לא שצריך את יום האישה כדי להעריך קומיקאיות, אבל אם כבר יש הזדמנות, למה לא לנצל אותה: יצאנו לחפש את הנשים מרחבי העולם שמצחיקות אותנו עד כאב בטן, ואז בחרנו מתוכן עשרה שאתם חייבים להכיר כרגע. כלומר, רק אם בא לכם גם כאב בטן מרוב צחוק. יש מי שלא אוהב, אבל הם מתים מבפנים.

>> נראה כמו בדיחה: הטריילר לריבוט הגנוז של בנות הפאוור פאף דלף

ניקי גלייזר

את ניקי גלייזר כולכם כנראה מכירים: היא הנחתה לאחרונה את טקס גלובוס הזהב, הופיעה בארץ ב-2023, ואפילוהתראיינה לאתר הזה.גלייזר ידוע בהומור הגס ולא פוליטיקלי קורקט במיוחד שלה, אבל היא מצליחה לעשות את זה עם חן וכיף, לעומת הרבה קומיקאים אחרים בימים אלה. בין אם זה ההופעות הזכורות שלה ב"רוסטים" של קומדי סנטרל, ספיישלים בנטפליקס, הנחיית טקסי פרסים או תכניות ריאליטי (אתם באמת צריכים לראות את Fboy Island), ניקי גלייזר ממשיכה לגרום לנו לצחוק, אפילו עם בדיחות שגורמות לנו להרגיש קצת לא בנוח.

טיילור טומלינסון

טיילור טומלינסון התחילה לעשות סטנדאפ בגיל 16, אבל פרצה לעולם הבידור ב-2020 עם ספיישל הסטנדאפ הראשון שלה בנטפליקס, "משבר רבע החיים". למרות גילה הצעיר, טומלינסון היא סטנדאפיסטית מקצועית במיוחד שיכולה להצחיק כל אחד, מסבתא נוצריה בדרום ארצות הברית לפעילה חברתית מדור הזי. לכן היא נבחרה להנחות את תכנית הלייט-נייט/שעשועון קומי "אחרי חצות" ברשת CBS האמריקאית. כיום טומלינסון היא האישה היחידה שמנחה לייט-נייט באמריקה, שזה מצד אחד מאוד עצוב, אבל מצד שני מבהיר כמה היא מוצלחת: אפילו מנהלי הטלוויזיה השוביניסטים אוהבים אותה!

אמבר ראפין

כן עולם הלייט-נייט האמריקאי הוא לא מקום ידידותי במיוחד לנשים. בעשור האחרון מספר תכנית אירוח בהנחיית נשים עלו ואז בוטלו במהרה, ביניהן גם התכנית של הקומיקאית המוכשרת אמבר ראפין. ראפין בלטה לראשונה בתור כותבת בלייט-נייט של סת' מיירס, שם היא התחילה להנחות פינות כמו "Amber Says What" ו"Jokes Seth Can't Tell", עד שרשת NBC החליטו להעניק לה תכנית משלה באתר הסטרימינג שלהם "Peacock". ואז לבטל אותה אחרי שלוש עונות כי זה עסקי הסטרימינג, בייבי! לפחות ראפין ממשיכה להופיע בתכנית של סת' מיירס, ובגרסה האמריקאית החדשה לתכנית הפאנל הבריטית "Have I Got News For You".

שרה שרמן

את שרה שרמן אתם אולי מכירים כאחת מחברות הקאסט הבולטות בעונות האחרונות של "סאטרדיי נייט לייב", אבל דרכה למוסד הקומדיה האמריקאי לא הייתה טיפוסית. שרמן התחילה את דרכה בתור קומיקאית אוונגרדית שמשלבת "בודי-הורור" בהופעות שלה, ואחד הסרטונים הבולטים שלה היה אודישן מזוייף ל-SNL בו היא מבצעת מספר חיקויים גרועים ואז מקיאה על המצלמה. אבל עכשיו היא חלק מהותי מהתוכנית, והיא עדיין מצליחה לשלב קצת מההומור האנרכיסטי והמוזר שלה, בין אם זה במערכוני וידאו מלאים בדם וזוועות, או הופעות ב"וויקנד אפדייט" בהן היא בעיקר יורדת על המנחה, קולין ג'וסט.

אגו נ'וודים

בנוסף לשרמן, יש מספר נשים מוכשרות בקאסט הנוכחי של SNL, אבל אנחנו רוצים לתת כבוד דווקא לאחת שפחות מדברים עליה: אגו נ'וודים. נ'וודים היא חברת קאסט מצויינת שיכולה לעשות הכול, מחיקויים מדויקים דרך תפקידי "סטרייט-מן" ועד דמויות משוגעות כמו דג טריגון בהריון או ליסה מטמקיולה. מי שגם שמע את ההופעות שלה בפודקאסט "קומדי באנג! באנג!" יודע שהיא יכולה ליצור דמויות הרבה יותר משוגעות מאשר נותנים לה לעשות ב-SNL, אבל עדיין, גם בתכנית מיושנת ומסורתית כמו SNL, הכישרון העצום שלה בא לידי ביטוי.

דיאן מורגן

רגע, מי זאת דיאן מורגן? מה עם נקרא לה בשם המוכר יותר שלה: פילומינה קאנק, הא? כן, מורגן היא האישה מאחורי דמות מנחת הדוקומנטרים המבולבת שכבשה את לבבותינו בסדרה "השקפת עולם עם פילומינה קאנק" והספיישל "החיים עצמם עם פילומינה קאנק" בנטפליקס. עם הדמות הזאת, שהתחילה את חייה ב-BBC, מורגן הצליחה ליצור טוויסט חדש על פורמט המוקומנטרי, מעין אבולוציה של מה שסשה ברון כהן עשה שנים לפני בתכניות טלוויזיה והסרטים שלו. בין קטעי קישור מגוחכים, מורגן, כלומר קאנק, יושבת עם מדענים וחוקרים אמיתיים ושואלת אותם שאלות ממש מטומטמות או פשוט מספרת להם סיפור על חבר שלה פול. וזה ממש מצחיק.

רוז מטפאו

אנחנו תמיד בעד רשימה מגוונת, ולכן אנחנו גאים להציג את הנציגה שלנו מניו-זילנד: רוז מטפאו! מטפאו היא קומיקאית מוכשרת שאתם אולי מכירים מהסדרה שהיא יצרה וכיכבה בה "אבק כוכבים", קומדיה רומנטית מקסימה על אישה שמתחילה מערכת יחסים רומנטית עם כוכב קולנוע, אבל היא גם הוציאה ספיישל סטנדאפ ב-HBO לאחרונה וכיכבה בעונה התשיעית של שעשועון הקומדיה הבריטי "טאסקמאסטר", אבל אנחנו ממליצים פשוט לצפות בקטעי הסטנד-אפ הרבים שלה ביוטיוב כדי להבין את נקודת המבט המיוחדת שלה.

אדי פטרסון

רוב הנשים ברשימה הזאת הן סטנדאפיסטיות מסוג כזה או אחר, אבל אפשר גם לתת כבוד לנשים מצחיקות שבולטות בתחומים אחרים כמו למשל: אמנות המשחק! אדי פטרסון מוכרת בעיקר כשחקנית קומית, והתקפיד הגדול ביותר שלה הוא ג'ודי ג'מסטון, הבת המופרעת למשפחת ג'מסטון בקומדיה המצויינת של דני מקברייד ב-HBO, "משפחת ג'מסטון". בסדרה פטרסון מצליחה לבלוט ולהאפיל על שחקנים קומיים מוכרים יותר כמו מקברייד או ג'ון גודמן, וג'ודי היא בהחלט אחת הדמויות המיוחדות והמצחיקות בסדרה. פטרסון גם הופיעה בסרטים וסדרות כמו "רצח כתוב היטב" ו"תרגיע", אבל בשבילנו היא תמיד תהיה הבת הזאת של הכומר.

פאטי הריסון

פאטי הריסון אולי תהיה מוכרת לכם ממספר ההופעות שלה בתכנית המערכונים המצויינת של טים רובינסון בנטפליקס, "די שיגעת!", אבל תאמינו לנו שאפילו התכנית המטורפת הזאת לא מגיעה לקרסוליים של ההומור המשוגע של הריסון. כותב הרשימה הזאת ראה אותה בפסטיבל הקומדיה באדינבורו מופיעה עם זוג שדיים מזוייפים ענקיים במופע שקשה לתאר במילים, אבל גם הופעות הסטנדאפ שלה בטלוויזיה מצליחות להראות קצת את הצד המטורף והחתרני שלה. היא גם הסתבכה עם החברה שמייצרת את עוגיות אוריאו בטוויטר פעם, וזה תמיד דבר טוב.

רייצ'ל קיילי

רייצ'ל קיילי היא השם הכי פחות מוכר ברשימה הזו, אבל אנחנו חוזים לה קריירה מרשימה. קיילי היא סטנדאפיסטית יהודייה, קווירית ממוצא ים תיכוני (אז כבר היא נכנסת לכמה משבצות של גיוון) שמדברת בסטנדאפ שלה הרבה על החיים המשונים שלה, מערכות היחסים הקשות שלה עם הוריה והשקפת העולם שלה. קיילי תוקפת את הקהל עם האישיות הלא-פשוטה שלה, אבל גם מצליחה להצחיק שזה מה שבאמת חשוב. אם היא לא היית נולדת בניו-יורק, היא הייתה יכולה להיות להיט בסצנת הסטנדאפ ההיפסטרית של תל-אביב.

• ❤ תרבות
• נשים מצחיקות
• קומדיה
• סטנדאפ
• יום האישה

יום האישה הבינלאומי נוחת עלינו כמדי שנה ב-8.3, ואם בעבר היה מדובר ביום גדוש פעילויות ואירועים חברתיים ותרבותיים שנפרש על פני שבוע לפחות, הרי שבשנים האחרונות הוא ממשיך לתפוח והולך ומשתלט על חודש מרץ כולו. כך, למשל, תוכלו ליהנות במשך שבועיים מסדרת אירועים המתכנסת תחת השם "פעימה" וכוללת סדרת מפגשים חד-פעמיים עם נשים מעוררות השראה בלוקיישנים אינטימיים ברחבי תל אביב.

>> 14 נשים עדיין חטופות וחשופות לפגיעה מינית. הצילו אותן עכשיו!

האירועים ייערכו החל מה-3.3 ועד ה-14.3, במיקומים שנעים בין מחסן 2 בנמל יפו המתחדש ובין אולמות מוזיאון תל אביב ועוד, בהשתתפותן של נשים בולטות ומובילות בתחומן, ביניהן יעל פוליאקוב ויהודית מילוא עם הפודקאסט ההיסטרי שלהן, ד"ר ליאת יקיר, יהודית כץ, יובל שרף, פאולה רוזנברג, דנה ברגר, דניאל קיציס ועוד, ובסך הכל 15 מפגשים עם נשים מרשימות מקשת רחבה של תחומים, שכל אחת מהן היא עולם ומלואו של יצירה ועשייה מפעימות, ובמסגרת האיוונט הן יעניקו הצצה נדירה למאחורי הקלעים של העשייה שלהן ולסיפור חייהן.

"השנה כולנו זקוקים למפגשים, להתאספות, זו לא שנה לחגיגות גרנדיוזיות אלא למפגשים בלתי אמצעיים ומעוררי השראה, שהביחד מרחף מעליהם", סח קומוניקט האירוע. "עם האמונה הזו נולדו אירועי 'פעימה', עם נבחרת נשים שעבור חלקן זו פעם ראשונה שהן עורכות מפגש מהסוג הזה". סדרת המפגשים, שמתקיימת בחסות סמסונג ובהפקת toMix, תקיף שלל נושאים החל מ"להבין את המוח הנשי והגברי" (ד"ר ליאת יקיר) ועד "על תזונה ואושר" (פאולה רוזנברג, כמובן).

בין המפגשים המסקרנים אפשר למצוא סיור קולינרי בעקבות נשות שוק לוינסקי, סדנת נשימות מוזיקלית עם דנה ברגר, חיפוש אחר המתכון המנצח לזוגיות עם אושיית הרשת רוני שינקמן, הרצאה בנושא "איך להפוך לא לכן" שבה תשתף יובל שרף כיצד כל "לא" שקיבלה בחייה הפך אותה למי שהיא היום, ואיך לספר סיפור טוב עם מאיה קוסובר (יוצרת הפודקאסט המעולה "שיר אחד"). אין מצב שתגידו להן לא.
>> "פעימה", החל מה-3.3, סדרת מפגשים אינטימיים עם נשים מעוררות השראה,פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• הרצאות
• יום האישה
• נשים
• שוויון

יום האישה (שוב) הגיע, ואני תוהה מה אני בדיוק אמורה לעשות עם הדבר הזה. זו תחושה שמרגישה קצת כמו שאת חוגגת יום הולדת, וסבתא שואלת איך את מרגישה עכשיו כשאת גדולה יותר – איך את מרגישה כאישה ביום האישה? לא יודעת. לא חושבת על זה. איך אני מרגישה כאישה בעולם הזה בכללי? זו כבר שאלה אמיתית.

השנה יותר מתמיד, כנראה קצת כמו כולם, אני חשה בהרבה עייפות ועצב. מצב כללי של מלנכוליה, חוסר תקווה וחרדה. יש לי חלומות מוזרים על רעידות אדמה ואתמול אחרי העבודה נאלצתי להפריד קטטה בין שני גברים שהמתינו לאוטובוס. היום בבוקר האוטובוס שלי התנגש באחר. איפשהו בין דאגה לסובבים והסובבות אותי, הניסיון לגמור את החודש, הפיגועים הבלתי פוסקים וקריסתה של הדמוקרטיה לתוך עצמה – אני מרגישה, האמת, מתוסכלת. וחסרת סבלנות.

נוסף על כל אלו, אני גם אישה, כך יצא. או לפחות, כך נתפסת ככה על ידי הסביבה שלי. ולכן אני גם דואגת מעוד כמה דברים: צריכה לוודא שלא יעקבו אחרי למעלית, להילחם על המקום שלי בשוק העבודה ועל תלוש שכר מכבד, מצופה ממני להוות מודל סמי-אימהי בקהילות שאני נמצאת בהן כי כך יצא, לקבוע מה אני מביאה לארוחת שישי, ולדעת מה אני לובשת לאן. וגם זה לא תמיד משפר את המצב.

משהו קצת השתנה בי כשהכרתי את המושג Burnout. ההבנה שחוסר הסבלנות שלי הוא לא רק באשמתי, שמשהו שוחק אותי מאד מבפנים ומבחוץ ואני לא היחידה שמרגישה אותו – עזרה. לא הייתי אומרת שעכשיו אני חלק מקהילת ברנאאוטס, ואנחנו נפגשות בימי שלישי במקלט שכונתי להתעדכן במצב התשישות שלנו, אבל כן. שמחתי לגלות שהדפקה היא לא רק בי. שהדפקה היא תופעה גלובלית ויש לה שם ומחקרים.

"ברנאאוט" הוא מונח פסיכולוגי שמתאר שחיקה. וכן, מסתבר שיש בו משתנים מגדריים מהותיים. כבר 20 שנה שחוקרים סביב העולם בוחנים את האפשרות שנשים סובלות מהשחיקה המתוארת יותר מגברים, ועולה שהשחיקה הזו אכן מתבטאת באופנים שונים בהקשרים מגדריים. ואין פה שום תחרות של מי מסכן יותר, אלא פשוט הבנה שעל נשים נופלות צרות העולם, ומצופה מהן להעמיד פנים שהכל צ'יל, שזה בסדר. למה את לא מחייכת? נשים עובדות, ומצביעות, ומנהלות, ועדיין נושאות על גבן את מירב העבודות השקופות והביתיות, עבודות רפטטיביות עליהן הן לא מקבלות שכר או הכרה – למרות שמדובר בעבודה לכל דבר.

המציאות היא שמודל הסופרוומן שעושה הכל ומנהלת קריירה ענפה ושומרת על הגזרה ומבשלת מדהים הוא פשוט לא ריאלי. לפחות לא אם את בת אדם אנושית, אמיתית, ולא מגה סלב עם צבא בייביסיטריות. בטח שלא היום כשנשים עובדות למחייתן. והאמת שאפילו סלבס החלו להתייאש ממנו ופנו לאסטרטגיה אחרת של נשיות. אבל יש גם חלק משמח: האישה החדשה, הברנאאוט, זו שלא מנסה להיות סופרוומן – היא התקווה לעתיד הוגן וצודק יותר, וחשוב מכך – תקווה לחיים טובים ומאושרים יותר עבור נשים

אנחנו רואות יותר ויותר נשים מתייחסות אל עצמן כבנות אדם לפני הכל. למשל, זמרות ענק כגון ריהאנה, שלוקחות הפסקה מהקריירה הענפה שלהן כדיי להיות עם משפחתן, ואז חוזרות בענק במופע בתנאים שלהן. ריהאנה החלה בטייק חתרני על נשיות עוד הרבה לפני המופע האחרון בסופרבול, כשהלכה בגאווה עם בטן הריונית ועם אותם הבגדים שהייתה לובשת בעבר, ברמת הסטייל וברמת החשיפה. היא לא התחילה פתאום להתלבש "כמו אמא". וזה מאפיין חשוב של האישה החדשה – היא מטשטשת את מודל המדונה-זונה, ומאתגרת אותו. היא מאפשרת דואליות וגמישות במי שאת בעולם. רוצה להיות גם וגם? תהיי גם וגם. העולם והתגובות? שיהיה להם בהצלחה.

ובתאם, עדן בן זקן התחפשה השנה לריהאנה בסופרבול. בבטן הריונית אמיתית, היא הציגה את הלוק עם רקדנים ורקדניות ואפילו חשפה את מאחורי הקלעים בחשבונות שלה ברשתות. בן זקן היא דוגמה מעולה לאישה החדשה גם כן – לעוד מודל אפשרי שמציג לנגד עינינו את האפשרות הזו שעומדת בפני נשים. זו חלק מדרך חיים של עדן בן זקן, בדומה לריהאנה. ביוני 2022, למשל, היא העלתה תמונה עם בנה הבכור מישל, בעודה לובשת ביקיני. תגובות שמרניות ומקטינות לא איחרו להגיע – עדן מחקה את התמונה, ולאחר מכן החזירה אותה וכתבה: "אנחנו ב-2022 וכל אישה שתעשה את מה שטוב לה ואיך שהיא מרגישה". זה כן מדהים מה יכולה לעורר תמונה בביקיני כשאת אישה מוכרת בתעשייה בישראל של 2022. אבל היי, מה לגבי נשים "רגילות" מהיום-יום?

לרוב אפשר להבין את כוחן של מהפכות רק אחריהן. וכרגע, עושה רושם שאנחנו בעיצומו של הגל. תנועות שונות, מיקרו-משפיעניות, ועידן הטיקטוק מצביעים על השינוי התודעתי שקשור בתפיסה שלנו את הנשיות והמשמעויות שנגזרות ממנה. ההבנה שמגדר הוא מבנה חברתי, החשיפה היום יומית ברשתות שחושפת גם מה שנחשב "פחות" ולא רק חופשות בהוואי, סוגיית האינקלוסיביות שמעסיקה היום גם את התאגידים הגדולים בעולם, הלגיטימציה של מוצרי וסת שונים ואפילו מוצרי מין שעולה – כל אלו קשורים באפשרויות שנפתחות בפני העולם ובפני האישה החדשה. יום האישה או לא – פשוט תעשו מה שמתאים לכן. תאפשרו לעצמכן אוויר עד כמה שניתן, תזכרו שאפשר להיות אמהות בחולצות בטן, ושלהגיד "לא" זו אופציה. אז "יום האישה" שמח לכולן, והלוואי ונהיה שמחות תמיד.

• יום האישה
• טור דעה
• פמיניזם
• ריהאנה
• עדן בן זקן

לרגל יום האישה הבינלאומי, בשרונה מרקט החליטו לכנס היום ומחר (חמישי-שישי) נבחרת מרשימה של נשים שעיסוקן אוכל – איקה כהן (איקה שוקולד), מיכל גולדברגר (לשעבר הקונדיטורית במסעדת וייס), אביה פרנס (באן מי 13), הבלוגריות רחלי קרוט, אפרת ליכטנשטט, נטלי לוין, רותם ליברזון ויצרניות, יזמיות, טבחיות, בשלניות ואופות נוספות – כולן ימכרו שוקולדים וקרואסונים, ליקרים, חמין, ספרי בישול ועוד.

מתוכן בולטת, איך לא, השפית שיראל ברגר (OPA), שיצרה לכבוד הפסטיבל – שנקרא "נשים יוצרות קולינריה" – מנה מיוחדת, מחווה לנקניקיית הגזר המיתולוגית ממסעדת מיס קפלן, שהיתה בראשה לצד אורי שביט. "קשה לי מאוד עם פרויקטים מסחריים", היא מסבירה. "כשביקשו ממני להכין את נקניקיית הגזר אמרתי לעצמי שאין מצב, שזו חזרה אחורה. לפני שבע שנים לא הייתי אותו אדם. לכן החלטתי ליצור משהו שהוא בשפה ובהלך רוח של מה שאני עושה כיום – לחמניית חלה של עמיתה, שאני מאוד אוהבת את מה שהן עושות, במילוי שומר בחמש או שש טכניקות. מה שמוביל אמן בחייו זו הנאמנות לעצמו. אני עושה פשרה, משהו חריג וגדול, ושואלת את עצמי איך אני מתחברת לזה מהמקום הגבוה שבו אני נמצאת היום. לקחת ירק, לפרק אותו לגורמים, לעשות בו דברי נפלאים ולהגיש בתוך לחם".

הפופ אפ תופס את ברגר בתקופת שיא מקצועית. לפני כחודש זכתה מסעדת העילית הטבעונית שלה ושל אחותה שרונה בפרס "One to Watch Award" (מסעדות שצריך לעקוב אחריהן) מטעם מדריך המסעדות הבינלאומי 50Best. "אנחנו סוף סוף בטירוף, תודה לאל. מגיע לנו, לא?", היא צוחקת. "עשינו דרך ארוכה מלהיות הכבשה השחורה שלא הבינו מה שאנחנו עושות ועד זכייה בתואר בינלאומי מכובד כל כך. לעולם לא נהיה מיינסטרים, אבל סוף סוף מקבלים אותנו".

איך את חווה את ההצלחה באופן אישי?
"אתמול סוף סוף טעמתי בפעם הראשונה את התפריט מתחילתו ועד סופו, ואמרתי לעצמי 'זה בסדר שיראל, את יכולה להירגע'. עם זאת יש בי את הרצון לעסוק באמנות. אני כל הזמן על הקו הדק בין מה שקורה מסביב לבין הרצון לחזור למעבדה הקטנה שלי וליצור, כי זה מה שאני רוצה ואוהבת".

בעבר תמיד הדגשת שמגדר מבחינתך אינו רלוונטי, והנה את בפסטיבל נשי.
"ההתבגרות שלי גרמה לי לשנות קצת את דעתי. השאלות נשארות אותן שאלות, אבל אני מתחילה להתבגר, לפקוח עיניים ולראות את עצמי. גם עכשיו לא חשוב לי אם זה גבר או אישה. מה שמשמעותי בעיניי הוא הלך הרוח. כאישה אני מרגישה שיש לי רצון להיות בצד הרגשי המחובר, ומרגישים את זה באוכל. אישה שיודעת לבשל לא רואה אף גבר ממטר, בגלל הרגש. להיות מחוברת למקום עמוק וחצוף ללא מסכות – שם אני רוצה להיות ולחיות את חיי. נשים שמחוברות לצד הנשי הגבוה שלהן ועושות משהו יחד הן כוח חזק מאוד".

זיהוי הכוח הנשי והרצון להתחבר אליו באים לידי ביטוי גם בארוחות ברוח נשית חקלאית, שיתקיימו החודש ב-OPA. ברגר תבשל ארוחה מבוססת פירות וירקות המותאמת לכל חקלאית, שתלווה בשיח מקדים עם אשת האוכל והעיתונאית ריטה גולדשטיין (שאוצרת גם את פסטיבל נשים יוצרות קולינריה), שתשוחח עם החקלאיות הנבחרות: איילה נוי מאיר (יצרנית שמן הזית ריש לקיש), רלי נאפ (בעלת החווה האורגנית "למשמרת"), יעל הורביץ (מחוות "עם אדמה" ואוצרת החקלאות) ויעל בן ארי (מ"מלוא הטנא").

כל אחת מהן תספר על דרכה בחקלאות, על התוצרת ועל השילוב של חקלאות והמטבח. "תמיד רציתי לעבוד עם חקלאים קטנים. חקלאות היא עיסוק גברי, אבל לא מזמן התחלתי להסתובב בארץ וגיליתי שיש חקלאיות נפלאות", מספרת ברגר. "מצאתי נשים מדהימות, חזקות, אכפתיות שאני יכולה לעבוד מולן, וזו ברכה. בא לי שזה יהיה ידוע, כי אנחנו כל כך מנותקים ממה שאנחנו אוכלים".

וזו שוב התייחסות למגדר.
"אני לא רוצה שייצא כאילו אני לא אוהבת גברים. זה לא הסיפור. אני לא מתייחסת לג'נדר באופן פרטני, אלא מסתכלת על אנשים כבני אדם. הכרתי נשים שבא לי לאכול אותן מרוב שהן מתוקות. אלו תכונות אופי. אני כן מרגישה – ובמיוחד בעולם הקולינריה – אישה די יחידה בין הרבה גברים, שמבשלת ממקום עניו וחסר אגו. אני רוצה לעודד התנהגות כזו ולא לאמץ תכונות שהן פחות גבוהות בעיניי כמו אגו וכוחניות. אני מקדמת את המסוגלות לחבור לתכונות של אהבה, מסירות וטיפוח, ולא משנה אם הן נמצאות בגבר או באישה".

נשים יוצרות קולינריה, שרונה מרקט, חמישי (2.3) 10:00-23:00, שישי (3.3) 09:00-15:00
ארוחות ברוח חקלאות נשית, החלוצים 8, שני (6/13/20/27.3)

• אוכלים שותים
• יום האישה
• שיראל ברגר
• opa

• Facebook
• Twitter
• Email

בשנה שעברה, לרגל יום האישה הבינלאומי,הרכבתי רשימהשל חמישה סרטי מופת שביימו נשים ושעסקו בנשים. השנה, וכהמשך מתבקש לרשימה הקודמת, בחרתי בחמישה סרטים נוספים – הפעם של יוצרות ישראליות בלבד – אשר בעיניי נחשבים סרטי מופת של הקולנוע הישראלי. כמו שכתבתי גם לפני שנה, ראוי בעיניי להדגיש כי עצם החלוקה וההפרדה הדיכוטומית בין סרטים שונים על סמך המין או המגדר של יוצריהם הנה שנויה במחלוקת במקרה הטוב, ובעייתית במקרה הרע. אולם, כאמור, תעשיית הקולנוע והמדיום הקולנועי בכלל נחשבים עדיין לגבריים במובהק, ומעט מאוד סרטים של במאיות יוצאים לאקרנים וזוכים להכרה, בהשוואה לסרטים של במאים. את חוסר האיזון הזה ראוי בהחלט לתקן דרך כתיבה ביקורתית שתבנה שוויון מגדרי, דרך פסטיבלים ואירועים המוקדשים לסרטים של נשים ודרך אירועים ומסגרות שונות שיאפשרו לתחום להפוך למאוזן יותר.

כידוע, החברה הישראלית נחשבת מלכתחילה לחברה מיליטנטית וגברית באופן מיוחד. אולם, ואולי דווקא בגלל המאפיין החברתי הזה, נוצרים בשנים האחרונות יותר ויותר סרטים על ידי במאיות בישראל – רובן צעירות ובוגרות בתי-הספר השונים לקולנוע. סרטים אלה מתפקדים כתגובת-נגד לאופי הגברי של התרבות הישראלית ולקשר ההדוק שלה לצבא, למלחמות ולכיבוש, וזוכים ברובם להכרה ביקורתית בארץ ובעולם. ניתן אפילו לומר שהמספרים ההולכים והגדלים של סרטים אלו בשנים האחרונות משקפים היווצרות של גל קולנועי נשי-חתרני, המערער את יסודות חוסר השוויון המגדרי של התעשייה והמדיום.

כתמיד, חשוב לי לציין שהבחירה שמוצגת כאן מבטאת את טעמי האישי בלבד. העדפתי להתמקד הפעם בעיקר בסרטים שיצאו בשני העשורים האחרונים בישראל, ושאליהם ניתן להתייחס כחלק מגל היצירות הרדיקליות והביקורתיות אותו הזכרתי, ולא ביצירות מוקדמות יותר, שהיו חריגות מאוד בנוף הקולנוע המקומי (נכון לשנת 2015, רק כ-10 אחוזים מהסרטים שנוצרו בישראל מאז קום המדינה בוימו על ידי נשים!). למיטיבי הלכת שבין הקוראים, אציין כאן כמה סרטים מעולים של במאיות ישראליות שלא נכנסו לרשימה הפעם, אך יכולים להוות צפיית המשך ישירה לסרטים עליהם אכתוב:פרינססשל טלי שלום עזר,ההיא שחוזרת הביתהשל מיה דרייפוס והנותנתשל הגר בן אשר, למשל, אשר זכו לשבחי הביקורת בארץ ובעולם, ונחשבים לסרטים מוצלחים וחשובים בקולנוע הישראלי של שנות האלפיים. סרטים אלו, וכן הסרטים שאודותיהם אפרט, מתנגדים באופן ישיר להגמוניה הגברית בחברה הישראלית – בין אם בצבא, בשוק העבודה או במסגרות אחרות. אלו יצירות חריפות, ביקורתיות וקשות לצפייה לעיתים, המשקפות מציאות של דיכוי וחוסר שוויון מגדרי בישראל של ימינו. היחשפות לכל אחד מהסרטים הללו היא חוויה מטלטלת ומשמעותית, גם בגלל התכנים הקשים והחשובים שהם מבטאים, וגם בגלל היותם בעלי אסתטיקה ייחודית ואמיצה.

אור– קרן ידעיה, 2004

חוויית הצפייה בסרטה של קרן ידעיה היא לא פשוטה בכלל, אולם אין ספק כי מדובר בדוגמא הבולטת ביותר לקולנוע-נגד ישראלי חשוב ואיכותי, המנכיח סוגיות חברתיות-מגדריות משמעותיות. כאחד הסרטים הישראלים היחידים שעוסק בישירות בנושא הזנות, ״אור״ הוא ביטוי מדויק של קולנוע עוכר שלווה, אמיץ ורדיקלי. העלילה מתארת את ניסיונות ההישרדות הכלכליים-חברתיים של נערה בת 17 ואמה, אשר עוסקת מזה שנים בזנות. דאנה איבגי ורונית אלקבץ – אולי שתי השחקניות המרשימות ביותר של הקולנוע הישראלי בעשורים האחרונים – מביאות אל המסך תצוגות משחק בלתי נשכחות. ראויה לציון גם השפה הקולנועית של הסרט, שהיא מינימליסטית וסגפנית, בהשראת סרטה של שנטל אקרמן,ז׳אן דילמן– אחד מהסרטים החשובים ביותר בהקשרים של הקולנוע הפמיניסטי בעולם.

אפס ביחסי אנוש– טליה לביא, 2014

סרטה של טליה לביא הפך במהרה לאחת ההצלחות המסחריות הגדולות של התקופה האחרונה בקולנוע הישראלי. אין ספק כי בקומדיה השחורה והעגומה הזו יש את כל המאפיינים של סרט קאלט, וכי היא כתובה ומבוימת בכישרון רב. אולם לצד זאת, הוא גם בעל מורכבות אמנותית שמעלה אותו לרמה גבוהה יותר מרוב הסרטים שנוצרו בישראל בשנים האחרונות – והיא זו שמהווה את סוד הצלחתו של הסרט. העלילה עוקבת אחרי שגרת יומן המשמימה של חיילות בבסיס שלישות נידח, ומבטא באופן מקורי ומדויק את חוסר המשמעות והאבסורד הבלתי נתפס של שירותן הצבאי. כמו בסרטה הקצר והמעולהחיילת בודדה, לביא הופכת על פיו את הייצוג המוכר בקולנוע הישראלי – זה של הגבר הלוחם, המגן על המולדת באומץ – ומציגה לעומתו נשים ג׳ובניקיות שהנשק שלהן הוא אקדח סיכות, ושהמלחמות שלהן סובבות סביב משחק המחשב ״שולה המוקשים״. מצחיק עד דמעות, עצוב עוד יותר מכך.

לא פה, לא שם–מייסלון חמוד, 2016

סרטה של מייסלון חמוד עוקב אחר שלוש צעירות ישראליות ערביות, השוכרות יחדיו דירה בתל-אביב. המציאות שהסרט משקף היא למעשה מציאות של דיכוי כפול – כלפי נשים, וכלפי האוכלוסייה הערבית בארץ. זהו מצב קיומי ספציפי שלא הוצג קודם לכן בקולנוע הישראלי, ומכאן, בין היתר, נובעים ייחודו וחשיבותו של הסרט. בדומה לאפס ביחסי אנוש, גם סרטה של חמוד מייצר לצופיו רגשות עזים ובמנעד רחב מאוד, כשלאחר סצנה קומית מוצלחת יכולה להופיע סצנה קשה לצפייה ומדכאת באופן בלתי נתפס כמעט, ולהיפך. מדובר בדוגמא מדויקת לסרט חתרני, המתנגד להגמוניה היהודית-גברית בחברה הישראלית. מעניין לשים לב לכך שיש בו מעט מאוד דמויות של גברים או של יהודים: המדכאים למעשה לא נוכחים ברוב חלקי הסרט, ומי שנותרות הן הנשים והבעיות הקיומיות שלהן, אותן היוצרת מנכיחה על המסך.

סופת חול–עילית זקצר, 2016

כמו הסרט הקודם ברשימה, גם במרכז סרטה של זקצר מוצגת מציאות של דיכוי כפול שכזה, והפעם מדובר בדיכוי של הנשים באוכלוסייה הבדואית בישראל. עלילת הסרט עוסקת בנשים הנאלצות להתמודד עם מצב חברתי של חוסר שוויון וחוסר צדק, ומנסות לשנות את גורלן. כמו רבים מהסרטים שהזכרתי כאן, ורבים מהסרטים שמבוימים על ידי נשים בישראל לאחרונה (ומעניין מאוד לחשוב על הסיבה לכך), בבסיס היצירה ניצב סיפור התבגרות על נערה שמנסה לשבור את הערכים החברתיים הקיימים והמיושנים. בניגוד מסוים לסרטה של חמוד עליו כתבתי,סופת חולמבוים בידי במאית שאינה משתייכת למיעוט אותו היא מצלמת, מה שערער לדעת מבקרים כאלו ואחרים את הלגיטימיות של היוצרת להתמקד במסורת ובמנהגים הבדואים בסרטה. אולם בעיניי, מדובר ביצירה שמטפלת ברגש ועדינות יוצאי דופן בנושאים המורכבים בהם היא עוסקת, תוך הבנה עמוקה של התרבות הניצבת במרכזה – ללא אספקטים של מציצנות פולקלוריסטית במובנה השלילי. מדובר באחד הסרטים הישראלים החשובים והיפים של השנים האחרונות, אשר חושף פלג באוכלוסייה שנעלם לחלוטין מעיניהם של רוב הציבור הישראלי.

אשה עובדת– מיכל אביעד, 2018

מיכל אביעד היא אחת מיוצרות הקולנוע החשובות והמוערכות בתעשייה המקומית בעשורים האחרונים. רוב סרטיה הנם תיעודיים (אשה עובדתהוא בסך הכל סרטה העלילתי הארוך השני), וכמעט כולם עוסקים בדיכוי – מגדרי או אחר – בחברה הישראלית.אשה עובדתעוסק בנושא שדווקא כן נוכח במרכז השיח התרבותי בעת האחרונה – הטרדות מיניות במקום העבודה – אולם הוא מטפל בו באופן ישיר, אותנטי ומדויק להחריד. על אף התכנים הקשים שהוא מבטא, מהסרט משתקפות תפיסת עולם הומנית מאוד וחמלה גדולה. כשייצא לאקרנים באופן רשמי, בוודאי רבים יתייחסו אליו קודם כל כסרט שמתייחס אל סוגיות השעה ואל עידן ה-Me Too של ימינו, אולם בעיניי הוא הרבה יותר מאשר עוד סרט חברתי-ביקורתי על היחס לנשים בחברה: זוהי יצירה שמכאיבה לצופיה, אבל גם מעניקה בסופה כוח להמשיך הלאה, ותקווה לעתיד טוב יותר.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• מי טו
• יום האישה הבין לאומי
• metoo#
• יום האישה הבינלאומי
• קרן ידיעה
• יום האישה
• במאים
• קולנוע ישראלי
• קולנוע
• טליה לביא
• אפס ביחסי אנוש
• מייסלון חמוד
• ביקורת סרטים
• נשים בקולנוע