1. בית הכנסת הספרדי רש"י

נולדתי בתל אביב, ועד גיל שנתיים גרתי ברחוב יהודה הלוי. ממש עם הולדת אחי אייל עברנו לרחוב רש"י, בין אחד העם למלצ'ט, בבניין הסמוך לבית הכנסת. גרתי שם כעשרים שנה, אמי שתבדל לחיים ארוכים עדיין גרה שם.

רוקנרול ותפילות היו חלק משמעותי מפסקול ילדותי. אני זוכר אפילו שאייל הקליט בחדר ההורים שלנו תופים לאיזה להקת טראש מטאל שהוא הפיק, וזה התערבב עם תפילת ערבית. מקדימה היתה רחבה מגודרת שהיוותה את המגרש הפרטי שלנו. שיחקנו שם הרבה שעות בכדור, ובסוכות ראינו איך הרחבה הופכת לסוכה אחת גדולה. בשנות השבעים והשמונים במרכז תל אביב, שכונת הבימה היתה מעורבת לגמרי במובן של דתיים וחילונים. כולם חיו יחד, גם באותו הבניין, אנשי רוח ורבנים בהרמוניה וכבוד הדדי. כמי שגדל בסביבה כזאת, כל כך עצוב לי להרגיש שהלכנו אחורה בקבלת והכלת האחר, באופי הדיאלוג בין חילוניות ודת. בית הכנסת רש"י תמיד יזכיר לי שזה אפשרי!
רש"י 63

2. כלי זמר דיזנגוף סנטר

החנות של אבא שלי. ככה הרגשתי שהיינו ילדים. אבא שלי, שמעון אבן צור זכרו לברכה, התחיל לעבוד באמצע שנות השמונים במחלקת התופים של כלי זמר. במהרה המחלקה הפכה לקומה שלמה, ובעצם לגן עדן לאוהבי תופים מרחבי הארץ. אבי שחי ונשם תופים, חי ונשם מפגשים ואנשים, גידל וטיפח דורות של מוזיקאים מתופפים, בהכוונה מקצועית, באהבה רבה. אייל ואני ממש גדלנו בכלי זמר. בילינו שם הרבה שעות כילדים, כבנים של, וגם כמוזיקאים בוגרים. תמיד תהיה לנו פינה חמה בלב לכלי זמר, למקום ולתקופה. מעבר לזה אני חייב לספר ששמעון אבן צור ז"ל היה מתופף מדהים, ואני כל כך מתגעגע לסווינג, לבוסה שלו, ואליו.

3. מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט

בני משפחתי ואני, בהנהגת שלי, אישתי היקרה שאת התואר השני שלה עשתה בזואולוגיה, היינו מבקרים קבועים נלהבים וסקרנים במוזיאון הטבע עוד הרבה לפני ש"אגדה חיה", האלבום הזואולוגי העברי הראשון, הגיח לעולם. "אגדה חיה", אלבום מוזיקלי זואולוגי שיצרתי בשיתוף מוזיאון הטבע על שם שטינהרדט, מכיל עשרה שירים על עשר חיות בר ישראליות שאנשים פחות מכירים, והוא התחיל ממש מתוך הבית שלנו – הבן שלי מאור קיבל משימה להציג בגן תחום שמעניין אותו. הוא בחר להציג את משפחת החתוליים. מאור נעזר בשלי והכין פלקט שמציג את כל המשפחה, וביקש ממני לכתוב לו שיר על חתולים. נענתי למשימה, עשיתי תחקיר קצר, וכתבתי לו את "שיר החתולים". השיר הפך ללהיט בביתנו ובגן של ליבי, אז בגנים הסמוכים, ומשם הדרך לאזני אנשי מוזיאון הטבע היתה קצרה.

ד"ר ערן לוין, חבר שלנו וזואולוג גאון, הציע לחבר אותנו למוזיאון. עד אותו הרגע הייתי רק מבקר במקום הקסום הזה ופתאום, המעלית עולה עד הקומה החמישית לפגישה עם אלון ספן המנכ"ל. החיבור היה מידי, ויחד הגדרנו שנתעסק בחיות בר ארצישראליות, חלקן אגב ממש בסכנת הכחדה. בכל פעם ביקור במוזיאון אני לומד משהו חדש. אם עוד לא הייתםן קחו את הילדים קחו את עצמכםן ולכו לחוות את המגוון הביולוגי האדיר הקיים בעולם ובארצנו הקטנה, בדרך הכי מרתקת מעשירה וחווייתית שיש. זה המוזיאון האהוב עלי בישראל, כבר אמרתי? תודו לי בהזדמנות.
קלאוזנר 12

4. מגרש הכדורסל של מכבי תל אביב, ברחוב מכבי

למי שלא יודע, איפה שעומדים היום המגדלים החדשים בצמוד לשוק בצלאל ברחוב מכבי, היה פעם מתחם של טניס וכדורסל – עשרה (אם לא יותר) מגרשי טניס, ומגרש כדורסל אחד אגדי. אני גדלתי באגודת מכבי תל אביב הרבה לפני התעניינתי בנגן. מה שעניין אותה היה כדורסל. שיחקתי תשע שנים באגודה, ארבעה אימונים בשבוע על המגרש הזה. אבל הסיבה האמיתית שבגללה המגרש הזה ייזכר היא שהרבה מגדולי הכדורסל של אותה התקופה, האלילים שלי, כמו מיקי ברקוביץ׳ ומוטי ארואסטי גדלו ושיחקו פה. בכלל, הרעיון שבאמצע עיר יש מגרש כדורסל פתוח עם יציע, ממש בין הבניינים, ומתקיימים בו משחקים שאפשר לראות מהמרפסות, מדהים בעיני. חוץ מזה אני משחק טניס כבר עשור ואני ממש לא רע. לפעמים אני תוהה מה היה קורה עם הייתי הולך לחוג הטניס שהיה ממש מעבר לגדר.

הסנדוויצ'יה של איציק ורותי

איציק ורותי זו סנדוויצ'יה מהטובות שארץ ישראל ידעה, לא פחות. בכוך קטן ברחוב שנקין 53 היו איציק ורותי מכינים את הסנדוויצ׳ים ואת הממרחים הכי פשוטים והכי טעימים שיש. כמובן שהיה גם גזוז בטעמים עם ברז סודה ישן כזה וכפית ארוכה לערבוב. לימים שאיציק ורותי נפטרו עליהם השלום, בנם דודי ואשתו שולי החליפו אותם. אני זוכר לילות שהיו נגמרים באור יום חדש אצל דודי בדרכי הביתה עוצר לסנדוויץ', לשיחה, לצחקוק על אקטואליה. אני מאד אוהב את דודי, הוא אדם מקסיםוכשהם סגרו את המקום בתחילת הקורונההיתה לי צביטה בלב, כי באמת שאיציק ורותי, דודי, שולי, המקום עצמו, מסמלים עבורי את התל אביביות האסלית שגדלתי בה. את האנשים והריחות של רחוב שנקין והטעם של השקשוקה עם סלט הקישואים והגזר החריף שאין שני לו. זר לא יבין. למה אין איציק ורותי בוולט?!

שחר אבן צור יעלה את המופע "אגדה חיה" בשלישי (11.4) 14:00 באודיטוריום של מרכז תרבות מנדל, התחייה 2, יפו במסגרת פסטיבל "מקומות שמורים" ה-5, הפסטיבל היחיד מסוגו בעולם להצגות ומופעים המונגשים לילדים על הרצף האוטיסטי

• העיר שלי
• רש"י
• איציק ורותי
• מכבי תל אביב
• דיזנגוף סנטר

זה אף פעם לא קל לעזוב מקום שהיה לך סוג של בית מקצועי. ורדיו תל אביב היה ממש כזה בחמש השנים האחרונות, בשבילי כמנחה מהדורת הכדורגל שלהפודקאסט "מכביבול". מאות פרקים, מאות אלפי האזנות. שעות של הקלטות אחרי משחקים. אבל כשאתה מרגיש שהבית שלך מתרסק מוסרית סביבך, שדברים שקראת עליהם בשעורי היסטוריה, פתאום הופכים בעיינים שלך למציאות, אתה לא מרגיש סתם צורך לעזוב. אתה מרגיש חובה.

ההחלטה של רדיו תל אביב להוריד את תוכניתן של עינב גלילי ואור ישראלי מסריחה מפוליטיזציה וסתימת פיות. בתחנה מיהרו, כמובן, להכחיש שיש קשר בין ההתבטאויות של גלילי ב"פגוש את העיתונות" נגד ההפיכה המשטרית להחלטה להיפרד, אבל השתלשלות העניינים, ובעיקר העובדה שמספר ימים לפני כן סוכם עם גלילי על הארכת חוזה (עובדה שהמנכ"לית החדשה של התחנה לא טרחה לציין) מורידה מאוד את היכולת, לפחות שלי, לקבל אותה.

בימים כאלה, כשהדמוקרטיה הישראלית על כרעי תרנגולת, מי שרואה סתימת פיות ולא קם ותופס עמדה – הוא לא רק חסר עמוד שדרה. הוא משת"פ

אין לי מושג מה היו השיקולים של מנכ"לית התחנה, אבל האופן, ובעיקר התזמון, גורמים לי לחשוד שמישהו קיבל החלטה להשתיק קולות שהוא לא אוהב. ובכלל לא משנה אם זה הדרג הניהולי, הבעלים או פוליטיקאים מסוימים שמחזיקים אותם קצר. כי בכל דרך, מול סתימת פיות כזאת, הו אירוניה, אסור אף פעם לעבור בשתיקה.

על פי ההחלטה המשותפת של כל משתתפי פודקאסט הכדורגל – גיל שלי, עודד שלו ואני – אנחנו עוצרים מידית את כל שיתוף הפעולה שלנו עם הרדיו. ברור לנו ששם לא יתרגשו, ושאנחנו קטנים ולא חשובים בעליל. גם אין לנו מושג מה יקרה עכשיו, איפה נמצא בית חדש ואיך נסתדר. אבל כל זה חסר משמעות. כי מדובר בעיקרון.

יש רגעים בחיים ש"מה כן" הוא הרבה פחות חשוב מאשר ה"מה לא". ובעיניי לפחות, מקום שסותם פיות ומפטר אנשים רק בגלל שהם הביעו דעהבמקום אחר, הוא מקום שכל מי שמשתף איתו פעולה כאילו סתם יחד איתו את הפה. בימים כאלו, כשהדמוקרטיה הישראלית על כרעי תרנגולת, מי שרואה סתימת פיות ולא קם ותופס עמדה – הוא לא רק חסר עמוד שדרה. הוא משת"פ.

• טור דעה
• מחאת הדמוקרטיה
• רדיו תל אביב
• פודקאסט
• מכבי תל אביב

*אחד מ-57 הדברים שכל תל אביבי חייב לעשות לפני המוות. בואו לראות כמה עשיתם*

ה-7 לאפריל, 1977. טל ברודי שם את תל אביב על המפה עם זכייתה הראשונה של מכבי תל אביב בגביע אירופה לאלופות בכדורסל. המוני אדם גודשים את כיכר רבין וקובעים מסורת עירונית חדשה: קפיצה למי המזרקה בכיכר, שאז עוד נקראה כיכר מלכי ישראל. ההשפעה של החגיגות הייתה אדירה ויצרה רף חדש לשמחה בעיר – כשזה משמעותי חוגגים את זה בכיכר רבין, אבל כשזה אייקוני קופצים למזרקה.

המזרקה, שנוספה לכיכר בשנות השישים, ידעה לא מעט רגעים מרגשים, אך למרות שמדובר בבירור בתחנת חיים שכל תל אביבי שמכבד את עצמו חייב לעבור, העיריה לא ששה לשתף פעולה. למעשה, לאורך השנים העירייה הקשתה על החוגגים עד כדי ריקון מוקדם של המזרקה ממים לפני אירועים מרגשים. כפי שנכתב במקורות: "וירוקן מזרקתו ויאמר התל אביבי אוקי בומר"

עוד דברים שכל תל אביבי חייב לעשות לפני המוות
>>להגיד מה תל אביבי ומה לא תל אביבי
>>לעשות שלישיה (גם אם זה לא כיף)
>>להתייאש מהתור בפורט סעיד
>>להתחבר עם הומלס

לאחר הפיכתה של המזרקה לבריכה אקולוגית ב-2011 עברו נסיונות החגיגה למזרקה הנוספת בכיכר, זו הצמודה לבית העיריה עצמו, ואכן, לאחר זכייה נוספת באליפות אירופה בכדורסל ב-2014, הצליחו אוהדי מכבי הנחושים (וכמה טרמפיסטים שהבינו שמדובר בהזדמנות שאולי לא תחזור) לחגוג בקפיצות למזרקה שהפעם, משום מה, לא רוקנה מבעוד מועד. אותה גמישות הפגינה העיריה גם ב-2018 לאחר הזכייה של נטע ברזילי באירווויזיון.

ביוני 2021 פנתה עדי דובסון לעיריה בבקשה למלא את המזרקה – שכבר רוקנה לקראת עבודות הרכבת הקלה – לכבוד השבעת ממשלת השינוי. לשם כך אורגנו עצומה וגם איוונט פייסבוק בעל השם הזכיר ״קופצים למזרקה כשביבי עוזב״, וגם אנחנו כאן תרמנו למאמץ עם כמה הצעות למזרקות גיבוי. המחאה, בכל אופן, לא עבדה, והעיר החליפה את החגיגות המסורתיות בדגלי ישראל ותותח קצף בלתי נשכח. עבודות הרכבת הקלה טרם הסתיימו, וכעת המזרקה היא רק עוד אתר עירוני בשיפוצים, אבל אל תוותרו על הסעיף הזה ברשימה. היא עד כדי כך אייקונית, והיא עוד תחזור.

• ❤ תל אביב
• כיכר רבין
• מכבי תל אביב
• מזרקה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 893 // 57 דברים שכל תל אביבי חייב לעשות