יום ההתנגדות הלאומי ביום שלישי הוכתר בהצלחה אחרי שרבבות על רבבות של מפגינים הצליחו לשבש באופן דרמטי את כל מה שהתכוונו לשבש. אבל זה לא נגמר. היום ולאורך השבוע הבא, עד להצבעת המליאה על הקריאה השנייה והשלישית בחוק לביטול עילת הסבירות שסולל את הדרך להפיכה המשטרית, יתקיימו עשרות אירועי מחאה נוספים ובראשם הצעדה אל הכנסת שיצאה אתמול בלילה מתל אביב, הפגנת ענק במוצ"ש בקפלן ופעולות שיבוש נוספות. אבל לפני כל זה: מחאת הנשים בהובלת תנועת "בונות אלטרנטיבה" יחד עם ארגוני הנשים בישראל ותנועות מחאה נוספות, מגיעה לכיכר הבימה היום (רביעי) בשעה 17:00, ולא רק שכולכן צריכיות להיות שם – גם כולכם.

הבוקר יזמה תנועת בונות אלטרנטיבה שביתת אזהרה בת שעתיים במסגרתה יצאו נשים בכל הארץ ממקום עבודתן, בהשתתפות כמה מהחברות גדולות במשק (ביניהן פאפיה גלובל, CheQ, Natural Intelligence, קומרה קפיטל, One Zero, WIX, INX, NFX, Skai), יחד עם אלפי נשים ממקצועות הרפואה, עריכת הדין, המגזר הציבורי, עמותות ועוד, והזכירו שנשים מהוות 51% מהאוכלוסייה ולא יתנו שימחקו אותן, במחאה על יוזמות חקיקה מיזוגניות ואנטי-פמיניסטיות שהחלו לבצבץ מכיוון הקואליציה.

במסגרת עצרת החירום בכיכר הבימה ינאמו מורן זר קצנשטיין, מייסדת תנועת בונות אלטרנטיבה, אלה אלקלעי, יו"ר שדולת הנשים בישראל, ד"ר אסתי רידר אינדורסקי, מייסדת ארגון נבחרות, ענבל אורפז, ממובילות מחאת ההייטקיסטיות, ד"ר הדס שרהבני סידון, מובילת מחאת ארגוני בריאות הנפש והחלוקים הלבנים, כלנית שרון, ממובילות החזית הוורודה, עדי רומח, ממובילות מחאת העו"סיות, עדן ורשבסקי, פעילה בתא הנערות של בונות אלטרנטיבה, בת 15.5 מהוד השרון, שנפגעה מאלימות משטרתית השבוע והזמרת אפרת גוש שתופיע במקום.

בסביבות השעה 18:30 תצא מכיכר הבימה צעדה בהובלת מחאת ההייטקיסטיות אל שגרירות ארצות הברית, שם תימשך ההפגנה בסימן הפגיעה הצפויה של ההפיכה המשטרית בזכויות הנשים בישראל. "בכל יום שעובר אנו מתעוררות לעוד חוק ועוד תקנה חדשה שמוחקת נשים בחסות הממשלה", אמרה מורן זר קצנשטיין, מייסדת 'בונות אלטרנטיבה', "אותה ממשלה שאין בה ייצוג לנשים, אלא אם אלה נשים שמוכנות לשרת גחמות מיזוגניות של גברים חשוכים. כבר חצי שנה שאנחנו מתריעות, והנה הגענו לרגע בו זה הכל קורה. הצטרפו אלינו, הילחמו איתנו על עתיד המדינה הזו".

עצרת החירום של מחאת הנשים מתקיימת על טהרת המין הנשי בכל הקשור למארגנות ולדוברות, אבל גברים תל אביבים שתומכים בשוויון זכויות צריכים להתייצב בה לא פחות מנשות העיר, לא רק כדי לתמוך סימבולית במאבק אלא גם מתוך ההבנה שדמוקרטיה שפוגעת בזכויות נשים אינה דמוקרטיה כלל, ופגיעה כזאת סוללת את הדרך גם לחיסול זכויות אחרות. בקיצור, זה גם המאבק שלכם. בואו נו.

• מחאת הדמוקרטיה
• כיכר הבימה
• הדרת נשים
• מיזוגניה
• שוויון
• ❤ תל אביב

אנחנו בטוחים שאף אחד מכם לא יפול מהכיסא אם נצהיר פה שהוליווד מחפיצה נשים, נכון? כולכם אנשים חכמים וחדי אבחנה שראו סרט אחד או שניים, שמעו על שחקניות שנאלצו להצטלם בעירום כדי לשמור על התפקיד או ראו את חיי הדייטינג של לאונרדו דיקפריו. אבל יש לדעת, ויש לראות במו עיניכם. וכשאורזים ביחד מגוון עצום של יותר מ-175 קטעי סרטים בהם המצלמה מחפיצה את השחקניות, ואז מספקים הסבר מפורט לאופן שבו עושים זאת ולמשמעות – זה כבר חוויה אחרת שתשנה את איך שאתם מביטים בקולנוע.

"שטיפת מוח: סקס-מצלמה-כוח" הוא סרט דוקומנטרי של הבימאית נינה מנקס, שמציגה בפירוט ובפשטות את האופן שבו הסרטים הגדולים ביותר בהוליווד השתמשו (ומשתמשים) בשפה קולנועית כדי להפוך את הנשים לאובייקט שעומד לרשותו של הגבר. או במילים אחרות, מציגה את האופן בו החברה הפטריארכית מעצבת את הקולנוע – ובהתאם, האופן בו הקולנוע מעצב את החברה הפטריארכית. חשבתם שזו דרך חד צדדית? כנראה ששנים לא הסתובבתם ברחוב כאישה.

בעזרת מושגי מבע קולנועי פשוטים (שגם מוסברים היטב בסרט), מנקס מציגה את איך בימאים השתמשו בתנועות מצלמה, תאורה, מסגור ופרספקטיבה כדי להציג נשים באופן חד מימדי, ואז מתארת איך הסרטים האלה מעצבים את המציאות שלנו. בעזרת שורת בימאיות ושחקניות, הסרט גם מציע אלטרנטיבה לקולנוע אחר, מכבד, שוויוני וחדש. כזה שלא נועד לגברים ללטוש עיניים, אלא כדי לספר גם סיפורים של נשים. סרט פוקח עיניים, גם אם תמיד ידעתם.

"שטיפת מוח: סקס-מצלמה-כוח", 22:00,בערוץyesדוקו וב-VOD

• מה רואים הלילה
• דוקומנטרי
• הוליווד
• מיזוגניה
• תיעודי

"בשלהי שנת 2015 הגיעה המתלוננת לדירתו של הנאשם כדי להכין שיעורי בית עם אחיו הצעיר. כעבור זמן מה, ולאחר שבני הבית עזבו את הדירה והנאשם והמתלוננת נותרו לבדם, נעלה המתלוננת את נעליה על מנת לעזוב את הדירה, והנאשם, שלבש בשלב זה רק תחתונים, נעל את דלת החדר בו הייתה המתלוננת וניסה לפשוט את חצאיתה, אך היא לבשה אותה בחזרה. בתגובה לכך, לפת הנאשם את ידה של המתלוננת בידו האחת ובידו השנייה הפשיט את חצאיתה, מכנסיה ותחתוניה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. לאחר מספר דקות וכששמע את אחיו שב לדירה, שחרר את המתלוננת. הקטינה התלבשה ועזבה את הדירה במהירות".

כך מתאר בית המשפט השלום לנוער את המעשים שביצע פלוני, כיום נער בן 19 ששמו חסוי בפרסום, בשכנתו כשהיא הייתה בת שש שנים בלבד. תקראו זאת שוב. בת שש שנים בלבד. מדובר בתיאור קשה מנשוא. הדמיון מתחיל לנדוד, ומה שעובר בראש הוא תמונה אחת של ילדה תמימה, רכה בשנים, שכל אשר רצתה לעשות הוא להכין שיעורים עם חברה לכיתה. מקריאת פסק הדין עולה שמדובר בשתי משפחות מרובות ילדים שקיימים ביניהם יחסי חברות קרובים. קשה שלא לחשוב על כך שדבר כזה יכול לקרות לכל אחת מאתנו. אנחנו סומכות על אנשים ומפקידות בידיהם את היקר לנו מכל. זהו טבע האדם – לסמוך על אנשים אחרים, מתוך מחשבה ש"לי זה לא יקרה".

ואולם לעיתים קרובות מדי המציאות מתנפצת בפנים. כנשים אנחנו מוקפות מרגע היוולדנו בסכנות שונות. הסטטיסטיקה מראה שלרוב, הסכנות האלה מגיעות דווקא מבית – מהאנשים הקרובים ביותר, אלו שלכאורה אמורים לשמור עלינו ולהבטיח שלא יאונה לנו כל רע. וכך גם היה במקרה הקשה הזה. אמנם אין מדובר בקרוב משפחה, אבל יחסי הקרבה והאמון בין המשפחות היו קרובים מאוד, עד שקשה לא לראות באותו נער צעיר קרוב משפחה. דמיינו לרגע – אם הייתם מגלים שמישהו קרוב פגע כך בבת שלכם, בנכדה שלכם, באחיינית או אפילו בבת של מישהו קרוב אליכם. לא צריך להיות הורה כדי להזדעזע. לא צריך להיות עובדת סוציאלית או פסיכולוגית כדי להבין את ההשלכה הקשה של המעשים החמורים על ילדה צעירה.

ובכל זאת, בית המשפט כנראה ראה את הדברים אחרת, כיוון שהשופטת החליטה שלא להרשיע את הנאשם ובחרה להטיל עליו 250 שעות לתועלת הציבור. מבולבלים? גם אנחנו. קשה להבין את ההחלטה התמוהה הזו. מדובר בעבירות המין הקשות ביותר הנמצאות בספר החוקים, שהנאשם הודה בהן כחלק מהסדר שאליו הגיע עם הפרקליטות. כל אשר נותר לבית המשפט לקבוע הוא את העונש המתאים למעשים אלו.

וחשוב אולי לציין: לא מדובר היה במעשה חד פעמי, אלא במעשים חוזרים שביצע הנאשם בילדה במשך לא פחות משנתיים. אבל היי, הוא לא הבין מה הוא עושה, נכון?

נכון שכאשר דנים בעניינם של קטינים, בית המשפט מחויב לתת משקל כבד יותר לשיקולי שיקום. ואכן נכתב כי הנאשם עבר דרך כבירה, כביכול, בשיקומו. נשאלת השאלה, האם נקודת האיזון שעליה החליט בית המשפט היא נכונה. רבות נכתב על השאלה האם ענישה, בפרט כאשר מדובר בקטינים, היא הרכיב החשוב ביותר בהליך הפלילי. האם עקרונות כמו גמול, עין תחת עין והרתעה, הם לבדם אמורים להנחות את בית המשפט בבואו לקבוע את העונש הראוי. מחקרים רבים מראים שאכן ענישה מחמירה מדי פשוט לא עובדת, ודווקא ההפך הוא הנכון – לעיתים ענישה מחמירה אף פוגעת בפוטנציאל השיקום ובאפשרות שהנאשם יחזור לדרך הישר ולא יהווה יותר נטל כלכלי על החברה.

ובכל זאת, כשמדובר בעבירות מין, ובמיוחד בעבירות מין בקטינים, קשה שלא לתהות האם לא הכרחי לקבוע ענישה ממשית. אנחנו כמובן סבורות שהתשובה לכך חיובית. והסיבה לכך היא פשוטה – לענישה כן יש חשיבות. גם עבור המתלוננת עצמה, כדי להבין שכל הייסורים שהיא עברה לא היו לשווא, וגם עבור החברה כולה. בעולם שבו ילדות, נערות ונשים, חשופות לסכנה ממשית כמעט בכל המרחבים – הן הפרטיים והן הציבוריים – לא ניתן שבית המשפט יעמוד מנגד ויעדיף את שיקולי השיקום של נאשמים. המסר הברור שעולה כאן הוא זילות במעשים החמורים שבוצעו במתלוננות.

כאשר בית המשפט קובע עונש (אם בכל לאפשר לקרוא לזה ככה) כה נמוך בגין ביצוע עבירות מין כה חמורות – המסקנה הישירה היא שהאינטרס של הנאשם גובר על האינטרס של המתלוננת

אם נדמה את ההליך הפלילי לכפות מאזניים, הרי שהמעשים החמורים של הנאשם עומדים על כף אחת ומולם עומדות נסיבות אחרות, מקלות יותר, המצדיקות סטייה מעונש ההולם את המעשים. כאשר בית המשפט קובע עונש (אם בכל לאפשר לקרוא לזה ככה) כה נמוך בגין ביצוע עבירות מין כה חמורות – המסקנה הישירה היא שהאינטרס של הנאשם גובר על האינטרס של המתלוננת.

מעניין לציין שמלבד שיקול השיקום, ציין בית המשפט בגזר הדין גם את העובדה שהמעשים שביצע הנאשם בוצעו כשהוא היה בן 14, כלומר כשנתיים בלבד מגיל האחריות הפלילית. לעמדת בית המשפט, מדובר בגיל צעיר מאוד, שבו הרצון של הנאשם עוד לא התגבש וקשה לייחס לו כוונה או הבנה למעשים שהוא ביצע. במילים אחרות, בית המשפט אומר – הוא לא הבין מה הוא עושה. מדובר, כמובן, בתפיסה שפשוט לא תואמת את המציאות העכשווית. מחקרים מראים שגיל החשיפה הממוצע לפורנו הוא 8 שנים והגיל הממוצע לקיום יחסי מין בפעם הראשונה הולך ויורד עם השנים. קשה לקבל ברצינות את הטענה שנערים בגיל הזה עדיין לא יודעים מה הם עושים, במיוחד כשהמתלוננת היא ילדה כה צעירה.

וחשוב אולי לציין: לא מדובר היה במעשה חד פעמי, אלא במעשים חוזרים שביצע הנאשם בילדה במשך לא פחות משנתיים. אבל היי, הוא לא הבין מה הוא עושה, נכון? בשורה התחתונה, קריאת גזר הדין מעוררת זעם. אחת המטרות של ההליך הפלילי, בעיקר בעבירות מין, היא לתת מזור למתלוננות. קשיים רבים כל כך נערמים על מתלוננות בבואן להגיש תלונה על ביצוע עבירות מין. החל מחקירות משפילות במשטרה, עימותים קשים וטריגריים, חקירות חוזרות בבית המשפט, תשאולים, פקפוקים, סחיטה נפשית, פלשבקים, חוסר אמון, התנערות הסביבה הקרובה וקושי משמעותי בשיקום. צריך כוחות אדירים כדי להחליט שהן מקריבות את כל זה בשביל שייעשה צדק.

והנה, עד שהן עוברות את כל השלבים המתישים והקשים האלה, ועד שהן מגיעות לפסגה המיוחלת – גזר הדין – מקבל הנאשם עונש מגוחך. במחי יד נמחקים כל הסבל, הלילות ללא שינה, הסיוטים והטריגרים. בית המשפט נמנע מהרשעת הנאשם כדי שלא יהיה לו כתם בהמשך החיים. והכתם שלך? את כבר תתמודדי איתו לבד. מי יודע, אולי בעוד כמה שנים נפגוש באותו נער כשהוא כבר בעל תפקיד בכיר בחברה ציבורית. אכן, את השיקום שלו הוא עשה בהצלחה ואולי הוא באמת אדם טוב יותר.

והמתלוננת? עתידה לוט בערפל. יכול להיות שהיא תמצא את הכוחות הנפשיים לעבור שיקום, ויכול להיות שהיא תדחיק את המעשים ותאבד אמון במערכת. יכול להיות שהיא תנעל את התקופה הזו במגירה ותתגבר על הטראומה ואף תבנה לעצמה חיים נורמטיביים, ורק ברגעים קשים במיוחד יעברו לנגד עיניה הזיכרונות הקשים כסרט רץ. ואולי, רק אולי, הטראומה תשתלט על חייה, והיא תמצא את עצמה במעגל פגיעה שקשה לצאת ממנו. דבר אחד בטוח – החיים של המתלוננת והעתיד שלה לא מעניינים את המערכת. תזכרו זאת היטב – ילדה בת 6 נאנסה, והאנס חויב לבצע 250 שעות התנדבות.

• כולן: השבוע
• תקיפה מינית
• אונס
• פמיניזם
• מיזוגניה

"יש דבר אחד יותר גרוע משורה מיזוגנית בשיר ראפ, וזה לכתוב טור על שורה מיזוגנית אחת בשיר ראפ", כך כתב לי ידידי מתן שרון כשהתלבטתי אם בכלל להעלות את הנושא ולהפוך להתגלמות הפמיניזם הטרחני. אבל כמו שהסברתי גם לו ולעצמי: מנורוז ושחר סאול פשוט ציפינו ליותר.

בשלהי השבוע שעבר יצא השיר "דובשנייה" לאן שיוצאים שירים, שיתוף פעולה מפוצץ של שחר סאול, נורוז ואגם בוחבוט, דור חדש של יוצרים שגם הספיקו לצבור רקורד מכובד. שני הבתים של שחר ושל נורוז (אגם מסלסלת בפזמון) נגמרים בהצהרה ש"לא נגעו בה" על גיבורת השיר המהוללת שמכורה לטיקטוק ויוצאת לרקוד שיכורה.על השיר חתומים ככותביםשחר סאול, רון ביטון, אור נורוזי, רון נשר ואפי אישטה, ואני מוכנה לשים משכורת על כך שהשורה המדכאת הזו לא נכתבה על ידי המבצעים הצעירים בחבורה. זה פשוט לא הסטייל של זילניאלים תל אביבים.

אבל מוזיקה מבטאת הלך רוח. כברכתבתי כאןעל הניסיונות המבזים ליצוק בכוח תוכן פמיניסטי מומצא לשירים, למשל ב"יהלום" של בוחבוט, אבל לפחות ב"יהלום" הייתה כוונה, הייתה הבנה שיוצרים כאן פופ לדור חדש שדורש יותר מהייצוג הנשי שלו. אפילו שיתוף הפעולה האחרון של בוחבוט וסאול, "באתי להציל אותך" (עליו עבדו במשך שנה וחצי), מגולל סיפור של מערכת יחסים מתעללת שדוחקת את האשה להיות צנועה יותר. או כמו שסיפרה בוחבוט, "עם כל מה שקורה בשנים האחרונות וזה שכל יומיים צצים מקרים של אלימות כלפי נשים – פשוט אי אפשר להישאר אדיש לזה… הלוואי שהתופעה הזאת תיעלם מהעולם… כששחר ששר איתי את השיר הזה ורוצה להעלות את המודעות לנושא – אז השיר מקבל הרבה יותר כוח ומשמעות".

ואם כך, אי אפשר יותר לפטור אנשי מוזיקה ממודעות חברתית לשם האמנות. כשהם מכניסים לפה של דור הזד את המילים "הכי יפה בפער, יש לה לוק שלא נגעו בה" – הם כופים עליו תמות ישנות ולעוסות.המשפט הזה הוא כנראה ריפרור ללהיט "ברבי" של סטטיק ובן אל ("זה ברור שהיא בובה. כולם יודעים שלא נגעו בה");למרבה האירוניה, המחווה הזו היא ההוכחה למיושנותם של הוגיה: "ברבי" יצא ב-2015, ובשנה האחרונה סטט בוי הוציא את "אפס מאמץ" שהפך לאחד המצליחים והמושמעים ביותר. "אפס מאמץ" הוא בבחינת מניפסט פמיניסטי פורץ דרך מנקודת מבט גברית, שמצליח עם זאת להישאר קליל ואורגני. האיש שטבע את הביטוי "לא נגעו בה" מתנער ממנו בעצמו, הוא מתפקח ומודה שהיא לא צריכה להיות אשה של בית ומפרגן לה על חצאיות מיני. למדנו משהו בשבע השנים שעברו מאז "ברבי". סטטיק ככל הנראה כבר לא היה שר את השורה הסתומה הזו.

גם כשמתסכלים לעומק על סצנת הראפ הישראלי שנורוז גדל בה, רואים שהיא התקדמה מדימויי תסביך מדונה-זונה קלאסיים: הביטוי "ביץ'" לובש משמעויות מעודנות יותר אצל סוויסה ("ביץ' שלי אומרת שאני פמיניסט"), ואילו דור3 מתנער ממנו לחלוטין ("לא אין לי ביצ'ז, יש לי מלא חברות"), ואפילו בלהיט "מגבת באוויר" של אותו נורוז לעיל – "שעתיים היא רוקדת לידי, שתרקוד עוד שעתיים מצידי" – הוא ייצוג מצחיק וקליל יותר של היחסים בין המינים.

ב"דובשנייה" אין יותר מדי משפטים שמתחברים אחד לשני. זה אכן פיל גוד סונג על בחורה שיוצאת, מעלה טיקטוקים, שותה אלכוהול ורוקדת, כמו הרבה שיהיו לפניו והרבה אחריו. בדיוק בגלל זה, וגם בהתחשב בדיסקוגרפיה של נורוז ושחר, "בית טוב, לא נגעו בה" נשמעות כמו מילים מושאלות שנכפו על השיר. לכל אורכו היא אקטיבית, חזקה, ילדה רעה, לא מתאמצת, בליינית, ופתאום כשזה מגיע למיניות היא הופכת לבתולה פאסיבית?

רק לפני כמה שבועות הבאקלש המטורף נגד עומר אדם על ה"קאקדילה – היא בכלל לא בתולה" התרעם על סלאט שיימינג. מה העניין לחייב את גיבורות שירי הפופ שלנו להיות זונות או קדושות? האם סאול בן ה-26 חוקר את ההיסטוריה המינית של כל בחורה שהוא רואה במועדון על מנת להכריע האם להתחיל איתה? מאמינה שלא.לרטוריקה האיל-גולנית הזו אין מקום בפופ העברי של דור הזד, ואם הוא חתום ככותב, עליו לקום ולומר למי שמציע לו לקנח את ה-ורס שלו בשוביניזם "אדוני, אתה בומר"

• היפ הופ ישראלי
• היפ הופ
• metoo#
• מיזוגניה
• שוביניזם
• פמיניזם

• Facebook
• Twitter
• Email

בקליפ הבכורה שלה ריהאנה עומדת בצד. היא לובשת שמלה שבזמן אמת ודאי נתפסה כחושפנית והיום תיחשב לשיא הצניעות. כשהיא צמודה לקיר, עם מבט פתייני־יעני־בטעות בעיניה, היא נראית מבוישת. המילים של אותו סינגל, "Pon the Replay", היו כמעט אינפנטיליות. היא ביקשה: "היי מר די.ג'יי, תתחיל להרים". ריהאנה של 2005 לא הייתה זקוקה למסרים מטלטלים כדי לבלוט בנוף, היא עשתה את זה רק מעצם היותה כוכבת פופ, ילידת ברבדוס, שהפציעה בארצות הברית פוסט הבלונד המזויף של בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה ומריה קארי. קשה היה אז לנחש שבתוך עשר שנים פרח הקיר המתוק הזה עתיד להפוך לאימפריה כלכלית ולתופעה תרבותית מרתקת.

הרבה ג'וינטים חלפו מאז בנהר. עשור ושבעה אלבומים אחרי הפריצה שלה, נדמה שלא נותרה שום חלקה תמימה במוחה ובגופה של ריהאנה, וטוב שכך. עם זאת, בניגוד לקולגות שלה בעולם הפופ ריהאנה מעולם לא באמת עברה "מהפך". לא צפינו בה עוברת מסכת ייסורים ושערוריות בדרכה מילדה לאישה. היא לא גילחה את הראש בקריז, לא עלתה 20 ק"ג ולא נכנסה לגמילה. היא פשוט הקפידה להוסיף עוד ועוד שכבות לפרסונה שלה ולאמנות שלה. אולי זה בזכות הקוליות האינהרנטית שלה, או כי בחוכמתה היא תמיד העדיפה וויד על פני קוק.

מה שכן היה לריהאנה ובשפע, אלה יחסים בעייתיים עם המין הגברי, ומעצם כך גם עם המין הנשי. הקשר הידוע לשמצה שלה עם כריס בראון, ובייחוד הבחירה שלה לחזור אליו לאחר שתקף והכה אותה ב־2009, זיכו אותה בביקורת נוקבת מצד נשים בכל הגילים שראו בה מודל לחיקוי. גם שם הפגינה ריהאנה מודעות למעמדה. בריאיון כואב שהעניקה לתוכנית "20/20", כמה חודשים אחרי התקיפה של בראון, סיפרה בדמעות שהחליטה לסיים את הקשר כי לא הצליחה להתמודד עם המחשבה שההחלטה שלה תוביל לכך שנערה תירצח על ידי בן זוגה, או שהיא זו שתגרום למעריצותיה לחזור לבן זוגן המתעלל. בהמשך לכך היא גם חשפה שאביה התעלל פיזית באמה, מה שגרם לה להבטיח לעצמה שלעולם לא תצא עם גבר דומה. ב־2013 ריהאנה הודיעה כי היא ובראון שוב יחד, והדבר גרר גל נוסף של ביקורת: נטען שבשובה לזרועותיו של גבר אלים היא עושה נזק לעצמה, לנשים בכלל ולתנועה הפמיניסטית בפרט.

ייתכן ואף סביר שיש בכך מן האמת. קל לשפוט את החלטתה ולקטלג אותה כדמות אנטי פמיניסטית. אבל דווקא בתוך ההחלטה השנויה במחלוקת הזאת טמון גרעין של כוח. "גם אם זו טעות, זו הטעות שלי", אמרה ריהאנה לרולינג סטון באותם ימים. בכך היא הבהירה שהיא נמצאת בשליטה ושהיא אחראית למעשיה – הפופולריים וגם המושמצים והמפוקפקים. זו זכות טבעית שמגיעה לכל אישה באשר היא. למען הסר ספק – אין מדובר בהצדקת התקרית הנוראית או במעשיו המחפירים של בראון – אלא בזכותה המלאה של ריהאנה לסלוח לו, גם אם לדעתנו לא מגיעה לו הסליחה.

מלבד זאת, תרומתה של ריהאנה למאבק הפמיניסטי גדולה בהרבה מסך הקשר שלה עם בראון. לאורך הקריירה שלה היא הציבה את עצמה בטבעיות ובעקשנות במצבים שונים שלרוב שמורים לגברים בלבד, ונדמה שהיא תמשיך לעשות זאת – לפחות עד שהנוכחות שלה תפסיק להרים גבות. כך היה בקליפ לשיר "Pour It Up", מעין תגובה לקליפים ולשירי היפ הופ גנריים שבהם מככבות חשפניות, ים של בלינג וגשם של שטרות בודדים. אלא שבקליפ המדובר לא מופיע ולו גבר אחד. מעצם הבחירה להכחיד את המבט הגברי מהקליפ נוצר עולם נשי חזק ומהפנט. הטקסט של השיר, שבו ריהאנה עוסקת באובססיה שלה לכסף ומתפארת בקשרים שלה, בבשמים שהיא מוציאה ובכמויות הדולרים שנוזלים מחשבון הבנק שלה – ממשיך ומפרק את המונופול הגברי בנושא.

גם הקליפ ל"Bitch Better Have my Money", שבעקבותיו הואשמה ריהאנה במיזוגניה ובטרלול כללי, חושף את הצביעות ואת הסקסיזם של המצקצקים נגדה. הרי קווי עלילה דומים לאלה שבקליפ (שבמרכזו גבר במקום אישה) אפשר למצוא בכל פרק של "דקסטר" למשל. גם הבחירה ללהק לקליפ דווקא את מאדס מיקלסן – חניבעל לקטר מהסדרה "חניבעל" – כרואה החשבון הבא על עונשו, היא קריצה המכוונת לעניין זה בדיוק.

יותר מכל, ריהאנה היא קריאת תיגר מתמשכת על התפיסות האוטומטיות שלנו. כשהיא שוברת שיאי מכירות, מככבת בקמפיינים של בתי אופנה נחשקים, מרוקנת מתוכן את תעשיית הפפרצי עם חשבון האינסטגרם החושפני שלה – היא זו שמכתיבה את סדר היום. ריהאנה גורמת לכולנו לרצות להיות הביץ' שלה. וזה היה רק העשור הראשון.

• מיזוגניה
• פמיניזם
• ריהאנה
• אלימות
• פופ
• אופנה
• מוזיקה
• תרבות