חובבי מחזות הזמר – כן, אנחנו יודעים שאתם ביננו, כי גם אנחנו כאלה – בטח ישמחו לגלות שספריית המיוזיקלס של דיסני+ התמלאה בשנים האחרונות בכל טוב, וההיצע המשמח מבלבל קצת. לכן אספנו לכם את כל מחזות הזמר הכי טובים של דיסני+, אז תכינו את מיתרי הקול שלכם. וכן – זה אומר שיהיו כמה סרטי דיסני, כי גם אם זה מצויר, זה עדיין מחזמר. וכן, ברור שגם המחזמר עם הראפ כאן.

צלילי המוזיקה (1965)

הקלאסיקה שלא ליחה, אלא אם נמאס לכם לראות נאצים על המסך. סיפורה של משפחת פון טראפ והאומנת מריה, שג'ולי אנדרוז מביאה לחיים בקסם רב, סוחף גם ממרחק 60 שנה, והאופן בו מוזיקה יכולה להפיח חיים בבני אדם. שירים שכולכם מכירים, בביצועים קלאסים ותחושת פלייה נפלאה שמחזיקה גם מול המציאות המחרידה שמתוארת בסרט – מה זה מחזמר טוב אם לא שילוב מושלם שכזה?

מולין רוז' (2001)

מאז שנת 2001, מחזות זמר השתנו מקצה לקצה, וגם הצילום, האפקטים והסטנדרט של הצופה. עם זאת, מולין רוז' נשארת קלאסיקה עם שירים מוכרים וקליטים, וכמה ביצועים נהדרים, וקאסט מטורף שכולל את ניקול קידמן, יואן מקגרגור, קיילי מינוג ועוד רבים אחרים. חלק מהביצועים שם באמת לא הזדקנו טוב, אבל זה סרט שתמיד כיף לראות, גם אם קצת בשביל הקרינג'.

אל תוך היער (2014)

עוד יצירה נהדרת של מלך מחזות הזמר סטיבן סונדהיים, ולמרות שהעיבוד רחוק מלהיות מושלם, הוא ממש מהנה, בעיקר בזכות העיסוק שלו באגדות ילדים, החל בכיפה אדומה וכלה בסינדרלה. זה לא מפתיע בכלל שדיסני בחרה להפיק מחזמר שמכיל חלק גדול מהנסיכות והנבלים שהם יצרו לאורך כמעט מאה שנות קולנוע, ולמרות שתאגיד ענק שכזה יכול להיות קצת קנאי לגבי הפרנצ'ייזים המוכרים שלו – הם ממש מרשים לעצמם להתרחק מהדיסניות המוכרת, ולייצר מחזמר מהנה ועמוס כוכבים. חוץ מזה לא באמת צריך תירוץ כדי לראות את מריל סטריפ במחזמר.

הלו, דולי! (1969)

מדובר במיוזיקל אגדי עם ברברה סטרייסנד האחת והיחידה, שמשחקת את השדכנית דולי לוי שרק רוצה למצוא שידוך ראוי לאיש עשיר מפורסם וקמצן. המחזמר בוים על ידי טיטאן קולנוע אמיתי, ג'ין קלי, האיש שמאחורי קלאסיקות שלעד ייזכרו בספרי ההיסטוריה כמו "אמריקאי בפריז" ו-"שיר אשיר בגשם". מעבר להופעה המדהימה של סטרייסנד, תמצאו שחקנים קלאסיים כמו וולטר מתאו בתפקיד המיוזיקל היחיד שעשה בחייו, ואפילו את לואי ארמסטרונג. הוא יכול להרגיש מאד מיושן, אבל במקרה הזה זה לגמרי פועל לטובת הסרט, והצלילה לסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים היא מבורכת תמיד.

אלאדין (1992)

סרט שכל ילדי שנות התשעים והלאה גדלו עליו. ולמרות שהסרט הזה מדהים, ומלא בחידושים מרעננים הן מבחינת האנימציה והן מבחינת הפסקול הנהדר שמלא בשירים מוכרים וטובים, הוא עדיין ממוסגר בנוסחה הקבועה של דיסני – בין אם מדובר בסגנון הציור, או באופן שבו מספרים את הסיפור. ועדיין, כולכם ראיתם אותו, כולכם נהניתם ממנו ואין סיבה לא לצפות שוב במחזמר הסוחף הזה. על הגרסה עם וויל סמית' כבר אפשר לוותר.

מרי פופינס (1964)

בואו לצפות בדיק ואן דייק מנקה ארובות ומזמר, ואת ג'ולי אנדרוז רוקדת עם דמויות מצוירות, ואת כל הקסם הזה קם לתחייה. באמת שאין מספיק מילים לשבח את המחזמר המוזר הזה, כי אני די בטוח שאם היו עושים את זה היום זה לא היה נשאר אותו דבר (רק תשאלו את אמילי בלאנט, שנכנסה לתפקיד בסרט ההמשך משנת 2018), אבל יש במיוזיקל הזה קסם שיכול לגרום גם לרציניים ביותר לזמר יחד עם מארי פופינס את הפזמון של "סופרקאליפרג'ליסטיקאקספיאלידושס".

האמן הגדול מכולם (2017)

לא כל המבקרים חיבבו את סרטו של יו ג'קמן, המגולל את חייו של פי. טי. ברנום, מייסד קרקס האחים רינגלינג וברנום את ביילי. אבל הזמן עשה עימו חסד, והשירים המוצלחים הפכו אותו לשווה צפייה, כאשר דווקא הופעתו של יו ג'קמן כאיש בידור מצדיקה לבדה הצצה בסרט. תנו לעצמכם להיסחף בספקטיקל, ואל תיכנסו לקטנות כמו פיתוח סיפור או תסריט – ותוכלו להינות ממנו כמו שנועד: כמופע בידור צבעוני ושמח.

המילטון (2020)

אי אפשר להתכחש ללהיט הבינלאומי, שאמנם מצולם כולו על הבמה של ברודוויי ולא בדיוק כסרט, אבל מעביר את רוח המיוזיקל באופן מדבק במיוחד. צריך לראות את "המילטון" פעם אחת בחיים, אבל ממש לא צריך לקנות כרטיס טיסה במיוחד בשביל לראות את המחזמר הזה. מזל שדיסני דאגו לצלם את ההצגה כי יש בה לא מעט דברים טובים. ג'ונתן גרוף בתפקיד המלך ג'ורג', לדוגמה. באמת שרק בשבילו שווה לכם לראות את כל ההצגה.

סיפור הפרברים (2021)

אחד ממחזות הזמר הקלאסיים ביותר קיבל חידוש של סטיבן ספילברג, לא פחות ולא יותר. זה מעניין לראות קולנוען ותיק כמו ספילברג, שנחשב לאחד מעמודי התווך של הקולנוע המודרני, מנסה לעשות משהו שהוא טרם עשה – והתוצאה לא מאכזבת. מדובר באחד העיבודים הטובים ביותר שראיתי למחזמר המפורסם, שמבוסס באופן חופשי למדי על "רומיאו ויוליה". סיפור האהבה של טוני ומריה המשתייכים לכנופיות שונות ולא יכולים לממש את אהבתם הוא סיפור ישן נושן, אבל ספילברג מכניס בו כל כך הרבה חיים וצבע שזה פשוט כיף גדול לראות ולשיר את כל השירים המוכרים יחד איתם. ולא רק זה – הליהוקים עצמם מדהימים: אנסל אלגורט בתפקיד טוני, אריאנה דבוז בתפקיד אניטה, קורי סטול בתור המפקח שראנק, ועוד מלא פרצופים חדשים ומרעננים. זאת חוויה קולנועית מדהימה ונדירה וחובת צפייה לכל חובבי מחזות הזמר.

הסיוט שלפני חג המולד (1993)

עד גיל מאד מאוחר לא ידעתי שהסרט הזה – שהופק על ידי טים ברטון והולחן על ידי דני אלפמן – שייך לדיסני. אבל כן, מסתבר שהיצירה הזאת היא אחד הדברים הכי יצירתיים שעשו באולפן של מיקי מאוס. זה כבר לא רק המוזיקה, עיצוב העולם הוא אלמנט מרכזי בתוך "הסיוט שלפני חג המולד" וכל דמות היא ייחודית ובעלת מאפיינים מפתיעים משלה. זה מרגיש כמו עולם שממש חשבו עליו לעומק וסיפור שגם מבוגרים יכולים ליהנות ממנו. בנוסף, השירים שם כל כך ממכרים שזה יהיה לכם קשה לא להוסיף אותם לפלייליסט אחרי הצפייה.

נערי העיתונים (2017, 1992)

בא לכם לראות את כריסטיאן בל מפזז ושר במחזמר של דיסני משנות התשעים המוקדמות? כי יש לכם את "נערי העיתונים", מחזמר שמבוסס על סיפור אמיתי, בו חבורת נערים שמוכרת עיתונים נלחמת על זכויותיהם מול בעל עיתון מרושע שמנסה לנצל אותם. זהו סרט נהדר מלא בכוראוגרפיות מורכבות' והוא במקום השני לא רק בשל האיכות שלו, אלא גם בתור המחזמר היחיד פה שיש לו שתי גרסאות – אחת קולנועית משנת 1992, ואחת גרסת במה מצולמת משנת 2017. ברודווי בתוך הסלון שלכם.

מלך האריות (1994)

ברגע שמדברים על מחזות זמר ועל דיסני יש רק מלך אחד – הסרט שהפך את המיוזיקלס למגה-מיוזיקלס, ותכלס, זה אולי צפוי וידוע מראש, אבל אין סרט אחר שמשתווה להשפעה של "מלך האריות" בעידן המודרני. כל השירים מהסרט הזה הפכו ללהיטים חובקי עולם, ובכמה שפות – ואם אתם רוצים לחזור לדיבוב העברי האייקוני של אלי גורנשטיין בתפקיד סקאר, אתם גם יכולים לעשות גם את זה! "מלך האריות" המציא מחדש את מחזות הזמר, וראוי לתת לו את הכבוד המגיע לו. ועכשיו כולם ביחד: זה גלגל החיים!

• המסך
• דיסני+
• מחזות זמר
• מחזמר
• הכי טובים

ב"ג'וקר", כשחואקין פניקס יצא לרקוד על גרם מדרגות בברוקנס לצלילי "Rock and Roll Part 2" של גרי גליטר, כולם מתו על זה, והמוני תיירים החלו לפקוד את המקום כדי להצטלם על המדרגות. אבל כשב"ג'וקר: טירוף בשניים" פיניקס וליידי גאגא גם התחילו לשיר,זה כבר היה יותר מדי. רוב האנשים אוהבים שירים וריקודים, אבל אין להם סבלנות למיוזיקלס. הם פתוחים, ואף שמחים, לסצנות מוזיקליות כשהן באות לבד, לא בצרורות. קולנוענים רבים, לעומת זאת, אוהבים את השפה המסוגננת של המחזמר, ונוהגים לעטר את סרטיהם בסצנות מוזיקליות, שהן לרוב מאתגרות מבחינה הפקתית. לפעמים הסצנות האלה מייצגות את הלך הרוח של הגיבור, או פנטזיה במלוא מובן המלה, ולפעמים הן פשוט הזדמנות לפרוק עול. לא פעם אלה הסצנות הכי זכורות והכי אהובות בסרטים שאינם מוגדרים כמיוזיקלס. בחרתי עשר כאלה להנאתכם.

>>מגויס על מלא: קושמרו הוא נער הפוסטר של מחדל התקשורת בישראל

אקווריוס | בתול בן 40 (2005)

סטיב קארל היה קומיקאי מוכר למדי, אך עדיין לא כוכב, כשכתב יחד עם ג'ד אפטאו את התסריט לסרט שהקפיץ אותו מדרגה. זאת קומדיה רומנטית על בחור ביישן שעובד בחנות אלקטרוניקה, ומקבל עצות אחיתופל בענייני רומנטיקה וסקס מעמיתיו סת' רוגן ופול ראד. אחרי כמה התנסויות לא מוצלחות הוא מתאהב בקתרין קינר, ובחברתה הוא סוף סוף נגאל מבתוליו, ממש בסוף הסרט. משום שחיכינו לרגע הזה מרגע שהתיישבנו באולם, סצנת סקס קונבנציונאלית לא היתה מספקת את הריגוש הנדרש. במקום זאת, קארל המסופק והמאושר מתחיל לשיר במיטה את "אקווריוס" מתוך "שיער", ומשם "בתול בן 40" חותך לריקוד בפארק עם כוריאוגרפיה משוחררת שמאזכרת את זו של הסרט המוזיקלי מ-1979. זאת סצנה מצחיקה ומלבבת שנותנת ביטוי מושלם לפרץ הרגשות של הגיבור, ומסיימת את הסרט בהיי.

You Make My Dreams Come Trueי| 500 ימים עם סאמר (2009)

האמת היא שהמעבר מהמציאות לסצנה המוזיקלית מזכיר מאוד את מה שנעשה ב"בתול בן 40" ארבע שנים לפני כן, אבל זאת גניבה מקסימה ביותר. מרק ווב ביים קומדיה רומנטית שמתרוצצת קדימה ואחורה בזמן, בין רגעי אושר עילאיים לאכזבות רומנטיות. טום (ג'וזף גורדון לוויט) מתאהב עד הגג בסאמר (זואי דשנל). ביום ה-35 ליחסיהם סאמר סוף סוף מזמינה אותו למיטתה. במקום להראות לנו מה קורה שם, הסרט חותך – עוד לפני הנשיקה – לסצנה שאחרי, כשטום יוצא מהבניין וחיוך גדול שפוך על פניו. בפסקול נשמעים צלילי "את מגשימה את חלומותי" של דאריל הול וג'ון אוטס מ-1980, ובהולכו ברחוב נדמה שכל העולם מחייך אליו (אפילו האן סולו המשתקף אליו כשטום מביט במראה בחלון ראווה). בהדרגה הוא מתחיל לרקוד, והאנשים מסביב מצטרפים אליו בתנועות מתואמות. עוד ועוד אנשים מצטרפים לאורך הדרך, כולל תזמורת של כלי נשיפה, וגם ציפור מצוירת שהתעופפה לכאן מסרטי דיסני. רק סגירת דלתות המעלית בהגיעו למשרד מחזירה את טום למציאות.

Can't Take My Eyes Off Youי| 10 דברים שאני הכי שונאת אצלך (1999)

בסוף שנות התשעים ותחילת האלפיים היה גל של סרטי נעורים שהרימו את העלילות ממחזות של שייקספיר. אחד האהובים שבהם הוא הקומדיה הרומנטית על פי "אילוף הסוררת". אחת הסיבות העיקריות לאהדה לסרט היא הסצנה שבה, במסגרת חיזוריו אחר ג'וליה סטיילס, הית' לדג'ר מגייס את המסורת העתיקה של שירת סרנדה מתחת לחלונה של האהובה. אלא שהוא עושה את זה בגדול, במגרש הספורט, מלווה בתזמורת בית הספר. לדג'ר שר ורוקד ביציע את "לא יכול להוריד את עיני ממך" של פרנקי ואלי, ואפשר לשאול אם זה ריאליסטי שבן עשרה אוסטרלי בסוף המילניום בכלל מכיר את השיר הישן מ-1967. אבל עונג המיוזיקל גובר על הריאליזם, ולדג'ר כובש בקלילות את סטיילס ואת הצופים. לסיום מגיעים שני שוטרים לקחת אותו משם, וזה יכול להיתפס כחיווי לרגע במחזמר הקלאסי "שיר אשיר בגשם" שבו שוטר ניגש את ג'ין קלי הרוקד ברחוב בגשם – כאילו יש משהו לא חוקי בלהיות כל כך מאושר.

You Don't Own Me | מועדון האקסיות (1996)

שלוש סטאריות בשנות החמישים לחייהן גויסו לקומדיה על חברות מהקולג' שנפגשות בלוויה אחרי שנים רבות, ומחליטות לנקום בבעליהן שנטשו אותן לטובת נשים צעירות. בסצנת הסיום הן חוגגות את ניצחונן בנשף הפתיחה של מועדון שהקימו לטובת נשים במשבר. אחרי שכל האורחים עוזבים, בט מידלר, גולדי הון ודיאן קיטון קמות על רגליהן ושרות יחדיו את "You Don't Own Me", הלהיט הפמיניסטי (שנכתב על ידי שני גברים) של לזלי גור מ-1963. כשהן מתחילות לרקוד מצטרפת אליהן תזמורת נעלמת, וגם קולות רקע – בדיוק כמו במחזמר. ואז הן יוצאות אל הרחוב בלילה, וממשיכות לשיר ולרקוד על רקע כותרות הסיום. הסצנה המעצימה, שבה שלוש נשים לא צעירות שרות ורוקדות יחדיו, תרמה רבות להפיכת הסרט ללהיט גדול. 13 שנים אחרי כן הוא אף עובד למחזמר בימתי במלוא מובן המלה.

Always Look on the Bright Side of Life | בריאן כוכב עליון (1979)

הקומדיה הפרועה של חבורת מונטי פייתון על רקע חיי ישו מסתיימת על גבעה מחוץ לירושלים, שם בריאן (גרהם צ'פמן) נצלב לצד פושעים וחסרי מזל כמותו. כשהכל נראה חסר סיכוי, צלוב שמח וטוב לב מנסה לרומם את רוחו בשיר "תמיד תביט על הצד המואר של החיים". בהדרגה מצטרפים גם כל שאר הצלובים לשיר ולשריקה החוזרת, וחלקם אף מנסים לרקוד, עד כמה שאפשר כשאתה תלוי על עמוד גבוה. הם מלווים בצלילים של תזמורת שמיימית. אריק איידל כתב את השיר ומבצע אותו בעליצות מדבקת. על רקע כותרות הסיום הוא מוסיף שניתן לרכוש את התקליט. השיר, המהווה פרודיה על הרוח הבריטית שאינה נרתעת מסכנה, מושר בשלל אירועי ספורט (בהם טקס הסיום של אולימפיאדת לונדון), ובוצע גם על ידי הפייתונים בהלווייתו של צ'פמן.

Day-O | ביטלג'וס (1988)

קומדיית האימה של טים ברטון מספרת על רוחות מתים, שמנסות לגרש מביתן את הדיירים החדשים והמעצבנים. אבל הפולשים לא ממהרים להיבהל. סצנה זכורה במיוחד עושה שימוש אבסורדי בשיר עם מג'מייקה, שהתפרסם בביצועו של הארי בלפונטה מ-1956. בארוחת ערב חגיגית, המארחת (קתרין או'הרה) מנסה לדבר, אך מפיה בוקע "שיר סירת הבננה" בקולו של בלפונטה, שמהדהד בחלל החדר. בהדרגה מצטרפים גם שאר הנוכחים, כשהם מונעים על ידי כוח בלתי נראה, ורוקדים בתנועות מוזרות. מילות השיר מתארות את סבלם של עובדי רציף שחורים, שמעמיסים בננות כל הלילה ומחכים לאור היום כדי ללכת הביתה. השיר על עוולות הקולוניאליזם ועל חוסר שליטה בגורל, מקבל משמעות חדשה כשהוא בוקע מפיהם של סנובים ניו יורקים שמאבדים שליטה על גופם לדקות ספורות. נראה שלרוחות יש חוש הומור מקברי. ברטון שילב את אותו שיר גם ב"ביטלג'וס ביטלג'וס", הפעם בביצוע שמיימי של להקת ילדים בהלוויה.

Land of Hope and Glory | קינגסמן: השירות החשאי (2014)

הסיקוונס הזה יוצא דופן ברשימה, במובן זה שאין בו אנשים מזמרים שיוצאים במחולות, ועדיין הוא כל כולו מחווה סוחפת למיוזיקלס הוליוודיים קלאסיים. קומדיית הריגול החצופה של מתיו ווהן מסתיימת במופע סוריאליסטי של ראשים מתפוצצים בשלל צבעים, בקצב שיר הלכת הפטריוטי "Land of Hope and Glory" של אדוארד אלגר מ-1901, שהפך למעין המנון שני של בריטניה. הכוריאוגרפיה הקלידוסקופית, והתאמתה לתנועות המצלמה הזורמות ולזוויות הצילום העילית, הורמו היישר מהמיוזיקלס של בזבי ברקלי משנות השלושים, והתוצאה היא חיזיון מוזיקלי פוער פה.

Twist and Shout | שמתי ברז למורה (1986)

ביום אביבי בשיקגו, פריס ביולר (מתיו ברודריק בן ה-16) מחליט לחמוק מבית הספר, ומשכנע שניים מחבריו להצטרף אליו. סרטו של ג'ון יוז עוקב אחר השלושה במהלך טיוליהם בין אתרים מפורסמים בעיר. בסצנת השיא הם מגיעים למצעד שנתי החוגג את תרומתו של ברון גרמני, שתמך בגנרל וושינגטון במהלך מלחמת העצמאות. פריס מקפץ על במה ניידת המקושטת בדגלי ארה"ב, ועושה ליפ סינק ל"Twist and Shout", בביצוע הביטלס. אליו מצטרפות הרקדניות על הבמה, וגם כל האנשים ברחוב – פועלי בניין, אנשי עסקים בחליפות, חבורת שחורים בחולצות צבעוניות, תינוקות. וכך פריס מפורר את הפומפוזיות של התהלוכה. כעשרת אלפים ניצבים השתתפו בצילומי הסצנה. הם הגיעו לשם בעקבות פרסומים ברדיו, שהזמינו אותם להצטלם לסרט של ג'ון יוז, שנודע כמלך סרטי הנעורים. יוז היה משוגע על הביטלס, מה שמסביר את הבחירה בשיר פרוע שלהם למצעד שנועד לחגוג דווקא את המלחמה בבריטים. אבל הרוח של השיר מתאימה לאנרכיזם של גיבורו.

ואלס גראנד סנטרל | פישר קינג (1991)

על בסיס תסריט מאת ריצ'ארד לה-גרוואנס, טרי גיליאם יצר סרט נפלא בטעם גיליאמי מובהק. הוא מספר על שדרן רדיו מצליח הנתון במשבר נפשי, שמתיידד עם הומלס – פרופסור להיסטוריה שאיבד את שפיותו בעקבות אובדן. ג'ק (ג'ף ברידג'ס) נסחף לעולמו ההזוי של פארי (רובין וויליאמס), ויוצא איתו לסדרת הרפתקאות במנהטן. פארי מאוהב מרחוק בלידיה הביישנית והגמלונית (אמנדה פלמר), אך אינו מעז לגשת אליה. בסצנה יפהפייה ומרגשת מאוד, הוא עוקב אחריה בתחנת הרכבת גרנד סנטרל, ודרך עיניו המקום הופך לאולם נשפים שבו המוני העוברים ושבים רוקדים ואלס, ולידיה משייטת ביניהם באלגנטיות. כשהוא מאבד אותן בהמון, הריקוד נפסק באחת וצלילי הוואלס שהלחין ג'ורג' פנטון מתפוגגים מהפסקול. הסצנה צולמה במהלך לילה אחד, והשתתפו בה אלף ניצבים שגויסו מבתי ספר למחול.

I'm Just Ken | ברבי (2023)

פסקול סרטה של גרטה גרוויג מלא שירים, אבל היחידי שמקבל טיפול מלא של מחזמר הוא "I'm Just Ken" בביצועו קורע הלב של ריאן גוסלינג. אחרי שחווה משבר זהות, הבובון שר בלדת רוק (פרי עטם של מרק רונסון ואנדרו וויאט) על כמה זה קשה להיות מספר 2. המוני קנים מלווים אותו בכוריאוגרפיה מאצ'ואיסטית, שמדמה את הפלישה לחוף נורמנדי במלחמת העולם השנייה, רק שהחוף ורוד והם לבושים בבגדי ספורט בכל צבעי הקשת. ואז, כשקן שר "אני לא חולם", הסרט נפרד מהמציאות הוורודה של ברבילנד, והופך לחלום שבו כל הקנים לובשים שחור. הריקוד בחלום הוא שילוב שנון של סצנת "אני ספרטקוס!" מ"ספרטקוס", הבלט החלומי מ"שיר אשיר בגשם" (התפאורה כמעט זהה) והכוריאוגרפיות של בזבי ברקלי (ראו למעלה). בחלום, הקנים רוקדים בתיאום ומוצאים איזון באחווה גברית, לפני שהם חוזרים למציאות הוורודה המרה, ומגלים שאיבדו את השליטה על ברבילנד.

• המסך
• סרטים
• הג'וקר
• מחזמר
• מחזות זמר

"שמיגדון!". איזה שם גרוע לסדרה, יא אללה. סליחה, אנחנו יודעים שזה דבר מוזר להתחיל איתו, פשוט ממש קשה להתעלם מזה בסיפור של הסדרה הממש חמודה הזו. השם הוא מחסום. למעשה, יש לנו תאוריה שאחת הסיבות ש"שמיגדון!" לא תפסה עדיין, היא בגלל השם הגרוע. כן, יש לו סיבה – העיירה הקסומה שנתנה את השם לסדרה קרויה על שם מחזמר ישן שכמעט אף אחד חוץ מחנונים של קולנוע לא זוכר – וזו באמת מחווה יפה, אבל כשעונה הראשונה של הסדרה עלתה לשירות הסטרימינג אפל TV, מלא אנשים פספסו אותה. וחבל.

"שמיגדון!" היא סדרה מקורית, צבעונית, כיפית, מצחיקה ועמוסת כשרונות שבנויה כמחווה (וגם קצת פארודיה) לז'אנר המחזמר, וספציפית, המחזמר הקולנועי. זוג נשואיים טריים נאבד בטיול ומוצא את עצמו בעיירה קסומה שפועלת בחוקי המחזמר – כלומר, החלבן עלול לפרוץ בכל רגע בשיר מרגש. אה, כן. יש גם חלבן. התרחיש הפנטסטי בהחלט מייצר סיפור כיפי (גם אם לא לגמרי יציב), והקאסט המצוין (בהובלתם של קיגן מייקל קי וססלי סטרונג, אבל גם עם אלן קאמינג, קריסטין צ'נווית' ועוד) מבצע את המחזמריות של הדבר לשלמות. פנינה נסתרת של טלוויזיה חמודה.

עכשיו, עם הגעת העונה השנייה (שני הפרקים הראשונים עלו היום לאפל TV), אנחנו מקווים שהיא תגשים את הפוטנציאל שלה. על פי הטריילרים לפחות, הסדרה עושה החלטה מעניינת ומשנה את ז'אנר מחזות הזמר שבעיר, כמו גם את שמה (תרגעו, זה לא שם הרבה יותר טוב) – אם בעונה הראשונה קיבלנו מחוות למחזות הזמר של הוליווד הקלאסית, העונה יתקדמו למחזות הזמר האפלים והמורכבים של תור הזהב בברודווי, כשהזוג נותח בעיר "שמיקגו" (מחווה למחזמר "שיקגו"). חוץ מזה, לקאסט העמוס נוספו גם טיטוס בורגרס וג'יין קרקובסקי ("קימי שמידט"), ואנחנו מתים כבר לשיר יחד איתם.

"שמיגדון", עונה שניה, אפל TV

• מה רואים הלילה
• מחזמר
• אפל טיוי
• מחזות זמר

יום אחד עוד ייכתבו פה ספרים שלמים (אולי כבר נכתבו, בעצם) על איך העולם החרדי-חסידי-חב"דניקי היה התופעה הגדולה ביותר בתרבות הפופ הישראלית. מה שהתחיל לפני פחות או יותר עשור עם "שטיסל", כשעוד אמרנו, "וואו, איזה קטע, עשו סדרת דרמה על משפחה חרדית", הוא בימינו גל שלם של תכנים מכל הסוגים: פופ אמוני-רוחני-אמוני ברדיו, סדרות טלוויזיה על הספקטרום הרחב בין הקומדיה של "שבאבניקים" לדרמה של "כיפת ברזל" (אפילו כשעושים קומדיה על להקה צבאית זה על הלהקה של הרבנות הראשית.אנחנו מתכוונים ל"שישו ושמחו", כמובן) וקולנוע, כמובן (גם כזה שנעשה על ידי יוצרים חרדים). אפשר לדבר שעות (וזו גם תהיה שיחה די מעניינת) על הדבר הזה שעבר על המיינסטרים הישראלי ואיך הוא קשור לתמורות ולתהליכים בחברה הישראלית. אבל נעשה את זה בהזדמנות אחרת, כי אנחנו כאן בשביל להזמין אתכם למחזמר "חב"דניקים", וגם ארגנו לכםהטבה ללקוחות פועלים וונדר, שלא תגידו שאנחנו סתם באים להדליק.

"חב"דניקים", מחזמר מקורי של הקאמרי שעלה לפני מספר חודשים, מתחיל בכפר חב"ד ולוקח את הגיבורים החסודים שלה כל הדרך לתל אביב, לחפש שידוך (כנראה שמישהו לא עדכן אותם על רשימת הרווקים הכי נחשקים בתל אביב שלנו), להסתבך קצת בצרות בדרך ולראות עולם, לטוב או לרע, תלוי אם אתם יותר כפר חב"ד או יותר תל אביב. הקאסט כולל את עופרי ביטרמן, רפאל עבאס, טלי אורן, אוראל צברי ויניב סוויסה הנפלא (שלקבל אותו במחזמר זאת פשוט מתנה). על הבמה תמצאו גם את תזמורת המהפכה, ומההפקה מובטח שהם מתייצבים שם בשטריימלים על הראש אחד-אחד. אגב, על כל הכיף הזה אחראי אודי גוטשלק ("גור ואוח"), שגם ביים, ביחד עם גלעד קמחי – המנהל האמנותי של הקאמרי.

רוצים הטבה על כל הדבר הזה? בוודאי שאתם רוצים, אז כל מה שאתם צריכים לעשות זה להיכנסלאפליקציית פעלים וונדר, לנצל 25 נקודות ולקבל כרטיס בעלות של 125 ש"ח בלבד (במקום המחיר המלא: 399 ש"ח! זה פחות משליש מחיר!). כל לקוח יוכל לרכוש עד 4 שוברים (על בסיס ת.ז), שניתן לרכוש ולממש עד ה-30.04.2023. השם ירחם, ניתן להזמין עד שני שוברים בכל חודש. חוץ מזה, אם תצטרפו ל-Poalim Wonderתקבלו 25 נקודות מתנת הצטרפות, ותוכלוליהנות ממגוון הטבות.

• פועלים וונדר
• הקאמרי
• תיאטרון
• מחזות זמר
• מחזמר

על הקשר האישי שלי עם אופרת הרוק "רנט" מאת ג'ונתן לארסון המנוח כבר כתבתי כאן במסגרת הביקורת שלי על "טיק, טיק…בום!" שעלה בנטפליקס לפני שבעה חודשים. אז עוד לא ידעתי שתהיה לי הזדמנות נוספת לצפות במיוזיקל האהוב הזה על הבמה, הפעם בתל אביב ובעברית. ההפקה המקורית החלה את דרכה ב-1996 בתאטרון קטן באיסט וילג' שבניו יורק, לפני שהפכה לתופעה תרבותית ונודעה כהצגה שהחזירה את הצעירים לברודוויי. ההפקה של מרכז ענב אינה משעתקת את המקור, אלא מציעה תפיסה חדשה של הטקסט שזכה בפרס פוליצר, וכפי שמסתמן בהצגות הראשונות גם היא זוכה לקהל צעיר ונלהב.

הדבר הכי מרומם לב בהפקה הסוחפת, בבימויים של אבישי בן גל ושחר פרץ, הוא שהיא מוכיחה שיש כאן מאגר של שחקנים/זמרים/רקדנים צעירים מאוד מוכשרים, שיכולים להתמודד עם האתגר של העלאת מיוזיקל כמו מעבר לים. ראיתי את ההפקה הניו יורקית עם שלושה צוותים שונים, והצוות התל אביבי טוב לפחות כמותם. כל אחד לחוד שר נהדר, וכולם יחד נשמעים נפלא. גם התפאורה והבימוי קולעים, אבל לפני שאגיע אליהם אני רוצה להתייחס לשינויים מעוררי התהייה שנעשו בטקסט.

כמו בעיבוד הקולנועי הכושל מ-2005 (שנעשו בו כל הטעויות האפשריות בהבאת מיוזיקל למסך), נעשתה כאן בחירה להפוך את אופרת הרוק המושרת מתחילתה ועד סופה למחזמר עם דיאלוגים מדוברים. בחירה נוספת, מהותית עוד יותר, היתה לנתק את היצירה מהזמן והמקום הספציפיים בו התרחשה, ולהעביר אותה לזמן ומקום בלתי מוגדרים (כפי שנרמז בתקציר האמורפי המופיע באתר של מרכז ענב). " You're living in America at the end of the millennium" שרים רוג'ר ומארק. בעברית זה הפך ל"חיים בתוך עולם הזוי ועושים מה שכולם עושים".

כוחה של היצירה של לארסון היה בחיבור לרוח התקופה שבה נוצרה, ובאיור דיוקן מדויק של ימים קשים בשוליים של בירת התרבות העולמית, מעוטר בשלל רפרנסים תרבותיים ("אני שומע שספייק לי מצלם סרט במורד הרחוב"). בהשראת האופרה "לה בוהם" של פוצ'יני, על אמנים עניים בפריז של המאה ה-19, לארסון כתב את "רנט" על צעירים יצירתיים כמותו, שמתקשים לשלם שכר דירה באיסט וילג' של סוף שנות השמונים (לפני שעבר ג'נטריפיקציה). את מחלת השחפת שבמקור האופראי החליף האיידס, שגובה עוד ועוד קורבנות בקרב הגיבורים. בהפקה הנוכחית כמה מהגיבורים עדיין גוססים מאיידס, אבל במקום לצלם סרט תיעודי על חבריו, המספר מארק מצלם אותם בסמרטפון שלו ומעלה את התמונות לאינסטגרם. זה יוצר דיסוננס אנכרוניסטי ופוגם בפוטנציאל הטראגי של ההצגה – לאיידס אין היום אותה נוכחות בחייהם ובמותם של אנשים צעירים.

נכון, בחלוף השנים "רנט" הפך מטקסט עדכני למיוזיקל תקופתי. ונכון, ממש עכשיו שכר הדירה בתל אביב (והסביבה) הוא בלתי אפשרי, ואנחנו עדיין מתמודדים עם שאריות של מין מגפה חדשה, אבל אזכור של הייטקיסטים (ככאלה שעדיין יכולים לשלם שכ"ד) אינו הופך את המחזמר לרלוונטי יותר. יצירה צומחת מהזמן והמקום שבו נכתבה, והצופים תמיד יכולים לעשות את ההקבלות לזמנם בעצמם. רק לעיתים נדירות יש טעם של ממש בהעתקת היצירה לזמנים אחרים (דוגמה לחוסר טעם שכזה היא ההצגה "וניה" בקאמרי, שהעבירה את המחזה של צ'כוב למלונית קורונה). מה גם שהמתרגמים של "רנט" לא הלכו עד הסוף, ולא העבירו את ההתרחשות לפלורנטין. וכך הטקסט נופל בין הכסאות. פרט לטרוניה הזאת, המתרגמים עמית מינסטר ואסף לוי עשו עבודה טובה, וכתבו טקסטים שאפשר לשיר בכיף, גם אם לעיתים הם מפספסים את הפיוט של המקור (ולמה טרנטינו ומריל סטריפ מחליפים את סונדהיים ולני ברוס, הבחירות האישיות של לארסון, בהמנון "La Vie Bohème"?).

התפאורה התלת קומתית בעיצוב במבי פרידמן הורכבה מצינורות מתכת, בדומה למה שנראה בברודוויי, אבל נוספו לה יריעות פלסטיק שעליהם מוקרנים דימויים המוסיפים דרמה ויזואלית לחלק מהסצנות. לחוויה החזותית ולאפיון הדמויות תורמות התלבושות המצוינות בעיצוב אלכס קוכמן. כמה פעמים במהלך ההצגה השחקנים עולים ויורדים במעלה המדרגות משני צידי האולם. ראיתי את הפריצה הזאת של גבולות הבמה ביותר מדי הצגות בארץ, ולטעמי היא לא מוצדקת גם כאן.

אבל בסופו של דבר הכוח העיקרי של "רנט" היא המוזיקה, שנעה בין בלדות עצובות להמנוני רוק סוחפים, וזאת קיבלה טיפול מיטבי, כולל ליווי חי של חמישה נגנים בלתי נראים. כמו בהפקה המקורית, צוות השחקנים מורכב מאנשים מוכשרים שעדיין לא הפכו לכוכבים, וטוב שכך. אביתר בר דוד מפגין קול של רוקר כרוג'ר המדוכא שמנסה לכתוב שיר אחד אחרון לפני מותו הצפוי (בדיעבד, זה הפך לסיפורו של לארסון שמת ערב הבכורה), ומשתדל לא להתאהב בחשפנית הנרקומנית מימי (אילי עלמני) המבקשת שידליק את הנר שלה. עדי עזרא הוא המספר מארק, שבהפקה הנוכחית מדבר יותר משהוא זוכה לשיר. הגר אנגל מרהיבה בתפקיד הדיווה מורין (קרש הקפיצה של אידינה מנזל, ש-17 שנים אחרי כן שרה את "Let it Go" ב"לשבור את הקרח"), ורותם מלר מפגיזה בקולה כבת זוגה המתוסכלת ג'ואן, ב"Seasons of Love" שהועבר מתחילת המערכה השניה לסוף, כנראה בשל ביטול ההפסקה בין שתי המערכות.

כמו תמיד, את ההצגה גונב הדראג קווין המלאכי איינג'ל, כאן בגילומו המשובח של שחף בלאש. הזוגיות היפה והטראגית שלו עם טום קולינס (הראל ליסמן המצויד במיתרי קול נדירים) היא הלב הרגשי של ההצגה. כולם גם רוקדים נהדר, ואם זכרוני אינו מטעה אותי יש כאן יותר ריקודים וכוריאוגרפיה יותר עשירה (גם היא של פרץ) מאשר במקור. שלא כמו בברודוויי, "רנט" לא ירוץ כאן 12 שנים, לכן אם הטקסט הזה עשה לכם חשק, אוצו וקנו כרטיסים לאחת ההופעות הקרובות. ועכשיו כולם ביחד: מווווו!

"רנט" במרכז ענב לתרבות יעלה היום (16.6) בפעם האחרונה לחודש, ולמספר הצגות נוספות מהלך חודש יולי.לרכישת כרטיסים

• ❤ תרבות
• ביקורות מחול ותיאטרון
• מחזמר
• מחזות זמר
• ברודוויי
• מרכז ענב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 900 // זה הזמן להתקרר