כבר ניתן לומר בביטחון מובהק שהקלות הנחיות פיקוד העורף לא הקלו עם אף אחד מלבד משרד האוצר – לאזעקה עדיין קמנו עם שחר, ואין שום מסגרות לילדים, אבל לעבודה כבר מצפים מאיתנו להגיע, גם כשהתחבורה הציבורית על 60% קיבולת. כיף, סך הכל. לכן אנחנו מעריכים כל גוף שמציע תוכן שישבור לנו את השגרה החדשה המתגבשת. ומוזיאון תל אביב לאמנויות אמנם סגור בימים אלו, אבל מישהו שם שלף מהארכיוןוהעלה לצפייה ישירהאסופה של סרטים דוקומנטרים קצרים שיגרמו לכם להרגיש כאילו יצאתם מהבית לביקור מוזיאון מרענן – ובימים כאלה, זה ממש חמצן למוח.

"ארבעה סרטים ומוזיאון" היא אסופה שנוצרה ב-2022, בחגיגות 90 שנה להיווסדות המוזיאון, בשיתוף הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ובהפקת שולה ודנה הפקות של שולה שפיגל ודנה עדן ז"ל. ארבעת הסרטים הקצרים נאגדו לאסופה בת כ-80 דקות שסוקרים את תולדות, מרחב, תערוכות וסיפורי המוזיאון מזוויות ייחודיות, וחושפות את הייחוד של המוזיאון וסביבתו. כך, למשל, "הפואיה" של מיכל הומינר ורוני כצנלסון מתמקד בחלל הכניסה של המוזיאון, בשינויים האמנותיים שהתרחשו בו לאורך השנים, ודרכו גם השינויים שהמוסד עבר בעצמו, בעוד "הרחבה שלפני המוזיאון" של נועה בן-שלום ונעה עמיאל לביא מתמקדת (ובכן, באופן די צפוי) ברחבה שלפני המוזיאון ובאופן בו הפכה למרכז לפעולות אמנותיות, להפגנות ולמחאות – וזה עוד לפני שהפכה לכיכר החטופים.

הסרט "מעשה שמתחיל בשלושה חדרים" חוזר אחורה לסיפור הקמתו של המוזיאון דרך האוצר והמנהל הראשון של המוזיאון, ד"ר קרל שווארץ, שהגיע ב-1933 מעולם התרבות העשיר של ברלין כדי לנהל את המוזיאון הראשון לאמנות בפלשתינה, רק כדי לגלות שמדובר בשלושה חדרים קטנים בביתו הפרטי של ראש העיר מאיר דיזנגוף. "כלום מלבד 34 ציורים" של אלה פאינרו וזיו ברקוביץ' מתמקד ברגע בודד ב-1955, בו נתרם למוזיאון אוסף של אמנות עכשווית עם יצירות ממיטב אמני התקופה על ידי האספנית המפורסמת ביותר בזמנה, פגי גוגנהיים – ומנסה להבין איך מנהל המוזיאון דאז אויגן קולב הצליח להשיג אוסף פורץ דרך שכזה.

מעבר לאסופה הזו,באתר מוזיאון תל אביבתוכלו למצוא תכנים מצוינים נוספים שיכולים להנעים את זמנכם – או את זמן עם הילדים – בעזרת המחשב לבדו. תוכלו למצוא שם סיורים וירטואליים בתערוכות שונות, הקלטות וידאו של שיחות עם אמנים ומפגשי אמן, כמו גם פעילויות יצירה אונליין לעשות עם הילדים, דפי צביעה לכל המשפחה (שמענו שככה פול גוגן התחיל) ופרקים של הפודקאסט לילדים "היסטוריה של יופי". אפשר לקרוא לזה מעשה אמנות של ממש.

• המסך
• מוזיאון תל אביב
• אמנות
• דוקומנטרי

מיכל טמיר (כדאי שתעקבו), ציירת ומבעלי מכינת העיצוב "פושפין", תפתח ביום שבת הקרוב (21.2) את "אוהל אדום", תערוכת היחיד הראשונה שלה בבית האמנים בירושלים, בה היא בוחנת את השבט הנשי במשפחתה. באותו יום תינעל התערוכה הזוגית "גוף זר" (עם נטע בכרך) המוצגת בימים אלו בגלריה בנימין בתל אביב. את שתי התערוכות אוצרת נעמה הנמן.כל הפרטים כאן.

>> קרינג' בשדרה ומסעדה לאלטר אגו ג'יימס בונדי // העיר של ליאת פלדמן
>> בוקר מושלם בים וספה להתרסק עליה לשנ"צ // העיר של קרן אלכסנדר
>> גן עדן של ממש בתוך העיר וברושים מרגשים. העיר של תמר סון

1. פושפין מכינה לעיצוב

זהו הבית המקצועי שלי כבר 20 שנה. בן זוגי רוני אדרי ואני הקמנו את המכינה ב-2004. בשנים הראשונות שכרנו כיתה בתיכון לאומנויות, ולפני 16 שנים עברנו לחלל מקסים בבניין באוהאוס, עם מרפסת וגינה, בלב העיר – שהיא בעיניי השכונה הכי יפה בתל אביב. יש לי את העבודה הכי כיפית בארץ: אני פוגשת אנשים צעירים ויצירתיים ומדברת איתם על דרכים להביא את עצמם לידי ביטוי. זו פריבילגיה גדולה, עם הרבה סיפוק ותחושת שליחות, לעזור לאנשים להיפתח ולמצוא את הקול האישי שלהם. ומעבר לכל זה – זה גם העסק שלי. אני עובדת בשעות שנכונות לי, במספר הימים בשבוע שמתאים לי. החלטתי בגיל צעיר מאוד לחיות את החיים שאני רוצה – ולא לחיות כדי לעבוד. אני גאה על כך שעמדתי בהחלטה.
אחד העם 56 תל אביב

2. חוף בוגרשוב

כמעט כל יום כשהים פלטה, חברה שלי כרמית ואני הולכות לצוף. אנחנו נכנסות לעומק ומדסקסות עניינים שבלב במשך שעה, מקפידות להישאר בעומק – גם כדי שנמשיך להזיז רגליים וגם כדי שהדגים הקטנים לא יאכלו אותנו. כשאני צפה בים והעיר פרושה מולי – אני מרגישה שאני חיה במקום הכי מושלם על פני כדור הארץ, ושהכל יהיה בסדר.

3. מוזיאון תל אביב

אני אוהבת אותו כל כך. הדרך אליו מגינת דובנוב, המבנה החדש לצד המבנה הישן וגן הפסלים. תמיד הביקור בו מצליח לתת לי השראה ולהזכיר לי שאני חלק ממשהו גדול יותר.
שאול המלך 27 תל אביב

4. מרכז הגר"א

המרכז הקהילתי הדי קסום של נווה שאנן. פעם בשבוע יש שם מקהלה ששרתי בה, בניצוחו של ירדן לנדאו המצחיק והמופלא. חיפשתי מקום שבו אוכל לשיר עם אנשים שלא ממש יודעים לשיר – כמוני – והגעתי לאודישן. שרתי את “שרה ברחובות” של ריטה, ובסוף האודישן ירדן אמר לי שהתקבלתי… ושכולם מתקבלים… ושזה בכלל לא באמת אודישן…לשיר במקהלה הזו הייתה אחת החוויות היותר מרוממות נפש שעשיתי לעצמי.
הגר"א 28 תל אביב

5. יער הפיות

חנות הפיות בדיזנגוף סנטר. אין לי באמת מה להגיד להגנתי. זו הסטייה הקטנה שלי. אני נכנסת לשם ומיד חוזרת להיות מיכל בת 10 שמתלהבת מאבנים עם כוחות קסם וטבעות מנצנצות.
דיזנגוף 50 תל אביב (דיזנגוף סנטר)

מקום לא אהוב בעיר:

הסטודיו שלי יושב ברחוב הנגב 7 – מקום שהוא מרחב אחר לגמרי מהעיר שאני מכירה. מציאות מקבילה. קשה להבין איך במרחק 3 דקות הליכה משדרות רוטשילד יש מקום כל-כך קשוח ומוזנח של אנשים שקופים. העולם הזה מתקיים לצד העיר המוכרת – כמו צל.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
מופע פלייבק של החבר'ה מאיכילוב, שלמעשה אין להם שום קשר לאיכילוב עצמו, פרט לשם של הקבוצה. פלייבק הוא תיאטרון אימפרוביזציה שבו אנשים מהקהל מספרים סיפורים אישיים, והשחקנים על הבמה ממחיזים אותם מיד, ללא כל הכנה מוקדמת. משהו בתהליך הזה, שבו סיפור פרטי מקבל צורה, גוף וקול, יוצר תחושה של נראות עבור המספר. לפעמים ממש נוצר קסם על הבמה – בזכות היכולת המופלאה של השחקנים המעולים הללו להפוך רגעים מחייהם של אנשים זרים לחוויה תיאטרלית מפעימה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
הספר "האוהל האדום" מאת אניטה דיאמנט מגולל את סיפורו התנ"כי של יעקב ונשותיו מנקודת מבטן. שם הספר מתייחס למרחב נשי נטול גברים – מקום של התכנסות נשית סביב מחזור ולידה – ושימש השראה לשמה של תערוכת היחיד שלי, "אוהל אדום", שתיפתח בבית האמנים בירושלים בשבת הקרובה, ה-21 בפברואר בשעה 12:00. בתערוכה אני בוחנת את השבט הנשי במשפחתי.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לתרום לארגון"חוזרים בתבונה" של נאור נרקיס– בעיניי זהו הארגון החשוב ביותר שפועל כיום בארץ. נאור והתנועה שהקים אומרים בקול ברור, ישיר ולא מתנצל את המובן מאליו: שלאזרח החילוני ליברלי אין עוד רצון או אפשרות להמשיך לממן חברה חרדית שפועלת על חשבונו – ובאופן מובהק נגדו. זהו מאבק מוצהר לחילון החברה החרדית, שנאור מוביל באומץ, בזקיפות קומה מעוררת הערצה. אני ממליצה לתרום לארגון ו/או להתפקד למפלגת הדמוקרטים ובבחירות הפנימיות לבחור בו – כדי שתהיה לו נוכחות והשפעה בממשלה הבאה, לכשתקום במהרה בימינו, אמן.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רוני אדרי, בן זוגי, כתב ספר מצוין בשם "זר", שיצא בהוצאה עצמית. הספר מספר את סיפורו כאן בישראל מנקודת מבטו הייחודית – כחייל בודד וכעולה חדש מצרפת – ומשלב חוויות מהצבא וזיכרונות ילדות מצרפת.את הספר ניתן לרכוש באתר האישי שלו.

מה יהיה?
יהיה מדהים. הממשלה המושחתת תיפול, ובמקומה יבואו אנשים הגונים שיעשו סדר ויתקנו. המדינה תהיה פחות קיצונית ויותר פתוחה, נשים יובילו וינהיגו ממקום של אחריות ואכפתיות, המזרח התיכון יתמתן, ניסע ברכבת לדמשק לביאנלה לאמנות ויהיה סוף־סוף שלום.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• עיצוב
• חוף בוגרשוב
• מוזיאון תל אביב
• נווה שאנן
• דיזנגוף סנטר

>> זיו בן הוא המנהל האמנותי של פסטיבל לטינו אמריקה, שחוזר בפעם הרביעית למוזיאון תל אביב (21.2-19.2) לשלושה ימים של מקצבים לטיניים סוחפים. בפסטיבל יקחו חלק כ-100 מוזיקאים ומוזיקאית, זמרות וזמרים, מתוכם לא פחות מ-14 אמנים מהשורה הראשונה של הסצנה הלטינית בעולם.התוכניה המלאה וכל הפרטים באתר הפסטיבל.

>> פילהרמונית בחאקי: השיר המטורף של הארץ // אמיר לקנר
>> הודעה חשובה מג'ון לנון: כולנו יתומים וצריכים טיפול // אורי משגב

הניהול אמנותי של פסטיבל "לטינו-אמריקה" הוא קודם כול עניין רגשי שמצריך קבלת החלטות אמנותיות מורכבות: איך בונים ליין־אפ בעידן של שפע מוזיקלי אדיר? איך יוצרים איזון בין מסורת לחדשנות– בין מחוות לאייקונים כמו סליה קרוז ומרסדס סוסה שכוכבם דרך לפני עשרות שנים, לבין קולות עכשוויים שמביאים שפה חדשה?

החיבור בין ישראל לאמריקה הלטינית אולי נראה מפתיע, אבל על רחבת הריקודים ועל הבמה הוא מרגיש טבעי לגמרי. סלסה, סמבה וטנגו מוצאים כאן בית, לא רק בגלל הקצב, אלא בגלל הרגש והסיפור האנושי שהם נושאים. כשהקהל הישראלי יפגוש את אמני הפסטיבל שלנו, הוא לא פוגש “מוזיקה זרה” אלא זהות אחרת שמשקפת משהו מעצמו – תשוקה, געגוע, שמחת חיים, וכן, גם התמודדות.

כשאני בונה את הפסטיבל, אני מדמיין מסע: מקובה של פעם ועד הלטין הבועט והמוחצן לעיתים, שנוצר כאן ועכשיו. לכן היה לי חשוב להזמין אמנים כמו הזמרת הקובנית ארהי מרטינז, שמביאה קול עמוק ומלא היסטוריה; החלילן הוונצואלי עומר אקוסטה, שמספר סיפור של קלאסיקה יחד עם אותנטיות מרשימה; הפסנתרן צ'וצ'יטו ולדס, שמחבר אותי למסורת של באך יחד עם זו האנרגטית של קובה היום; ופרננדו קנופ, נגן בס יוצא דופן ושותף קרוב לעשייה האמנותית של הפסטיבל.

מאחורי כל בחירה יש התלבטות, הקשבה, ואמונה שהקהל מרגיש כשמשהו הוא באמת אמיתי. המרכיבים החשובים לי ביצירת הפסטיבל הם החיבורים האמנותיים שלכאורה הם בלתי אפשריים, אך בפסטיבל כמו בפסטיבל הם אלו שנותנים את הצבע המיוחד של הפסטיבל – ומדגישים את העשייה האמנותית שאנו עושים כבר שנים.

השנה, בתוך מציאות של חוסר-ודאות ואיומים ביטחוניים, הבחירה לעשות פסטיבל בינלאומי הפכה לאמירה כמעט אישית. מתחילת פעילותנו אנחנו מחוייבים לקהל שלנו, וב-30 שנים האחרונות לא ביטלנו ואף לא מופע אחד – גם כאשר המצב היה על סף ייאוש. בחמש שנים האחרונות אני מרגיש קצת כמו איש משרד החוץ, שמסתובב בעולם וכל מה שהוא מחפש אלו אנשים טובים ואמנים מצוינים שיגיעו לכאן לישראל.

ואנחנו מביאים את המיטב. אנחנו גאים בכך שלאחר ביקור בישראל – אותם אמנים הופכים לשגרירים הנאמנים ביותר שלנו בעולם. אמנם אלו קולות קטנים וצנועים – אך הם מראים את ישראל ובמיוחד את התרבות בישראל כמשהו שהוא חיוני לכל אדם באשר הוא. דווקא עכשיו, המוזיקה עבורי היא מרחב של חיבור, נשימה ותקווה – מקום שבו אפשר להיזכר למה אנחנו ממשיכים ליצור ומדוע התרבות כל כך חיונית להמשך קיומנו.
>>פסטיבל לטינו אמריקה, 21.2-19.2, מוזיאון תל אביב לאמנות, שאול המלך 27 תל אביב.כל הפרטים והכרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• מוזיקה לטינית
• פסטיבל
• טור אישי
• מוזיאון תל אביב