ואיכשהו, שוב, מלחמה. הפחד באוויר, האזעקות, האתרעות וההגבלות של פיקוד העורף, מקומות הבילוי והתרבות שנסגרים, הכדורגל ששובק חיים. נראה שכמעט התרגלנו ללופ הזה. חיים מתמידים תחת תחושת חירום. השנים האחרונות הגבירו את המחנק הזה, אבל אם מסתכלים בפיכחון – גם בעבר תמיד היינו מדינה שמלחמות הן חלק מהחיים שלה.וחלק מההווי הלאומי, בכל מדינה, משתקף גם בתרבות ועוד יותר מזה, בהומור שלה. ההומור העברי תמיד עסק גם במלחמות שלנו וזה נכון לדורותיו, עוד לפני קום הטלוויזיה. מתיאטרון האוהל והחמאם וחנוך לוין – כולם עסקו, בדרך כזו או אחרת, במציאות הבעייתית שלנו.לרגל תחושת החירום שמכה בנו שוב, חזרנו אל עשרה מערכונים שניסו להסתכל על המלחמה מהצד המצחיק שלה. קלאסיקה ישראלית.

>> מלחמת תרבות: 9 סרטים איראנים משובחים שיש מה ללמוד מהם
>> עוד ניפגש: 9 מוסדות תרבות עצמאית שתל אביבים אוהבים במיוחד

הגשש החיוור // המכונית המגויסת

קשה להאמין, אבל המערכון הזה הוצג לראשונה ב-8 ביוני – תוך כדי מלחמת ששת הימים. אבל כמו שנראה תכף, בלא מעט מערכונים ברשימה זה יהיה הסיפור – לכתוב על האש תוך כדי שהיא דולקת. וזה היה המערכון הקלאסי שבו הגששים צחקו על זווית קטנה ומוזרה של המלחמה: המכוניות שגויסו לחזית, ולא נשאר מהן זכר. מערכון שבמידה מסוימת חזה גם את גבעת חלפון ואת כל ההומור הצה"לי שנבנה עליו – כשכל העם צבא, ורובנו לבשנו פעם מדים, גם ההומור שמגיע מהצבא קולע לכולם.

ניקוי ראש // הסכסוך היהודי-ערבי

ממשיכים קדימה אל תכנית הסאטירה שהקדימה את כולן. רוב המערכונים של "ניקוי ראש" (שעלתה בעקבות מלחמה גדולה אחרת – מלחמת יום כיפור) עסקו פחות בשכול ובכאב ויותר בעולם שאחרי המלחמה: הסיאוב של שלטון מפא"י, האלימות ובעיות נוספות שהטרידו את מנוחתם של הישראלים. אבל מדי פעם יצאה להם גם תובנה כזו, דרך מערכון קטן ונשכח, על הטבע ההזוי של האיזור הזה ועל שני עמים שלא מסוגלים לחיות ביחד בשום דרך.

זהו זה // הבאבא בובה

החרדות של היום הופכות לקומדיה של מחר. זה השיעור שמתקבל ברבים ממערכוני המלחמה האלה, בטח במה שנחשבת לתקופת השיא של "זהו זה": מלחמת המפרץ, שהכניסה אותה סופית לכל בית. זו הייתה התכנית שצחקה בזמן אמת על החרדה הישראלית המטורפת, מספריות הווידאו ועד האנשים שלא יודעים להפעיל את האזעקות. והיה גם את הבאבא בובה – שייצג את החרדה הזאת במלואה. דמות כאוטית ונוירוטית (בגילומו האדיר של מוני מושונוב) שקצת מזכירה את האולפנים של היום: הרבה אנשים שמחרטטים בביטחון בלי שמץ של מושג מה יהיה.

החמישיה הקאמרית // פרחים בקנה

לחמישיה הקאמרית היו לא מעט מערכונים שעסקו בצבא. יוצריה שיצאו ממלחמת לבנון ו"חרבנו להם על הראש" (כמו שאמר פעם רמי הויברגר ז"ל), רק חיפשו לצעוק את זה בכל דרך. ממערכונים מצחיקים דוגמת "מה שאני הכי שונא בצבא", ועד מערכונים כמו "לבנון" (זה קרה בגללי) או מלחמת יום כיפור (אם לא הירואי, לפחות קונטרוברסיאלי) – היא עסקה בצה"ל במקרים רבים, במלחמות ובפולחן המוות. אבל אני רציתי לבחור את הקטע הזה – שיר שעקרונית אמור להיות אופטימי. אבל תסתכלו טוב טוב בעיניים של מנשה נוי ותבינו את כל הטראומה שעוברת כאן מדור לדור.

החרצופים // סתיו

אמצע שנות התשעים, דור אחר של כאב – ומלחמה אחרת. "החרצופים" עלתה לאוויר דקה אחרי רצח רבין ועם תחילת הפיגועים הגדולים ששטפו את הרחובות. זו הייתה הטראומה, וככה ניסו להתמודד איתה – דרך הביצוע ל"שיר סתיו", שיר ישראלי ישן, במילים חדשות ובביצוע של הנשר. זה שאוכל את הפגרים של המוות המיותר, ושאף פעם לא חסרה לו עבודה. עד עצם היום הזה.

מ.ק. 22 // ימ"מ נגד סיירת מטכ"ל

עוד סדרה שבאה מהצבא, אבל לא ממש מהצד הקרבי שלו. "מ.ק. 22", קצת כמו שורה של יצירות שיבואו אחריה – מ"אפס ביחסי אנוש" ועד "המפקדת" או "שישו ושמחו", חגגה את צה"ל הלא הירואי, זה שנשאר מאחור, שעסוק הרבה יותר בעבודה משרדית אפורה, שנרקב באפסנאות כזו או אחרת. שוב ושוב הצליחו שם להכניס איזו בעיטונת להירואיקה הצה"לית הגדולה. למשל, בפרק העשירי והאחרון (לצערנו הרב), שבו סצנת ההשתלטות על האולפן של יאיר לפיד הופכת למלחמה פנימית ענקית בין הימ"מ לסיירת מטכ"ל. אולי גם עקיצה למלחמות הפנימיות שלנו, שמלוות אותנו עד היום.

מקום לדאגה // הגמד

"מקום לדאגה", שלפחות בעיניי היא היורשת החוקית של "החמישיה" בתור סאטירה כואבת ולאו דווקא מצחיקה – לא היתה ממש סאטירה לפרצוף. היא היתה הרבה יותר מופשטת ונונסנסית, וסיפרה את המציאות הכואבת בכלים קצת יותר אמנותיים. למשל, במערכון הזה – שבו היא לוקחת את המלחמה של הדור שלנו, הכיבוש בשטחים, ומגחיכה אותו עד כאב.

הפרלמנט // מלחמת עולם

גם "הפרלמנט", בניגוד לאמא המולידה שלה "ארץ נהדרת", לא תמיד התייחסה למציאות הישראלית במישרין. היא תמיד יצאה משם לעולמות הנונסנס – לקומדיה איכותית מאוד, אבל לא ממש סאטירית. ופתאום, בתוך כל אלה, נפל המערכון הזה. מערכון שהשתמש במטאפורת הספורט והכדורגל כדי להמחיש את החרדה הקיומית של המקום הזה. יש בו מלחמות עולם ושואה ברקע ואיום איראני – כל הטראומות רוקדות בתוך מערכון של דקה, שבסוף יוצא ממש מצחיק. אלה החיים שלנו.

היהודים באים // פתח ת'גדר

לצד היכולת שלה לצחוק על סיפורי התנ"ך, היכולת המדהימה הנוספת של "היהודים באים" היתה גם לספר וגם לתקוע סיכה בבלון של המיתולוגיה הישראלית. כמו בקטע הזה, שבו – בדרך מאוד מצחיקה, כיאה למערכון שמשלב את מעיין בלום, יניב ביטון ומוני מושונוב – נחשף המתכון לטראומת העל של מלחמת לבנון. הדרך שבה שרון ורפול השתמשו במנחם בגין על מנת להוביל אותו למטרה שלהם – מלחמה בכל מחיר. ורק בסוף, כשאתה אמור לצאת עם חיוך – הסכין מסתובבת, באשר לאחת המלחמות הכי טראגיות ומכעיסות שהיו כאן.

ארץ נהדרת // ונזכור (כמעט) את כולם

זה לכאורה לא מערכון מלחמה. אין בו חיילים משעשעים או חיילים בכלל. ובכל זאת, אודי כגן הביא כאן את הסיפור כולו. בתוך יום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא ניצל את המצב כדי לספר את הסיפור על אלה שמתים בחושך, לא בגבורה הזוהרת של היום הזה. אלה שמסיימים את חייהם אחרי שהשתחררו בגלל הטראומה שהם סוחבים וכולם מתעקשים לזלזל בה במקרה הטוב, או לנצל אותה לצרכיהם במקרה הרע. כתב האישום הכי חריף ש"ארץ נהדרת" הגישה – ושנעשה בדרך הכי כגנית. אותנטית, ישירה וכואבת עד דמעות.

• מלחמת איראן
• המסך
• קומדיה ישראלית
• קומדיה
• ארץ נהדרת
• היהודים באים
• מ.ק 22

>> נטלי מרכוס היא מהטובות שבתסריטאיותנו ובימאיותנו, יוצרת "היהודים באים", "צפוף" ו"הנחלה", תסריטאית ב"פאודה", "טהרן" ו"זהו זה" ובימאית בסדרות "צפוף", "לבד בבית" ועוד. מרכוס תקח חלק באירוע CoPro TV, הכנס הבינלאומי הראשון בישראל המוקדש כולו לתוכן טלוויזיוני מתוסרט. הכנס, שמאורגן על ידי עמותת קופרו במסגרת המהדורה ה-27 של שוק הקופרודוקציות הישראלי, יתקיים ביום חמישי הבא (29.5) בבית ציוני אמריקה.אתם רוצים להיות שם.

>> היכל שבו נרקמים חלומות וגן ילדים פלאי // העיר של מיכל ויץ
>> מרכז מסחרי מהסבנטיז וחופש לבחור // העיר של מיכל שרון

1. טיילת הפארק החופי // חוף תל ברוך

לכל תל אביבית יש את החוף שלה, ומאז שעברתי לצפון העיר גיליתי את חוף תל ברוך. באמצע שבוע הוא ריק לגמרי, בחלקו הדרומי יש לגונות קטנות שברגע שאני מתיישבת באחת אני לא קמה כמה שעות טובות, ולא מזמן פתחו אתהטיילת החדשה שממשיכה לחבר את קו החוף צפונה. השביל משתלב בטבע הפראי בלי להתערב בו, ובחלק הכי גבוה ישנה נקודת תצפית, שביום טוב רואים ממנה את כל החוף עד יפו. זה יפה ומנחם.

2. בית של סולידריות

הפרויקט המדהים של דניאל קנטור ועלמה בק, שהחל בחלוקת סלי מזון בימי הקורונה, הפך למתחם אקטיביסטי-תרבותי בבית רומנו. יש שם הופעות, הרצאות, הקרנות, היוצרים מופיעים בהתנדבות, וכל ההכנסות מהכרטיסים הולכות לתרומות. אם אתם יוצרים שמחפשים איפה לתרום ואתם לא מפחדים להביך את עצמכם מול קהל – לכו תשתתפו בדיבייט של דנה פרנק או בערב כשלונות של עמית חכמוב, ואם אתם רוצים לתרום ואוהבים לראות יוצרים מביכים את עצמם – תקנו כרטיסים. זה רווח נקי לכולם.
בית רומנו, דרך יפו 7

3. בר 51

הבר הפך כבר מזמן למוסד קולינרי תל אביבי שכולם מכירים, האוכל של מושיקו גמליאלי, האווירה, הצוות, פשוט הכי טובים בעיר. זה המקום שאני אביא אליו את האורחים השווים שלי מחו"ל, אבל גם את הילדים השווים שלי מהבית, וכ-ו-ל-ם יריבו על האניולוטי האחרון. הבר זה תמיד רעיון טוב. כמו פריז.

4. אוזריה

בשלוש מילים – הכרובית של אביבית. באחד הלוקיישנים האהובים עלי בעיר בשוק לוינסקי, אביבית פריאל אביחי מכינה אוכל כל כך טעים ומשמח. זה המקום לבוא אליו כשרוצים להיזכר שכיף פה. אני תמיד יוצאת משם שיכורה ומחויכת.
מטלון 44

5. תיאטרון הבית

התאטרון העצמאי ביפו, ששוכן בסטודיו של ניסן נתיב, הוא תזכורת לזה שאומנות זו שפה שאפשר לחדש בה כל הזמן, ולא צריך הרבה בשביל לעשות את זה. לאחרונה צפיתי שם בהצגה ״מוות קטן״ של מיטל רז ובמופע המחול Everything Must Go של דנה רוטנברג שהעיפו לי את המח והרחיבו שלי את הלב.

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית חדשה. החלום להחיות את קו 100 לקהיר התנפץ למפגע תברואתי וחברתי שחייבים לטפל בו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
שלומי שבן באופרה לכבוד 20 שנה לאלבום "עיר". אחרי שנתקפתי הלם ואז דיכאון בהכרה שעברו 20 שנה – ולא חודשיים – מאז שהייתי בת 20, נותרתי ללא מילים מהמופע המרהיב הזה שכולו שיר אהבה של משורר לעירו. בכיתי במונולוג "תודה וסליחה תל אביב" שהזכיר לי כמה הרגשתי תמיד בת מזל לגור פה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
האמת שאני בתקופה שכל יצירה חדשה טובה מעוררת בי תקווה, תזכורת לכך שבני אדם יכולים לעשות גם דברים יפים ומרוממי רוח, ואפילו בזמנים הכי קשים. למשל הסדרה "ילד רע" של דניאל חן, רון לשם ומשה מלכה שביימה הגר בן-אשר, הפגיזה בנטפליקס והחזירה לי את התקווה שסיפור טוב יכול לחצות גבולות, גם אם הוא מסופר בעברית. והספר החדש ״שיעורים בפיתוח קול״ של דורית רביניאן שהתענגתי על כל מילה בו. אם אפשר לכתוב ככה – יש תקווה למין האנושי.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מטה החטופים. זה הדבר הכי חשוב כרגע, להחזיר את החטופים. ולעצור את המלחמה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה להרים לחברתי מרב שפר שחזרה ממש הרגע ממגורים בפריז (העיר שהיא תמיד רעיון טוב), הישר אל קיץ מהביל ומלחמה בתל אביב. היא מוכרת בעיר בתור "במבינה", עושה הצגות, סדנאות צחוק ואימפרו, ואנחנו כל כך זקוקים לאנשים אינטילגנטים ומצחיקים. מזל שהיא חזרה לעשות פה את מה שהיא עושה.

מה יהיה?
אם יש משהו שלמדתי באלפי שעות צפייה בסרטים – זה לא רק שהטובים מנצחים בסוף, זה גם מה שהקהל בקולנוע רוצה שיקרה.

• העיר שלי
• היהודים באים
• טיילת הפארק החופי
• בר 51
• אוזריה
• בית של סולידריות
• תיאטרון הבית
• תחנה מרכזית תל אביב
• שלומי שבן

שמונים שנה עברו מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה, אבל השואה עדיין איתנו. חיה, נושמת, נמצאת בהווייה המרכזית שלנו.ובאופן מוזר ותמוה, באגף הסדרות של הטלוויזיה בישראל, השואה כמעט ולא קיימת. מתוך זכר השואה נוצרו יצירות דוקומנטריות נהדרות, סרטים גדולים וגם אלבום מופת – "אפר ואבק", של יהודה פוליקר ויעקב גלעד –אבל דווקא בטלוויזיה, המראה היומיומית של תת-המודע הקולקטיבי כביכול, היא מאוזכרת באופן נדיר ביותר.

>> דברים שרואים משם: כדי לראות סדרות על השואה צריך להגיע לחו"ל

אולי אלה הדורות שהתחלפו – הדור שהקים את המדינה ואת הטלוויזיה העדיף לשכוח ולבנות ישראליות חדשה ומנצחת; הדור שבא בעקבותיו העדיף את החיים היפים, האפוסים הגדולים ולוחמינו יפי הבלורית, ומבחינת הדור הנוכחי של היוצרים זאת היסטוריה שהעיסוק בה שייך לדורות הקודמים.אספנו כמה רגעים בולטים ונדירים שבהם הטלוויזיה שלנו בכל זאת נזכרה באירוע המעצב של ההווייה היהודית. לא נשכח, ברור.

"כל עוד בלבב" // המסע לפולין

אפשר אולי להבין למה התייחסויות ישירות לשואה כבר כמעט ואין, אבל גם סדרות שמתייחסות לנושא באופן עקיף נדירות בהחלט. למשל, המסע לפולין, חוויה מעצבת עבור דור שלם של צעירים ישראלים. "כל עוד בלבב", סדרה בת ארבעה פרקים של כאן חינוכית ששודרה סביב יום השואה לפני שלוש שנים, עושה בדיוק את זה ומספרת את סיפורה של כיתה בתיכון שיוצאת למסע השנתי בפולין וחווה תהליכים חברתיים – וגם רומן בין אחד הבנים לבין נערה אוקראינית, על כל המשמעויות של זה. ממחישה היטב את היחס לשואה של הדור הצעיר, כמו גם את הנוכחות שלה בחייו.

"זגורי אימפריה" // לא עומד בצפירה

כנראה הקטע הזכור ביותר בתולדות הסדרה של מאור זגורי, וגם כזה שחולל סערה גדולה. במרכז הקטע, אלברט (משה איבגי), אבי המשפחה, מסרב לעמוד בצפירת יום הזיכרון – על רקע היחס אליו ואל משפחתו. זה היה קטע מאוד לא פשוט (לדעתי האישית גם לא נכון), אבל הוא כן הבהיר את היחס הממסדי שהיה לשואה לאורך השנים. מה שאי אפשר היה לשדר בטלוויזיה בשנות השבעים והשישים, שודר ב"זגורי אימפריה" וניפץ טאבו שלא בטוח שחובה הייתה לנפץ. זה לא הפריע לסדרה להיות להיט עצום. אולי להפך.

"מדרסה" // הגרמנים באים

הדרמה הקומית היהודית-ערבית המעולה לנוער של כאן חינוכית ומכאן, בבימויו של גורי אלפי, היא עוד אחת מהסדרות שהצליחו – דווקא באיזורי הילדים והנוער – להתייחס לנושא השואה באופן עמוק ובוגר. בפרק "הגרמנים באים", משלחת של תלמידים גרמנים מגיעה לבית הספר הדו לשוני שעומד במרכז הסדרה. הסמטוכה הישראלית מוגשת במיטבה בסצנה שבה אחת הבנות מגרמניה מתנצלת על השואה בפני המשפחה שמארחת אותה, שמסתירה את העובדה שהיא בכלל משפחה ערבית כדי לא לאכזב את האורחת. מצחיק, עצוב ואומר כל מיני דברים על הזמן הזה.

"ארץ נהדרת" // מיסטר ריאליטי

לאורך שנותיה הצליחה "ארץ נהדרת" לגעת בשואה ובהדים שלה במספר הזדמנויות, בדרך כלל בסאטירה חריפה ומעוררות סערה, כדי להגיד משהו עמוק יותר על החברה הישראלית. השנה היתה 2011, ריאליטי היה הדבר החם ביותר בארץ ובעולם, ורבים רצו להיות מתמודדים ב"אח הגדול". אז הגיעה הדמות שגילם יובל סמו – מלהק ריאליטי חלקלק שמציע למועמדים (אנשים שבאמת חשבו שהם מגיעים לאודישן ריאליטי) פורמט חדש: יהודים גרים בהאנגרים, גרמנים במלון בוטיק, בשטח סגור שמעוצב כמחנה ריכוז – ואיפה אתם רוצים לחיות? כמיטב המסורת הסשה-ברון-כהנית, המועמדים לא ממש נבהלו מהמטאפורה הפסיכית שהוצבה בפניהם. חלקם אפילו קפצו על ההזדמנות להיות גרמנים. מערכון חזק שהיה ביטוי הולם של רוח התקופה.אין אותו ביוטיוב אבל אפשר לצפות בו כאן.

"החמישיה הקאמרית" // פלדרמאוס

גם כאן, השואה אמנם לא נוכחת באופן ישיר (והיו ל"חמישיה" התייחסויות ישירות יותר), אבל היא כל כך מרחפת ברקע שכמעט אפשר לשמוע את הצפירה. בלב המערכון הקלאסי, מופיעה האולימפיאדה בגרמניה, שם מתחרה הישראלי (דב נבון) קטן המידות, ומי שנחלץ לעזרתו הוא העסקן פלדרמאוס, שמעוניין לשפר את ההישגים של הישראלי דרך שימוש שיטתי בשואה כלפי המזניק הגרמני – כולל משפט המחץ "האבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינף?!". אתגר קרת באחד המערכונים הגדולים שלו, שעירב ספורט, רגשות אשם וטראומה לאומית.

"לא לפני הילדים" // יהודית

כנראה בדיחת השואה המוצלחת ביותר שנעשתה אי פעם, בוודאי בטלוויזיה הישראלית. תכנית המערכונים קצרת הימים ששודרה בערוץ 10 לא הולידה הרבה קלאסיקות – אך זו שלפניכם היא פנינה קומית בכיכובו של מאסטר ושמו עידן אלתרמן, שהצליח לקחת את הרגישויות היהודיות – ולעשות מהן קומדיה משובחת. לא נעשה ספוילרים אם לא ראיתם את המערכון (בהזדמנות זו, נקווה שהאינטרנט שלכם יחזור לכשירות אחרי שלא הצלחתם להתחבר בעשור האחרון), אבל זו היתה בלדה למוס שוקולד, לרוברט רדפורד וגם להוא שאין לומר את שמו, אתם יודעים.

"היהודים באים" // אייכמן והתליינים

לסדרה הסאטירית המבריקה של כאן 11 יש סדרה שלמה של מערכוני שואה, שמהווה ביחד את העיסוק הטלוויזיוני הרציני והמקיף ביותר בשואה בעשור האחרון לפחות. ומה שטוב בקומדיית שואה היא הדרך שבה היא מצליחה לקחת את הנושא הכי כבד – ולשחרר אותו. זה מה שעשה המערכון הנהדר הזה, שלקח את ההוצאה להורג של אדולף אייכמן (הפעם בגילומו המבריק של מוני מושונוב) – והוציא ממנה קומדיה וסיבה לחייך, כולל קצת הומור על החפיפניקיות הישראלית, ששרדה את השנים ונמשכת עד היום הזה. וסרמן, הדלת.

"מקום לדאגה" // ביטול השואה

כנראה שהסיבה מספר אחת לכך שבטלוויזיה הישראלית נמנעים מהעיסוק בשואה, היא שטלוויזיית מיינסטרים רק רוצה לעשות גוד-טיים ומתקשה להנגיש את החומרים הקשים שהעיסוק בנושא מביא איתו באופן שיהיה נוח לעיכול בין הפרסומות. לא מפתיע שאת העבודה הכי אמיצה וטובה עושים מחוץ למיינסטרים. למשל, "מקום לדאגה" – תכנית המערכונים הקצת נשכחת של ימי וייסלר, מעיין בלום, עודד סמו ורנן מוסינזון. במקרה שלפניכם מדובר במערכון יפהפה ואפילו מרגש, שעושה שימוש סאטירי עם הרבה נשמה בטרגדיה האיומה, בלי להוריד את העיניים מגודל האסון. דווקא מתוך היכולת לצחוק על זה, אתה יוצא מהמערכון מודע קצת יותר לעומק הפצע הענק שבלב.

• המסך
• יום השואה
• שואה
• היהודים באים
• ארץ נהדרת
• עידן אלתרמן
• כאן חינוכית

בשבוע שעבר גילינו בהפתעה מוחלטת שהעונה האחרונה של "יהודים באים" היא באמת העונה האחרונה של "היהודים באים", והלב שלנו נשבר. לא שלפני זו היתה תקופה טובה לקומדיה הישראלית, אבל עכשיו גם ספינת הדגל הקומית של התאגיד טבעה, ונשארנו עם הסירה החדשה והלא ממש ברורה של "מי זאת?", וחוץ מארץ נהדרת – הספינה שבאמת אי אפשר להטביע – אין עוד תוכנית מערכונים ראויה לשמה. אז בהיעדר משהו לצחוק ממנו, ביקשנו מכותבי טיים אאוט לכתוב על המערכונים הכי טובים ששודרו בטלוויזיה הישראלית לדעתם. יצאנו עם רשימה אקלקטית וקלאסית, מיקס מצחיק-עצוב והמון רגעים להביט עליהם אחורה ולהגיד – "בונא, היינו מצחיקים".

>> מה שחייבים לראות: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה כרגע

ביבי מוכר רהיטים // היהודים באים

לא חסרים מערכונים סאטיריים מצוינים ב"היהודים באים", אבל הרגעים היפים ביותר שלה הם אלו בהם הסאטירה נועלת את הלסת ולא משחררת את הביס, כמו לצפות בביבי מנסה למכור לזוג ארון, בטענה שהארון שלהם תומך טרור. הסוף של המערכון הזה הוא אחד מהרגעים שגורמים לך להגיד בקול, "הם לא עשו את זה הרגע" ובדיוק בשביל הרגעים והתחושות האלו צפינו בה. חוץ מזה, החיקוי של עידו מוסרי לביבי הצעיר מצליח להתעלות על זה של מריאנו ב"ארץ נהדרת" //לירון רודיק

לה מרמור // לול

חמישים שנה עברו, והוא עדיין מחזיק מעמד. "לול" היתה תכנית המערכונים הראשונה שידענו, כשהטלוויזיה היתה בת חמש בלבד, והיא הוציאה מתחתיה קלאסיקה ששילבה בין אהבת הכדורגל היוקדת של יוצריה, המבט לעבר המשפחה הישראלית של פעם, וגם בעיטה (לחיבורים) בממסד הטלוויזיוני שנתן לה את הבמה, הערוץ הראשון של הטלוויזיה. מנגנון קומי פשוט מאין כמוהו ורגע שנחקק בזיכרון הקולקטיבי (וגם זכה לגרסה צבעונית מחודשת לפני שנתיים, שניתן לראות כאן) //אבישי סלע

המונולוג של יגאל עמיר // החמישייה הקאמרית

המציאות היא הסאטירה הכי טובה //מתן שרון

יום כיפור // הפרלמנט

כל מערכון שהפגיש את שאולי עם האח ראובן ואביהם הממלמל הוא זהב, כשהגדול שבהם הוא המערכון המכונן שהכניס ללקסיקון הקולקטיבי את "נשמה, זה לא אני פוסל אותך, אלה חוקי הפורמט". גם כי כל משפט ותפנית עלילה במערכון הזה היא הברקה, וגם כי מאז שידורו הוא פשוט הפך לחלק ממסורת החג. כבר לא מספיק לאכול ארוחה מפסקת, צריך גם לחפש חתכה בצל בשיניים כדי לא להיפסל ולמלמל "פיתה על הגז" ברגעים הקשים. //נעמה רק

תמונות מחייהם של כותבי מערכונים צלבנים // מקום לדאגה

שם די ארוך ולא ממש אטרקטיבי למערכון מהסדרה הלא מספיק מוערכת של ימי ויסלר ("הבילויים"), רנן מוסינזון, עודד סמו ומעיין בלום. החיבור בין ההומור השחור והנונסנסי של ויסלר לקאסט הקומי המצטיין מייצר לנו מערכון מטא-ויסלרי על, כמה מפתיע, כותבי מערכונים צלבנים שתוהים אם הם צריכים לכתוב מערכון על האסון הכי נורא של אותה תקופה, מגפת הדבר. הומור שואה מתוחכם מאין כמוהו, וזו לא תהיה הפעם האחרונה – ופה עוד מקבלים אקורד סיום מצוין של שבירת הקיר הרביעי, כיאה לימי ויסלר //לירון רודיק

הריב // פלטפוס

תכנית המערכונים של הערוץ הראשון זכורה לטובה בישראל, ובאופן ספציפי בזכות סדרת מערכונים ספציפית שהפכה אותה ללהיט – "נווה חמציצים", מערכוני חוץ של הצמד אבי גרייניק ועידן אלתרמן, בה הם גילמו מספר תושבים של שכונה כל ארצישראלית קטנה. ולמרות הנוכחות הדרמטית של הדמויות האהובות צחי ומאיר, המערכון הטוב ביותר שהעיר הקטנה הביאה לנו היה מערכון עם שתי דמויות אנונימיות לחלוטין – צמד אנשים רק רוצים ללכת מכות אחרי שאחד נתקע בטעות בשני. הרצון לריב מוביל אותם למקומות שונים בעיר, ואז למקלחת, ולבסוף לארוחת ערב משותפת, עד שאחד נרדם, ומכוסה בשמיכה על ידי האחר בעודו ממלמל איומים באלימות. זה מערכון מאוד פשוט, אבל יש בו גם משהו מאוד ישראלי (כי מכות), וגם משהו מאוד תמים ומתוק, כי הלוואי שכל הסכסוכים בחיים היו נפתרים כך //יונתן עמירן

הימרי ההילר // שידורי המהפכה

כל מה שאסי כהן נוגע בו הוא זהב קומי טהור, ותעיד על כך הרשימה הזאת. ב"שידורי המהפכה" ששודרה בקיץ 2002, סדרת מערכונים פארודיים על הטלוויזיה של אותם ימים, קיבלו כהן וגורי אלפי את ההזדמנות הראשונה שלהם לזרוח בפריים טיים ולצידם גלריה מרהיבה של קומיקאים ואורחים. הלהיט הגדול היה כמובן "קוקו וסטיב" בשיריהם "פקח אני פורק סחורה" ו"משה, אתה לא קיפוד" – פארודיות זמר ים תיכוני שספק אם היו מתקבלות באהדה כיום – אבל הקומדיה של כהן הגיעה אז לשיאה (הזמני) בדמותו של הימרי פלדמן, הילר ניו-אייג'יסטי הזוי עם רי"ש אמריקאית דגושה, שהבליח לראשונה במערכון "כוכבים ומזלות" (פארודיה על תוכניתה דאז של ג'ודי ניר מוזס), במערכון שכולו אסקלציה דוהרת של טרלול ובסופו הקריאה האהובה "עצוR, אתה הומו!". לא עצRנו .// ירון טן ברינק

להקת ארבע במחווה למדונה // ארץ נהדרת

בזמן אמת הקהל של תוכנית הבידור הגדולה במדינה לא לגמרי ידע איך לאכול את אילן פלד ויעל פוליאקוב. אך על אף זמן המסך הקצר לו זכתה במשבצת הסיום של התוכנית, "להקת ארבע" של הצמד זכתה למעמד הקאלט הראוי לה וכיום מעריציה הרבים יודעים בעל פה כל פארודיה שביצעה על שיר לועזי אהוב. בגזרת המערכון המוביל קשה להתחרות באחד שמפגישה את מלכת הפופ עם סיפורי התנ"ך – וזה שהשלאגר "יוסף תחזור" עוד לא הגיע לספוטיפיי בגרסה מלאה? שערוריה של ממש //נעמה רק

פלדרמאוס באולימפיאדה // החמישייה הקאמרית

אחד מרגעי השיא של "החמישייה", ובוודאי של אתגר קרת, שדרך המטאפורה האולימפית חושף את הג'ואיש טרדישן האמיתי – השימוש בשואה כדי להצדיק או לתרץ כל דבר. מנשה נוי בשיאו בתור פלדרמאוס, העסקן הנצחי, שהשאיר לעד את הביטוי האייקוני שאנחנו מסננים בכל פעם שחם מדי – האבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינף? ובכן, כנראה שעוד לא, כי אנחנו זקוקים לעוד תירוצים //אבישי סלע

השקט שנשאר // הפרלמנט

כותבי מערכונים אוהבים להתחכם, להעמיס בדיאלוגים שנונים, לבנות תרחישים מופרעים ומוקצנים. שום דבר מזה לא קורה במערכון האייקוני הזה, שצריך אך ורק את הכישרון הקומי העצום של חמשת הכוכבים, ואת השיר הסוחף של שירי מימון. זה קצת כמו גרסת מערכון לשיר "שבת בבוקר" של איינשטיין – זיקוק מוחלט של רגע ישראלי מוכר לגמרי, שמבוצע לשלמות //מתן שרון

יאצק באינתיפאדה // זהו זה/סיבה למסיבה

דמותו של יאצק נולדה כמובן ב"זהו זה", אבל שלמה בראבא – מהפרפורמרים הקומיים הכי טובים שהיו כאן – הביא אותה לשיאה דווקא מחוץ לגבולות תוכנית האם. המערכונים ששודרו אז בתוכנית הבידור "סיבה למסיבה", בימים שבהם היה כאן רק ערוץ אחד, התאפיינו בכתיבה סאטירית חריפה ובמקרה הזה, מיד עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, מספקים בראבא ויאצק תגובה ציונית הולמת שנראית מצמרתת אפילו יותר ממרחק 37 השנים. יאצק מגלה במערכון נטיות כהניסטיות ומבקש שיתנו לו לטפל בשמאלנים ובפייגלעך, אך באותה נשימה מציע לתת לפלסטינים מדינה "כדי שגם הם יסבלו". גאון.// ירון טן ברינק

חבל על הזמן // טלוויזיה מהעתיד

פרודיה הוא ז'אנר קומי קשה לביצוע. זה נראה די קל, פשוט לצחוק על סוג של סרטים או סדרות טלוויזיה, אבל פרודיה טובה דורשת תשומת לב לפרטים הקטנים, נקודת מבט ייחודית ומקוריות שתבדיל אותה מפרודיות אחרות והמון כישרון קומי לעמוד מול המקור, ולצחור. לכן אחת הפרודיות הטובות שנראו בטלוויזיה הישראלית היתה "חבל על הזמן", הטייק של "טלוויזיה מהעתיד" האנדרייטד על סדרות ניינטיז תל-אביביות, דוגמת "פלורנטין" ו"הפוך". משיר הפתיחה בסגנון "מכה אפורה", דרך דמויות קלישאתיות עד כמות הרפרנסים המטורפת לאותו עשור אגדי, "חבל על הזמן" יוצרת חוויה קומית שפונה לדור האיקס וזומרים כאחד. רגע השיא הוא ללא ספק ההופעה המפתיעה של שי אביבי בתור ניצב, שנורה על ידי איתי שגב על אופנוע – פרודיה על מלחמות הראפ של שנות התשעים באמריקה, אבל עם "הקומדי סטור" נגד "החמישייה הקאמרית" //יונתן עמירן

מתנה לחתונה // ארץ נהדרת

בזמן מגפת הקורונה התקבלו עוד ועוד דיווחים על מקרי אלימות במשפחה. לפי דו"ח מבקר המדינה, 2020 ראתה עלייה של 160% במספר הנשים שנרצחו על ידי בן זוגן ביחס לשנה שלפני. בשנת 2021 הכותבים של "ארץ נהדרת" הגיבו עם אחד מהמערכונים הכי מעוררי אימה שראינו, על מסיבת רווקות בה הכלה מקבלת מתנה מפתיעה ושימושית ברוח התקופה. מערכון ללא טיפה של צחוק, אבל עם אגרוף עצום לבטן, שלא לומר ירייה, כי עם חלוקת הנשק הפזיזה של בן גביר הוא רלוונטי מתמיד //לירון רודיק

המשרד של רבין // היהודים באים

לצד הסאטירה הנוקבת, "היהודים" ידעה גם לזלוג לאזורי הנונסנס וסיטואציות חברתיות מביכות, כמו במערכון המשובח על המשרד של רבין. אה, כלומר של פרס. המערכון מתחיל מנקודת מוצא די ריסקית – שמעון פרס (יניב ביטון, בחיקוי מעולה ושונה ממגוון חיקויי פרס שראינו עד אז), מתייצב במשרד ראש הממשלה, לאחר רצח יצחק רבין. כממלא מקום ראש הממשלה פרס מצפה לכבוד, אך כל העובדים במשרד מתעקשים לקרוא למשרד "המשרד של רבין". פרס מנסה להבליג ולהיות מכבד, אבל נוטה להתפרצויות זעם, וזה פשוט מצחיק לשמוע את ביטון/פרס צועק "המשרד של פרס!" ו"כושילראבק". פרס של ביטון ימשיך להופיע במערכונים בעונות הבאות של "היהודים באים" (לרוב בצירוף רבין של מוני מושונוב), אך זה תמיד יהיה המערכון המוצלח ביותר שלו //יונתן עמירן

מלחמת אזרחים // ארץ נהדרת

שנייה לפני המדגם של עוד אחד מסיבובי הבחירות הבלתי נגמרים, תחת העטיפה "הפרלמנטית" ולצד אירנה כחיזוק, שאולי של אסי כהן יורק מונולוג בלתי נתפס שהיה לנבואת זעם, והפך למציאות. יש מערכונים שלעולם לא תשכח איפה היית כשראית אותם, ואחד מהם היה הרגע הזה //אבישי סלע

מסיבת רווקות לימיתוש // טלוויזיה מהעתיד

לפני שהביאו לנו את הטור דה פורס שהוא "זאת וזאתי", גיתית פישר ואושרית סרוסי היו חלק מהצוות של "טלוויזיה מהעתיד" הלא מוערכת דיה. במערכון הזה הן מגלמות כמה דמויות כל אחת, כולן חברות בקבוצת ווטסאפ לקראת מסיבת רווקות מהסוג שלא נוצרות בה חברויות לחיים. כל החשודות המיידיות שם – המארגנת הנלהבת מדי, ההיא שעונה רק בהקלטות, הטבעונית וזאת שאין לה כוח לכל השאר (כולל משפט המחץ הצטיט מדי "שיחות פרטיות זה בפרטי"). גם מצחיק, גם כואב. //נעמה רק

ברוך הגבר // היהודים באים

מה תכנית סאטירה טובה יודעת לעשות? לקחת טרגדיה מטורפת, ולנסות לתת בה פשר. הסיפור המטורף של ברוך גולדשטיין, המחבל היהודי שרצח 29 מתפללים בערב פורים 1994, הוא הכל חוץ ממצחיק. ובכל זאת, סאטירה טובה יודעת לשחוט פרות קדושות – ומה יותר קדוש מאשר הרצח המזעזע ההוא? תחת החיבור לקלאסיקת ההיפ-הופ "Stan" של הראפר אמינם והזמרת דיידו, יניב ביטון בתור גולדשטיין מדהים את כולם והופך את הבטן, במה שהכניס את "היהודים באים" לכל בית בישראל – וגם סיבך אותם לא מעט בימי רשות השידור – והוכיח למה היא תכנית כל כך גדולה //אבישי סלע

ביטול השואה // מקום לדאגה

לא הכל צריך להיות כזה רציני פה. נגיד, סתם ככה, השואה – מה אתם עושים ממנה בכלל ביג דיל? מישהו בכלל ניסה להגיד לנאצים שמה שהם עושים לא בסדר? אולי היטלר פשוט לא הבין? "מקום לדאגה" זרקו את הזיקוק הדבילי הזה לתוך חבית הנפץ הקומית, ואז מתחו את הבדיחה ארוך ארוך, כמו שרק הם יודעים, ביצירה שיותר מאשר מצחיקה – היא פשוט פיוטית //מתן שרון

• ❤ תרבות
• קומדיה
• קומדיה ישראלית
• היהודים באים
• ארץ נהדרת

בצער רב, יגון קודר ושקט מפתיע, "היהודים באים" ירדה אתמול (ראשון) מהאוויר עם הפרק האחרון שלה בהחלט, אחרי שיוצריה הכריזו על כך ללא כל הכנה מוקדמת עם סיום העונה מתוך רצון לפרוש בשיא. תכנית המערכונים המעולה, שהחלה את ימיה עוד ברשות השידור ז"ל והמשיכה לתאגיד בשלמותה, מסיימת את המסע שלה אחרי שש עונות ועשר שנים.

>> יהודי טוב: דירוג 20 המערכונים הטובים ביותר של "היהודים באים"
>> "היהודים באים" הוכיחה כמה טוב שהיא לא נגנזה // ביקורת (2014)

איך לעזאזל נפרדים מדבר כזה. קודם כל, בהצדעה מוחלטת לתוכנית שהחזירה את הכבוד להומור היהודי הטהור. פעם, לא מזמן, זה היה סימן ההיכר שלנו – היכולת לצחוק על הכל, כולל הדברים הכי קשים ואכזריים. כאלה אנחנו, העם המיוחד והמוזר והדפוק שלנו – שעשה סאטירה גם כשהמשרפות בערו ברקע, שלא התבייש לצחוק על הטאבואים הכי גדולים, שהוציא מתוכו את גדולי הקומיקאים שקמו לעולם הזה – ממל ברוקס ועד ג'ון סטיוארט.

עם הזמן, ההומור היהודי הקלאסי קצת נשכח מאיתנו. בטלוויזיה הישראלית פורמט הסאטירה ניצח את ההומור הקלאסי – אם אתה כבר רוצה להצחיק על המסך של מדינת היהודים, כדאי מאוד שתהיה לך סיבה, עילה, איזה משהו גדול להגיד או אמירה בומבסטית ובועטת. אבל "היהודים באים", למרות שהייתה גם תכנית סאטירה, הייתה קודם כל תוכנית מאוד מאוד מצחיקה.

העובדה היא שבסופו של דבר, הבטן מנצחת את הראש. כשאני זוכר את המערכונים האהובים עלי מ"היהודים", לצד מערכונים שגרמו לי לחשוב, להתעצבן או אפילו לבכות – אני נזכר בעיקר במערכונים המצחיקים. יניב ביטון שר את "לגור איתו" בתור רפול. יעל שרוני מגלמת באמנות את חנה רובינא. הרגע שבו "סטאן", קלאסיקת ההיפ-הופ של אמינם, פוגשת את הטבח במערת המכפלה.

וככה, אחרי הכל, זה אמור להיות: עוקצנות היא טבעית וסאטירה היא ציפור נפשה של כל דמוקרטיה – אבל סאטירה שלא מצחיקה בכלל פשוט לא עובדת. ו"היהודים באים", קצת כמו "ארץ נהדרת" האחות הגדולה החורגת, הבינה את הכלל הפשוט הזה. קודם כל תביא את האנשים אליך בהומור, אחר כך תנעץ את הסכינים הקטנות.

"היהודים" הפגישה גם בין דורות שונים וסוגים שונים של הומור ישראלי: מוני מושונוב הגיע עם העבר עתיר התהילה של "זהו זה", יוסי מרשק מהקומדיה הפשוטה יותר, מעיין בלום עוד עשה סדרות כמו "מקום לדאגה" ממעמקי הלייט נייט של ערוץ 10, יניב ביטון היה שחקן יחסית אלמוני והפך לכוכב בזכות הסדרה, עידו מוסרי ושירה נאור בכלל התעסקו בסדרות ילדים. לכולם היה מכנה משותף – ברמת הליהוק – והוא היכולת להצחיק עד הסוף. הם לא היו רק חקיינים טובים, אלא שחקנים מעולים שגרמו לטקסטים הנהדרים של "היהודים באים" לפרוח.

נדמה לי שגדול הישגיה של "היהודים באים" בשש העונות שלה היה העובדה שהיא הציבה אלטרנטיבה. לא היה פשוט להיות ישראלי בעשור הזה, בעיקר בגלל העובדה שהישראליות עצמה קצת השתנתה. ההגדרה של היהדות והישראליות עברה שינוי תרבותי עמוק – ממשהו מכיל, קליל יותר, שמסוגל גם לצחוק על עצמו; למשהו זעוף, קפדני, כזה שעומד על קוצו של יו"ד ולא מפסיק לחפש בוגדים.

במערכון האחרון של "היהודים באים", רגע לפני שיר הסיום, יוחנן בן זכאי (בגילומו של מעיין בלום) מספר למנהיגי העם היהודי הישנים את האמת: יש יהדות אחרת. יהדות שחושבת, שמתפתחת, שמסוגלת אפילו לצחוק על עצמה ולא לוקחת את עצמה כל כך ברצינות. לא היה יכול להיות מערכון יותר קלאסי, שהמחיש את התפקיד של "היהודים באים" במציאות הישראלית החשוכה כל כך – דווקא עכשיו. להאיר נר קטן בחושך ולזכור שיש ישראליות ויהדות שפויה – ולא רק היהדות המאיימת והקיצונית שניבטת אלינו כשאנחנו מעיפים מבט בעיתונים או בערוצי הטלוויזיה.

לא סתם היא הרגיזה כל כך את המעוצבנים האוטומטיים. מתי בפעם האחרונה ראיתם תכנית טלוויזיה שארגנו נגדה הפגנות? נגד "היהודים באים" זה קרה – וזה קרה כי היא הרשתה לעצמה. בלי פחד. היא הוציאה את היהדות מהחיק של הרבנים החשוכים ונביאי מדינת ההלכה, והפכה אותו למשהו שנהיר לכולם, לטקסט שאפשר להינות ממנו, לרפרר בו גם לאקטואליה ואפילו לצחוק ממנו. וברוך השם, לא חסר על מה לצחוק.התנ"ך הוא לא רק של החרדים, ולא של הקיצוניים, ולא של הקנאים. הוא של כולם. וכולם יכולים לגעת בו, לקרוא אותו, לפרש אותו – וגם לצחוק ממנו.

צחוק זה דבר בריא – הוא מאפשר לנו להסתכל על הכל מהצד, להבין שאין שום דבר קדוש (חוץ מחיי אדם, שזה משהו שקצת שכחנו לאחרונה), ובעיקר לתת לנו מנה הגונה של פרופורציות. לאור השיח המתלהם שהולך ומשתלט לנו, המסר הנקי והפשוט הזה של "היהודים באים" בהחלט יחסר לנו מאוד.לא פעם אני שואל את עצמי מה בדיוק מחבר אותי לישראל, בטח בתקופה שבה מסוכן לחיות פה מאי פעם והעתיד לא נראה ורוד. התשובה הכי טובה שלי היא היצירה שצמחה כאן. המוזיקה העברית, שמנגנת לי על הנפש הרבה יותר מכל שיר אמריקאי מופק היטב; הקולנוע המצוין שנעשה כאן, ששבר שיאים ועשה גלים בכל העולם; וגם ההומור העברי, האנשים שמסוגלים לצחוק ולהצחיק, גם בשעות הכי איומות ורעות שעברו עלינו.

כש"ניקוי ראש" ירדה מהאוויר בשנות השבעים היא קיבלה את פרס ישראל. בישראל של היום, כבר לא נותנים פרסים לתכניות סאטירה. סאטיריקנים מקסימום מקבלים מכות, לא כבוד. אבל הנה הכבוד הקטן שלי, כצופה ומעריץ שחיפש משהו טוב ומנחם ליהנות ממנו, גם בעומק השבר שהמציאות הישראלית הובילה אותנו אליו בעשור האחרון. תודה, חברים, היה כיף והלוואי שנתראה בקרוב. אנחנו צריכים אתכם.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• היהודים באים
• כאן 11
• סאטירה