>> לי גילת, תל אביבית אורגינל, היא מהטובות שבתסריטאיות ארצנו ("טהרן", "מנאייכ", "כבודו") וגם יוצרת טלוויזיה מבריקה ("חזי ובניו", "חוליגנים") ובמאית קולנוע שסרטה השני והמעולה (יצירה משותפת עם בת אל מוסרי), "בנות כמונו", זכה בשלושה פרסי אופיר ב-2024 והגיע סוף סוף אל בתי הקולנוע המקומיים. בשבוע שעבר הוא גרם למבקרת הקולנוע שלנו יעל שוב להפציר בקוראים"אל תתנו לסרט מלא החיים הזה לחלוף על פניכם". אז באמת אל.

>> פוטנציאל של יצירתיות ודיסוציאציה בים // העיר של תמרה מובשוביץ
>> כוך קסום להופעות ושביל סודי אל הילדות // העיר של הילל סנדמן
>> מאפה שהוא טיול הביתה ומקום פשוט להיות // העיר של סאמר סלאמה

1. בריכת גורדון

לפעמים נשבר לי ואני אומרת לעצמי שזהו, אני עוזבת את העיר, למרות שנולדתי וגדלתי בה ומבחינתי תל אביב ואני זה לנצח. כנראה שככה זה מונוגמיה ארוכת שנים, את לא תמיד רואה מה יפה וטוב בבן (או בת) אדם שלך ומתעכבת רק על החסרונות. היא יקרה מדי (וואו אבל ממש), מלוכלכת, צפופה ובחלקים גדולים שלה סאחית להחריד. אבל כשאני חושבת על לזוז מפה, בשלב מאד מוקדם של ההתלבטות עולה לי בראש בריכת גורדון ואני נזכרת שאין לי מה לחפש בשום מקום אחר.

אני שוחה בגורדון שלוש או ארבע פעמים בשבוע כבר המון שנים (ברור שגם בחורף), היא החמצן שלי, כדור ההרגעה שלי והנקודה התל אביבית שלי. ההורים שלי שהיו חלק ממה שקראו בשנות השבעים "הבוהמה התל אביבית" שחו בה גם הם, וידעו לספר רכילות מעולה ומעניינת עד היום על ענקי התרבות ששחו בה אז. בריכת גורדון היא באמת הבריכה הכי טובה בעולם, מי מלח צלולים וקרים שבתוכם את יכולה להשאיר את כל הלופים המיותרים והמחשבות הקודרות ששחו לך בראש לפני שנכנסת למים. וזה לא כזה קר! מתרגלים בשניות – באחריות.
אליעזר פרי 14 תל אביב (מרינה תל אביב)

2. הנילוס

עכשיו אני קלישאה של קולנוענית, אבל לא אכפת לי, הנילוס באלנבי הוא המקום היחיד בעיר שאליו אני יכולה לקפוץ לבד אם בא לי בירה ואני יודעת שתמיד אפגוש שם מישהו שאני מכירה, או מישהי שאני לא מכירה, ושתמיד יהיה לי ערב כיפי ומעניין. מורן בעלת הבית מכירה ואוהבת את האנשים שיושבים אצלה ויודעת לייצר אוירה נינוחה ולא מתאמצת. היא תמיד תמצא לך שולחן, גם בערב חמישי, ותמיד תמצא רגע לשבת איתך ולדבר על מה היה ומה יהיה. חודשיים אחרי השביעי באוקטובר קבעתי שם עם חברות, יצאנו פעם ראשונה מהבית, הרגשנו כמו עכברים שיוצאים מהמחילה אל הנקודה האחרונה שבה החיים היו סוג של נורמליים. הזמנו משהו לשתות' והתחלנו את הדרך הארוכה חזרה אל השגרה של לפני המלחמה.
אלנבי 33 תל אביב

3. דיזנגוף סנטר

בעולם תאגידי שבו כל הקניונים בארץ ובעולם נראים נשמעים ומריחים בדיוק אותו דבר, עם אותן רשתות ביגוד גנריות ואותו וייב קפיטליסטי משעמם, דיזנגוף סנטר הוא הקניון היחיד שמנסה וגם מצליח להיות ייחודי, עם חנויות כמו יער הפיות, המציאון, וקול-יו, עם להקות ילדי הסנטר הכעוסים שמבלים שם מבוקר עד לילה, קולנוע לב הנפלא, פרויקטים מגניבים שמפיקים שם וסיורי העטלפים במרתפים של הסנטר.בחנות הנינטנדו בסנטר עובד בחור אחד שכל פעם שאני באה לשם עם הבן שלי הוא נכנס איתו לשיחה ארוכה על צ'יטים במשחקים, ואף אחד לא מאיץ בו לסיים ולהגיע לקופה.

חוץ מזה שהכי כיף ללכת לאיבוד בסנטר, זה משהו שאני מלמדת גם את הילדים שלי לעשות. וסתם שתדעו שעובדי הניקיון שם מועסקים בהעסקה ישירה ושאם אתם עוברים דירה וצריכים ארגזים אתם יכולים לקנות אותם ממש בזול בסנטר ושהעובדים מקבלים את הכסף ישירות כבונוס.

4. כיכר אתרים

אני יודעת זה מפגע, זה מוזר, זה מכוער, יש שם ריח חריף של שתן, עזובה ולכלוך וזה באמת מקום שאמור כבר לעבור מין העולם. אבל מי שגדלה בתל אביב של שנות השמונים זוכרת ימים אחרים, את הבר שהיו יושבים בו תיירים מאירופה, שהיתה תלויה לו בכניסה בובה עצומה של גורילה עם עיניים נוצצות אדומות שהיו נדלקות מידי פעם, את ערבי השירה בציבור עם אפי נצר שהיו מושכים אליהם מאות רבות של אנשים, את הפיצה הכי טובה בעיר שכבר אז חשה את עצמה מטרופולין.

אני יודעת שכיכר אתרים מיועדת להריסה ובמקומו יבנה בטח עוד פרויקט דיור נוצץ שפניו אל העתיד, וזה קצת מבאס אותי כי במרכז העיר כבר אין מקומות שבהם השטח לא מנוהל ומנוצל עד מוות, אין מקומות שמזכירים לנו חלומות גדולים שהפכו לכישלונות מפוארים ואני אוהבת את התזכורת הזאת, את הניסיון שלא הצליח ואת הרצפה המשונה של כיכר אתרים שהלכתי בה כשהייתי ילדה ואני הולכת בה גם היום.

5. קפה סגפרדו // מסעדת מאנטה ריי

שני מקומות אהובים שנסגרים ממש עכשיו, מצטרפים לקפה נחמה וחצי זצ"ל, לג'וז המקורי ביהודה הלוי ולעוד מקומות שהפכו להיות "המקום שלנו", ופתאום נעלמו. העיר משתנה כל הזמן, וזה כנראה בלתי נמנע ואפילו חיובי – העיר לא נחה רגע, דור חדש מגיע אליה שטוף ליבידו וחלומות ובונה מיתולוגיות חדשות במקומות שאני כבר לא מכירה. סגפרדו ומאנטה ריי היו המקומות שלי, הרבה מהתסריטים שכתבתי התחילו בסגפרדו, הרבה מימי השמחה שלי נחגגו במאנטה ריי, ואני עצובה שהם נסגרים ומודה להם על רגעים רבים של אושר.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

המדרכות של תל אביב שהפכו לשדה קרב. האופניים והקורקינטים שדוהרים על המדרכה כאילו היתה של סבא שלהם. יש לי שכנה בת תשעים שלא יוצאת מהבית שלה בלי שאחד הילדים או הנכדים שלה ילווה אותה כי היא מפחדת להידרס. המדרכות של תל אביב הן בשבילי מקור אינסופי של מריבות עם הזולת, הרעה בתנאים ומלחמה שלא נגמרת, הילדים שלי גוררים אותי במבוכה בכל פעם שאני מתחילה לריב עם איזה חרייאט שדוהר על האופניים שלו במדרכות של דיזנגוף, שם זין על אנשים מבוגרים וילדים שהולכים שם, או עם נשים צעירות עם קורקינט מעוצב ומזרון יוגה שמצפצפות לך שתפני את הדרך (הדרך שלך, במדרכה, כן?) כדי שהן יוכלו להמשיך לדהור לחדר הכושר.

אני יודעת שזה עניין של העירייה ושיש בעיה אמיתית עם הכלים החשמליים, אני גם יודעת שהכלים האלה פותרים בעיה אמיתית של התניידות בעיר, אני בעצמי רוכבת על חשמליים, אבל ראבק, קצת להתחשב. אפילו אם אתם נוסעים על המדרכה, תזכרו שאתם אורחים ושלבן אדם מותר לחלום רגע או ללכת לאט ובמתינות עם הילד שלו בלי שתצפצפו לו או תדרסו אותו ותקלקלו לו את המצב רוח.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
פרויקט "דבק" של אגף התרבות של עיריית תל אביב יפו בניצוחו של גיורא יהלום, שהוא אש ותמרות עשן של בן אדם, תל אביבי עם עבר של קיבוצניק עשוי ללא חת, שהמחוייבות האוהבת שלו לתרבות על כל סוגיה וגווניה מרגשת ממש. פרויקט דבק עונה על בעיה שכל מי שעוסק בקולנוע, תאטרון או אופרה מכיר היטב, והיא שהקהל של תרבות "קלאסית" הולך ומזדקן והדור החדש מוצא את מקומו במקומות אחרים ומדיר ממנה את רגליו. הפרויקט העירוני היפה הזה מבקש לחבר קהל צעיר (מאוד) לאופרה, תאטרון וקולנוע. ועושה את זה בענק.

רק בחודש שעבר נמכרו 1,500 כרטיסים לצעירים בלבד לאופרה החדשה "דידו ואניאס" וזה כל כך נפלא ותל אביבי בעיני שבמדינה שבה יש כל הזמן צרות הרבה יותר גדולות ובוערות, יושבים אנשים בעירייה ואשכרה דנים בכובד ראש איך לטפח את הדור הבא של צרכני ואנשי התרבות בישראל.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ממש בחודש שעבר יצא לאור ספר שהוא ספק ספר ילדים, ספק פרק יומן, שהוא גם אגדה אורבנית תל אביבית מאוירת שכתבה חברתי הטובה ואם שני ילדיי, המוזיקאית שילה פרבר. לספר קוראים "לילה טוב ינקלה ריצ'קין" והוא מספר על מוזיקאית תל אביבית בודדה שפוגשת כלב חצי מת שהופך לחבר הכי טוב שלה בעולם. כששילה כתבה את הטיוטה הראשונה עדיין לא היו לנו ילדים, אז הקראתי אותו לאחיינית שלי, שהקשיבה רוב קשב ועם סיומה של הקריאה הרימה אלי עיניים ואמרה לי נחרצות "עוד פעם", והקראתי לה את הספר שוב ושוב ושוב ושוב.

אחרי זה שילה שלחה את הספר להוצאת ספרים מוכרת וקיבלה תשובה ש"הזמרת", היא הגיבורה, לא מתאימה לספר ילדים. המשפט המדויק היה שיש "למתן את דמות הזמרת". הם כמובן טועים: ילדים אוהבים סיפור הכרחי ורגשות עזים, גם חיוביים וגם שליליים, סיפור עז ולא מפולטר, שיש בו אהבה ומוזרות ואובדן ועוד אהבה. וזה בדיוק ינקלה ריצ'קין. ספר נפלא, מקורי, מצחיק ומרגש, שהילדים שלכם יהנו ממנו בטירוף ואתם אפילו יותר.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לכל ארגון, אדם או מטרה שמבקשים מאיתנו לסתום שניה ולהפסיק לריב. הימים קשים מאוד וכולנו זקוקים למישהו שיהיה אשם במצב אליו הגענו. אז במקום לנסות לבנות משהו ביחד, שיכללנו את כיתבי האישום שלנו אחד נגד השני. כל הדבר הזה של טענות וטענות הנגד נמאס לי טוטאלית ואני ממש מנסה לא לקחת בו חלק. בתוך מציאות מייאשת הניסיון למצוא את נקודות החיבור ולא את נקודות המחלוקת נדמה נאיבי ומטומטם, אבל בעיניי אם כולם יסתמו שניה ויתאפקו מלהאשים מישהו אחר במצב אליו הגענו אולי נצליח למצוא אנרגיות ומשאבים להתחיל לשקם את מה שנהרס פה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התל אביבי שלי הוא התסריטאי והקומיקאי אריק שגב, והוא כבר לא צריך שירימו לו, כי הוא כבר חצה את הנהר והמשיך הלאה אחרי מאבק הירואי בשלל מחלות שאיש לא ממש מכיר (והן ממש לא סרטן, בוז). אריק היה הכי תל אביבי שהכרתי, במקור מראשל"צ כמו הטובים שבהם, חכם, ידען וכחן וקוצני, שהתרגש עד דמעות משירים של אלתרמן וארגוב, שנא כמעט הכל אבל אהב את העברית, שהיה מתגנב בלילות לבית העלמין הישן של תל אביב בטרומפלדור כדי לחשוב, שהרים לבדערבי קריאה והגות יפייפים לכבודו של ש"י עגנוןושבאופן כללי היה פשוט מי שהוא, אריק שגב הצעיר מכף רגל ועד ראש ואם לא מתאים לכם אז אחלה, אני לא עובד אצלכם (את זה הוא היה אומר אגב גם לאנשים שהוא כן היה עובד אצלם).

לפני מותו עבדנו יחד על סדרה שלצערי לא הגיעה אל קו הגמר. לסדרה קראו "אנשים מתים", ובאחד הפרקים מישהי שם אומרת לאריק של הסדרה: "לא להיוולד פה זה הכי תל אביב, וגם אתה – אתה לא ממש יפה, אבל אין עוד מישהו שנראה כמוך, אתה די מתפרק אבל איכשהו מחזיק מעמד, אתה מאוד מוכר אבל תמיד יכול להפתיע, אתה מודרני ומיושן בבת אחת. אתה תל אביב, אריק, אתה לא תל אביבי, אתה תל אביב עצמה".

מה יהיה?
יהיה טוב. בעזרת השם ובעזרתנו.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• נשים בקולנוע
• בריכת גורדון
• נילוס
• דיזנגוף סנטר
• כיכר אתרים
• מאנטה ריי
• קורקינטים
• אריק שגב

"מאנטה ריי כבר לא תיפתח", בישרה הכותרת שחברה שלחה לי. כל מסעדה שנסגרת היא דבר עצוב. אין סוף רגעים ותשומת לב והשקעה ואהבה שיורדים לטמיון. אבל מסעדה שהיא מוסד ומוצאת עצמה נסגרת זו לא גזירת גורל. זה אות קלון למדינה שלא רואה את עסקיה (ואת אזרחיה ועוד) והורגת את עסקיה (ואת אזרחיה ועוד).

אבל לא בא לי לחשוב על זה בהקשר של מאנטה ריי. כי בשבילי מאנטה ריי הייתה נקודת אור שהאירה מעל שני עשורים ברציפות. הייתי שם עם שולחן בנות שהתכנס לחגוג ימי הולדת: תמיד התכנסנו דקה לפני שנגמר הבראנץ ויצאנו משם דקה אחרי ששיתפנו את הטוב הלא מוחלט והרע לתפארת – שהם יחד החיים עצמם שלנו.

>> 27 שנים על הים: מסעדת מאנטה ריי נסגרת (ועלמה ביץ' גם)
>> כיף גם בחורף: מסעדות החוף הכי מומלצות בתל אביב

הייתי שם גם כל כך הרבה פעמים לאורך השנים עם חבר טוב שלא גר בארץ, והרגעים איתו שם היו אי שבו הזמן עוצר מלכת ושבו הכל אפשרי. היינו שם, שירלי ואני, עם אחותי בפברואר 2003, יום לפני חתונתה, כשירד גשם זלעפות והתאהבנו בשיר "את הגשם תן רק בעיתו ובאביב פזר לנו פרחים". הייתי שם לפגישות עבודה עם עפרה גנור, הבעלים של מאנטה ריי, שהייתה הרוח והסלע מאחורי איגוד המסעדות ו"טעם העיר" (זה שפעם פעם פעם היה משהו יוצא דופן) ולא מעט מאבקי צדק.

הייתי שם כל כך הרבה פעמים לאורך כל כך הרבה שנים, ועפרה תמיד הייתה שם ותמיד הייתה (ועודנה) מישהי להסתכל מעלה מעלה לעברה: מסעדנית אישה בזמנים שבהם היו כל כך מעט כאלו (וגם היום, אמנם יש יותר, אבל כל כך מעט). מסעדנית פורצת דרך, כזו ששמה את ליבה על הפרטים הכי קטנים והכי חשובים, מלאת תשוקה לעשייה שלה, לא מפחדת ללכת נגד הרוח, חכמה כל כך.

במרץ הקרוב, חמסה, יציין פיקוק 18 שנה. אנחנו נלחמים בהמון גזירות. אחד העובדים החשובים שלנו, עובד זר, רוצה לעבור עם משפחתו לקנדה. טוב לו בישראל, אבל בקנדה רוצים ובצדק אותו ושכמותו. בקנדה מבינים את החשיבות של מסעדות לכלכלה ולתרבות. בקנדה מבינים שמהגרי עבודה הם חלק בלתי נפרד מהצלחת מכלול העסקים בערים הגדולות. בקנדה הגזענות פחות על השולחן.

הלוואי וישראל הייתה מדינה שעסקים טובים שהפכו למוסדות לא נסגרים בה בקלות כזאת. הלוואי ומאנטה ריי לא הייתה נסגרת. הלוואי ולא הייתי מבינה למה במאנטה ריי החליטו לסגור. תודה, עופרה, וכל מי שהיה בעשיה של המקום המופלא הזה.

• טור אישי
• אוכלים שותים
• מאנטה ריי
• פיקוק
• סגירה
• טור דעה

בלי הודעה מוקדמת, ככה באמצע היום, נפלה עטרת ראשנו: מאנטה ריי ועלמה ביץ' נסגרות. בהודעה שפרסמה לפני דקות ספורות, מונה הבעלים עפרה גנור במספרים את חייה של המסעדה הוותיקה – בת 10,107 ימים, שהן מעט יותר מ-27 שנים: 924 עובדים (מהם תשעה רופאים), 2,640,093 אורחים, 1,880,302 ביצים שנשברו והפכו לחביתות, ואינסוף שקיעות להתפעל מהם "כי אין אחת שדומה לחברתה". במקביל תיסגר גם מסעדת החוף האהובה עלמה ביץ', שניהל בהצלחה רבה הבן אוריה גנור. בסוף החודש נגיד שלום אחרון למזנון שמוכר ארטיקים ושתייה במחיר מפוקח, למסיבות השמחות בסופי שבוע וללוקיישן הבלתי נשכח, ששימש עבור רבים בית ואוויר לנשימה.
>>

עבור קוראינו היותר צעירים נזכיר שמאנטה ריי החלה את דרכה בשנת 1998 כמזנון חוף, אז עפרה גנור ובעלה, הצלם אבי גנור, החליטו להחיות את רצועת החוף המוזנחת הגובלת ביפו, זכו במכרז שפרסמה העירייה, והשאר היסטוריה. המבנה הצנוע אירח בין קירותיו זוגות רומנטיים ומשפחות, עשירים ועשירים פחות, צעירים ומבוגרים, שכולם נמשכו ליהלום שבכתר – שולחן בקו ראשון לים.

את המטבח הוביל ב-13 השנים האחרונות שף רונן סקינזיס, שיחד עם גנור יצר תפריט קלאסי על בסיס דגים ופירות ים, וביסס את מעמדה של מאנטה ריי במרקם החיים הקולינרי בעיר. מגש מזאטים בבוקר וסיר ברזל שחור עם מיקס פירות ים חרותים בדברי הימים של תל אביב (תמצאו אחד מהם ברשימת26 המנות הכי מיתולוגיות בתל אביב), בדיוק כמו הנוף הכחול מקצה לקצה שנשקף מהמרפסת.

לפני כשנה יצאה המסעדה לשיפוץ שמסתיים, כאמור, בסגירה סופית. "החלטנו לוותר על המשך הדרך, והחזרנו את המפתח לחברת אתרים, שתצא למכרז חדש", מסבירה גנור. "בחנו כל מיני אפשרויות אבל בסופו של יום לא הרגשתי שאני יכולה להרים עוד פעם מקום מהתחלה. אוקטובר 23 שבר אותי. אני אומרת שלום, מסתכלת על הים וממשיכה הלאה. אהבתי כל רגע כאן עד שהרגשתי שכבר אי אפשר יותר".

מסיבות חוזיות, יחד עם מאנטה ריי ייסגר גם עלמה ביץ', שהוקם שנה אחרי פתיחת המסעדה. בעבודה קשה ועשר אצבעות חרוצות הצליח גנור הבן לטעת בהווייה העירונית גם מה שנחשב לאחות הקטנה והממזרית של חללית האם. מבוגרים בלוק ממותג וילדים בבגד ים, עונדי ברייטלינג ונועלי הוואיאנס, מסיבות רווקות ופרלמנטים של קשישים – כולם התערבבו אלה באלה, הורידו מרגריטה קפואה (או קרטיב) ורקדו על שולחנות.

רבים מבין משתתפי מדור "העיר שלי" בחרו בעלמה ביץ' כמקום האהוב עליהם בעיר, והחוף עצמו נבחר לאחד מהפארקים והחופים האהובים בתל אביב. בקרוב גם זה ייגמר. "אני לא מרגיש שאני סוגר בר על החוף אלא את הבית עם הנוף", אומר גנור, שהתחיל לעבוד בעלמה ביץ' בגיל 14 כמוכר ארטיקים וקולה. "אהבתי את זה מאד. כל הברמנים בדיוק חזרו מהודו וכולם דיברו באהבה וכבוד. הייתה תחושה של קבלה ושלווה. הבנתי שאלו התחושות שאני רוצה להרגיש תמיד ובכל זמן, וכל אדם באשר הוא אדם. זה הקסם. עלמה ביץ' תמיד הייתה פתוחה בפני כל אחד כמו שהוא – רק תהיה חבר", הוא כותב במכתב הפרידה.

מאנטה ריי ועלמה ביץ' יסגרו את הדלתות בפעם האחרונה בסוף החודש, וכך תם עידן בתולדות המסעדנות ותרבות הבילוי בעיר. מה יקרה בהמשך בפיסת הקרקע הנחשקת עוד אין לדעת, והתשובה תלויה בתוצאות המכרז שיתפרסם בקרוב. עפרה גנור ממשיכה הלאה ומייחלת למישהו שימשיך את המסורת. "בקשתי מחברת 'אתרים' להעביר את מאנטה ריי, בבת-עיני, לאנשים משובחים ומקצועיים שישמרו עליה, שיאהבו אותה לפחות כמו שאתם ואני אהבנו", היא כותבת במכתב הפרידה ומוסיפה שהיא מקווה שהבעלים הבא ישמור על הגחלת. "שיבוא מישהו חדש ויעשה מקום טוב, שישמור על הרוח ועל האהבה שהייתה כאן. אני את שלי בתחום הזה עשיתי. עכשיו תורו של הדור צעיר".

• אוכלים שותים
• מאנטה ריי
• עלמה ביץ'
• סגירה

לפני כשבוע המלצנו באתר זה על מספר מנות מיתולוגיות שהגדירו את התל אביב, אבל קוראים חדי עין הפנו את תשומת ליבנו לעובדה הכואבת שאחת המנות – בורקס הסרטנים של הבסטה – לא מוגשת בתקופה האחרונה. זה גרם לנו לחשוב על כך שישנן כל כך הרבה השלכות למלחמה ולגורמים סביבתיים נוספים, שבטח לא שמתם לב (וגם אנחנו) למספר מנות יוצאות דופן שנעלמו מהצלחת בדרך. לפניכם 8 מנות כאלו, שאפשר רק לקוות שימצאו דרך לשוב אלינו.
>>אל תסעו רחוק מכאן: 12 עגלות הקפה הכי טובות וקרובות לתל אביב
>>אוכלים סרטים: 31 מקומות טובים שצריך לאכול בהם בירושלים

1. בורקס סרטנים של הבסטה

האייקון בן 17 השנים הוא חלק מהמיתוס שאופף את הבסטה – מסעדת כאילו-שוק, שביקום אחר הייתה נושאת כוכב מישלן – אבל המנה המיתולוגית לא קיימת כרגע בתפריט: מאפה בצק עלים במילוי בשר סרטנים כחולים טריים ותפוחי אדמה עם קרם פרש, תבלינים וציר סרטנים, שבעבר אמר לנו עליו הבעלים אבירם כץ ש"בסנוביות שלנו, אנחנו לפעמים מסתלבטים על המנה. אבל זו מנת חובה. גם אם ננסה להיפטר ממנה לא נצליח". ובכן, עכשיו כשאין כיוון לסרטנים – כמו תמיד בקיץ, הבורקס ירד מהתפריט ולצערנו הצליחו. לנו רק נותר להחזיק אצבעות שבחורף הוא ישוב, כי על מיתוסים אסור לוותר כל כך מהר.
תחליף מתבקש:בורקס אנשובי בעמיתה – בצק עלים מפואר במילוי גבינת שמנת, בצל, זרעי כמון ואנשובי קצוץ, עם עלה מרווה מעל. סקנד בסט על כל המשתמע מכך.

2. שניצל לבן של ויקינג

עוד מנה שבחסות המלחמה נעלמה מהנוף, לאחר שמסעדת ויקינג ספגה פגיעה חמורה בעקבות נפילת טיל איראני. למי שלא התנסה, נזכיר שמדובר בשניצל חזיר דק, פריך וזהוב שמוגש עם חרדל מתוצרת בית ותוספת אורז, תפוח אדמה אפוי או פירה עם חמאה – פשטות מנצחת בת יותר מעשור. בחלוף כחודש מאז האירוע, ויקי בעלת המקום מתכננת לפתוח שוב את המסעדה, אך מתקשה להתמודד מול הרשויות: "מחכים להצעת חוק, נמצאים בדיונים מול הרשויות ומול מס רכוש – זו באמת מסכת בירוקרטיה איומה. בינתיים לא מציעים לא פיצויים ולא עזרה, ואני גם כל כך לא רגילה לבקש עזרה. הלקוחות הקבועים דואגים ושואלים כולם במה יכולים לעזור, אבל אני לא יכולה פשוט לבקש מאנשים מיליון דולר. אז אני בדיונים עם מי שאפשר, מנסה לבדוק את הזכויות שלנו, ומוצאת את עצמי יותר קבלנית מבשלנית".
תחליף מתבקש:שניצל עגל עם פירה וסלט קולסלאו בקפה נואר, גם הוא מרשימתהמנות המיתולוגיות בעיר. פיצוי יותר מאשר נאות, ואוכל מנחם במלוא מובן המילה. אבל אנחנו מחכים לויקי.

3. סיר פירות ים של מאנטה ריי

25 שנים מאז שהפתיע לראשונה בפסטיבל פירות ים הראשון, סיר הברזל השחור נשלח לאפסון במעמקי המטבח של מאנטה ריי. הסיבה: שיפוץ נרחב של תשתיות, סביבה וחיזוקי המבנה ביחד עם חברת אתרים ועיריית ת״א. המסעדה צפויה לשוב אי שם בסתיו, ואפשר להמר די בביטחון שמיקס פירות הים בסיר הכבד ישוב איתה, כי לעפרה גנור הבעלים משנה לא רק מה אוכלים, אלא גם איך: "בשם המנה ברור שמדובר במיקס פירות ים, אבל הסיר השחור מברזל בו היא שוכנת הוא אחד ממבשרי הפואטיקה בתיאור מנות והדגשת החוויה הכוללת במסעדה (מבקשים סליחה מאייל שני, היינו שם מעט קודם). לא רק מה אוכלים, אלא איך אוכלים. היו ויכוחים ודיונים מה משנה אם המנה בסיר ברזל שחור ויצוק או בצלחת. הציבור שאל, חלקו מחה, והתשובה: לנו זה חשוב!".
תחליף מתבקש:עלמה MIX – קלמרי, דג ושרימפס מטוגנים עם צ'ילי ואיולי בצד בעלמה ביץ', בר החוף שצמוד למאנטה ריי. כשהים אותו ים והמרגריטה קפואה ובועטת, אפשר להסתדר עם שינויים קטנים וכלי חד"פ.

4. ההמבורגר של NG

כשפגש אותו בזמן אמת, מבקר אוכל הרחוב שלנו התפייט על ההמבורגר של NG, שהיתה מהקציצות הסקסיות שנראו בעיר: "הבורגר הגיע בזריזות, מסודר במגש הקרטון הסטנדרטי, ונראה פשוט יפהפה. הלחמנייה הרכה נצצה לאור הערב, והבשר העסיסי תסס מתחתיה. מבלי כמעט להביט על שאר המגש, שכלל צ'יפס ורטבים, נגסתי בבורגר וראיתי את NG כמו שקיוויתי כבר שלוש שנים לראות – כמקום שמכין את ההמבורגר הכי מדויק שניתן. הבשר נחתך בגסות ונעשה לשלמות (מידת מידיום חלומית), התיבול העדין השאיר את מרכז הבמה עבור הבשר הנהדר, והתערובת בשר הסתחררה בתוך הפה שלי כמו מערבולת טעם". הקורונה לא הטיבה עם NG, שעברה מנווה צדק לצומת הפיל – עד שהמלחמה חיסלה אותה כליל.
תחליף מתבקש:ההמבורגר של מיט בר, שמתרחק מטרללת הטופינגז ומשאיר את הבמה לבשר.

5. הפיצה של סנטה קתרינה

שפע הפיצריות המצוינות בעיר אינו משכיח את זיכרון הפיצה בסנטה קתרינה – בצק מעולה עם תיבול מדויק של כל הרכיבים, גבינה טובה ואפייה מושלמת. ההתלבטות האם כדאי בכלל להזמין פיצה במסעדת שף מתייתרת לנוכח הביס, ונותרה רק השאלה אם ללכת על קלאסיקות (רוקה, סלמי) או על הספיישלים המשוגעים ששף תומר אגאי היה הוגה. בחלוף הקורונה סנטה הצליחה להתרומם ולשוב לעצמה, אך בחודש ספטמבר האחרון היא נסגרה במפתיע, בשקט וללא הצהרה לתקשורת. מאז אגאי תפס כיוון יווני, הספיק להקים את הסופלקיה של גרקו ופתח בנחלת בנימין את מאזה, חמארה מודרנית מקומית מבית הספיקאיזי. אנחנו מאחלים לו ולעצמנו עוד סיבוב של מסעדת שף, עם או בלי פיצה (רצוי עם).
תחליף מתבקש:לה טיגרה, כי אם כבר פיצה נפוליטנית – אז עד הסוף.

6. סום טאם פון לה מאי של קונתאי

בקושי שבעה חודשים החזיקה השותפות בין שף תומס זוהר והמנטור יוסי שטרית, עדלקריסה צורמת במיוחד. במהלך משך חייה הקצרים הצליחה קונתאי להיחרת בזיכרון בזכות חריפות לא מתנצלת ותפריט סום טאם ובו לא פחות מחמש וריאציות למנה המסורתית, בחריפות לא מרחמת. גרסת הפירות הצליחה להפתיע גם בוגרי תאילנד מנוסים בשילוב מתוק-חריף של אננס, תפוח, קיווי ותותים – מנה שהצליחה להשאיר חותם ולהביא זווית מקורית-אותנטית.
תחליף מתבקש:הסום טאם הבועט של בית תאילנדי, האב המייסד של הז'אנר.

7. טאטן שורש סלרי של אדמתי

מצחיק לדבר על מסעדה ששרדה ארבעה חודשים במונחי הותרת חותם, אבל בשרוול של אדמתי היה לפחות אס אחד מנצח – טארט חמאתי על בסיס בצק עלים משובץ דפי שורש סלרי דקיקים, צ'יפס שורש סלרי לקראנץ' וגלידת שמנת-שורש סלרי טעימה להפליא. בעולם שנע על סקאלת שוקולד-וניל-פירות, שף אביב אטינגר השכיל ליצור מהשורש הצנוע קינוח מפתיע, עם מתיקות מאופקת ופיניש מלוח-עדין במינון מדויק.
תחליף מתבקש:כל טארט שתמצאו בקייקרי של מורן גיל. מנעד הטעמים שונה לגמרי, אבל למה להיות קטנוניים.

8. החומוס של משאוושה

משנת 2002 ובמשך 20 שנה פעלה החומוסייה האהובה ברחוב פינסקר, ממש על פינת בוגרשוב. היא הספיקה לקבל ביקורת מפרגנת מדודו גבע עצמו ושרדה אינתיפאדה, קורונה ושינויים שהובילו אותה, תוך כדי מלחמה, לעבור לרחוב הרכבת. חשבנו שבכך הסאגה באה אל סופה, אך בחודש ספטמבר האחרון משאוושה נסגר סופית. "קיוויתי שהמקום יתרומם. היו רגעים שהיה נדמה שכן, אבל לצערי בסופו של דבר זה לא קרה כמו שצריך, אז הבנתי שהגיע הזמן להיפרד", אמר לנו אז הבעלים עמוס בר. בתל אביב רבתי יש די והותר חומוסיות, אבל אף אחת לא מגישה חומוס קטיפתי מתקתק, לא חמוץ, לא כמוני ולא שומי, במרקם קליל ונהדר כמו שהיה במשאוושה.
תחליף מתבקש:בחומוס כמו בחומוס, יש הרבה תחליפים אבל אף אחד לא נטעם בדיוק כמוהו.

• אוכלים שותים
• המנות האיקוניות
• מלחמה
• משאוושה
• הבסטה
• NG
• סנטה קתרינה
• מאנטה ריי
• ויקינג

מה היינו עושים בלעדיה: אפליקציית Google Maps חוגגת בימים אלה 20 שנים להיווסדה, ולא פחות משהיא מאפשרת לנו לנווט בכל עיר וכפר בעולם כמו מקומיים, היא גם יודעת לספר לנו כל מה שצריך על בתי העסק שנקרים בדרכנו – 250 מיליון בתי עסק (!) בסך הכל – באמצעות הביקורות והדירוגים שמשאירים אחריהם המשתמשים. רק השנה תרמו כ-500 מיליון איש מידע למפות באמצעות דירוגים, תמונות ודיווחי תנועה, ואם היו עושים זאת על גבי דף פיזי – ערימת הדפים הייתה מגיעה לגובה 50 ק"מ, אז מזל שלא ותגידו תודה.

>> המון אוכל למחשבה: דירוג כל המסעדות של אייל שני בתל אביב
>> ציר הרגע: 10 מנות הראמן הכי טובות בתל אביב

מתוך 20 שנות גוגל מאפס וקהילת המשתמשים הענקית שלה אפשר לשלוף שלל נתונים מרתקים, אבל צר עולמנו כעולם "טיים אאוט" ואותנו מעניינת בעיקר השאלה איזה מסעדות ובתי קפה הכי חיפשתם – ומצאתם! ודירגתם! – כל הזמן הזה. הדירוג מבוסס על שקלול נתונים ומתייחס למקומות עם פחות מ-10 סניפים בקטגוריה, שקיבלו הכי הרבה ביקורות ודירוג מצטבר מעל 4.0 כוכבים. ויש הפתעות:

בין חמש המסעדות הכי פופולריות בגוגל מאפס, לא תמצאו אפילו מסעדה תל אביבית אחת. את המקום הראשון תופס הדיינר הגלילי המצוין כביש 90, שהתארח השנה בפופ-אפים בדיקסי של חיים כהן, כשאחריו ניצבות המסעדות האולטרה-פופולריות סוהו (ראשל"צ) ונונו (הוד השרון), ומיד בעקבותיהם פונדק יטבתה בדרך לאילת והביסטרו החיפאי BP.

את המחצית השנייה של הטופ 10 תופסות חמש מסעדות תל אביביות, ובראשן הזקן והים היפואית, ואחריה עלמה ביץ' (כנראה שהכוונה היא למאנטה ריי), גרקו, פרוזדור והאדסון בראסרי. אין ספק שבמקרה של הזקן והים ומאנטה ריי, גם הוותק וגם המיקום על החוף משחקים תפקיד, כשההפתעה הגדולה כאן היא הפופולריות של ההמבורגריה פרוזדור.

בין בתי הקפה מצבה של תל אביב אפילו קשה יותר: רק שני בתי קפה נכנסו לרשימת בתי הקפה המדורגים ביותר בגוגל מאפס, זוריק במקום השישי ונחמה וחצי במקום השמיני, שניהם מהוותיקים ביותר בעיר, הראשון ידוע כמעוזו של קוונטין טרנטינו מה שבטח תורם משהו לחיפוש. את רשימת בתי הקפה הפופולריים ביותר בישראל מבחינת חיפושי גוגל מאפס ב-20 השנים האחרונות מוביל קפה ברבהר בנחל קטלב (!) ואחריו קפה גן סיפור הנהדר בהרצליה וקפה רימון הירושלמי הוותיק.

את מיעוט המקומות התל אביביים בשתי הרשימות ניתן להסביר בכך שמרבית האנשים יודעים בדיוק איפה המקומות שהם אוהבים בעיר ואיך להגיע אליהם, וכי הרשימות מוטות בבירור בכיוונם של מקומות מרוחקים שבדרך כלל מגיעים אליהם תוך כדי טיול. זה תירוץ נחמד מאוד ובואו נקווה שעד חגיגות ה-40 כבר יהיו לנו תירוצים טובים יותר. הרשימות המלאות:

• אוכלים שותים
• גוגל
• נחמה וחצי
• זוריק
• הזקן והים
• פרוזדור
• גרקו
• האדסון
• מאנטה ריי