדהד את "התשמע קולי" לזמר באמת נוגה שנגמר במצב ששוכב על הגב. ואיזה כבוד הוא הביא לכולנו. אם נמרוד פתח את הרשימה כאיזה שהוא אות לכך שלחשוב מחוץ ואפילו נגד הקופסה הוא הדרך להיכנס למועדון המאוד צפוף של תרבות עברית, החצר האחורית מראה שגם ללא תמיכה ממוסדת, יצירה מקורית וחדשה תצבור את הקהל שלא ייתן לה לגווע.

"כל השירים עד כה" / דליה רביקוביץ

ענת גוב זכרה לברכה אמרה בזמנה על הסכם אוסלו זכרו עוד יותר לברכה, כי רק נשים באמת יכולות לרצות שלום, מכיוון שרק נשיאת ילד תשעה חודשים גורמת להעריך את החיים. וולך וגולדברג לא היו אימהות, אבל דליה רביקוביץ אכן ריחמה מלוא הרחם וגילתה אמפתיה אימהית גם למי שהוצגו לנו בתקשורת (שמאלנית, מיין תוכעס) כמחבלים. האוסף הזה רחוק ספר אחד מלכלול את כל יצירתה של המשוררת שנלקחה מאיתנו מוקדם מדי, אבל מספיק להדהד את זעמה (המאופק, בכל זאת דליה רביקוביץ) על התהומות שישראל התדרדרה אליהם במלחמת לבנון:
"כמה ילדים יש לכם?
כמה ילדים היו לכם?
קשה לשמור במצב כזה על ילדים"

"אבל למה אין ערבים שכותבים שירים על משפחת פוגל?!". לא יודע שאין, לא בדקתי – אבל מצד שני אני לא זה שטוען שיהודים יותר מוסריים.

"יורים ובוכים" / החמישייה הקאמרית

צה"ל שהיה בקום המדינה, צבא הגיבורים שנולדים מהים והולכים בשדות, היה כור היתוך ב"התגנבות יחידים", ומקום בו גברים יכולים לעבור סוף שבוע אבוד ב"גבעת חלפון", מגיע לתחנה סופית במערכון שכתב אתגר קרת לדב נבון בדובון מול שי אביבי במדים מקופלי שרוול -והוא שמראה את מה שהצבא היה בשביל כולנו: פאזה מיותרת באמצע החיים שלא מועילה לאף אחד, והכי פחות לביטחון המדינה. המערכון גדוש בשורות מחץ: "תיזהר עם הדוגמאות חייל, השבת שלך כבר בסכנה", "מי הביא כזה לטח לגולני", וכמובן התגובה האולטימטיבית לחיילים הבוכים בכותל, "(פחח) צנחנים". אבל כמו אצל החמישיה, אין פאנץ', והמערכון מסתיים בדב נבון קורס ומתמוטט לבדו לחלוטין תחת משקל הצער שלו.

ואחד שלכאורה לא צריך לדאוג, אבל לגמרי כן: "אורח נטה ללון" / ש"י עגנון

וידוי אישי, כשהתבקשתי לערוך רשימה זאת, אמרתי שאני לא מרגיש בנוח לדרג יצירות, ושאני בטח לא מוכן ליצור רשימה בלי עגנון. נראה דווקא שמקומו של עגנון בקאנון מובטח, לא משנה מי יהיה בשלטון. ירושלמי דתי, שמרן, שמאוד שמח על כיבוש יהודה ושומרון. אבל בואו לא נטעה. כשמירי רגב התמנתה לשרת תרבות, היה לה מאוד חשוב להגיד שלא קראה צ'כוב. זה כשלעצמו לגיטימי, אבל לא לגיטימי לשרת תרבות לנפנף בגאווה בכך שהיא *לא* קראה משהו. כמו ש"לא ראיתי ואני לא מתכוון לראות" לא הייתה בעיני דעה קבילה על פוקסטרוט. בורות אינה דבר להשוויץ בו. וזו הסיבה שמקומו של עגנון, כדרך סעיפים אחרים ברשימה הזו, גם בסכנה. עגנון היה מעמיק, פרטן, לא דיבר במשפטים שקל להדפיס על סטיקרים. יותר מדי אשכנזי, יותר מדי תובעני, או במילות התקופה – חופר. ומה עם פרס הנובל? גם לרבין היה. לא הרשים

• ❤ תרבות
• יהדות
• עברית
• לאה גולדברג
• החמישייה הקאמרית
• דליה רביקוביץ'
• החצר האחורית
• מאיר שלו
• חנוך לוין
• אריק שגב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 930 // השאלה היהודית

• Facebook
• Twitter
• Email

"מיטב השיר – כזבו", כך אומר הביטוי, ואף פעם לא היה ברור לי מה זה אומר. למה שמיטב השיר יהיה השקר שבו? אם כבר, מיטב השיר זה היכן שהוא הכי יפה, לא?

אבל השבוע שמעתי את האלבום החדש של בוב דילן, ופתאום הבנתי. אלבום שמרני, יש שיגידו, שבו הוא עושה קאברים לשירים אמריקאים נצחיים, אבל אני לעומת זאת, שיושב וכותב במרפסת בשכונה דרום תל אביבית שהפעם האחרונה שהליכוד לא לקח כאן את הבחירות היתה כשבן גוריון נתן לכולם בתים לגור בהם, ומחכה בשלווה כפוית קלונקס לבוא המיני־חמסין של פברואר – 28 מעלות, מבטיחים, והבטחות צריך לקיים – אני, ברשותכם, אקרא לו אלבום מלנכולי, וענוג, ויפהפה, ובעיקר מפתיע: לעזאזל איתו, עם בוב, עדיין מפתיע, אחרי כל השנים הללו!

לא כל כך בעצם הבחירה בשירים כאלה, אלא באיך שהוא שר אותם: עולה טיפה לפני שצריך לעלות, יורד טיפה אחרי שצריך לרדת, בורח הצדה כאשר ברור שצריך לחזור לנתיב המרכזי – כמו מדריך טיולים מהיר־צעד, שלוקח את קבוצת מטייליו בשבילים נסתרים, וכל פעם הולך טיפה מהר מדי, ומשאיר אותם לבד והם תוהים להיכן נעלם, והאם הוא יחזור להוביל אותם בבטחה,

ואני נזכר איך בילדותי, כשהייתי בן 14 בערך, מצאתי בספרייה את אוסף שיריה של דליה רביקוביץ', הספר הסגול הקטנטן והמרובע, ובפעם הראשונה שנתקלתי בה ובשיריה, ועוצמת היופי היממה אותי והתאהבתי בה כמו שרק ילד בן 14 יכול להתאהב, בדמיוני תכננתי לנו חיים משותפים ארוכים ומלאי רוך, ובמיוחד שבה את לבי השיר "גאנה", אחת מטעויות הדפוס המפורסמות ביותר בתולדות השירה העברית, כי שם השיר היה כמובן "גאווה", אבל אני לא ידעתי, ושעות על שעות ביליתי במיטה על הגב, בחושך, נרגש מעצם העובדה שיכול להיות דבר כזה: שיר שקוראים לו "גאנה" אבל שאין בו אף מלה על גאנה; שיר שמדבר על סלעים שנשברים, וגאווה, וכלב ים, אבל שמעליו מרחפת, כחידה שאין לה פתרון, המילה־ארץ־חוויה הזו ששמה "גאנה".

ואני זוכר שחשבתי: ככה אני רוצה לכתוב! ככה ממש! להגיד את הדברים הכי עדינים ומורכבים, אבל להשאיר פתח למסתורין אינסופי, ואז יום אחד קראתי בעיתון שדליה רביקוביץ' תופיע בפני תלמידים ב"עיר הנוער", מין אירוע תל אביבי חצי־מגעיל וחצי־מרגש שפעם היה נהוג לקיימו כל קיץ, והלכתי לשם ברגל, שעתיים בשמש השוקעת מיד אליהו ועד לגני התערוכה,

והייתי מהראשונים באוהל שבו דליה, כך קראתי לה בלבי, הייתה אמורה לדבר, ותפסתי מקום שלא יסתירו, והכנתי היטב היטב את השאלה שלי – אני זוכר אותה עד היום: "האם בגלל שקוראים לשיר 'גאנה' זה גורם לנו להרגיש שאנחנו לא מבינים את השיר בכלל, ואז הרבה יותר מתרגשים ממנו?" – הייתי בן 14, סלחו לי –

אבל אז היא הגיעה, כל כך יפה וחכמה ורכת דיבור שכאשר הגיע זמן השאלות לא הצלחתי לאזור אומץ ולהרים את היד, וטוב שכך, כי כבר אחרי חמש דקות נשאלה השאלה "כמה אנשים כבר שאלו אותך מה זה גאנה?", וכל הקהל פרץ בצחוק, כי כולם חוץ ממני ידעו היטב שזו טעות דפוס, ואני החוורתי ובלעתי רוק ולבי דפק ועולמי התהפך, אבל רק לרגע, כי תוך שנייה התחלתי לצחוק עם כולם בצביעות מעושה, הה הה, הטמבלים האלה שחושבים שזה "גאנה",

אבל אני חושב שצדקתי, אז, על המיטה, בכל אותן השעות שבהיתי בתקרה וחלמתי על גאנה, כי הצורך להסביר את הבלתי מוסבר, גרם לדמיון שלי להשתולל כמו שלא השתולל מעולם,

ואני חושב שאני גם מבין עכשיו את העניין הזה, עם כזבו של השיר. כי החלק "היפה" של השיר, הוא החלק שמפתה אותך, כמו מודעה על מבצע מוצלח במיוחד ליד הקופות בסופר. אבל זה דווקא החלק שאותו אתה לא מבין, דווקא השקר שבשיר, הוא שגורם לך לנסות להשלים את החסר, והוא המיטב שבו: לא הרגע שבו השיר בא אליך – הרגע שבו השיר מפשל, ולכן גורם לך להתאמץ ולבוא אליו.

אבל התחלתי בדילן, אז למה לדבר על מאמץ? תקשיבו לו עושה את "עלי שלכת" של איב מונטאן, ותגידו לי כמה מאמץ כבר צריך, בשביל להתחיל להצטער על כל החיים שחלפו להם מאז שבן גוריון נתן לנו דירות, ומה יצא מהדירות האלה, ומבן גוריון, ומאיתנו, בכלל.

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• דרום תל אביב
• בוב דילן
• דליה רביקוביץ'