Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
נעם פרתום מחכה שיעיפו את חנות הסקס האחרונה מאלנבי לעזאזל
נעם פרתום (צילום: בר גורדון)
"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: המשוררת והפרפורמרית נעם פרתום, שתקבל את פרס אביב לשירה בפסטיבל המשוררים במטולה, מקבלת השראה מהסקייטרים ששוברים עצמות מול היכל נוקיה ויושבת באותו בית קפה כבר יותר מ-20 שנה
כבר עשור שאנחנו גרים בשכונת יד אליהו המעתירה והחמודה שהיא, אם לא ידעתן, גם מעצמת סקייטרים. כפי שנהגי מונית תמיד טורחים להזכיר לי בהתמוגגות נוסטלגית – "פארק גלית" או כמו שאני מעדיפה לכנותו "הסקייטפארק" ליד היכל מנורה-מבטחים – היה אי אז בסיקסטיז בריכת שחייה עירונית אגדית עם הקרנות סרטים ליליות, משחקי כדור מים ומזמוטים. היום יש במקום, כאמור – פארק סקייטרים מהודר שנחשב לגדול ולמשוכלל ביותר שהוקם בארץ – מיינד יו. בהתחלה הייתי סקפטית לגבי הפארק הזה שבשעות השיא שלו ממלאים אותו מוזיקת ניינטיז, ריחות שמן מכונות, זיעת נעורים, אוקסי, סיגריות ראשונות וטינאייג'רים עם מה שנראה לי בשעתו כנטיות התאבדותיות יצירתיות. עם זאת, מאחר שבפארק הנדיב יש גם פינות משחק, שבילי אופניים, גן שעשועים וגינות נוי, התחלתי לבלות שם עם אחייניותיי כשבאו לבקר, ומהר מאד התאהבתי. כיום אני לוקחת תלמידות ותלמידי כתיבה להאנגאאוט, דיבור צפוף ותרגילי כתיבה בחוץ שם, ובאופן כללי זה המקום המועדף עלי בשכונה להרהורים. אני בוהה בפעלולי הסקייטרים הנחושים והמגניבים וישר שוכחת מעצמי, וברגעים הטובים, מתוך הריק הקדוש – גם צצה השראה.
פארק גלית ביד אליהו
2. קפה נונה
אנחנו בעיצומה של חופשת עבודה ארוכה בברלין כעת – מה שמתקרא Workation – ואני מתקנאה באירופאים על ההיסטוריה העירונית שנוטפת בקילוגרמים מכל מבנה בעיר. החל מארמון-התיאטרון בן הלמעלה מ-100 שנה הלא הוא "פרידריכשטאדט-פאלאסט" שמקיים עד היום מסורת נוצצת של קברט גרמני, וכלה במגדל המים העתיק ביותר של ברלין בשכונת פרנסלאואר ברג שבנייתו הושלמה בשנת 1877. לצורך השוואה, אצלנו, כשהבראסרי נסגר אחרי כמעט 20 שנה של פעילות, זה היה יום אבל מוניציפלי. זה לא שנהגתי לפקוד את המקום כל שני וחמישי, ממש לא. ועדיין, זה היה מוסד תל אביבי שליווה אותי לאורך השנים. אין לנו המוני כאלה בתל אביב הדינאמית והמשתנה תדיר, ואולי בגלל זה אני שומרת אמונים לקפה נונה הותיק והטוב ברחוב אבן גבירול. זה לא בית קפה סנסציוני בשום צורה אבל הוא סולידי ואמין – את תמיד יודעת למה לצפות, בקטע פשוט, אפקטיבי ויציב. כשהייתי בת 17 וחצי-18 חברה ואני היינו עושות "הליכה" מביתה בשכונת ל' עד לנונה ואז מתיישבות שם ואוכלות ביצה אפויה בתנור, מה שבתחילת שנות ה-2000 היה סופר מלהיב בעינינו. לימים, אחרי הנשיקה הראשונה עם אהובי לפני כמעט 12 שנה אכלתי שם ביצה אפויה עם פטה ותרד והוא ביצה אפויה עם עגבניות ובזיל, כמדומני. אח"כ גרתי ברחוב רוזנבאום בדירה שכורה ושם הייתי יושבת כשעברתי על ההגהות לספרי הראשון וכשתרגמתי את "הכל בפנוכו" לשל סילברסטיין. עד היום כשאני צריכה קצת זמן לעבוד, בלי יותר מדיי ברנז'ה ספרותית מסביב, אני מוצאת את עצמי לא אחת נוסעת לנונה באינסטינקט. זה שהמנות הקלאסיות האלה עוד ישנן – אמנם לא בדיוק באותו המחיר אבל בערך – תמיד עושה לי הרגשה נעימה.
עכשיו המוטו של בית אריאלה, כפרעליהם, הוא "עושים תרבות אחרת" ובשנה שעברה הוא היה "הבית של המילה הכתובה". מבינתי שני הסלוגנים הם בול בפוני ובין אם כך או אם אחרת בית אריאלה הוא ללא ספק הבית הספרותי-רוחני שלי בעיר מקדמת דנא ועד היום. ב8.11 אעביר שם, בנוהל, את סדנת הכתיבה שיצרתי במיוחד בשבילם: "קונפטי פואטי" שמה. זו תהיה סדנה אקלקטית לכתיבה שתכליתה למוטט מחסומים ולעורר חשק לברוא בשפה, והרביעית ברצף שאני מעבירה שם. תמיד מדובר בתענוג צרוף! אגב, מאז השידרוג והשיפוץ המעיף שלהם בית אריאלה הפך לרלוונטי מאי פעם ונהיה גם לאחד המקומות שהכי נעים וצ'יל להופיע בהם בעיר. אחת ההופעות הקרובות שאני הכי מצפה לה דווקא לא תתרחש בתל אביב אלא בפסטיבל המשוררות והמשוררים במטולה 2022 שיערך ב10-8 בספטמבר. במסגרת הפסטיבל אקבל את "פרס אביב לשירה" לצד וביחד עם המשורר, מבקר השירה, החבר והעורך הספרותי (גם שלי) אלי הירש, ואני מאד מתרגשת.
הם לא יפשלו בסלוגנים. ספריית בית אריאלה (צילום: מאיר שפירא)
4. חוף פרישמן בואכה גורדון
2021 היתה השנה שבה למדתי רשמית ליהנות מהים והתמכרתי. אנחנו בטח לא מקוריים בזה אבל בקיץ שעבר שכשכנו בים, אכלנו מנגו, ראינו את השקיעה והלכנו על הטיילת לפחות אחת לשבוע ופרישמן בואכה גורדון הפך לספוט הקבוע שלנו בגלל החוף המושלם והמיקום האידיאלי של הלוקרים להפקדת הסלולרי והארנק. התחדיש היה העובדה שבערבים הטיילת מפוצצת במוזיקאים צעירים ומסקרנים ואפילו גיליתי ככה שני יוצרים שמאז הגיג בטיילת אני עוקבת אחרי המוזיקה שלהם באינסטגרם. בקיצור, ציון גבוה מאד ומזג אוויר חלומי. לא נופל מחוף ארקדיה באודסה בכלום – חוף שבראש השנה שעבר, לפני המלחמה העקובה מדם באוקראינה – שרצנו בו, אחרי שהשתתפתי בפסטיבל שירה בינלאומי בצ'רניבצי. הצעה לשיפור לעיריית תל אביב: רק תעלימו כבר את הסקס שופ האחרונה על אלנבי במבואות לים ואז בכלל הכל יהיה קלאס באפס מאמץ!
רק ניקוי קטן באלנבי והכל מוכן. חוף פרישמן (צילום: אורי עשת)
5. קריית המלאכה
הסטודיו של האמן אלעד רוזן (בן זוגי שיחייה) נמצא בקריית המלאכה. מדובר על סטודיו מזהיר שכולו שכיות חמדה, ציורים צבעוניים ענקיים ואקספרסיביים ופסלי קרמיקה שבטיים, דרמטיים וסופר סטייל מעשה ידיו. זה מקום המפלט החביב עלי בעיר וכך גם כל האיזור. בין בית בנימיני למרכז האמנות ארטפורט לגלריה רוזנפלד לגלריה מקום לאמנות לגלריה של בצלאל לאמנות עכשווית ברחוב הרצל שבה מוצגות גם תערוכות הבוגרים של התואר השני ובין א לה רמפה והגרפיטי של דדה לרסיסי השירה המרוססים בספריי של ניצן מינץ אני מרגישה קול כמו חתול.
חצי שנה שהינו בפריז בעקבות רזידנסי אמנות של אלעד. באחד השבועות הראשונים שלנו בעיר החלטנו ללכת בספונטניות להקרנת סרט חינמית והמונית בפארק לה וילט שברובע ה־19. נכנסנו לסופר בחופזה ודרדסנו ערכת פיקניק מאולתרת – בגט, כמה גבינות, עגבניות שרי, בקבוק יין. בשלב היין נתקענו. קלטנו שבחובבניות לבנטינית שכחנו פותחן ושלא נספיק כבר להצטייד בו וגם להגיע בזמן לסרט. במקום רכשנו שמפניה חמה וזולה שלא מצריכה פותחן ורצנו למטרו. כשהגענו לפארק הענק שבו הוקרן הסרט ובו נפרשו כמה מאות שמיכות פיקה גילינו שלערך כל 200 מ' ממוקמת לה עמדה לחליצת פקקי שעם של בקבוקי יין לשירות הציבור. " "איזה מתוקתקים הצרפתים האלה!", התפעלנו בלבנו, ובמהרה התחוור לנו שנפלנו על קורס מבוא עקרוני מאוד באוניברסיטה של הצרפתיות. להלן סיכום מזורז של הנקודות העיקריות: הצרפתים לא מקלים ראש בכל הנוגע להנאות החיים ומקדישים להן צומי נוקדני. תענוג לא יהיה שלם בעיניהם אם לא יתוכנן בקפידה ויעשה קום איל פו לתפארת הרפובליקה. להתפנק זו אמנות בעלת חשיבות עליונה עבורם ולא דבר שעושים כלאחר יד, ככה סתם על הדרך, בנונשלאנטיות ואיך שזורם כמו שמבריזים משעה שישית בתיכון וחותכים לים או עוצרים באבו גוש בדרך מירושלים כדי לנגב חומוס.
אי לכך אל לכם להתפלא שלא היו מאושרים מאיתנו, כשגילינו שחברה יקרה נתנה לנו שי חתונה מאוחר של 250 אירו במטרה שנפוצץ אותם במסעדה שווה במיוחד בפריז, בארוחה דקדנטית ונטולת עכבות כפי שאהבה נפשנו. למסעדת ויואן (Vivant) של השף הצרפתי־תוניסאי פייר טוויטו – סטאר של המטבח הצרפתי העכשווי – בן 27 וכבר בעל שלוש מסעדות בפריז – הלכנו כדי לחגוג את יום השנה השמיני להיווסדנו. המסעדה נבחרה בעקבות סרטון יוטיוב שאלעד צפה בו באחד מלילות השימורים המפורסמים שלו אל מול המחשב.כפי שיתברר במהלך הערב הייתה זו פעם אחת שלילה מסוג זה לא היה בזבוז זמן דחייני טיפוסי – אלא תגלית מרעישה. המסעדה היתה קטנה ואינטימית, שני שולחנות ובר. ישבנו במקום הכי טוב בה – שולחן זוגי קטן ממש מול השף כשהוא עובד כצ'קר ועושה את הפלייטינג הסופי למנות – מצלחת כמו גביר אלגנטי, נחוש וחמוש בצמד מקלות צ'ופסטיק – כהיה לוחם סיף מיניאטורי.
החלטנו לשחק אותה צרפתים אול דה וואי כך יצא שהיינו במסעדה חמש וחצי שעות – כמעט סרוויס שלם – תוך כדי שלגמנו שבע כוסות יין מסוגים שונים (התרגשות נרשמה עקב יין באיולה מאיזור איסקיה ואני קפצתי מחדווה, כי זה הלוא אי הנופש החלומי שאליו נוסעות בנעוריהן לנו ולילה ב"חברה הגאונה"). חוץ מזה זללנו בעדנה את כל המנות בתפריט – משעשע חך, שלוש מנות ראשונות, ארבע מנות עיקריות, פלטת גבינות שכללה קצת חמאה מנורמנדי ל"רענון החיך" (כך ממש במילותיו של המלצר החמוד), שלושה קינוחים, קפה ותה ולפינאלה מחמם לב גראפה מיושנת בחביות עץ אלון. בסיום הארוחה השף המתוק עשה לנו מחווה ונתן לנו את תפריט היום חתום על ידו וכתב הפי אניוורסרי, ואנחנו יצאנו משם מוקסמים, עליזים וטובי לב מתמיד והרגשנו שהצרפתים הממזרים הרביצו בנו שיעור עומק על התבונה והסיפוק המצטבר באטיות, על איך ראוי לבלות ולהתענג ועל איך לחרמן.
נועם פרתום ואלעד רוזן בפראג
נעם פרתום היא משוררת ופרפורמרית, אלעד רוזן הוא אמן ואוצר. ביחד הם אוהבים נסיינות קולינרית מפתיעה, שוקי פשפשים, להתלהב מאמנות טובה ובעיקר זה את זה. זהו הפרוייקט האמנותי הראשון המשותף שלהם כזוג.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הפגשנו את הסופרת זוכת מועדון הקריאה של Time Out ג'וליה פרמנטו לשיחה (בסדר, צ'אט בפייסבוק) עם המשוררת נעם פרתום וקיבלנו דיון מרתק על כתיבה, נעורים, אלימות, פמיניזם, התנגדות לאומללות וחתירה לזוהר על קו כפר סבא־תל אביב־קליפורניה
בעולם אידיאלי הייתי פוגשת אתג'וליה פרמנטולדייט רומנטי עם הרבה ג'ין וטוניק, מלפפונים חתוכים וקרח בכוסות אלגנטיות בבר הנילוס בתל אביב. או, לעזאזל, למה שנגביל את עצמנו – אם יש משהו שדיבור צפוף וממושך עם פרמנטו מעודד אותך לעשות זה לדמיין ולחלום ביתר שאת ובגדולות – באיזה בר היפסטרי נוטף זימה וסטייל בברוקלין או פריז. בפועל, בימים אלה פרמנטו עמלה על העבודה האחרונה שלה לשנה הנוכחית במסגרת הדוקטורט שהיא כותבת על ספרות יהודית־אמריקאית ביידיש מתחילת המאה ה־20 באוניברסיטת קליפורניה ("אני כותבת על מחאות בעולם היהודי שהן על הגבול בין שימור המסורת לרדיקליות ועל איך הקשר הזה בין מסורת לרדיקליות נוצר בספרות. הפרק הראשון שלי הוא על מרד הבשר הכשר של 1902, שבו 20 אלף נשים יהודיות בלואר איסט סייד ארגנו חרם על השוחטים הכשרים שהעלו את המחיר של הבשר הכשר. הן פרצו לחנויות, שרפו בשר ברחוב ואסרו על קניית בשר עד שהמחיר ירד", היא מספרת. "איזה באד אסיות קוליות!", אני מתפעלת).
פרמנטו אומרת שהיא אוהבת את ארצות הברית אבל "מתגעגעת לעיירה תל אביב וחוזרת לזרועותיה החמימות והלחות עוד הקיץ". בדיוק כשהיא תשוב מתקופה ממושכת ביבשת העל, אני אפצח בשורת מסעות בעולם שיתחילו באוניברסיטה בוורמונט שבה הוזמנתי ללמד דוקטורנטים לעברית מכל רחבי הגלובוס כתיבה יוצרת, ספרותית, בשפת הקודש.
בקיצור, נבצר ממני ומג'וליה להיפגש בתלת ממד כך שהריאיון הזה מתנהל בלב הפועם של עולב העולבים הווירטואלי: הצ'אט של פייסבוק. יש בכך סמליות הולמת. אנחנו מפנטזות ומדברות גבוהה־גבוהה על סוגיות של מוסר, פמיניזם, מורשת ספרותית וקוסמופוליטיות ובסוף הכל מתממש בפורמט הסחי והבינוני מכל.
כל זה קצת דומה להווייתם של דפני אנג'ל ודוד אלתר, גיבורי הרומן השני של פרמנטו"כפר סבא 2000"שראה אור לפני שנה בהוצאת פן־ידיעות אחרונות. דפני ודוד הם תיכוניסטים מבריקים למדי ומוכי שעמום לא פחות במגמת הקולנוע היוקרתית של תיכון רבין בעיר כפר סבא. הם מכלים את זמנם בשוטטות בטלה בקניון ערים ובעישון סיגריות קדחתני בשרשרת וכל הווייתם אומרת תיעוב כלפי הבורגנות המשמימה והפרברית שמאפיינת את העיר. הם שתולים בתפאורה חסרת שאר רוח שלא יאה להם אבל מקפידים למלא את עולמם הרוחני בתוכן שהם תופסים כנעלה – ספרים, סרטי איכות, שיחות אינטלקטואליות, במאים נערצים, משוררים שהם מצטטים על כל צעד ושעל. כשמפוענח הרצח של הנער ליאור אופנהיים (בן דמותו הספרותי של אסף שטיירמן ז"ל), שגופתו נמצאה מרוטשת ביער אוסישקין ב־1996, ומתגלה בתקשורת שרוצחיו היו נערים מוצלחים מהמעמד הגבוה, הדי הרצח הסתמי והאכזרי הזה מרעישים ומערערים גם את חייהם המוגנים של דפני ודוד.
איך נולד "כפר סבא 2000"? כלומר, מה דחף אותך לכתוב את הרומן הזה?
"קו הדמיון החזק ביותר בין החיים האישיים שלי לבין הספר הוא העובדה שגם אני הייתי בת 16 כאשר הרוצחים של אסף שטיירמן ז"ל נתפסו והתגלו בתקשורת. זה היה אירוע שטלטל את כל כפר סבא ואת בני הנוער במיוחד. מי היו הרוצחים הצעירים האלו, היפים למראה והרהוטים? אלה שהוצגו בתקשורת שוב ושוב כ'בני טובים'? השאלה אם אנחנו, בני טובים מקבילים, יכולנו להיות כמוהם, להידרדר לפשע מחריד שכזה בתוך טיפשות ויהירות נעורים, כנראה הדהדה אצלי הרבה זמן באחורי הראש. הכל התחיל עם סיפור קצר לספר של הביתן הישראלי לביאנלה לארכיטקטורה בוונציה. הם עשו תערוכה מדהימה על הקונספט של ערי החול הישראליות ורצו לצרף בסוף הספר סיפורים קצרים שיתארו את תחושת החול של ערי החול. נתבקשתי לכתוב סיפור על כפר סבא ורצח אסף שטיירמן היה הדבר הראשון שעלה לי לראש. כתבתי סיפור בהשראת ההשלכות של הרצח על העיר. עבדתי על הסיפור הזה במשך ארבעה חודשים ובמהלכם הבנתי שמסתתר פה רומן וברומן יש סוד גדול. ואת הסוד הזה אני אגלה (או לא) במהלך הכתיבה. בסוף עבדתי על 'כפר סבא 2000' במשך ארבע שנים. לקראת הסוף כמעט תשו כוחותיי. הרגשתי שאני חייבת לצאת מהעולם הזה, לברוח שוב מכפר סבא!".
עטיפת "כפר סבא 2000", מאת ג'וליה פרמנטו
אני יכולה להבין. יש משהו מאוד שואב בקריאה של הספר, בטח עבור מישהי כמוני שגם היא מדור המילניום. זה מיד מחזיר אותך אחורה, מציף בתודעה כל מיני דמויות מפוקפקות מהעבר, בלאקרים ופריקים ושאר מורדי מחמד של גיל הנעורים. לכתוב אותו זה בטח פי כמה יותר "פוזסיב".
"פוזסיב זאת בדיוק המילה. גם במהלך הכתיבה הייתי צריכה לעשות קצת סיאנס לנעורים שלי, לשחזר את התודעה, את השפה. אז נוצרו לי לאט לאט כל מיני ריטואלים כאלו לפני הכתיבה. הייתי שוכבת על המיטה ומקשיבה לרדיוהד, בוהה בתקרה, חושבת מחשבות גרנדיוזיות, משחזרת את הזעם שלי על אי הצדק האינסופי של העולם, מפנטזת על אהבות א־היסטוריות, טראנס אטלנטיות! אבל את יודעת, אני כבר בת 34, זה כבר לא כזה כיף. פחדתי שהנעורים ילכדו אותי שוב. אבל עכשיו אחרי שהספר יצא והכל התרחש כשורה, אני שמחה לבשר שהנעורים נכנעו ואני ניצחתי".
כן וואי, בגיל 30 פלוס כל הפאתוס הזה עדיין קוסם קצת ומפתה אבל הוא בעיקר מתיש.
"לגמרי. אם כי לא ויתרתי לחלוטין על הפאתוס. החלפתי את הפאתוס של הנערה בפאתוס של אישה. אבל בוא'נה זה היה תהליך קשה. במיוחד עבור מישהי כמוני שהנעורים כרעיון, הנעורים כמקור העולם, היו חלק כל כך מרכזי בחייה".
אז את מרגישה שנפרדת מהנעורים? שהתגברת עליהם? אני מודה שאני קצת מאוכזבת. קיוויתי ששתינו נכריז בתום השיחה הזאת שנותרנו תיכוניסטיות בלב ובנפש ביחד לעד. אבל עכשיו לא רק שאת מתגלה כמישהי שמשכימה לטובת ריאיון בשעת אפס (אנחנו מנהלות את הדיאלוג הזה כשאצל ג'וליה השעה היא 8:00 ואילו בארץ 18:00) אלא את גם נחשפת כפוסט עידן הטינאייג'!
פרמנטו צוחקת (אני אחסוך מכם לא מעט חחחחח מתגלגלים במהלך הריאיון הזה) ורק אז משיבה. "לא לגמרי נפרדתי מהנעורים. אבל בהחלט היו כמה סממנים ורעיונות שהחלטתי באופן מודע להשאיר מאחור. הנעורים מפתים, מפתים ויפים. אפשר להתבוסס בהם לנצח. אבל בשביל להיות הסופרת שאני רוצה להיות אני חייבת לחיות עוד שלבים בחיים ולהתמסר להם. בתקווה עם זוהר. אני עדיין בשלבי פיתוח ראשונים של התרחקות מהנעורים. כמו תמיד אני מתחילה מהסממנים החיצוניים בתקווה שהם יחדרו פנימה. בואי נאמר שוויתרתי על תיק הפנדה שלי ושצצו בארון שלי זוג נעלי עקב אלגנטיות. מעבר לכך – להיות אישה שכלואה בסקס אפיל של נעורים זאת אומללות שאין כדוגמתה. ואם יש משהו שאני כפמיניסטית לא מוכנה לעשות זה להיות אומללה!".
אני לגמרי איתך בפמיניזם שחותר לאנטי אומללות אבל את חייבת להסביר לי למה את מתכוונת ב"אישה שלכודה בסקס אפיל של נעורים היא אומללה".
"את יודעת, כל הזמן חשבתי שהסקס אפיל של הנעורים מאמלל כי את לאט לאט מפסיקה להיראות כמו נערה. אבל לאחרונה גיליתי שאני דווקא נראית אותו דבר בערך אבל אני מפסיקה להרגיש כמו נערה".
בנעורים היופי הוא חינם
אני מזדהה. גם אני בסופו של דבר נראית די דומה לעצמי כנערה. פלוס כמה וכמה קילוגרמים עודפים ועם לבוש יותר בטעם ופחות "יצירתי" (ע"ע מינוס תיק פנדה). אבל מבחינה רגשית אין לי כבר כוחות לטלטלות של הנעורים. כמו המכתב שדפני כותבת לאמיתי יונתן – הרוצח של הנער שנמצא ביער אוסישקין, המקבילה הספרותית של רעי חרב – בבקשה שייצא לה כבר מהראש. למי יש כוח לאובססיות הטוטאליטריות והפומפוזיות האלה. לקראשים תובעניים על בחורים. לדייטים. לכל החזיונות העצמיים האלה. למשל הרגע שבו דפני הופכת את הארון כדי לצוד צעיף אדום ולביים את עצמה כאווה גרין ב"החולמים" עם טיפות גשם נוטפות מהשיער, בארט שחור משוך הצדה ומעיל שחור מסתורי. למי יש אנרגיות לכל פנטזיות הגדולה האלה.
נראה לי שככל שאני מתבגרת ונהיית אישה אני בעיקר נהיית עייפה. כלומר, אני סתם אני, פשוט אני, ואין לי כוח אפילו קצה קצהה של תחפושת או גנדרנות או העמדת פנים. ופתאום אני ממש מוקסמת מבגדים מטריקו. וואו, טריקו. איזה סטייל!
"שיואו יא גאונה איך ידעת שהדימוי הזה הוא של אווה גרין מ'החולמים'??? זה לא כתוב בספר. טוב, אנחנו מאותה בועת חלומות".
יו! ריגשת! לא ידעתי כמובן אבל זה הבזיק בעיני רוחי בפלאשים זוהרים וזועקים. אווה גרין. האישה היפה והנחשקת בעולם.
"ממש. מאוד מעניין מה שכתבת פה על הנשיות. אני אמנם בתחילת הדרך, כמה חודשים אל תוך התודעה החדשה שלי ביחס לעצמי כאישה ולא כנערה", היא חומדת לצון, "אבל אני כבר מבינה שאני חייבת לצקת בחיי כאדם מבוגר זוהר ויופי ותאווה, אחרת אני לא אשרוד. בנעורים זה בא לך בחינם, החיים מגישים לך את זה על מגש של כסף. עכשיו אני צריכה גם להגיש את זה לעצמי. את חושבת שיהיה ברור לקוראים שכשאנחנו משתמשות במילה 'נעורים' הכוונה היא לגילי 16־33?".
אם ככה אני ממש ברגעי התשחורת האחרונים שלי! בעצם אחזור ארצה מחו"ל בדיוק לרגל יום הולדת 33 שלי. אז מה שאת אומרת זה שגם בתור אישה את חייבת זוהר ויופי ותאווה אבל את צריכה לחצוב אותם בעצמך.
"כן, את חייבת לחצוב את הזוהר בעצמך. פשוט כי התרבות כל כך דלילה בדימויים של נשים נוצצות. או פשוט של נשים כמו שאני שואפת להיות. עבורי האלטרנטיבות שהמציאות מספקת לנו כנשים הן לא מספיק טובות. לא מספיק מורכבות, לא מספיק מאפשרות. מכיוון שאני אישה (תראי איזו אישה אני, אני אפילו מתייחסת לעצמי בשם הזה!) שרוצה הרבה דברים בחיים האלו אני צריכה לבנות גשרים בין האופציות שהחברה מספקת לי. כי אני רוצה הכל! אני רוצה קריירה עשירה וכוח וכסף, אני רוצה הרפתקאות ברחבי העולם, אני רוצה אהבה ומשפחה, אני רוצה יופי ותשוקה, ואני רוצה את כל זה בזמן שאני שומרת על זכותי כפמיניסטית גדולה להיות נחמדה, חמודה, מינית וקשובה לסובבים אותי. עכשיו זה הרבה עבודה… אבל בסדר, אני חרוצה.
"ובכלל אם כבר נגררנו באופן מיסטי לשיחה על נשיות – כושר המצאה נחוץ להישרדות! אני חייבת לדמיין כל הזמן אלטרנטיבות למציאות. מה יכול לקרות לי? איך אני רוצה לחיות? איך לעשות את החיים נוטפי יופי ושמחה? קודם כל אני צריכה לדמיין את זה, ואז להוציא לפועל את הדמיונות שלי. אם אני אתעסק רק עם מה שהמציאות מציעה לי, ובייחוד בישראל, שמה לעשות היא מעט שמרנית, אוי ואבוי. כולנו יודעים כבר מה היה קורה לי. על זה הספר".
זו הגדרה מאוד יפה ומעניינת ל"כפר סבא 2000". כלומר שבעצם זה מעל הכל ספר על האלטרנטיבות האפשריות שאנחנו מדמיינים למציאות שלנו ועל איך ובמה אנחנו ממלאים את הוואקום של חיינו. אבל בעוד את מדברת על דמיונות של יופי ושמחה, דפני איז אובססד וויז מרדר.
"נכון, דפני החמודה והמסכנה שלי. היא טעתה ובחרה בדרך הלא נכונה. לא היה מי שיכוון אותה לחפש איך למלא את הוואקום במקומות אחרים. אף אחד לא הסתכל עליה כשהיא טפטפה סימנים של מצוקה. דפני ודוד חיים בעולם של דמיונות, הם התחילו לקרוא ספרים בגיל מוקדם מדי. מצד אחד הם עשירים כקורח בספרות, בשירה, בקולנוע. אין עשירים מהם! מולטי מיליונרים של רוח מסתובבים ככה בקניון ערים. מצד שני הם שקופים. ההורים לא רואים אותם, גם לא המורים. ובין שני הקצוות האלו הרצח נהפך לדימוי והשאלה המוסרית מתאדה ממנו. זה מקום מבעית. ומציאותי להחריד".
ישנו הרגע הזה שדפני מודה לאמיתי יונתן, הרוצח, על שהראה לה שהכל אפשרי. תסבירי.
"היא מודה לו כי הוא הראה לה שיש חיים מחוץ לכפר סבא במובן הזה שאפשר לצאת מהנורמה. ודפני לוקחת את זה בשתי ידיים. מובן שהוא שבר את הנורמה בצורה הקשה והאכזרית ביותר האפשרית לאדם. אבל עבור נערה מורעבת ומבולבלת כמוה זה לא משנה".
העובדה שמישהו לגמרי כמוה פרץ את הגבולות באופן כל כך קיצוני זה אקט מעורר השראה מבחינתה?
"בדיוק".
ואת עצמך היית טינאייג'רית כזאת? הרגשת שאת נמקה בשעמום העצלתיים של הפרברים והיית מורעבת לאש?
"קצת, כן. אם כי דווקא לא גדלתי בבית כפר סבאי טיפוסי. הייתה אצלנו אש, ידעתי על קיומה של האש. ההורים שלי סיפרו לי עליה. ההורים שלי, בניגוד להורים בספר, אהבו את האש שלי וליבו אותה. אם כי אני בטוחה שהיו רגעים שהם התחרטו על זה עד עמקי נשמתם".
מצחיק. רגעים כמו מה?
"אפילו רגעים קטנים כמו לצאת למסיבות בתל אביב בגיל 17 ולחזור בשש בבוקר. עם ריח של וודקה תות ומסקרה מרוחה בקצות העיניים. אם כי הייתי הולכת ישר מהדינמו דבש לשעת אפס! איכס וודקה תות בקיוסק בסלמה. רק להיזכר בזה עושה לי בחילה. הייתי נוסעת עם חברות שלי והיינו שותות ככה ואז לוקחות מונית חזרה לכפר סבא ומבקשות כל כמה קילומטרים מהנהג שיעצור לנו בצד הדרך להקיא. אבל את יודעת, כשהייתי חוזרת הביתה ככה אפופת וודקה תות ומסקרה, הרגעים שהכי אהבתי היו להיכנס לבית השקט, ההורים שלי ישנים ואני נועלת את הדלת מאחוריי. ולא משנה מה עשיתי כל הלילה בתל אביב, כשסגרתי את הדלת מאחוריי הייתי בטוחה לחלוטין. בית בטוח לחזור אליו הוא מקום חשוב כשאת משחקת באש. וזה בדיוק מה שאין לדפני ולדוד – הם חיים בבתים שלהם כמו רוחות רפאים – רואים ובלתי נראים".
אני רוצה שנדבר קצת על כתיבה.
"רגע, אבל עוד לא דיברנו על היידיש! אני יכולה לקשר את זה לכתיבה אם תשאלי אותי למה אני לומדת ספרות יידיש וזה יהיה סוף יפה".
את חייבת לדבר על היידיש! אוקיי. אז ג'וליה פרמנטו, למה את לומדת ספרות יידיש? איך לעזאזל הגעת לזה?
"זה קצת מחזיר אותי לשיחה שלנו מקודם על הכורח הנשי להמציא לעצמך חיים כדי שתוכלי לחיות כמו שאת רוצה כי המציאות לא מספקת לך אופציות מספיק טובות. אותו דבר קרה לי עם הספרות. אף פעם לא ממש הרגשתי קשר רגשי חזק לספרות העברית – לא המודרנית ולא העכשווית. תמיד היא נראתה לי קשה מדי, נזירית ומתנשאת, אידיאולוגית, גברית ולא מתגמשת. לא מצאתי את עצמי בשושלת הזאת וגם לא רציתי להידחס לשורותיה. הגילוי של ספרות היידיש היה עבורי רגע מדהים של שייכות. זאת ספרות של אוזן, ספרות של אנשים שהולכים ברחוב, של אנשים ששופכים על עצמם קפה, שמעבירים מטבעות בקו 5, שלא מקפידים על כללי הדקדוק כי הם מדברים כמו בני אדם ולא כמו נביאים. הוקסמתי מזה עד קצה נשמתי, הרגשתי שכסופרת מצאתי את השושלת שלי שכותבת עם האוזן על היופי שבעולב".
שלום עליכם עם אייפון
גם כאן אני יותר ממזדהה. אולי מפני שאני באה במקור ממוזיקה, האוזן היא המצפן שלי ומה שמנחה אותי. זה גורם לי לחשוב שכש־Time Out ביקשו ממני לראיין את ג'וליה הם אמרו שיש בינינו הרבה נקודות דמיון. מעבר לעובדה שאני מרגישה שהתחנכנו על אותו מאגר של דימויים שאנחנו מתעקשות לשאוב ממנו ולא לוותר עליו לטובת איזו "מכובדות ספרותית" מדומיינת, אני חושבת שעוד נקודת דמיון היא אופן השימוש בשפה. זה משהו שגם זכיתי לומר בהשקה של "כפר סבא 2000" בשעתו.
הכתיבה שלך בוהקת בדיבוריות שלה. לא אחת המוטיבציה שלי בכתיבה היא להכניס לאנשים את המילים המדויקות לפה. ואני מזהה אצלך את תאוות הציתות הזאת. לשמוע איך אנשים מדברים ולחקות אותם במדויק. הדמויות שלך אומרות "יא אללה" ו"ירוץ צ'יק צ'ק" ויש משהו חי ודינמי ומשובש ואותנטי להפליא בשפה שלהן. זה מעסיק אותך כאדם כותב? ועל הרצף הזה, ואולי באמת בזה נסיים: מה הכי חסר לך בספרות העברית?
"תאוות הציתות, כמה יפה! יש לי תאוות ציתות בלתי נגמרת. אין דבר שאני יותר אוהבת מלהקשיב לאנשים מדברים. אני מתרגשת מחיתוכי דיבור. אני מצותתת לאנשים ואז מצטטת אותם בסיפורים שלי. אני גנבת חסרת בושה בקטע הזה. יש סיפור נורא יפה על שלום עליכם שאני אוהבת, על איך שהוא היה הולך עם פנקס ועט, מתחבא ככה מאחורי אנשים וכותב את הסיפורים שהם מספרים אחד לשני.
"ככה אני מדמה את עצמי כסופרת, אני רק מחליפה את הפנקס של שלום עליכם בנוטס באייפון. יש לי אלפי נוטס עם שברירי משפטים וקצות סיפורים ששמעתי על הדרך! וזה כמובן מתקשר לקושי שלי עם הספרות העברית שהיא לא ספרות של אוזן. היא לא התחילה כספרות של אוזן כי לא היו אוזניים עבריות ופיות עבריים כשהספרות העברית המודרנית קמה לחיים. ועד היום סופרים רבים, מיטב הסופרים שלנו, שוכחים שכבר יש פה ואוזן בעברית ואפשר לשנות את התבנית הזו. אם יש לי איזושהי משימה אידיאולוגית היא להחזיר את הספרות העברית לאנשים המדברים.
"אגב, כשמקשיבים ברצינות למה שאנשים אומרים מגלים דברים נפלאים על עצמך ועל אחרים…. להקשיב זה אקט מוסרי מהמעלה הראשונה, כי כשאתה מקשיב לאחר אתה לא צריך לדמיין אותו דרך עצמך ולא צריך לדבר בשמו. אני סופרת עממית, שני הספרים שלי הם סיפורי פולקלור. 'ספארי' מתל אביב ו'כפר סבא 2000' מכפר סבא. אבל כן חשוב לי לציין שאנחנו דווקא הולכים בכיוון טוב ויש ספרות עברית עכשווית מצוינת לטעמי כמו הפרוזה של רון דהן ונועה סוזנה מורג. וכמובן אורלי קסטל בלום שאני נהנית לדמיין את עצמי כבת המתבגרת שלה".
היי, אק"ב היא גם אימא שלי! זה כזה אובייס שאנחנו אחיות. אז לדעתך יש לנו עתיד פה, ג'וליה? כנשות ספרות עבריות? ברצינות אני שואלת.
"כן. כי אנחנו אמנם גרות וגרים בישראל אבל העולם היהודי הוא עולם א־ארצי וא־היסטורי ושם אנחנו חיים באמת (עם כל הכבוד לציונות, ויש כבוד). שם אני חיה בכל אופן. אני חיה מעל הארץ גם כשאני בתל אביב".
קניון ערים, כפר סבא (צילום: shutterstock)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
לאחרונה הקריירה של המשוררת ואמנית הספוקן וורד נעם פרתום (31) לוקחת אותה לכל מיני אזורים מפתיעים. רק בשבועות האחרונים היא התחילה להגיש את "טקסטמאניה", תוכנית רדיו שבועית בכאן, הודיעה על צאתו הקרובה של ספר שירה חדשה שייקרא "ביחדנס", ובשנה הבאה היא תתחיל ללמד כתיבה באוניברסיטת תל אביב – המוסד האקדמי שממנו נשרה לפני כמה שנים. "זה כאילו זיינתי את השיטה", מצחקקת פרתום, "אבל זה גם מרגש, כי האוניברסיטה היא הבית התודעתי שלי. למדתי שם שלוש שנים ולא סיימתי. עכשיו, כשאני חוזרת לשם כדי ללמד, זה…". היא מהססת, חושבת קצת ואומרת: "בהתחלה זה נורא הביך אותי". בחמישי (13.7) תופיע פרתום במסגרת פסטיבלilovetlvשל המכבייה, בשיתוף עיריית תל אביב־יפו ו־Time Out תל אביב, באירוע ספוקן וורד לצד יוצרים כמו פדרו גראס (המופע של ויקטור ג'קסון) ויפתח היפעור ליבוביץ'.
"אני מרמת אביב, תל אביבית בורן אנד רייזד, אבל רמת אביב זה כאילו לא באמת תל אביב. בתור נערה הייתי בסנטר אבל לא עד הסוף, כמו הפאנקיסטים מהמחששה שגדלו שם והלכו לבאצ'ו בגיל 15. חוץ מזה יש לי קשר לשאר מבצעי הספוקן וורד שבהופעה. אפשר לומר שאני מחלוצות הז'אנר בארץ, ככה יצא. אפילו לא ידעתי שמה שאני עושה נקרא ככה. אנשים אחרים היו צריכים להגיד לי את זה".
אז מתי גילית להפתעתך שאת אמנית ספוקן וורד?
"הייתי בת 23, התחילה סצינה במועדון הלימה לימה בערבים שניהלה בחורה בשם ענבל בנימין. שם הכרתי את פדרו (עמית אולמן). הופענו ממש באירוע הספוקן הראשון שהיה בארץ, אז בעיקרון אני מדור המייסדים, אבל אני לא משתתפת בתחרויות שהם עושים אלא באה בתור אורחת, כשמזמינים אותי".
יש גם צדדים שליליים לספוקן וורד לעומת פשוט הקראת שירה?
"האמת שכן. לפני שנתיים הזמינו אותי להופיע באירוע תרבות בצפון אברקסס. עמדתי על הבר ברגליים פשוקות, הייתה ברקע מוזיקת טכנו, אנשים הביטו לי בפרצוף ואיכשהו הייתי צריכה גם להקריא שירים. כשנגמרה ההופעה ניגשו אליי כמה צופים חמודים ואמרו לי, 'יואו, איזו אדירה את, איזה מגניב, איזה רוקנ'רול!'. אחרי זה הלכתי הביתה והייתי שלושה ימים בדיכאון. הם היו מקסימים אבל הם קלטו את השואו, את הפרזנטציה, הם לא קלטו בכלל על מה השיר. מה שרציתי להגיד לא עבר. אז כן, יש רווח ויש הפסד בספוקן וורד".
בעצם התחלת בתור מוזיקאית, כך שהעולם הזה היה קרוב אלייך.
"כן, אני תמיד אומרת שאני מוזיקאית שסרחה. בתור ילדה למדתי שירה אופראית, עשיתי בגרות במוזיקה, הייתי בשכנים של צ'יץ'. זה היה ה־דבר מבחינתי ואיכשהו הייתי אמורה להתמסר למוזיקה בלימודים ברימון אבל מצאתי את עצמי כל הזמן בורחת לכתיבה. איכשהו נוצר הסוויץ'. הייתי הרבה שנים באבל על המוזיקה, אבל בסוף השלמתי עם זה שמה שאני רוצה לעשות הוא לכתוב".
ומה עם הספר הבא שלך?
"הספר הראשון שלי, 'להבעיר את המים באש', היה בדציבלים גבוהים מאוד. הייתי צריכה צעקה בשביל לצאת אל העולם. בספר השני אני הרבה יותר מרגישה כמו איזו סבתא מתפללת כזאת, שבאה עם קמעות וממלמלת כל מיני ברכות. אני עוד לפני העריכה, יש בינתיים איזה 400 שירים ומתוכם יישארו קרוב ל־60. אני פשוט אוספת את כל השירים שכתבתי בארבע וחצי השנים האחרונות, ובזמן הזה הספקתי להרוס ולעבור כל כך הרבה מחשבים ודרופבוקסים. כל הסיפור הזה הוא מין התרסה פנימית חצי מודעת. מהרגע שיצא הספר הראשון הוא עשה יחסית הרבה רעש וכולם אמרו, יאללה, יאללה, תכי בברזל כל עוד הוא חם, תוציאי עוד ספר. אבל רציתי קצת זמן, זה באמת סחרר אותי".
המרווח הזה הפחיד אותך?
"תראה, פעם נסעתי עם רועי חסן במונית אחרי איזו הופעה בשבוע הספר בחיפה. הוא אמר לי, 'אני מאוכזב מעצמי. אני לא עומד בסטנדרטים שלי. שאלתי אותו למה, הרי הוא הכי מוכר, הכי מצליח, הספרים שלו נמכרים. אז הוא אמר לי, 'די, עבר הרבה יותר מדי זמן מאז הספר הראשון. אני רוצה להוציא ספר כל שנה, כמו שעומר אדם או אייל גולן מוציאים אלבום כל שנה'. יש בי משהו שמזדהה עם זה. כשמצליחים צצים צדדים מגלומניים כאלה, אבל הרגשתי גם צורך פנימי עמוק להתנגד לזה. בסופו של דבר אני אשת רוח ושירה זה לא פופ. זה הכי אנטיתזה לזה. צריך איזו קיבולת נפש גדולה, שדברים בפנים יזוזו ולעבור תהליך מאז הספר הקודם".
פסטיבלilovetlvיתקיים ברחבי יפו העתיקה, חמישי (13.7) 19:00 (אירוע הספוקן וורד בהשתתפות נעם פרתום יתקיים ברחבת המגדלור)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הסצנה האלטרנטיבית לא מתרגשת מתאריכים רשמיים כמו יום האישה הבינלאומי, ובאיחור אופנתי יתקיים בשבת (2.4) אירוע "האישה הכי יפה בעיר" – פסטיבל אמנות רב תחומית שיזמו ומפיקות ניבי יהלום, ירדן אלבוחר ומורן ויספיש ושיחגוג את היצירה הנשית.
יהלום מספרת שהרעיון עלה באופן אינטואיטיבי כפרויקט המשך לליין התקלוטים וההופעות של ימי שני שהתארח במועדון אלפבית. "בשיחה משותפת עלה הרעיון לעשות אירוע גדול והעלינו שמות של אמניות שהיינו רוצות שיופיעו", מספרת יהלום. "ראינו שיש שפע מטורף וכך התגבש רעיון לפסטיבל אמנות עצמאית נשית. כשמסתכלים על הליינאפים של פסטיבלים בארץ רואים שהם מורכבים מגברים בלבד או שהגברים הם הרוב המוחלט בהם. אנחנו לא מדירות גברים וזה לא מתלהם, אבל אנחנו שלוש בנות וזה התחבר לנו".
יהלום מדגישה שזה האירוע הרב תחומי הראשון מסוגו: "ראינו שבכל פעם שיש אירוע שהוא רק של נשים הוא מוגבל לתחום יחיד, ויש נשים יוצרות מדהימות בהרבה תחומים. הבנו שעד עכשיו לא נעשה בארץ אירוע של אמנות נשית רב תחומית שזה קצת מוזר". בליינאפ תוכלו למצוא בין השאר הופעות שלאסתר רדא, עדי אולמנסקי, הילה רוח,Karma Sheונגה ארז, סטנד־אפ שלתום יער, הקראות שירה שלנעם פרתוםואופיר משרקי, מופעי מחול ואקרובטיקה ותקלוטים. במקום תוצג תערוכת צילום של צלמות הקולקטיב גלריה אינדי ויוצבו דוכנים של ביגוד, קעקועים, תספורות, איורים, מרצ'נדייז ועוד.
האישה הכי יפה בעיר שבת 2.4 החל מ־13:00 בסקולה, הרכבת 72, תל אביב
![עטיפת "כפר סבא 2000", מאת ג'וליה פרמנטו](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2018/03/sizes/פרמנטו_P_wo_500_783.jpg "עטיפת "כפר סבא 2000", מאת ג'וליה פרמנטו")
