2023, כמו כל השנים שקדמו לה באלף הזה, הייתה שנה של טלוויזיה ספקטקולרית. היו טובות ממנה, היו גרועות ממנה, אבל הנחשול של היצירה הטלוויזיונית האיכותית – שהתחיל בסוף שנות ה-90' עם "אוז" ו"הסופרנוס" ו"הסמויה" ונחשב לתור הזהב של המדיום – לא עוצר גם מול שנה קשה של מלחמות סטרימינג, אולפנים מדממים, קיצוצים המוניים ושביתת שחקנים ותסריטאים שארכה כמעט חצי שנה. וכך, נבחרת מבקרי הטלוויזיה של "טיים אאוט" התכנסה, דירגה, שיקללה ובאווירת אחדות העם אפילו לא רצחנו אחד את השני בוויכוחים סוערים – חריגה מהמסורת לפיה לא כולנו מסיימים את התהליך בחתיכה אחת – וכשהבטנו ברשימה הסופית שגדושה בסדרות מעולות ומגוונות, הפנמנו שבכל זאת קרו גם כמה דברים טובים השנה ויכול להיות יותר גרוע. אל דאגה, ב-2024 בטח יהיה.

>> בדמותן ובצלמן: הדמויות שהכי אהבנו בטלוויזיה ב-2023
>> "ברבי" ו"אופנהיימר" בתחתית: הסרטים הכי טובים שראינו ב-2023

20. ביף

זאת הייתה השנה שבה ניצחה נטפליקס את מלחמות הסטרימינג, כפי הנראה, אבל היא לא עשתה את זה עם טלוויזיה טובה במיוחד. לאורך רוב השנה קיבלנו מענקית הסטרימינג סדרות בינוניות מאוד שפלט האלגוריתם שמנהל אותה, ובאפריל האחרון "ביף" הייתה משב רוח מרענן ביותר שהוכיח שלא שכחו שם איך מייצרים טלוויזיה ייחודית שמתרחקת מנוסחאות, מגמה שהתגברה מאז. לא הייתם מצפים שסיפורם של איש ואישה זרים זה לזה שהופכים לאויבים מרים אחרי תאונה בין כלי הרכב שלהם יהפוך לקומדיה פרועה ושחורה משחור? זה בדיוק מה שהופך אותה לכיף כזה.

https://www.youtube.com/watch?v=AFPIMHBzGDs

19. הנחיל

יש כמה סיבות שסדרת האימה-מתח-סוריאליזם-שחור הזו לא עלתה לכם על הרדאר – ראשית, היא באמזון פריים. שנית, היא סדרה מוזרה מאוד, שלא בטוח שכולם ישתגעו על הטון המטריד שלה. שלישית, היא סוג של יציר כלאים מוזר שנולד כסדרת המשך לא רשמית ל"אטלנטה" של דונלד גלובר. ופייר, פספסתם, כי המוזרות של גלובר טפטפה גם לכאן, אבל הפעם המסגרת הסיפורים הרבה יותר מהודקת – סיפור יחיד שנפרש לאורך עונה אחת, וגולל אובססיה של מעריצה לאלילת פופ (פארודיה מובהקת על ביונסה), ומסע הרציחות התמוהה שסביבו. זה מטריד, מרתק, חכם ומוזר בדיוק במידה שאנחנו אוהבים.

18. רק רוצחים בבניין

נכון, הטריו הקסום של סטיב מרטין, מרטין שורט וסלינה גומז לא היה במיטבו בעונה השלישית של "רק רוצחים בבניין", אבל סדרת הלהיט המתוקה של דיסני+/Hulu היא ממתק משובח גם כשאינה בשיאה. יכול להיות גם שהיא מיצתה את עצמה יותר מהר מהצפוי ושהצורך להמציא עלילת רצח בכל עונה הופך אותה יותר ויותר מופרכת, אבל כל דקה במחיצתה של השלישיה המפתיעה הזאת היא עדיין תענוג עצום. למעשה, הגענו איתה למקום שבו העלילה כבר לא באמת משנה, אנחנו רק רוצים לבלות איתם בבניין הניו יורקי שלהם וליהנות מהאולד-סקול קומדיה-נוירוטית שלהם, ומצדנו הם יכולים להזמין למסיבה גם את מריל סטריפ. רצחתם.

17. סקוט פילגרים הולך על זה

אוקי, זה קאמבק שלא ממש צפינו – סקוט פילגרים חזר, ושנת 2010 דופקת לנו פלאשבקים. אבל בניגוד לעידן הסיקוול-פריקוול שאנחנו נמצאים בו, דווקא הריבוט הזה מרגיש מוצדק. לא רק כי הוא מבוצע באנימציה שמאופיינת באותו הסגנון של הקומיקס המקורי, ולא רק שכל השחקנים המקוריים חזרו לפרויקט כמדבבים, ולא רק שאדגר רייט עדיין מעורב – זה אשכרה מצליח להרחיב את חווית הסרט. כלומר, מדובר בגרסה נוספת לחומר המקור ממנו יצרו את הסרט, רק עם חופש אומנותי יותר רחב, קאסט ויוצרים בעלי ניסיון רב יותר, הרבה יותר זמן מסך והשקעה – וגם טאצ' של אנימציה שהופך את הכל לצבעוני. מי היה מאמין שפילגרים יחזור, חזק מתמיד.

16. סילו

כן, זאת עוד סדרת מד"ב מצוינת שלא מספיק אנשים רואים כי היא זמינה רק בפלטפורמת סטרימינג הלא פופולרית של אפל TV+, וכן, גם היא דיסטופית ביותר ועוכרת שלווה כנהוג. העולם שנבנה במהלך עונתה הראשונה מרתק ומתפקע מאפשרויות – מה שנותר מהמין האנושי אחרי אפוקליפסה שטיבה אינו ידוע, התקבץ ונאסף אל תוך מבנה תת קרקעי עצום שממנו אסור לאיש לצאת, וכמובן שהוא נשלט ביד שלטון טוטליטרי למדי שכנראה מסתיר אמיתות רבות מנתיניו. יותר משהיא סדרת מד"ב, "סילו" היא דרמת מתח פוליטית מורכבת ועתירת רבדים, ורבקה פרגוסון כמהנדסת טכנית שעולה על הקונספירציה מושלמת בתפקיד הראשי. האם זו סדרת המד"ב החדשה הכי טובה של 2023? בהחלט כן.

15. טיפות של אלוהים

יש סדרות שדורשות לא מעט מהצופים שלהן, ו"טיפות של אלוהים" דורשת אינטלקט (!), יכולת להתרכז בעלילה שנעה בין ארבע שפות וחיבה לסדרות שאינן דומות לשום דבר שכבר ראיתם. היא מבוססת על סדרת נובלות מאנגה יפניות, ועוסקת בקרב ירושה על אוסף יינות בשווי 150 מיליון דולר בין בתו של האספן, שלא הייתה איתו בקשר מרבית חייה אחרי שעזב את הבית לטובת קריירה בטוקיו, ובין הסטודנט היפני האהוב עליו אותו לימד כל מה שהוא יודע על יין. איכשהו מכל זה מתפתחת דרמה אימתנית שמדלגת קדימה ואחורה על ציר הזמן, ומתפוצצת על המסך בויזואליה מרהיבה ואסתטיקה טלוויזיונית עילאית שלא רואים כמותה כל יום. טלוויזיה שהיא אמנות גבוהה.

14. הקללה

ידענו שסדרה שמאחדת בין המוזרות הייחודית של נייתן פילדר למוזרות הספציפית של בני ספדי, וזורקת מעל כל זה את הקסם האישי של אמה סטון, תהיה משהו מוזר. אבל לא ידענו כמה מתעתע זה יהיה. הגאונות החמקמקה של צמד היוצרים מתחברת ליצירת סדרה שאנחנו עדיין לא בטוחים אם היא יותר מותחן סודי מסגנון ספדי, או מתיחה מורכבת מהצד של פילדר. ובתכלס? לא אכפת לנו, כי נכון עכשיו גם לפני סוף העונה זה ברור שמדובר ביצירה יוצאת דופן, אולי הדבר הכי מעורר חוסר נוחות בטלוויזיה כרגע. ביננו, אנחנו עדיין לא בטוחים אם הקללה שבכותרת היא על דמותו של פילדר, או על הצופה שסיכן את עצמו להתחבר למותחן הקרינג' הנפלא הזה.

13. למען כל האנושות

אחרי שמבקרי הטלוויזיה בארה"ב כבר הכתירו אותה כסדרת המד"ב הכי טובה של הזמן הזה, אפשר לטעון שבעונתה הרביעית "למען כל האנושות" מתחילה לכוון לרשימת סדרות המד"ב הגדולות בכל הזמנים. האפוס העצום הזה, שכבר משתרע על פני עשרות שנים ומדלג קדימה עשור מדי עונה, מציג מציאות אלטרנטיבית שבה המרוץ לחלל מעולם לא נעצר ולכן היא הולכת ומתרחקת מהמציאות שלנו ככל שחולפות השנים, ועלילת ההיסטוריה החלופית שלה מהפנטת בתשומת לב לפרטים ובסיטואציות הריאליסטיות שהיא מייצרת בין המעצמות. למעשה, הכל כה ריאליסטי ואמין, העיצוב האמנותי כה מעולה ומדויק, שזה נראה כמעט כמו דוקו מיקום מקביל. אנסמבל של שחקנים מעולים מביא לסדרה את הדרמה האנושית על רקע ההתרחשויות הגדולות ואת כל הלב שהיא צריכה.

12. משפחת ג'מסטון

לאחר עונה שניה קצת מפוזרת, המשפחה הכי פרועה בכנסייה האוונג'ליסטית חזרה לעצמה דווקא בזכות אויבים משפחתיים, עם צמד הופעות אורח מבריקות מאת קריסטן ג'ונסטון ("מפגשים מהסוג האישי") ובילי זיין הנפלא, שזרח בתפקיד הנבל. אבל לב הסדרה חזר לסכסוך הדמים התמידי שבין אחי הג'מסטון לבין האב הדומיננטי. האיום הגדול של העונה בהחלט עבד, אבל הגאונות של דני מקברייד מתבטאת דווקא בהעמקת הקשרים המשפחתיים, על אף פי ולמרות השנאה שלהם אחד לשני. ובעיקר, זה עדיין כיף לאללה לראות את הרדנקס הדתיים והעשירים נתפסים במלוא צביעתם.

11. פארגו

לפעמים הצלחה היא כישלון. ההצלחה של "פארגו" בעונה הראשונה שלה, והאופן המרהיב שבו פתחה את סרטם האהוב של האחים כהן לכדי יקום שלם של אנתולוגיה עלילתית, הרימו את רף הציפיות לגבהים כאלה שהעונות הבאות בתור יכלו רק לחלוף בעגמומיות מסוימת מתחתיו. העונה הנוכחית, שתגיע לסיומה בעוד כשבועיים, מחזירה את הצבע ללחיים של הסדרה עם ג'ון האם וג'ניפר ג'ייסון לי בכושר מדהים שמצדיק את כל פרסי האמי וגלובוס הזהב שהם היו מקבלים אם לא הייתה "יורשים" בעולם. כל רגע במחיצתם הוא תענוג צרוף ו"פארגו" חזרה לקיים את מה שתמיד הבטיחה. סלחנו על הכל.

10. דור ה-V

בעידן שבו כל סדרה חצי מצליחה מתורגמת לפרנצ'ייז שלם, כיף לראות סדרת המשך – או בעצם, סדרה נוספת שמתרחשת באותו העולם, עם קרוסאובר של חלק מהדמויות – שאשכרה מנצלת היטב את הפורמט, ולא רק מרגישה מוצדקת, אלא באמת תורמת לחוויה הכוללת. וכמובן שמי שתעשה זאת תהיה "הבנים". אחרי הכל, היא סאטירת-גיבורי-העל הכי טובה על המסך כבר כמה שנים. "דור ה-V", בכל אופן, הצליחה להתאים את העולם המופרע של "הבנים" למציאות של סדרת קולג', ומכיוון שהעולם המופרע הזה כולל כוחות על מחרידים ולפחות זין מתפוצץ אחד, זה הופך אותה לתופעה יוצאת דופן. סיום העונה, שמחבר אותה לספינת האם באופן מושלם, רק הפך אותה ליותר מוצדקת, ואנחנו כבר לא יכולים לחכות לסדרת הילדים על גיבורי על פסיכופטים.

9. דייב

השנה "דייב" קפצה מלהיות הסדרה החמודה פלוס הזו של הראפר הקומי הזה לסדרה שאתם חייבים לראות. התהיות וההומור המוזר של שתי העונות הקודמות התאסף לעונה מושלמת, עונת "טור מוצא אהבה" שלו, שמצליחה לשלב את כל הרכיבים שהפכו את ליל' דיקי לתופעה – דביליות היסטרית שמסתירה מודעות עצמית ברמת סופר-מגה-מודע, וחיטוט מרתק בנפשו של דמות די ייחודית. השילוב המתעתע הזה בין שטויות לעומק מצליח לרחף מעל כל העונה, כשהפטאתיות של דייב מגיעה לשיאים מול סלברטיז שונים, ותאמינו לנו שהוא מביא את הטובים ביותר. אם עוד לא עליתם על הגל, אל תחכו לעונה הבאה.

8. הסמוראית כחולת העין

לפעמים, אבל לעתים ממש נדירות, הטלוויזיה היא טריפ. כמו סם הזייה משנה תודעה שצובע את העולם בצבעים בלתי נתפסים ובדימויים ממיסי מוח. "הסמוראית כחולת העין" היא טריפ כזה. היא סדרת אנימציה מסחררת ביופיה. העלילה היא סיפור סמוראים קלאסי של נקמה וכבוד, שום דבר שלא ראינו קודם, אבל האופן בו יוצרי הסדרה אמבר נויזומי ומייקל גרין בוחנים את קלישאות הז'אנר, לפעמים כדי לשבור אותן ולפעמים כדי לציית להן, הופך גם את העלילה למסע בלתי צפוי שלא משעמם לרגע. מבחינה ויזואלית זאת הסדרה היפה ביותר בטלוויזיה ללא תחרות. מבחינת הסיפור? נראה לאן זה ילך בעונה השנייה ואם יש לנו כאן סדרה גדולה באמת או שסתם התלהבנו מהצבעים הזזים. אתם גם רואים את הצבעים, כן?

7. מזל בתולה

אוקיי, מה זה הדבר המטורלל הזה. אין שאלה אחרת שאפשר לשאול כשנתקלים לראשונה ב"מזל בתולה". מדוע הגיבור הוא צעיר שחור בגובה ארבעה מטרים? לא ברור. האם גיבור העל האהוב עליו, שקיים כדמות אמיתית ביקום של הסדרה, הוא אכן גיבור על או פאשיסט בחליפה מטופשת? לא ברור. האם משהו פה ברור? לא ברור. אבל הסדרה הזאת, לא קומדיה ולא פנטזיה ולא דומה לכלום, ברורה מאוד ביכולת שלה לייצר עולם סוריאליסטי, מקורי, פרוע ורגיש שלא מפסיק להפתיע ולא מתפתח בשום שלב בכיוונים קלישאתיים או צפויים מראש. זאת סדרה שכל שניה בה היא הפתעה. זאת סדרה שמפתיע שהיא בכלל קיימת. יכול להיות שהיא קיימת רק במוחנו הקודח ואם כך – ממש סליחה.

6. פוקר פייס

וואי, זוכרים שטלוויזיה היתה פעם כיפית? כי נטשה ליון בהחלט זוכרת. אחרי שהגניבה אותנו עם הלופ של "בובה רוסית", ליון מצליחה לספק עוד סדרה בו היא משחקת פחות או יותר גרסה אחרת לעצמה, ומצליחה בחסות הכריזמה השיכורה לשבות אותנו שוב. ולראות אותה בתפקיד הבלש השחוק שפותר בחוסר רצון (אך בעניין רב) תעלומות היה תענוג של ממש. מה גם שמאוד התגעגענו לסוג הטלוויזיה הזו, שלא מחייבת אתכם לעקוב יותר מדי על העלילה המרכזית, ופשוט נותנת לצופה להינות מהנסיעה. צ'ארלי היתה נהדרת כדמות, ו"פוקר פייס" ניצלה את זה היטב כדי ליצור טלוויזיה לא מורכבת מדי, לא מאתגרת ממש, אבל לחלוטין כיפית ברמות.

5. סוסים איטיים

כבר העמסנו על "סוסים איטיים" לא מעט סופרלטיבים בשתי העונות הראשונות שלה, שבהן כמעט כל פרק היה טוב מקודמו המצוין, ובעונה השלישית המגמה הזאת נמשכת בדרכה להפוך את דרמת המתח והריגול הזאת לאחת הסדרות הטובות של העשור. הרבה מאוד מהקרדיט אפשר לזקוף לזכותו של גארי אולדמן הנפלא, שמגלם את הסוכן ג'קסון לאמב בתצוגת המשחק הטובה ביותר בטלוויזיה כרגע, אבל האמת היא שהסדרה הזאת היא הרבה יותר מוואן-מן-שואו. העלילות הסוחפות שמגיעות מסדרת רבי המכר של מיק הרון, "Slough Horse", הן מופת של חוכמה והידוק בז'אנר והן מחזיקות את הצופה על קצה הכורסה, ויחד עם הקאסט המצוין שסביב אולדמן הולכת ומתגבשת כאן יצירת מופת קטנה, לא פחות. אם החמצתם עד עכשיו – Don't.

4. האחרונים מבינינו

אף אחד לא ציפה שאחת מהסדרות המרגשות והנוגעות של השנה תהיה דווקא מסדרה המבוססת על משחק שבו יורים בזומבים, אבל זה 2023 והנה אנחנו כאן. סיפור המסע של ג'ואל ואלי מתבסס על רעיון כל כך פשוט וקלאסי עד שראינו אותו לפחות בעוד שתי סדרות רק השנה – בעולם קשוח, גבר מבוגר וקהה לחיים לוקח ילדה-נערה למסע מאתגר בו היא תלמד אותו קצת להתרכך. הקלישאה לא מפריעה כשזה עשוי כל כך טוב – החל מבניית העולם (המצולם לעילא), דרך האנושיות הבלתי רגילה (שכתובה למופת) ועד לעלילה המותחת והשיא הבלתי נמנע – זו היתה עונה טלוויזונית מושלמת, ולא במקרה היא מגיעה דווקא מתחום הגיימינג. מה שכן, מאז שראינו אותה אנחנו לא יכולים יותר לאכול פטריות.

3. בארי

שלא תבינו לא נכון, אנחנו מודעים היטב לפולמוס סביב העונה האחרונה והסוגרת של בארי, שיש מי שחושב שסטתה מהמסלול שלה. אנחנו פשוט חושבים בדיוק ההיפך – זה היה הסיום ההגיוני היחיד לסדרה שלא רוצה ליפול בפח של "שובר שורות". לביל היידר בבירור היה חשוב יותר להעביר פואנטה מאשר לספק סוף הוליוודי. למעשה, הפואנטה שלו היתה אמירה על הרעל שבסוף ההליוודי, ולמרות שזה הוציא חלק מהכיף מהעונה האחרונה, היא עדיין מושלמת, וסוגרת באופן מרשים את הסיפור שנע בין הזוהר לדם כמו שמגיע לו – לא בפיצוץ, אלא בלחישה. "או… וואו".

2. הדוב

כמו שכל אומן שפרץ באלבומו הראשון יודע, הרבה יותר קשה להתמודד עם קללת האלבום השני. ובאמת שיש להודות שהציפיות מהעונה השנייה של "הדוב", דרמת המטבח המפלאה של FX, היו גבוהות באופן כמעט ולא הוגן. התאהבנו בכרמי ובעובדי המסעדה בעונה הראשונה והרגישה, והיה לנו רצון לעבור את אותה החוויה הראשונית, אבל מבלי למחזר את הסיפור. זה אתגר בלתי אפשרי, ואיכשהו העונה השנייה של הדוב עמדה בו. הסיפור התרחב, הדמויות התעגלו, החום האנושי רק התקרב והחוויה של "הדוב" נשארה מרגשת ויפיפיה כפי שהיתה במפגש הראשוני שלה, ואפילו הרוויחה עוד קצת. לעזאזל, אנחנו לא בוכים מהדרך של ריצ'י, אנחנו סתם חותכים בצל.

1. יורשים

כאילו שחשבתם אחרת. סדרה צינית לעולם ציני, דרמה שייקספירית שמתמקדת בצומת שבו הכסף, הכוח וחוסר הכבוד נפגשים. משפחת רוי ועלוקותיה נאבקו לאורך 3 עונות בהפכפכות של לוגן וחדלות האישים של ילדי רוי רק כדי להביא את הסיפור לרתיחה מושלמת בעונה האחרונה, עם החלטה דרמטית במיוחד – להיפטר מהראש, ולתת לכל הנחשים לפעול. האקט המרשים הזה, שויתר על נוכחותו הדומיננטית של לוגן, נתן לדרמה מרחב להתפתח באופן משוחרר ומשמעותי משחשבנו, ובאותה תשומת לב עצומה לפרטים הצליחו ב"יורשים" להגשים במלואה את הפוטנציאל שהציגה בראשיתה. מאסטרפיס מעורר מחשבה שמהדהד רחוק ועמוק יותר משאנחנו רגילים בשנים האחרונות, וסדרה שמזכירה שגם בעידן להיטי הסטרימינג, זה לא טלוויזיה, זה HBO.

• המסך
• הסדרות הכי טובות
• סיכום 2023: די כבר

בהוליווד אולי מייללים על כישלונות של בלוקבאסטרים ועל שביתת השחקנים והתסריטאים שדפקה להם את המאזנים של 2023, אבל מבט אל ביקורות הקולנוע של השנה החולפת מלמד שזו הייתה שנה של קולנוע משובח וסוחף אם ידעתם איפה לחפש. זו גם הייתה שנה מגוונת ביותר מבחינת היצירה הקולנועית, כשאל הטופ 10 שלנו מגיעים שני בלוקבאסטרים, ארבעה סרטים שאינם דוברי אנגלית ועוד שניים שדוברים עברית, שני סרטים עם אלמנטים של מחזמר וסקורסזה אחד ויחיד. אין מה להתבכיין. לפחות לא בחזית הזאת.

>> סיכום 2023 בקולנוע: הצלחות, כישלונות, שביתה ועוד כישלונות
>> סיכום 2023 בטלוויזיה: 10 הדמויות הכי טובות שראינו השנה

טאר – המנצחת (פברואר 2023)

"'טאר – המנצחת' הוא סרט מזהיר על אמנית מזהירה. אני לא מתכוונת לקולנוע רהבתני, אלא ליצירה קולנועית עילאית, שחוקרת לעומק את העולם ואת הדמויות שהיא מתארת. היא עושה זאת באמצעות קולנוע וירטואוזי ומדוקדק גם יחד, אינטלקטואלי, סוחף ומתוזמר להפליא. "טאר" גדש את ריאותיי כמו שאף סרט אחר לא עשה בשנה שחלפה, ואילו היה בידיי הייתי מעניקה לו את כל ששת האוסקרים שלהם הוא מועמד – סרט, בימוי, תסריט, עריכה, צילום, וקייט בלאנשט// חמישה כוכבים:הביקורת המלאה כאן

החלטה לעזוב (פברואר 2023)

אהבה זה יפה. "החלטה לעזוב" (צילום: יחסי ציבור)

"הקולנוע של פארק צ'אן-ווק נודע בשילוב של ברוטאליות עם פיוט ועומק פסיכולוגי. אך ב"החלטה לעזוב" פארק ושותפתו לכתיבה מאז "סימפטיה לגברת נקמה", ג'ונג סו-קיונג, פונים לכיוון שונה. העלילה עדיין סבה סביב מקרי רצח, אבל הדגשים השתנו, ואת הברוטאליות – שעקבותיה נראים בתמונות דוממות – עוטפת עדנה. התוצאה היא סרט אהבה יפה להפליא, שזיכה את פארק בפרס הבימוי בפסטיבל קאן. באומרי אהבה אני מתכוונת לכמיהה לאהבה, שהיא המחולל הגדול של כל השירים והספרים והסרטים, אלה שבהוליווד כבר מזמן שכחו איך עושים"// חמישה כוכבים:הביקורת המלאה כאן

רוחות אינשרין (פברואר 2023)

סרט אובססיבי, אפל ומבריק. "רוחות אינשרין" (צילום: יחסי ציבור)

"מרטין מקדונה הוא מקרה יוצא דופן של מחזאי וקולנוען גם יחד, שבניגוד לגיבוריו מותיר חותם עז בשני תחומי היצירה. הדיאלוגים התיאטרליים, עתירי המצלולים וההדהודים שכתב לסרטו האירי הראשון (הוא בן להורים אירים שנולד בלונדון), משתלבים היטב עם הנופים ועם המוזיקה המועמדת לאוסקר שהלחין קרטר ברוול. כאן הוא יצר מעין משל על אחת השאלות שבבסיס הקיום האנושי: מה יותר חשוב ויותר נכון, להיות נחמד ולהיזכר על ידי אנשים בודדים, או להשאיר חותם – למשל באמצעות אומנות – ולהיזכר לדורות, גם במחיר פגיעה באנשים. התשובה המרגשת שתתקבל בסוף אינה חד משמעית מעצם כך שהיא מנוסחת ביצירת אומנות מרהיבה לאוזן, לעין, ללב ולמוח, שוודאי תיזכר לשנים רבות"// ארבעה וחצי כוכבים:הביקורת המלאה כאן

רוצחי פרח הירח (נובמבר 2023)

"רוצחי פרח הירח" (צילום: יחסי ציבור)

"'רוצחי פרח הירח" מרתק מבחינה היסטורית ותרבותית (גם טבח השחורים ב-1921 בטולסה שבשולי השמורה משתלב במארג), עשיר מבחינה קולנועית, ובסופו של דבר מספק מבחינה רגשית. קשה להאמין שסקורסזה בן ה-81 יביים עוד סרט בקנה מידה כזה (אף שכרגע הוא עובד עם דיקפריו על ביוגרפיה של טדי רוזוולט). זאת הפקה של שירות הסטרימינג אפל TV פלוס, ובקרוב הוא יגיע לשם, אבל אפוס הפשע הזה ללא ספק נועד לצפייה על מסך גדול" //ארבעה וחצי כוכבים:הביקורת המלאה כאן

מבט מבפנים (ינואר 2023)

תסתכלו עליהם, תראו אותנו. "מבט מבפנים" (צילום: יחסי ציבור)

"גזענות זה נושא מהותי ותמיד עדכני, אבל הקולנוע העלילתי מתקשה לעסוק בו באופן לא דידקטי ומתחסד, ובלי לעשות הנחות לצופים. סרטים שמציגים בפנינו גיבורים שנלחמים בגזענות, מקלים עלינו להזדהות עם הצד הנכון, על אחת כמה וכמה אם הם בצבע שלנו. ואם הם אמריקאים, לרוב הם מסתיימים עם סוג של ניצחון על הגזענות ששולח אותנו הביתה עם הרגשה טובה. ההקדמה הזו נועדה לומר שהסרט הרומני "מבט מבפנים" אינו נופל לאף אחת מהמהמורות המוכרות, והוא אחד הטקסטים הקולנועיים היותר טובים שראיתי על גזענות"// ארבעה וחצי כוכבים:הביקורת המלאה כאן

7 ברכות (ספטמבר 2023)

"7 ברכות" (צילום: בן כהן/הקרן לקולנוע ישראלי)

"על האירועים מנצחת הבמאית איילת מנחמי, שגם ערכה את הסרט, ויחד עם הצלם בועז יהונתן יעקב ("בתולים") יצרה כאן חגיגה קולנועית שהמילה הכי מתאימה לתאר אותה היא 'וואו!'. הסצנות מרובות המשתתפים ניחנות בזרימה טבעית שמייצרת חוויה של אותנטיות יוצאת דופן. אבל ההישג של מנחמי מרשים עוד יותר, כי האותנטיות האנושית משולבת בכוריאוגרפיה מושלמת של השחקנים והמצלמה, שעם היותה וירטואוזית – היא אינה מושכת תשומת לב לעצמה"// ארבעה וחצי כוכבים:הביקורת המלאה כאן

טורי ולוקיטה (מאי 2023)

"טורי ולוקיטה" (צילום: יחסי ציבור)

"מאז שסרטם המסעיר 'רוזטה' זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן 1999, הורגלנו בכך שכמעט כל סרט של האחים דארדן יוצא מהפסטיבל הזה עם פרס. זה כבר נעשה צפוי ומשעמם (לא הסרטים, הם המשיכו לבעוט). אז הפעם, שנה אחרי שסרטם האחרון זכה בעוד פרס בקאן, הוא יוצא למסכים עם חותמת איכות חדשה. מרטין סקורסזה בכבודו ובעצמו התגייס לקידום הסרט, ופרסם הצהרה ש'טורי ולוקיטה' הוא 'החוויה הקולנועית הכי מטלטלת שחוויתי מזה זמן רב'. תקשיבו לסקורסזה, הוא צודק"// ארבעה וחצי כוכבים:הביקורת המלאה כאן

פנים אל מול פנים (ספטמבר 2023)

"פנים אל מול פנים" (צילום: יחסי ציבור)

"במהלך הצפייה ב'פנים אל מול פנים' חשתי מתח רגשי הולך ומתעצם, שלחץ על ליבי והקשה עלי לנשום. זה קרה לי למול רצף של סצנות של אנשים יושבים ומדברים זה עם זה, משתפים חוויות ושואלים שאלות. ז'אן אֶרי, שכתבה וביימה, זרקה לפח את הכלל הקולנועי הידוע 'הראה, אל תספר', ויצרה סרט שמתבסס בעיקר על דיאלוגים מדוקדקים ועל שחקנים משובחים. התוצאה מרתקת, מטלטלת ומסעירה"// ארבעה וחצי כוכבים:הביקורת המלאה כאן

העיר הזאת (יולי 2023)

זאת העיר שלנו. "העיר הזאת" (צילום: מישה פלטינסקי)

"'העיר הזאת' מתחיל כמו 'הנץ ממלטה' של ג'ון יוסטון, עם הבדל בולט אחד שהופך אותו לכה ישראלי – האישה המפתה שנכנסת למשרדו של הבלש בליל סערה, מזכירה לו שהם למדו יחד בתיכון (בדומה למערכון של 'החמישייה הקאמרית' על הרוצח הסדרתי המתוסכל). וכך הוא הסרט כולו – תרכובת ייחודית ומגובשת של מותחני בלש אפלים בנוסח ההוליוודי עם הגיון ישראלי פרוע אך גם, וזה מהותי, מוקפד עד לפרט האחרון. והכל בקצב היפ הופ ובחריזה מלאת השראה"// ארבעה וחצי כוכבים:הביקורת המלאה כאן

ברבי (יולי 2023)

"ברבי" (צילום: יחסי ציבור)

"רק גרטה גרוויג יכולה להפוך מעשיה דידקטית המשובצת בנאומים פמיניסטיים ובחיוויי PC עדכניים לסרט כל כך מצחיק, שובב, מקסים ושובה לב. כשחושבים על כך ש'ברבי' הוא תולדה של יוזמה עסקית של חברת הצעצועים מאטל, זה בכלל נס. אבל מעל העיצוב המוקפד לפרטי פרטים (באופן שמזכיר לפעמים את העולמות של ווס אנדרסון) של הפרסומת הזאת למוצרי החברה, נושבת רוח השטות הפרועה והחיננית ששרתה על "פרנסס הא", והיא שהופכת את הסרט עתיר התקציב ליצירה אידיוסינקרטית שקשה לעמוד בפניה. ברגעים שבהם 'ברבי' הופך למחזמרים (מז'אנרים שונים) העונג עולה על גדותיו"// ארבעה כוכבים:הביקורת המלאה כאן

המאסטרו (דצמבר 2023)

"'המאסטרו' נעשה בהמון אהבה ותשומת לב, והוא עתיר יופי, אבל דווקא דמותו של הגיבור נותרת מעט עמומה, מעבר לניסוחים שהוא עצמו מספק על חוסר הסיפוק שלו מהיותו חצי מלחין (שיוצר בבדידות) וחצי מנצח (שזוכה לתשואות הקהל). נאמר לנו שהוא סובל מדיכאונות, אבל זה לא ממש מורגש. אפשר לומר שהסרט הוא בן דמותו של ברנשטיין גם בכך שהוא מרפרף ולא מתמסר עד הסוף, אבל הכישרון מתפרץ ממנו בכאלו עוצמות שזה כמעט מספיק"// ארבעה כוכבים:הביקורת המלאה כאן

אופנהייימר (יולי 2023)

"אופנהיימר" (צילום: יחסי ציבור)

"שלא כמו בסרטיו הקודמים של נולאן, שבהם התבניות הנרטיביות מרסקות הזמן והמרחב תרמו רבות לחוויות הצפייה המסחררות, במהלך הצפייה ב'אופנהיימר' לא הייתי בטוחה במידת ההצלחה של הניסיון לבנות את הסרט מהמוני חלקיקים מתנגשים כדימוי של תגובת שרשרת אטומית. יכול להיות שצפיות חוזרות בסרט העמוס, השאפתני והמאוד מעניין הזה יעמיקו את הבנתי וישנו את התרשמותי. אבל בשלב זה של יחסי איתו מדובר בהערכה יותר מאשר באהבה"// ארבעה כוכבים:הביקורת המלאה כאן

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• סיכום 2023: די כבר

2023 הייתה שנה טובה מאוד לסדרות טלוויזיה, ושנה טובה אפילו יותר לשחקנים שמשחקים בהן. לא רק שהם הצליחו להביס את תאגידי הוליווד במאבק שהשבית את תעשיית הדרמה המתוסרטת לחצי שנה שלמה, אלא שיותר ויותר סדרות מדגימות כמה מרכזי התפקיד שלהם בהצלחתן של סדרות בטלוויזיה וכיצד שחקן אחד מבריק במיוחד – או אנסמבל שלהם – יכול להפוך למרכז הכובד של היצירה ולהיות כל ההבדל בין סתם עוד סדרה גנרית לבין מאסטרפיס. הדמויות הכי טובות על המסך הביתי השנה נכנסו לנו לא רק ללב אלא גם למוח והכריחו אותנו לחשוב. ובזמנים כאלה כל דבר שגורם לציבור לחשוב במקום לכבות את המוח הוא בחזקת נס.

>> טאלנטים של טעים: השפים הכי מבטיחים של 2023
>> חדשים וטעימים: המקומות החדשים הכי טובים ב-2023

ג'קסון לאמב (סוסים איטיים)

בכלל לא הוגן להכליל את ג'קסון לאמב ברשימה הזאת. בזכות איכויות המשחק שומטות הלסתות של גארי אולדמן, סוכן ה-MI5 המרופט והמעוך ג'קסון לאמב נמצא פשוט בליגה אחרת לגמרי של דמויות טלוויזיונית, וכבר שמור לו מקום בפנתיאון דמויות הטלוויזיה הגדולות בכל הזמנים. תצוגת הכוח של אולדמן לא רק מזכירה לעולם באיזה שחקן אדיר מדובר, אלא גוררת אחריו את "סוסים איטיים" לכדי אחת מהסדרות המענגות ביותר על המסך תוך שהוא הופך אותה למגרש המשחקים הפרטי שלו. כמו טוני סופרנו, כמו דון דרייפר, כמו וולטר ווייט. ברוך הבא לליגת האלופים.(ירון טן ברינק)

בארי בירקמן (בארי)

אין הרבה דוגמאות בהן סדרה משנה לחלוטין את עמדתה בנוגע לדמות הראשית. נכון, גם ב"שובר שורות" וולט הפך מאנטי-גיבור שאנחנו בעדו לנבל של ממש, אבל שם לא הצליחו לגרום לנו לעודד כנגדו. "בארי", לעומת זאת, משלימה את התהליך שהחל עוד בעונה הראשונה והופכת את בארי לדמות עלובה, פאתטית, אכזרית מאין כמותה. והוא אפילו לא מצליח להרוויח את הגאולה שהוא כל כך רצה לאורך כל כך הרבה עונות. העונה האחרונה של הסדרה לא רק ארזה את הסיפור שלו עם כל מה שמגיע לו, אלא גם הדגישה עד כמה הדמות המדהימה-טראגית-נוראית-נפלאה הזו הכתה גלים בכל מקום אליו הגיעה. לסיום, קיבלנו גרסה מקבילה והוליוודית לדמות שלו, כזו שמעולם לא רצינו לראות. איך הוא אמר בפרק הסיום? "וואו".(מתן שרון)

ריצ'י ג'רימוביץ' (הדוב)

בן הדוד ריצ'י הפך בסוף העונה הראשונה לדמות הכי מעצבנת בסדרת המופת "הדוב". באמת שקשה היה לסבול אותו. בעונה השנייה הוא משנה כיוון לגמרי כאשר הוא נשלח למסעדה בה כרמי עבד, ומגלה את קסם השירות ואת היעוד שלו. מהעובד הכי חאפר במסעדה, ריצ'י הופך להיות מאסטר בשירות ואפילו הצליח לגרום לנו להעריך מחדש את ימינו בתחום המסעדנות. לא חסרות דמויות טובות ובלתי נשכחות ב"הדוב", אבל אף אחת לא עברה את התהליך הקשה מדמות שאתה מת שתעוף לך מהמסך לדמות שאתה רק רוצה עוד ממנה. תכלס, אין עוד הרבה דמויות כמו ריצ'י, ומבחינתי הוא לא רק הדמות הכי טובה של השנה, אלא גם הדמות הכי עגולה של השנה.(לירון רודיק)

שיב רוי (יורשים)

הטלוויזיה מלאה בדמויות של נשים חזקות, מרשימות, מובילות, והן ההתגלמות של הגל הפמיניסטי השיוויוני של השנים האחרונות. זאת מהפכה. יש עם זה רק בעיה אחת: היא לא באמת מתרחשת במציאות. החיים האמיתיים עדיין מדגימים שוביניזם, מיזוגניה וסתם אפליה ישנה וטובה נגד נשים. דמותה הטראגית של שיב רוי היא מאסטר-קלאס בפער הזה שבין הקונספט ובין מה שמתרחש בפועל. במשך ארבע עונות של "יורשים" היא דיגמנה נשיות עוצמתית שלא מפחדת לשחק במשחק של הגברים, אבל זה שאפשר לשחק לא אומר שאפשר לנצח. שיב רוי הובסה, נדרסה והושפלה, אפילו בעלה הלמלם וחסר חוט השדרה הועדף על פניה, והכאב והתדהמה שהחדירה שרה סנוק לדמות מול בגידתו של העולם היו אחד העוגנים החזקים של עונת הפינאלה. אלה החיים.(ירון טן ברינק)

צ'ארלי קייל (פוקר פייס)

כשפוקר פייס עלתה לאוויר, היא הוצגה לנו כסדרה בלשית. האמת הייתה מעט שונה, כי לא רק שכל פרק נפתח במקרה הרצח, אלא שהסדרה טורחת להראות לנו די מהר את פתרון התעלומה המלא, כולל המניעים והביצוע. המבנה הזה יוצר מצב שבו הדמות הראשית צ'ארלי, בגילומה של נטשה ליון, תמיד יודעת פחות מאיתנו – וזאת בעצם כל הכוונה. צ'ארלי מגיעה בכל פעם לזירת הרצח זמן מה לפני שהוא מתרחש, מכירה את הנפשות הפועלות וזוכה להכיר לנו את הנרצח כאדם ולא רק כקורבן. העיקר פה הוא לא המתח לגלות מי עשה את זה ואיך, אלא סביב הקשר שיירקם בין צ'ארלי החברותית לבין הנרצח.ת, וסביב הדרך שבה היא רואה אנשים, מתקשרת איתם ומבינה אותם. האהבה שלה לבני אדם אולי הופכת אותה לנאיבית לפעמים, אבל יכול להיות שהעולם צריך עוד קצת נאיביות.(נעמה רק)

דייב בירד (דייב)

דמותו של דייב תמיד שרויה באיזו מידה של אירוניה לא מדוברת. אחרי הכל, דייב מגלם את עצמו פעמיים – פעם אחת בתור דייב בירד, גרסה פקטיבית ומוקצנת של האדם האמיתי שכתב ויצר את התוכנית, ופעם שניה בתור ליל דיקי, גרסה לא לגמרי פקטיבית ולא לגמרי מוקצנת של ראפר פקטיבי ומוקצן. מבולבלים? גם דייב. לאורך שלושת עונותיה של הסדרה, הראפר והאדם מאחוריו חיפשו פיתרונות לזהות המוזרה של האיש המצחיק הזה, אבל בעונה השלישית – עונת הטור של "חיפוש האהבה" – אנחנו מקבלים חקר מעמיק של הלב המוזר והילדותי שלו. עד הפרק האחרון, באתגר יוצא הדופן שהוא חווה עם כוכב ענק, אנחנו והוא באמת מגלים מה האופי שלו.(מתן שרון)

אבייג'ה פאולר (סמוראי כחולת העין)

הנבל המרכזי של סדרת המופת "סמוראי כחולת עין" הוא אולי הנבל הכי מאיים שנראה על מסך הטלוויזיה – הוא אלים, אכזרי וחסר מעצורים, בייסיקלי נבל קלאסי של דיסני אבל למבוגרים בלבד. יחד עם זאת, הוא גם דמות מורכבת ולא שטחית, והוא מצליח גם להיות מגוחך בלי להפוך לקריקטורה. אבייג'ה פאולר מעניין לא רק בגלל המהלך שלו בעונה הראשונה, אלא גם בגלל מה שצופן לו העתיד.(לירון רודיק)

פאנג זו (אפטר פארטי)

תמיד כיף לראות שחקן קומי מתחבר לצד הדרמטי שבו, וזה בול מה שקן ג'ונג עשה בעונה השנייה של "אפטר פארטי" באפל טי.וי. הדמות שגילם היא של איש עסקים נחוש, עקשן ויצירתי, אבל לא מספיק מוכשר או בר מזל כדי אשכרה להצליח. זאת ועוד – אשתו ואחיו התאהבו וניהלו רומן סוער מאחורי גבו, ואחיו אפילו חשד שאחת מבנותיו של פאנג היא בתו הביולוגית. דמות כזו אפשר להפוך בקלות לבדיחה, אבל בסדרה עבדו קשה כדי להבהיר שמאחורי הלוזריות של הדמות מסתתר איש טוב ומלא אהבה – לאשתו, לבנותיו ולמה שהוא עושה. הטוב הזה לא תמיד מתבטא בדרכים הכי נכונות ובריאות, אבל קשה שלא להיות בצד שלו.(נעמה רק)

רוי טילמן (פארגו)

דמות אחת הצליחה להחיות את הסדרה האנתולוגית שקצת איבדה מקסמה לאורך הזמן – השריף רוי טילמן. במהלך העונה החמישית של פארגו רודף טילמן – שריף רפובליקני שמאמין אך ורק בחוקה האמריקאית – אחרי אשתו שברחה עשר שנים קודם לכן, ועצם העובדה שמגלם אותו ג'ון האם המוכשר הופכת אותו לנבל שכיף לשנוא. הוא מאמין בצדקת דרכו, מוכן למאבק בכל החזיתות ומידת הרחמים שלו מגיעה לרמת שפל חסרות תקדים. הוא הנבל המושלם לסדרה הזאת, ומבינים את זה מהרגע הראשון שהוא מופיע על המסך.(לירון רודיק)

מאפין (בלואי)

סדרת המופת המעולה לילדים (שאהודה גם על מבוגרים) לא מציגה עלילה רציפה של ממש, אבל אפשר לזהות בה שינויים והתפתחויות עם הזמן. קחו לדוגמה את בת הדודה של בלואי ובינגו, שהכרנו כילדה מפונקת וקשה, אבל עם הזמן מתגלים בה צדדים חדשים, עדינים יותר. העונה השלישית מדגימה את זה במספר פרקים, אבל השיא מגיע בפרק Granny Mobile, שבו לא רק שמאפין מבינה שמישהי אחרת זקוקה לעזרתה – היא עוזרת לה דווקא על ידי כך שהיא מתעלת את התכונות הכי קשות שלה כדי להביס בריונית אמיתית. והכל תוך כדי אימפרוב בדמות של קשישה קטנונית. מושלם. (נעמה רק)

• סיכום 2023: די כבר
• המסך
• סדרות

הייתה זו שנה נוספת של ברי יין. נו, מה לעשות,זה מה שכלכלי עכשיו. זו גם היתה שנה שריפדה אותנו בטאפס, טיגנה לנו מלא קריספי צ׳יקן, והביאה את קונספט ההמבורגר שף לעת מלחמה. אלו 24 המקומות הכי מעניינים שנפתחו ב-2023, כי אחד לשנה הבאה:

מסעדות:

ורמוטריה

ורמוטריה היא מסעדה שהביאה לעירנו ניחוח ספרדי מובהק, מנות קטנות נהדרות שכל אחת מהן מורכבת במלאכת מחשבת, אווירה פאן וקושי להשיג שולחן שמעיד על הכל.
נחלת בנימין 25

גן השקמים

מסעדת גן השקמים, בניצוחה של שפית דנה-לי ברמן, ממוקמת בגן הכי נכון בעירנו. התפאורה הירוקה משרתת נפלא את האוכל הנעים והערב לחיך של ברמן, שמתאפיין במטבח צפון איטלקי עם נגיעות מקומיות.
שדרות תרס״ט 4

הלנה

ממש ליד גן השקמים שוכנת לה הלנה, בר יין עם פינצ׳וס ושלל טאפסים ספרדיים משגעים עליהם אמון שף דור ברזילי. מבחר היינות משגע, העיצוב אלגנטי ומזמין, והאויסטרים עולים 12 ש״ח ליחידה. כן בבקשה.
שדרות תרס״ט 6

תריסר

את תריסר פתח שף ענר פורמן רפאל, שף מנוסה ובעל יד מיומנת ומחשבה מחוץ לקופסא. בתריסר הוא מעניק פרשנות יצרתית לחומרי הגלם העונתיים ומחליף את התפריט בכל חודש. זה יוצא טעים לאללה.
שוק הנמל, האנגר 12.

צ׳נה

צ׳נה בגלגולה החדש עומדת ברשותם של שף גיל דהאן והשף קונדיטור מיכל גולדברגר. השניים, שזכינו להכיר בוויס, התלבשו על המטבח הקיים, וזיקקו לתוכו בכשרון את שפתם הקולינרית המופלאה.
הרצל 10

סנטי

סנטי של שף גיא אריש לא רוצה להיקרא מסעדה וגם לא בר יין. אז בלי ליפול להגדרות, אנחנו יכולים להגיד בפשטות שסנטי היא מופת לעיצוב, אירוח וביסים בלתי נשכחים שמורכבים מחומרי גלם ייחודים ומסקרנים.
גורדון 17

לונל

לונל נפתח בקיץ האחרון בניצוחו של שף ינון אל-על שבישל אוכל שעטנז מצוין, וכעת משנקרא למילואים ממלא את תפקידו במסעדה מוריס, הלוא הוא שי אלפסי, שמבשל אוכל מצוין לא פחות ומפיח חיים מחודשים בבר-מסעדה המהנה של רביעיית פלורנטין.
אברבנאל 72

גווידו

גווידו היא מסעדה מהדור החדש, שמהווה ראי לתקופה – מסעדה לכל המשפחה, עם מנות ענק לחלוקה במחירים שנעים בין 55-65 ש״ח וטעמים מנחמים ונעימים, יין הבית שעומד על 12 ש״ח לכוס וזיטי אחד לחלום עליו בלילה.
שדרות בן גוריון 34

R48

המסעדה היוקרתית של רותי ומתי ברודו נפתחה השנה יחד עם המלון היוקרתי בשדרות רוטשילד, ומציעה ארוחות טעימות בערבים, לאנץ׳ נוסח בראסרי בצהריים וארוחות בוקר שרוצים להתעורר בשבילן.
רוטשילד 48

אוכל רחוב:

Lava

לאבה אולי לא נכנסת במדויק לקטגוריה של אוכל רחוב, אבל עם פסטה כזו מי צריך קטגוריה. סוף סוף נוכל הפסטה פתח מקום שמבטיח את הפסטה הטרייה המופלאה שלו עם קצת פחות דוואינים. וכן, היא עדיין מושלמת.
סמטת בית הבד 7

אהרוני'ס פרייד צ׳יקן

תודה לשף ישראל אהרוני שמביא לנו ניחוחות של מקומות אחרים כבר ארבעה עשורים לפחות. והפעם מדובר על קנטקי, דרום ארה״ב. עוף מטוגן לפי הספר, שמצטיין במעטה פריך, מילוי עסיסי וגלייז מתקתק שמנצח כל עוף מטוגן אחר בעיר.
שרונה מרקט

סילי קיד

ואם כבר עוף מטוגן, מי שהצטרפו ממש לאחרונה לחבורה הם מזללת סילי קיד הנהדרת שמציעה כריכי קריספי צ׳יקן משגעים שלא רוצים להפסיק לאכול. הסוד הוא בנתחי הפרגית השמנמנים שיוצרים ביס מבטיח, וברטבים הנהדרים שמכסים אותו.
יונה הנביא 48

המבורגר OCD

אם היינו אומרים לכם בתחילת 2023 שרז רהב ישיק המבורגר לא בטוח שהייתם מאמינים. אבל אחת מתוצאות התקופה האחרונה הוא ההמבורגר המנצח של רז, שמצליח לעשות עם הקציצה הבשרית מה שמעטים מאוד הצליחו לפניו.
תרצה 17

ניקו

עוד אחת מתוצאות המלחמה הארורה הוא הבורגר של שף שרון כהן משילה, שהפליא בסמאש בורגר, בורגר קלאסי, ובמיוחד בבורגר שרימפס רענן וערב לחיך שאנחנו רוצים שיישאר כאן תמיד, גם כשייגמרו המלחמות.
בן יהודה 155

בתי קפה:

אורבי

אורבי הוא הרכש החדש, הנונשלנטי והאופנתי של רביעיית פלורנטין – או במילים אחרות, נגיד מ-2012, בית קפה של היפסטרים. לצד הקפה תמצאו משקאות יצירתיים מעשבים, מנות ארוחת בוקר מטריפות שלוקחות השראה מהמטבח הסובייטי ואווירה פאן ברמות.
מעון 5

קופי קלאב

בית קפה שינקינאי קום איל פו שמגיש קפה משובח, מאצ'ה ריחנית, מאפים מבית אפוי של רז רהב וגם כריכים צבעוניים וטריים. לשבת בפנים שעות עם הלפטופ ולתקתק או בחוץ לרכל עם החבר'ה על סטיקי באן ואספרסו.
שינקין 22

קאפס

הבייבי החדש של אילנ'ס הושק ממש בחודשיים האחרונים, אבל הוא כבר מתנהג כמו בעל ניסיון בתחום הקפה – לא פלא בהתחשב בשושלת שלו בתחום. קפה מצוין וטרי שנקלה במקום, עוגיות חד פעמיות ומאפים פריכים ומנחמים.
יהודה הלוי 59

קפה 38

קפה שכונתי שגם הכי לא. כלומר, הוא משרת נאמנה את תושבי השכונה ותרגישו בו בבית, אך הוא רחוק מלהיות שכונתי במובן הפשוט. הקפה מוקפד, האוכל טרי וברמה גבוהה – וגם הקוקטיילים עשויים בדיוק ובזהירות.
שלמה המלך 38

אלוף בצלות

בפארק החדש של פלורנטין, זה עם השם המוזר, היו מי שהפכו את השם לשם דבר. בעלי המקום שהתיישבו בפארק פתחו בו קפה, מאפה וכריכים בשעות הבוקר ובר המספק ערבי קונספט מיוחדים בשעות הערב.
פארק אלוף בצלות

ברים:

קוט

גם השנה ראינו לא מעט ברי יין, אחד האלגנטיים והנכונים שבהם הוא קוט. תמצאו בו נרות נוטפי שעווה, מפות מעומלנות ומבחר אינסופי של יינות משובחים מכל העולם יחד עם מנות מהנות לנשנוש.
אחד העם 33

כריסטוף

ספריית היין של סלון היין של כריסטוף הייתה אחד מהדברים שהיינו הכי צריכים בשוק לוינסקי, וטוב שהיא הגיעה. מה גם שבכריסטוף לעולם לא נחים על השמרים, ומגוונים עם ערבי פופ אפ מסקרנים של שפים צעירים.
השוק 28

פלור

פלור הוא שחקן חדש והעדכני ביותר בתור הזהב של ברי היין. הוא מציע יינות טבעיים וייחודיים מיקבים קטנים וארטיזנליים בעולם, נשנושים משובחים שכיף להשתכר איתם ואווירה נעימה ונונשלנטית.
וילסון 10

ביטר

ביטר הוא בר כמו שבר צריך להיות, כלומר לא בר יין – אלא בר של אלכוהול, על אמת. יש קוקטיילים אותם הרכיב הבעלים בעצמו, קלאסיים עם טוויסט חדשני, ויש צ׳ייסרים, נשנושים והאפי אוור. מה עוד צריך?
זבולון 5

• סיכום 2023: די כבר
• אוכלים שותים
• מסעדות חדשות
• חדשות האוכל

האירוע הגדול, המדובר, המפתיע והמספק ביותר של 2023 בקולנוע היה דו קרב מדומה שהפך לטנגו, וממנו כולם הרוויחו – היוצרים, האולפנים והצופים. התופעה שזכתה לכינוי "ברבנהיימר" היתה תולדה של הקורונה, וגם הכרזה רועמת על סיום האפקט המתמשך שלה. מעשה שהיה, כך היה: בדצמבר 2020, כשבתי הקולנוע בארה"ב היו סגורים, הכריזו אולפני וורנר על תכנית חסרת תקדים להעלות את כל סרטי 2021 שלהם הישר לשירות הסטרימינג HBO Max. זה כלל את "טנט" של כריסטופר נולן, שמאוד כעס על כך שסרטו לא זכה לראות מסך גדול. לכן החליט לעזוב את האולפן שאיתו עבד מאז 2002 ועבר ליוניברסל. באוקטובר 2021 יצאה הודעה מיוניברסל שב-21 ביולי 2023 הם ישחררו למסכים את סרטו החדש של נולן, "אופנהיימר". בתגובה אולפני וורנר החליטו להוציא את "ברבי", הסרט הכי מצופה שלהם, באותו תאריך בדיוק.

בתעשיית הקולנוע הניחו שזאת נקמת האולפן בבמאי הסורר, ונולן אכן התעצבן כראוי. אבל בסופו של דבר הקרב בין גוליית לגולייתה התגלה כהברקה שיווקית. "ברבי" ו"אופנהיימר" פנו לכאורה לקהלים שונים – ילדות מול גברים – אבל בעצם שניהם פנו לכולם. כזכור, הטריילר של "ברבי" הבטיח ש"אם אתה אוהב את ברבי, הסרט הזה בשבילך. אם אתה לא אוהב את ברבי, הסרט הזה הוא גם בשבילך". התחרות, לכאורה, השיקה אלפי כתבות וממים והשוואות רלוונטיות יותר ופחות, ואלה יצרו תחושה שחובה לראות את שני הסרטים כדי להישאר מחוברים לשיח. כוכבים הוליוודיים עם המוני עוקבים אף הודיעו על כוונתם לצפות בהם ברצף כ"דבל פיצ'ר", כמו שהיה נהוג בשנות השלושים והארבעים.

סקר שפורסם באוגוסט השנה גילה ש-22 אחוזים מהצופים שקנו כרטיסים ל"ברבי" לא היו בקולנוע מאז תחילת הקורונה לפחות. כתוצאה מכך, הסרט הוורוד שבר כל מיני שיאים (הקומדיה הכי קופתית מעולם, הסרט הכי מצליח שביימה אישה) והכניס 1.442 מיליארד דולר. לעומתו, הסרט האפל רשם הכנסות של "רק" 952 מיליון דולר – אבל שניהם הכניסו יותר מהציפיות הכי וורודות. ומה שהכי חשוב, וגם משמח, שניהם לא היו נגזרות של סרטים אחרים – לא סיקוול, לא פריקוול ולא ספין-אוף – אלא סרטים מקוריים עם התחלה, אמצע וסוף, ועם אמירה. "ברבי" אמנם מבוסס על מוצר פופולארי, ולפרקים נראה כסרט פרסומת לבובה של מאטל, אבל גרטה גרוויג הצליח להפוך מעשיה דידקטית המשובצת בנאומים פמיניסטיים לסרט מצחיק, שובב ושובה לב. לא כולם אהבו, אבל גם השונאים קנו כרטיסים כדי שיוכלו לשנוא עם נימוקים.

מנגד, הכישלונות הקופתיים הגדולים של 2023 היו של סרטי המשך בפרנצ'ייזים וותיקים שטעינו לחשוב שהם לא יכולים להיכשל. "אנטמן והצרעה: קוונטומאניה" ו"המארוולס" העניקו לאולפני מארוול את הכישלונות הכי גדולים שלהם, והאולפן המתחרה DC קומיקס הפסיד כסף על "בלו ביטל", "הפלאש" ו"שהאזאם! 2: זעם האלים". שני האחרונים דווקא היו חביבים למדי, אבל נראה שגם הם סבלו מעייפות החומר, ומכך שהצופים מיצו את העניין בגיבורי-על בחליפות גוף. בעוד עזרה מילר, כוכב "הפלאש", הוחבא מכלי התקשורת בשל סדרת התנהגויות בעייתיות, זאקרי לוי תרם למבוכת הכישלון כשפנה אל עוקביו באינסטגרם וממש התחנן בפניהם ללכת לסרט. זה לא עזר. ככל שהיקומים של שתי החברות התרחבו לעבר המולטיוורס ולטלוויזיה, ועוד דרשו מהצופים לראות הכל כדי להבין הכל, זה נעשה יותר מדי בשביל אלה שאינם מכורים.

גם "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" בכיכובו של האריסון פורד בן ה-81 נכשל, ו"משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון" הכניס די הרבה כסף (567.5 מיליון), אבל עם תקציב של 300 מיליון ועוד 100 מיליון לשיווק, זה לא מספיק. ועכשיו מתחבטים מה לעשות עם החלק השני, שיציאתו למסכים נדחתה ל-2025. בניסיון לבדל אותו מחוסר ההצלחה של החלק הראשון (שעצר באמצע הסיפור), עלה רעיון לשנות את שמו, ולהפוך אותו מחלק שני של סרט שביעי בסדרה, ל"משימה בלתי אפשרית 8".

אפילו "מהיר ועצבני 10" אכזב בקופות, עם הכנסות של 714 מיליון דולר למול תקציב של 340 מיליון דולר (אחד הגדולים בהיסטוריה). הוא אמנם ממוקם במקום החמישי בטבלת המכניסים הגדולים של 2023, אבל החישוב המקובל הוא שבלוקבאסטר צריך להכניס לפחות כפול מתקציב ההפקה כדי להיחשב להצלחה קופתית. זה גם הסיפור של "בת הים הקטנה" של דיסני, עוד רימייק לייב אקשן מיותר לסרטי האנימציה שלהם. אבל בינתיים אין שינוי בתכניות של דיסני להמשיך עם המנהג המגונה הזה.

במקרה של בת הים, כמו גם "שלגיה" (שמועד יציאתו נדחה מ-2024 ל-2025), הסרטים הם גם קורבנות של אידיאולוגיית ה-Woke מצד אחד, וגזענות מצד שני. הליהוק של שחקניות שגוון עורן לא צח כשלג בתפקידים שאוירו בעבר כלבנות עורר זעם אינטרנטי כלפי דיסני וכלפי האלי ביילי ורייצ'ל זגלר היפהפיות והמוכשרות. אולי פספסתי משהו, אבל אני לא זוכרת כאלה התקפות על וויל סמית שנכנס לנעליו של רובין וויליאמס בתפקיד הג'יני הכחול ב"אלדין". אולי זה היה בגלל שב-2019 סמית עדיין היה כוכב גדול, ואולי בגלל שהוא גבר – זאת תופעה ידועה שנשים חוטפות הרבה יותר שנאה ברשתות מאשר גברים. בכל אופן, אם במקום רימייקים עם תיקונים פמיניסטיים וגזעיים דיסני ייצרו תפקידים חדשים בסרטים מקוריים עבור נשים מכל המוצאים האתניים כולנו נרוויח.

הסיבה העיקרית לדחיית מועדי היציאה של "משימה בלתי אפשרית 8" ו"שלגיה" ועוד סרטים רבים היא תוצאה של אירוע גדול נוסף שארע השנה – שביתות השחקנים והתסריטאים. שביתת השחקנים, שנמשכה 118 ימים, מה-13 ביולי ועד ה-8 בנובמבר (שביתת התסריטאים החלה עוד קודם לכן), ובכך גרמה להקפאה של פרויקטים רבים, ולדחייתם של אחרים. זה אומר שהתקציבים המנופחים של חלק מהסרטים שצילומיהם הופסקו באמצע, בהם "משימה בלתי אפשרית 8" ו"גלדיאטור 2" של רידלי סקוט, התנפחו עוד יותר, מה שיקשה עליהם להחזיר את ההשקעה עוד יותר. את כישלונם של חלק מהסרטים שיצאו למסכים השנה תולים גם בכך שבמסגרת השביתה השחקנים לא השתתפו בקידום שלהם. זה לא הזיק ל"אופנהיימר", ששחקניו יצאו באופן הפגנתי מהקרנת הבכורה שלו בבריטניה, אבל אולי זה פגע בסרטים פחות מדוברים.

זה היה יכול להימנע אילו התאחדות המפיקים נענתה מראש לאיגודי התסריטאים והשחקנים, שדרשו להתאים את תנאי העבודה והשכר לעידן שירותי הסטרימינג. לפי הדיווחים השביתה המשותפת, שלא היתה כמותה מאז שנות השישים, הסתיימה בניצחון סוחף של השחקנים שיקבלו – לפחות עד 2026 – העלאת שכר מינימום, הגנה מפני בינה מלאכותית (שמאפשרת שימוש בפניו ובקולו של שחקן) ובונוסים על שידור תכנים בסטרימינג. יש לזכור שכשמדובר בהעלאת שכר מינימום אין הכוונה לטום קרוז ולגל גדות, אלא לכ-160,000 שחקנים וכ-11,500 תסריטאים שאינם מרוויחים סכומי עתק, וחלקם אף מתקשים להתפרנס. אפשר רק לקוות שאת ימי השביתה ראשי האולפנים ניצלו כדי לחשוב מחדש איזה סרטים הם רוצים להפיק.

כמו תמיד לקראת סוף השנה, והשנה אף יותר בגלל המלחמה, כמה מהסרטים הבולטים שמיועדים לככב בטקס האוסקר עדיין לא הגיעו לישראל. משום שאני מצביעה לגלובוס הזהב קיבלתי לינקים לצפייה ביתית, ואני יכולה לספר שנכונו לנו כמה סרטים נהדרים ממש. צפייה מרוכזת בסרטים שונים מאוד זה מזה, כמו "מוזרים שכאלה" של יורגוס לנטימוס ו"נשארים לחג" של אלכסנדר פיין, לצד "ברבי" ו"ניאד" (עם אנט בנינג כשחיינית וג'ודי פוסטר כמאמנת שלה) חידדה את העובדה שבלא מעט מהם הגיבורים נשארים בסוף ללא בני זוג, ומעדיפים את חברתם של חברים. היתה רק דרמה רומנטית בולטת אחת השנה, "חיים שלמים" של סלין סונג, וגם בה הגיבורה מוותרת על הפנטזיה ונשארת עם בן זוג שהוא יותר חבר טוב מאידיאל רומנטי. וגם זה אומר משהו על העידן שבו אנו חיים.

• סיכום 2023: די כבר
• המסך
• קולנוע
• ברבי
• אופנהיימר