מ"מציצים" של אורי זוהר ועד "קרוב אלי" של תום נשר, חוף הים הואדימוי מרכזי בקולנוע הישראלי, אבל פרט ל"דליה והמלחים" של מנחם גולן מ-1964 וכמה סצנות ב"אבא גנוב 2" מ-1987, אני מתקשה להיזכר בסרטים שהתרחשו בלב ים. מבחינה זו, סרט הביכורים של התסריטאית הוותיקה שרי אזולאי תורג'מן הוא חידוש משמח בקולנוע שלנו. אזולאי תורג'מן, שהקדישה את הסרט לאביה, מספרת שהוא היה סקיפר עצמאי. היכרותה האישית עם חוויית השיט ניכרת היטב ב"עד שתחזור", המגולל את סיפורה של נערה שיוצאת לבדה אל הים הפתוח בסירת המפרשים המשפחתית. הקו העלילתי המקביל, המתמקד באמה ובאחיה של מאיה שנשארו על היבשה, אינו מפותח דיו, אבל סצנות ההפלגה עצמן יפות ומצולמות היטב, וזה כוח המשיכה העיקרי של הסרט.

>> ימי פומפיי: כל העולם יראה את סרט ההופעה האיקוני הזה. וגם אתם

"עד שתחזור" נפתח בלילה, כשמאיה בת ה-16 (הלל ינאי-שני בבכורתה הקולנועית) פולשת למעגן נעול ו"גונבת" את "ליידי בירד" (האם זאת מחווה לסרט ההתבגרות של גרטה גרוויג, או שמה זה מוטיב אוטוביוגרפי?). מהתחלה ברור שמאיה יודעת את דרכה בסירה, אבל מה מניע אותה נגלה רק בשלב מאוחר. אלה סצנות נטולות מילים שמרתקות אותנו לפעולותיה המיומנות של מאיה. הפסקול מורכב רק מרעשי הים והסירה, ומצלילי מוזיקה מרחפת שלתחושתי לא העשירו את החוויה. גלי הים אינם סוערים, ו"עד שתחזור" אינו מתפתח לדרמת הישרדות בסגנון "חיי פיי" או "הכל אבוד" עם רוברט רדפורד. זה יותר הרהור פיוטי על החיבור הנפשי לים האינסופי. אבל בלב ים, גם משב רוח קל או רגע של חוסר תשומת לב יכול לגרום לתאונה מסוכנת.

בהמשך מצטרף אל מאיה סקיפר קפריסאי חתיך ונחמד – אולי נחמד מדי – בשם ניקוס (דניאל ליטמן מ"תאג"ד" ו"קרב אוויר"). בינתיים בבית בחיפה אמה (עדי גילת) ואחיה (אופק פסח מ"קרוב אלי") מגלים שהיא חמקה ואינם יודעים מה לעשות. היעדרו של אבא רומז לנו ששם מסתתרת הדרמה. הסרט צולם במהלך ימי מגפת הקורונה, מה שכנראה מסביר את מיעוט האנשים הנראים על המסך גם בסצנות היבשה, אם כי זה הוסווה היטב כבחירה אומנותית. "עד שתחזור" הושלם כבר ב-2022, ויצא לסיבוב פסטיבלים בעולם בטרם שב לנמל הבית.

זהו סוג של סיפור התבגרות על נערה עקשנית, אמיצה ובעלת תושיה, שיכול לדבר אל קהל צעיר, כפי שמעיד פרס חבר השופטים של הנוער שבו זכה בפסטיבל הקולנוע הצרפתיONE Country ONE Film ב-2024. מאיה היא גיבורה מרשימה שאינה מרבה במילים גם כשהיא בחברת אנשים, וינאי-שני מצטלמת היטב, גם אם לפרקים הופעתה חסרת עומק רגשי. הכל מוביל לסצנה תת מימית יפיפייה, שנדמה שהיא סיבת קיומו של הסרט – התשואות מגיעות גם לצלם עידן ששון ("עיד").

חבל שאחרי סצנת השיא, "עד שתחזור" נופל לקלישאה של מבט ישיר אל המצלמה – בחירה שלא מצאתי לה הצדקה. יש כאן גרעין סיפורי מוצלח וברור שהבמאית, שיש לה ניסיון רב כעורכת תסריטים, מעוניינת יותר במסעה הימי והרגשי של מאיה מאשר בסיפוריהם של אמה ואחיה, שנותרו גם הם ברמת הקלישאה. התוצאה הכוללת היא סרט יפה אך לא שלם, ועדיין זה משב רוח מרענן בקולנוע הישראלי.
3 כוכבים
בימוי: שרי אזולאי תורג'מן. עם הלל ינאי-שני, דניאל ליטמן. ישראל 2022, 95 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע ישראלי
• ים
• הים התיכון

>> תמיר שר הוא צלם ואמן תל אביבי, ותערוכתו החדשה – "הספריה האינסופית" – מוצגת בגלריה קרן בר גילברמת השרון. התערוכה נולדה במרתפי הספריה הלאומית, שם עקב שר אחר תהליכי הדיגיטציה שעוברים חומרים נדירים ותיעד אותם. את התוצאה המסקרנת אפשר וכדאי לראות עד לנעילת התערוכה ב-28.2.

>> גינה לשחק בה פריזבי ובר שהוא הפינה המושלמת // העיר של רסקו
>> קקטוסים בפארק ומקום מושלם להירגע בו // העיר של ייגור פראוזנקו

1. גינות קטנות בעיר

כמי שגדל בקיבוץ ירוק בשנות ילדותי אני אוהב הגנים בעיר ובעיקר הקטנים והנחבאים יותר: גן האם שברחוב לטריס, בין שדרות חן לאבן גבירול, לשם הייתי בא עם ילדיי כשהיו קטנים ועדיין ממשיך להגיע כשאני רוצה פינה ירוקה שמנתקת משאון העיר, גם בזכות קיר השרכים הייחודי והיפה הנמצא שם ומזכיר לנו קצב אחר של הטבע. גם גינת פורסט היל שבין רחוב גורדון לרחוב גוטליב היא גינה קטנה ונחבאת שבה אני עובר בשעות הבוקר, מציעה חוויה דומה ומייצרת הזרה והפסקה נעימה.

2. הים

ברור! הים, לכל אורכו ובעיקר חוף גורדון כשלכל קטע יש את הייחודיות שלו, בכל שעה (חוץ מיולי-אוגוסט בצהריים) ובכל מזג אוויר .שנים ארוכות שיום יום אני הולך לים בשעות הבוקר המוקדמות בכל מזג אוויר ובכל מצב – אין תחליף להתגלות היומית של קו האופק ברגע שעוברים את קו הבניינים האחרון. שם תל אביב גם מתחילה וגם נגמרת. בשנים האחרונות, מכל הסיבות שבגללן ירד משמעותית מספר התיירים המבקרים בעיר, ההנאה אף גדולה יותר. לא שיש לי משהו חלילה נגד תיירים אלא שהגודש הגיע למימדים הרסניים.

3. השכונות

כרוכב אופנוע אין פינה שאני לא מכיר בעיר, ואני מאוד אוהב את החלוקה הברורה לשכונות בעיר שלכל אחת יש הייחודיות הברורה שלה, וכך אני יכול להחליט לפי מצב הרוח באותו רגע לאיזו שכונה אסע, לקניות או פשוט לטייל, ולראות את השינויים הבלתי פוסקים בעסקים ובבנייה שהם חלק מהאנרגיה הגבוהה של תל אביב.
רק תל אביב מאפשרת: יום יפו, יום יד אליהו, יום ירקון ועוד אפשרויות רבות אחרות.

4. ארכיונים

העבודות בתערוכתי הנוכחית צמחו מתוך פרויקט תיעודי שצילמתי באגפי השימור של הספרייה הלאומית לפני המעבר לבניין החדש. אני אוהב להכיר את ההיסטוריה החזותית והתרבותית של העיר, ובתל אביב יש מספר גדול של ארכיונים מרתקים כמו ארכיון הסרטים בסינמטק תל אביב וספריית בית אריאלה. באגף הנסתר של הספריה יש חדר עם אוסף נדיר של ספרי אמנות ותצלומים היסטוריים של תל אביב. המקום שקט ומזמין לחקור את ההיסטוריה האמנותית של העיר.

5. הסטודיו שלי

הסטודיו שלי עבר 3 מקומות ב-20 השנים האחרונות: יהודה הלוי בבניין שמועדון הפינגווין פעם בו, משם לרחוב מקווה ישראל, ולנוכחי ברחוב המשביר ליד רחוב הרצל. כל המתחם הזה שעובר תהפוכות רבות מציע כל מה שצריך מעיר חיה ובועטת: כיעור-אוכל-קניות-אנרגיות-אמנות-ושוב אוכל. אציין את חנות המעדנים "אברמנטו" של סימה ברחוב פיגוטו ואת החנות של גבאי בנחלת בנימין. לבוא באמצע השבוע ועדיין לההתאזר בסבלנות, שווה לחובבי הז'אנר.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

לא אוהב את כל מה שקשור לתחבורה: קורקינטים מסכני חיים ומפירי שלווה, תחבורה ציבורית מקרטעת, הכבישים והרחובות המשתפצים ללא סוף והגניבות הלא ניגמרות של קטנועים, אופניים ורכבים (גם אני קורבן). ואין מושיע.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ספרו האוטוביוגרפי "מכתב לאמי" של ז׳ורז׳ סימנון החזיר אותי שנתיים אחורה לפרידה מאמי. סימנון חוזר לליאז', לבית החולים שבו שוכבת אמו ונפרדת במשך שמונה ימים מהעולם. מדי יום הוא מגיע, יושב ליד מיטתה והם מסתכלים זה בזו בשתיקה; בן ואם מרוחקים, כמעט מנוכרים, זרים זה לזה. "לא ניכרה עצבות בפנייך", הוא אומר לה בתוך ליבו, "לא ניכר בהן שום רגש שיכולתי להגדיר מבלי להסתכן בטעות". הקריאה בסימנון מאפשרת לחיות מחדש פרידה מאם שהיחסים איתה היו שתיקה ממושכת רגע לפני שהיא נשמטת מאחיזתי לנצח.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
את "אין ארץ אחרת", סרטם עטור הפרסים של יובל אברהם ובאסל עדרה ראיתי באירוע פנימי של שוברים שתיקה, כי עד לאחרונה הוא לא הוקרן (עכשיו הוא ניתן לצפייה באתר "שיחה מקומית"). הסרט שמועמד לאוסקר מתעד את מאבקו של עדרה, משפחתו וקהילתו נגד הריסות הבתים בכפרי מסאפר יטא והתוכנית הישראלית לגירוש הקהילה. זה סיפור על מאבק בעוול, על הנחישות להאחז בבית ובקרקע ועל חברות הנרקמת בין עדרה ובין העיתונאי יובל אברהם שחיים באותה ארץ, תחת שתי מערכות חוק נפרדות, האחד כובש, האחר נכבש והוא מכאיב, מזעזע ומעורר תקווה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לכל מי שעושה כל מה שביכולתו להתנגד להפיכה המשטרית וסילוק שלטון הדמים, ומחכה לכל החטופים בבית.

מה יהיה?
גם תל אביב לא תהיה מה שהייתה בלי שיחזור אחרון ההחטופים ותמוגר הממשלה.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• כיכר היל
• הים התיכון
• יד אליהו
• בית אריאלה
• מעדניות

>> הלל קוגן הוא כוריאוגרף ופרפורמר עטור פרסים, והוא חוזר לאנסמבל בת־שבע שבו רקד בשנים 1995-96, והפעם כיוצר הבלט "ניכוס" שיבצע האנסמבל החל מהשבוע הבא (18.3). יצירותיו הקודמות של קוגן, "אוהבים ערבים" (2013) ו-THISISPAIN (2022), זכו להצלחה מסחררת בארץ ובעולם והפכו אותו לאחד מהיוצרים הייחודיים שפועלים כיום בשדה המחול הישראלי.זמני הופעות וכרטיסים כאן.

>> המקום הכי גבוה בת"א וקפה של קסמים // העיר של מעיין ריף
>> מלכת הפופ אפ של האמנות בתל אביב // העיר של יערה זקס

1. יוגה לבונטין

בית שני שלי ואהוב, כבר יותר מ-15 שנים, בניהולה של נטע ברנע. המקום המועדף עלי לפתוח כל בוקר מיד אחרי שפיזרתי את הפעוטות לגני הילדים.לבונטין 7

2. קפה ברזילי

אחרי היוגה, או בדרך לשיעור פלמנקו, קפה מצוין ומאפה סבבה במחיר נדיר בתל אביב. אוכל טעים, נעים ונטול פוזה.ברזילי 1

3. גינת רות

ככה אנחנו קוראים לפינת החמד הזו במשפחה, אבל לפי השלט במוקם צריך לומר גן רות. שעות של נדנדות שהילדות גדלות עליהן וממש אוהבות, צל ואוויר, וקיוסק חמוד עם קפה להורים וכדור שוקולד על מקל לילדים.רות 1

4. המספרה של חפצי

הכרתי אותה כשגרתי 10 שנים ברחוב לוינסקי, ומאז לא עזבתי ולא אתן לאף אחת אחרת לספר אותי. חוץ מתספורת מדויקת, חפצי המוכשרת מספקת שיח פוליטי, חברתי, רכילותי חוצה גבולות ומלא חכמה ורגישות. המספריים ביד והרגליים על הקרקע.העלייה 9

5. הים התיכון

באשר הוא. לא תמיד כיף לי על הטיילת, אבל תמיד טוב לדעת שהים שם, ולפעמים שווה לי לסטות מהמסלול כדי לעבור דרכו ולהתפעל ממה שיש לו להציע ללב.

מקום לא אהוב בעיר

הטיילת בין גורדון לפרישמן, גם מהגשר להולכי רגל שיורד מגורדון לטיילת. יש שם כבר שנים מפגע ריח צחנה שמגיע כנראה מנקודות הניקוז של המטבחים של המסעדות בסביבה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המופע "נכס, צאן, ברזל" של היוצרת מיכל סממה, שאני עוקב באדיקות אחר יצירותיה כבר כמה שנים. רגישה וגאונית, אמיתית ופותחת את הלב, ולא משנה באיזה צד אתה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
המופע חוצה הז'אנרים "המבורגירלז" של הפרפורמריות הנדירות מיה לנדסמן והילה גלוסקינוס. גם קשור וגם מנותק לחלוטין מהעכשיו הקשוח שלנו, מופרע, מלא דמיון וקסם, זה חומר מעורר השראה שנחרת עמוק ולתמיד.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל ארגון או מטרה שקשורים לחטופים ולמשפחותיהם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הסטודיו של להקת הפלמנקו הישראלית של מיכל נתן ברחוב המסגר 60, שמאפשר בית ומפלט בעתות שלום ומלחמה, לאנשים מכל הגוונים והרמות, ללמוד ולרקוד את האמנות המיוחדת הזאת שהיא ערוץ ישיר אל הרגש והנשמה.

מה יהיה?
תלוי בנו. תשובה מתחמקת מספיק?

• העיר שלי
• אנסמבל בת שבע
• יוגה
• הים התיכון
• פלמנקו

בתל אביב יש ים. זה כאילו מובן מאליו, רואים אותו בכל מפה של העיר, כולם יודעים שיש ים בתל אביב. אבל מי שחי בתל אביב יכול לשכוח את זה בקלות. אפשר להעביר בתל אביב חיים שלמים בלי להריח את הים אפילו. תל אביב היא עיר שהדחיקה והכחישה את הים שלה במשך עשורים רבים, וכשנזכרה בו היה כבר קצת מאוחר מדי.

>> הדברים הכי מעצבנים בתל אביב: התחת העצלן שלכם

לתל אביב יש ים – אבל לתושבים שלה אין. אם אתם גרים בכל נקודה בעיר שאינה קו החוף, המסע אל הים הוא דרך תלאות מפרכת. בתחבורה ציבורית מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית, ברכב פרטי שיהיה לכם בהצלחה עם למצוא חניה, וברגל אתם מוזמנים לחצות את כביש הטיילת הסואן במעברי החצייה שפזורים לאורכו בחסכנות רבה ויכריחו אתכם כמעט תמיד ללכת איזה חצי קילומטר אקסטרה, או לחילופין פשוט להידרס. שנים של החלטות תכנוניות גרועות, ובראשון הכביש האידיוטי להפליא הזה, ניתקו את תושבי תל אביב מהים שלהם, וזה כנראה הדבר הכי מעצבן שקרה בתולדותיה הקצרות.

ישנן כמה נקודות בעיר – בירידה מפרישמן לים, בירידה מרחוב הירקון אל הטיילת ובירידות של שכונת עג'מי ביפו אל החוף – שבהן הים התיכון נחשף לפתע מתוך העיר, כמעט מדהים בנוכחותו העצומה מעבר לחומות הבניינים. כשמגיעים לנקודה כזו מתחשק לרוץ בדילוגים לתוך המים. כשמגיעים לנקודה כזו מבינים כמה תל אביב חיה את חייה רוב הזמן עם הגב לים. כשמגיעים לנקודה כזו מתחשק להקים סדרה של גשרים מצפון לדרום שיעברו מעל קיר הבטון של דיזנגוף-בן יהודה ויסתיימו במקפצה לתוך הגלים.

אם אתם גרים בפלורנטין בואכה לב העיר, למשל, פארק המסילה יביא אתכם עד מרחק נגיעה בים, תוכלו ממש להריח את ריח המלוח ביציאה הדרומית מהפארק, אבל כדי להגיע עד לחוף כלשהו תצטרכו לחצות כ-500 מעברי חציה ומגרשי חנייה עצומים ועוד קצת הליכה על הטיילת. כירושלמי בעברי הרחוק אני עדיין סבור שהים רטוב מדי והחול נדבק מדי, אך עם הזמן הפנמתי את תועלתו לנפש ובעיקר את הפוטנציאל שלו לחיי העיר. מה שלא הצלחתי להבין זה איך לעזאזל אני מגיע לים. אני מתגורר ביפו מרחק של פחות מקילומטר אווירי מהכחול הגדול הזה, אבל כדי להגיע לחוף הכי קרוב מדרום או מצפון אני צריך ללכת ברגל יותר מחצי שעה. זה מה שתכנון עירוני גרוע עושה.

ומה באמת מעצבן? כלומר, חוץ מהכל? שהניתוק הזה של תל אביב מהים שלה הוא תאונת שרשרת שמשליכה על רבים מתחומי החיים בעיר. זאת עיר שכל ילד בה אמור לגדול בתוך המים המלוחים, ללמוד שייט וגלישה וביולוגיה ימית ולהצמיח זימים. זאת עיר שכל מסעדה בה הייתה אמורה להריח כמו ים. זאת עיר שחיי הלילה שלה היו צריכים להשתרע ולהסתער על החופים. זאת עיר שאנשי התרבות ויוצריה היו אמורים לנשום ולנשוף את המדיטרניאן במקום לפנטז באופן לא בלתי פאתטי על ניו יורק וברלין.

הניתוק הפיזי של העיר מחוף הים הפך לבלוק מנטאלי. תל אביב הפכה לבועה לא רק מול מדינת ישראל, אלא גם מול הטבע שלה עצמו. כשאומרים "בכייה לדורות" מתכוונים בדיוק לזה, כי את הטעויות שעשו מתכנני העיר בין שנות ה-50 לשנות ה-90 יהיה קשה מאוד לתקן, אם לא בלתי אפשרי. הדרך היחידה של רובנו להגיע קרוב יותר אל קו המים היא צונאמי. ועם המזל שלנו אולי גם זה בדרך.

• מעצבן בתל אביב
• חוף הים בתל אביב
• חופים בתל אביב
• הים התיכון
• הבועה

• Facebook
• Twitter
• Email

אחד האפקטים החיוביים הבודדים של הסגר הוא השפעתו על ניקיון הים והחופים. בשבוע שאחרי היציאה מהבתים, המים היו צלולים מתמיד והחופים בתוליים מתמיד. אחר כך הגיע הסופ"ש ואיתו הררי הזבל שעם ישראל לוקח איתו בכל אשר ילך. ביום שישי הקרוב תהיה לכם הזדמנות לעשות משהו בקשר לזה.

קואליציית הים התיכון, המורכבת משהחברה להגנת הטבע, רשות הטבע והגנים, ארגון אנשי הים התיכון, חיים וסביבה, מגמה ירוקה, צלול, תנועת הצופים, האיחוד האירופי, רשות הכנרת, שגרירות ארה"ב בישראל, עיריות ורשויות לאורך החוף, המשרד להגנת הסביבה, איגוד הצוללנים וקהילות מקומיות רבות מארגנת בשישי הקרוב את יום ניקוי החופים הגדול בעולם.

במסגרת המבצע ימוקמו כ-100 נקודות לאורך חופי ישראל, בהן יופעלו תחנות מידע על סוגיות סביבתיות בים ובחוף ויחולק ציוד לאלפי המתנדבים הצפויים להשתתף באירוע. חופי תל אביב שירתמו למבצע הםחוף תל ברוך, מציצים, הילטון, גורדון, פרישמן, בוגרשוב, מדרון יפו וגבעת עלייה, החל משמונה בבוקר ועד שעות אחר הצהריים.

על פי ההערכות, מדי שנה מושלכים לימים ולאוקיינוסים כ-8 מיליון טונות של פלסטיק. דו"ח ניטור לאומי של פסולת ימית לשנת 2019 שנערך על ידי המשרד להגנת הסביבה והמכון לחקר ימים ואגמים, מעלה כי כ-70 אחוז מהפסולת בים מורכבת מחלקי שקיות ואריזות פלסטיק, והשנה נוספו לחגיגה המכוערת גם מסכות וכפפות חד פעמיות.

"הסביבה הימית היא בעלת חשיבות רבה עבור האנושות ושאר היצורים החיים", מסבירה פזית שביד שייט, מנהלת תחום קהילות ופעילות עירונית בחברה להגנת הטבע. "מדענים מעריכים כי בשנת 2050, מסת פסולת הפלסטיק באוקיינוסים תהיה שווה, או גדולה, ממסת היצורים החיים. האנושות זיהמה את הים והחופים וזה הזמן שלנו לתקן את זה. אנו מאמינים ומקווים כי אירוע זה, למרות התקופה הנוכחית המאתגרת, יהווה את יריית הפתיחה למיסוד אירוע ניקוי ענק שיחזור על עצמו בכל שנה מעתה".

• הבועה
• חופים בתל אביב
• הים התיכון
• משבר האקלים
• חוף הים בתל אביב
• הגנת הסביבה
• אקולוגיה וסביבה