חלקכם ודאי יחלקו עלי, אבל בעיניי הז'אנר הספרותי הכי נחות הוא ז'אנר ספרות המתח. זה לא שאני לא נהנה מספר מתח טוב מדי פעם, אבל עם השנים הז'אנר התקשה לחדש את עצמו עם כל הלי-צ'יילדים וההרלן-קובנים שמוציאים ספרים כמו מפעל. ספר מתח טוב באמת יהפוך לעיבוד טלוויזיוני מוצלח, כמובן, אבל הז'אנר התחיל כבר ללעוס את עצמו, כי כמה אפשר לחדש בתחום שנשען על טוויסטים? אולי יותר משחשבנו, וכאן נכנסת אפל TV עם הסדרה החדשה שלה, "דיסקליימר", המבוססת על ספר בעל אותו שם והבמאי שמאחוריה הוא לא אחר מאלפונסו קוארון, אחד מהיוצרים הכי מעניינים של המאה ה-21.

>> לפנינו המבול: 20 הסדרות הכי טובות על המסך שלכם כרגע
>> מה ראינו בלילה: 10 סדרות וסרטי דוקו שהחזיקו אותנו ערות בחג

למי שלא מכיר, אלפונסו קוארון הוא במאי ממוצא מקסיקני והוא אחד מ"שלושת האמיגוס" יחד עם גיירמו דל טורו ואלחנדרו גונסלס איניאריטו, שלושה במאים מאוד ויזואליים שנוהגים לעבוד ביחד. לעומת איניאריטו שיודע לעשות וואן שוטים ארוכים ודל טורו שיודע לעצב יצורים ומפלצות באופן הכי יצירתי שראינו, קוארון יודע לייצר קומפוזיציות קסומות גם ביצירות הכי ריאליסטיות שלו. אפילו "כוח המשיכה" (2013), שהיה סרט בינוני, נחשב לספקטקל קולנועי בזכות יד האמן של קוארון. יד האמן הזאת חוזרת גם כאן, עם תסריט מתוחכם, לעתים קצת עמוס, אבל כזה שאי אפשר להתכחש לקסם הקולנועי שאותה יד מעבירה למסך הקטן.

במבט ראשון נדמה שיש כאן עלילה די בנאלית: קת'רין רייבנסקרופט (קייט בלאנשט), עיתונאית ויוצרת דוקו חשובה, מקבלת ספר שנכתב עליה וחושף סוד שהצליחה להסתיר במשך שנים. לא משהו שלא ראינו, אבל יש כאן קאסט של כוכבי קולנוע ענקיים עם במאי אחד גדול שהופך את המפגש בין שני המסכים לאירוע. הסיפור מסופר בשלושה רבדים: הרובד הראשון הוא הסיפור של קת'רין ובעלה הלמלם (סשה ברון כהן בתקפיד דרמטי מצוין), מלווה בקריינות נשית, הרובד השני הוא הסיפור של סטיבן בריגסטוק (קווין קליין בתפקיד מונומנטלי), מורה לאנגלית בדימוס שנוטר טינה לקת'רין, והרובד השלישי הוא עלילת הספר שעוקב אחרי ג'ונתן, צעיר שמגיע עם זוגתו לחופשה ברומא ולאחר שזו חוזרת ללונדון הוא נשאב לרומן עם אישה נשואה.

מהרגע הראשון זה מתחיל מעניין עם סצנת סקס ברכבת. מעבר לזה שהיא מצולמת באופן יפהפה, יש בזה משהו חכם, כמו שלפני שנים אלפרד ז'ארי פתח את מחזה האבסורד הראשון, "המלך אובו", עם המילה הצרפתית "מרד" (חרא). הארוטיקה היא חלק בלתי נפרד מהסיפור שגם חוזר על עצמו, וקוארון מתייחס אליה באופן כמעט פואטי. קשה לי לקרוא לסצנות הסקס שמגיעות בשלב מאוחר יותר כאל "סצנות סקס", כי הבחירות המוזיקליות (את הפסקול המקורי יצר פיניאס, אחיה של בילי אייליש) לצד הוויזואליה המהממת והטקסט הכתוב היטב של קוארון הופכות את זה למשהו הרבה יותר מורכב מזה.

זה לא רק מונטאז' של ישבן מציץ/גב חשוף/פה גונח כמו שאנחנו רגילים. אלה סצנות טעונות בדרמה והן לא פחות חשובות משאר הסיפור. הוליווד כבר מזמן שכחה מה זה עירום מוצדק או סצנת סקס מוצדקת. כאן הסצנות האלה מדויקות, וכשצופים בהן אפשר לשכוח שאנחנו נמצאים בנוחות של הבית מול הטלוויזיה, כי זה מרגיש כמו לצפות בציור במוזיאון.

אלמנט נוסף שקל ליהנות ממנו בסדרה הוא דמות המספר. עוד אלמנט שהפך לקלישאתי עם השנים, שקוארון לוקח והופך אותו לחלק אינטגרלי מהעלילה. במקום דמות מספר אחת, אנחנו מקבלים שתיים – אחת לקת'רין (בקולה של כריסטיאן אמנפור האדירה שגם נותנת הופעת אורח חביבה) ועוד אחד לסטיבן בריגסטוק. ראינו דבר דומה ב"נעלמת" של דייוויד פינצ'ר לפני קצת יותר מעשור, וזה חוזר כאן בענק. אם אצל פינצ'ר זה היה שטיק (שעובד, אבל עדיין שטיק) כאן מדובר בכלי עלילתי של ממש. דמות המספר מרגישה כאילו יצאה בעצמה מתוך ספר ועושה את הדבר הכי חשוב שגם הכי מפספסים: היא מרחיבה את היריעה והופכת את הסיפור לעמוק ומורכב יותר. בזכות דמות המספר אנחנו מבינים למה קת'רין מכינה את המאכל הספציפי הזה לבעלה דווקא ברגע הזה או למה סטיבן פרש מלהיות מורה.

"דיסקליימר" היא דוגמה מושלמת למה שקורה כשלוקחים ז'אנר שחוק ומתייחסים אליו רגע כאל אמנות. זאת חוויית צפייה ממכרת ולא פשוטה גם ברמה הרגשית, עם המון פרטים בתוכה וכל פריים חשוב בה. היא מסוג הסדרות שכדי לצפות בהן, אתם תצטרכו להתנתק רגע מהמכשירים הניידים, רק כי אתם לא רוצים לפספס בה אף רגע – וזה משתלם בענק. אלפונסו קוארון הוא במאי שהוכיח את כשרונו לא פעם ולא פעמיים, וכיף גדול לכולנו שהוא נכנס לחממת היוצרים של אפל TV+ שממשיכים פעם אחר פעם להוציא סדרות טלוויזיה מצוינות. אפשר סדרה גרועה לשם שינוי? נשבר לי הזין מלהחמיא לכם.
>> דיסקליימר // Disclaimer // עונה אחת, שבעה פרקים, עכשיו באפל TV+

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• אפל טיוי
• אלפונסו קוארון
• קייט בלאנשט
• סשה ברון כהן

ההישג הכי גדול שסדרת טלוויזיה – או יצירה בכלל – יכולה לשאוף אליו הוא לעשות שינוי כלשהו בעולם האמיתי, להשפיע באופן מוחשי על המציאות, מעבר לתחושה הרגשית האישית של הצופה. יש מעט מאד סדרות שעושות את זה, לטוב ולרע. הטלוויזיה נחשבת למדיום משפיע, אבל בסופו של דבר היא חלק ממכלול תרבותי וקשה למצוא הרבה סדרות שחוללו תמורות ומהפכות גדולות בעולמנו. בחרנו 10 סדרות שהצליחו איכשהו לקמט את המעטפת ולהבקיע דרך מהמסך אל החיים האמיתיים. לא תמיד זה נגמר טוב.

>> מאסטר בטלוויזיה: 20 הסדרות שאתם חייבים לראות על המסך עכשיו
>> יולי רותח: 28 סדרות חדשות שבטח תרצו לראות החודש

10. המדע של "סטאר טראק" כבר לא כזה דמיוני

מסתבר שהטכנולוגיה של סדרת "סטאר טראק" השפיעה מאד על המציאות שלנו כיום. דוגמה מצוינת לכך היא הרפליקייטור, מכונה שיכולה לייצר כל דבר מאוויר ומשמשת לרוב להכנת תה. הטכנולוגיה הדמיונית הזאת נתנה השראה לטכנולוגיה של מדפסות תלת מימדיות שיכולות להדפיס פלסטיק, מתכת ואפילו אוכל. גם מערכות תקשורת מתקדמות וסורקי גוף רפואיים (בטראקית: "טרייקורדר") הם כבר מזמן לא פנטזיה מד"בית. אם רוצים רגע לעזוב את המדע, אפשר גם לדבר על כך שהסדרה נתנה מקום עבודה מכובד לנשים ואף הציגה את הנשיקה הבין-גזעית הראשונה על המסך.

9. "המפץ הגדול" הכניסה את הגיקים למיינסטרים והצמיחה דור של מדענים

אחת הקומדיות המוכרות והמצליחות של העשורים האחרונים היא "המפץ הגדול", סדרה על צמד שותפים-מדענים חנונים, שלידם עוברת לגור פני, על תקן השכנה הבלונדינית השווה והטיפשה. למרות שאפשר ואף רצוי להסתכל ברטרוספקטיבה ביקורתית על רמת ההומור של הסדרה, אי אפשר להתעלם מההשפעה שהייתה לה על תרבות הגיקים והפיכתה למרכזית. כולם משחקים במשחקי מחשב, כולם קוראים קומיקסים או צורכים תוכן שקשור לקומיקסים והעניין בתחומי המדע עלה באופן משמעותי, במיוחד בקרב בני נוער שבוחרים בקולג' ובאוניברסיטה להתמקד במדעים. אפילו הדובר של המכון לפיזיקה האמריקאי, ג'ו ווינטרסף, אמר שהפופולריות של הסדרה גרמה לעלייה בפופולריות של התחום. אז זהו.

8. "המופע של מרי טיילר מור" סללה את הדרך לנשים חזקות בטלוויזיה

כיום יש לנו אוסף די נאה של דמויות נשיות מרשימות על המסך הקטן, אבל כולן צריכות להודות לאישה אחת: מרי טיילר מור. בשנות השבעים היא הציגה לראשונה את הסיטקום שלה על אישה צעירה ורווקה שעוברת למיניאפוליס כדי לקדם את הקריירה, והעלתה נושאים שבאותה תקופה פשוט לא היו מדברים עליהם, כמו סקס לפני החופה, בגידות ופרידות ואפילו טיפולי פוריות. הסדרה סללה את הדרך לטלוויזיה פמיניסטית בזכות החופש היצירתי שלה, הנדיר לתקופתו, כי הופקה על ידי חברת ההפקה של מור ובעלה. כיום, למעט פריקים של טלוויזיה, היא נשכחה כמעט לחלוטין. ההומור, הצילום והעריכה שלה ירגישו לכם מיושנים ביותר, מן הסתם, אבל פעם זאת הייתה הסדרה הכי מהפכנית בטלוויזיה וגם כיום אפשר לצפות בה ולהבין כמה עמוקה השפעתה.

7. "אקסטרים מייקאובר: הום אדישן" לימדה את אמריקה על החלום הנדל"ני ושברו

תארו לכם סיטואציה שבה מישהו דופק לכם על הדלת ואומר לכם: "אני רוצה להפוך את הבית שלכם לאחוזה מטורפת שיש בה את כל מה שאתם אוהבים!" – והוא אשכרה הולך ועושה את זה. על הקונספט הזה נשענה סדרת הדוקו-ריאליטי "אקסטרים מייקאובר: הום אדישן", שלקחה בתים עם סיפורים קשים ועצובים כמו שהצופים אוהבים ונתנה להם בית מעוצב ומדונדש לגמרי. על הנייר זה נשמע מדהים, בפועל הם השאירו המון אנשים עם חובות ענקיים בגלל עליית המסים בעקבות השיפוץ, עם בית שעולה הרבה יותר מדי לתחזק. משתתפים רבים מצאו את עצמם מוכרים את הבית שהם הרגע קיבלו במתנה. גם הגרסה הישראלית בהנחיית עמוס תמם זכתה לביקורת כשמשתתפת מבוגרת בתוכנית העידה שההפקה קדחה חורים בתקרה כדי להעביר חוטי חשמל וגרמה לדליפת מי גשמים אל תוך הבית. ההפקה כמובן התנערה מאחריות והמשתתפת הייתה צריכה לשלם מכיסה על התיקונים. למדנו: לא כל שינוי הוא חיובי ואין מתנות חינם.

6. הסדרה "24" שכנעה מדינאים, צבאות וחיילים שעינויים הם כלי אפקטיבי

הסדרה "24" הייתה להיט טלוויזיוני בינלאומי ענק בעשור הראשון של שנות האלפיים, אבל ההשפעה שלה חלחלה עמוק מאוד בקרב חיילי צבא ארצות הברית. למעשה, הדיקן לשעבר של האקדמיה הצבאית ווסט פוינט, גנרל פטריק פינגן, היה צריך לנסוע עד להוליווד יחד עם חוקרים של ה-FBI כדי להביע את דאגותיהם מסצינות העינויים הקשות שבסדרה. כשנפגש עם יוצרי "24", הוא טען באוזניהם שסטודנטים שמגיעים לאקדמיה שלו מושפעים מאד מדמותו של ג'ק באואר. גם הפרופסור למשפטים גארי סוליס סיפר שהתווכח עם תלמידיו על האפקטיביות של עינוי למען הוצאת מידע, ואפילו הרחיק לכת ואמר שאם באואר היה פועל ככה במציאות הוא היה נחשב לאחד מפושעי המלחמה הגדולים ביותר בעולם. כמו שהמציאות נראית היום, כנראה שהם לא בדיוק השתכנעו.

5. הציבור מצפה ליותר מרשויות אכיפת החוק בזכות הפרנצ'ייז המצליח "CSI"

אתם מכירים את זה שאתם רואים בטלוויזיה צוות שעומד מול צילומי אבטחה, וחד העין שבחבורה קולט באחד המסכים נקודה קטנה ומטושטשת, אז הוא אומר את מילת הקסם – "Enhance" – ומיד עושים זום אין מיקרוסקופי שהופך את הכל לברור יותר? אז כן, זה לא קיים במציאות, וכדאי שמישהו יגיד לאמריקאים לא להאמין לכל מה שהם רואים בטלוויזיה, כי סדרת המשטרה "CSI" הראתה לצופים איך מנתחים כביכול זירות פשע ומפענחים פשעים, והעלתה דרמטית את רף הציפייה של האזרחים מרשויות אכיפת החוק והמשפט. בכך למעשה שיבשה התוכנית מספר הליכי משפט שבהם דרשו המושבעים יותר ראיות ממה שניתן לספק במציאות. יש לתופעה אפילו שם: אפקט CSI.

3. "תעלומות בלתי פתורות" הצליחה לפתור לא מעט תעלומות

אחת מהסדרות הכי לוהטות בתולדות הטלוויזיה ברחבי ארצות הברית היא "תעלומות בלתי פתורות" (כיום בנטפליקס, עונה חדשה בקרוב), תכנית דוקומנטרית החוקרת מאז 1987, כפי שהשם מרמז, תעלומות מוזרות שנותרו ללא פתרון. מה שהיה מיוחד בסוף כל פרק, במיוחד בתחילת דרכה באייטיז ובניינטיז, זה שהצופים היו יכולים לקחת חלק בפתרון התעלומות ובמידה והם מגלים משהו או רואים משהו, התבקשו ליצור קשר עם הפקת התכנית. מאז שעלתה לשידור, "תעלומות בלתי פתורות" פתרה בעזרת הצופים הנאמנים מעל ל-260 מקרים שנסגרו או שלא היה להם הסבר הגיוני ושינתה לחלוטין את האופן שבו הטלוויזיה מתקשרת עם הקהל.

הסאטירה של "סאות' פארק" גילתה איך להגיב ולבקר בלייב

מעטות תכניות הסאטירה שמסוגלות לספק תגובות בלייב. לרוב הביקורת תגיע באיחור מסוים, מאחר וכמעט לא ניתן להפיק פרקים חדשים בהתאם למציאות וברוב הסדרות הסאטיריות הפרקים פשוט מוכנים מראש. זה לא היה המקרה בעונה ה-20 של "סאות' פארק", בפרק שהיה אמור להיות משודר יום לאחר הבחירות. צמד היוצרים טריי פארקר ומאט סטון לא היו מוכנים לתוצאות הבחירות, וכמו כולם לא ציפו שטראמפ ינצח. למעשה, היה להם פרק שכל כולו סביב הניצחון של הילרי קלינטון. הם זרקו אותו לפח, כתבו פרק חדש לגמרי והביאו אותו לשידור בזמן. זה לא עבר הכי חלק, אבל מעולם לא הייתה סאטירה שהצליחה לדייק כל כך בלייב (למעט "סאטרדיי נייט לייב" וטוק שואוז למיניהן שזה הקטע שלהן). הם גם ליוו את הגרסה שלהם לדונלד טראמפ, המורה גאריסון, עד נפילתו והוכיחו שהסאטירה שלהם יכולה ללוות את המציאות ולנשוף לה בעורף. נפילת טראמפ בבחירות 2020 לא נוצרה בוואקום, היא קרתה תחת לחץ תקשורתי-תרבותי כבד, ו"סאות' פארק" תרמה לכך לא מעט.

2. סשה ברון כהן חושף בדיוק מי זאת אמריקה ומפטר נבחר ציבור

זה ידוע שסשה ברון כהן הוא אקטיביסט אמנותי. הוא במיטבו כשהוא מגלם דמות בסגנון מוקומנטרי ומשחק מול אנשים אמיתיים ולא דמויות מתוסרטות. הוא עשה את זה באופן מושלם בסיקוול של "בוראט", אבל כמה שנים לפני כן הוא גם עשה סדרה קצרה של עונה אחת בשם "מי זאת אמריקה?", מסע אל לב הפאשיזם האידיוקרטי של אמריקה שבמהלכו ראיין אנשים שונים בתור דמויות שונות. אחת הדמויות הבולטות, סוכן המוסד לשעבר ערן מורד שמלמד את האמריקאים איך להתמודד עם טרור, הצליחה לשכנע את ג'ייסון ספנסר, נציג המפלגה הרפובליקנית בבית התחתון של מדינת ג'ורג'יה, להצטרף לשיעור זיהוי ומניעת פיגוע טרור ובמהלכו לחשוף את ישבנו תוך כדי שהוא פולט אמירות גזעניות. ספנסר נאלץ להתפטר בעקבות שידור הפרק, אירוע חד פעמי שספק אם יכול לחזור על עצמו. סשה ברון כהן הוכיח מעבר לכל צל של ספק כמה אמנות וסאטירה יכולות להשפיע.

1. "הג'ינקס": הדוקו ששינה את המציאות והוליד ז'אנר

כולם כבר שמעו על רוברט דורסט – ואם לא שמעתם תפסיקו לקרוא ברגע זה ולכו לראות את "הג'ינקס", סדרת הדוקו שעשתה אולי את השינוי הכי משמעותי בתודעת הצופים, לא רק כי היא שינתה את התפיסה כלפי עשירי העולם הנמלטים מהחוק, אלא גם כי (זהירות ספוילר) יוצרי הסדרה אשכרה תופסים את הרוצח מודה על מעשיו מבלי שבכלל התכוונו לזה. מיד לאחר שידור הפרק רוברט דורסט מנסה להימלט אך לבסוף נעצר. העונה השנייה ששודרה ממש עכשיו סוגרת ממש יפה את כל הפינות והפרטים, אבל שום דבר לא משתווה לאותן דקות אחרונות מסעירות של העונה הראשונה, כשמרגישים כל כך קרוב לסוף ואז מביאים את הטוויסט שמשנה את הכל. "הג'ינקס" שינתה לחלוטין את הסטנדרט לז'אנר הדוקו-פשע והפכה אותו לפופולרי מתמיד. עולם הדוקו לא נותר אותו הדבר אחריה.

• המסך
• הסדרות הכי טובות
• סדרות מומלצות
• סשה ברון כהן
• סאות' פארק
• סטאר טראק

לא ראינו את זה בא, אבל בתכלס לגמרי ראינו את זה בא: כבר כמה ימים שהשחקנית האוסטרלית רבל ווילסון ("פיץ' פרפקט") מספרת לעולם שבספרה האוטוביוגרפי שיתפרסם בקרוב מוקדש פרק שלם לכוכב הוליוודי עמו עבדה בעבר שהוגדר על ידה כ"אסהול עצום", והתנהג אליה במהלך הצילומים באופן שאין אלא להגדיר אותו כהטרדה מינית מתמשכת. הבוקר חשפה ווילסון כי מדובר באליל הקומדיה סשה ברון כהן, והעולם כולו גועש.

>> סשה ברון כהן נגד הרשתות החברתיות: "אתם אחראים לתנועה האנטישמית הגדולה מאז הנאצים"

לדבריה של ווילסון, הצורך לחשוף אותו בשמו כבר כעת ולא להמתין לצאת הספר, נבע מכך שברון כהן שכר משרד יחסי ציבור ועורכי דין שאיימו עליה לגנוז את הפרק העוסק בו ובהתנהגותו, וכך הוסיף אסהוליות חדשה על אסהוליות ישנה. "לא יתבריינו עלי ולא ישתיקו אותי עם עורכי דין יקרים ומנהלי משברים", כתבה ווילסון בסרטון הריל הקצר שבו חשפה לעולם במי מדובר.

ווילסון וברון כהן נפגשו על הסט של קומדיית האקשן הכושלת "גרימסבי" שיצר ברון כהן ב-2016, בו כיכבו כזוג נשוי, ועל פי גרסתה של ווילסון לאורך הצילומים לחץ עליה ברון כהן ללא הרף להופיע בסצנת עירום. בעבר כבר סיפרה ווילסון על הלחץ שהופעל עליה להופיע בעירום, עד כי איימה להתקשר לסוכנות שלה ולהתלונן על הטרדה, ואמרה ש"בכל יום הוא היה כזה, 'פשוט תתפשטי, זה יהיה מצחיק, זוכרת את סצנת העירום שעשיתי ב'בוראט'? זה היה קורע'". בנוסף סיפרה כבר ווילסון בעבר כי בסצנה האחרונה שצולמה, זו שעבורה לא הסכימה להתפשט בה והוחלפה בה בידי כפילה, ביקש ממנה ברון כהן לתקוע אצבע בישבנו.

בזמן אמתכבר סיפרה ווילסון לא מעט על מה שעולל לה ברון כהן, סיפורים שעשו מעט מאוד רעש ב-2016 רגע לפני מהפכת MeToo#, ולא ברור איזה פרטים אם בכלל תוסיף האוטוביוגרפיה שלה שתראה אור בתחילת אפריל. נציגיו של ברון כהן טרם הגיבו לחשיפה של ווילסון, אך קו ההגנה הצפוי לפיו כך עובד ברון כהן מתוך הדמות, כדי להביך את השחקנים והלא-שחקנים סביבו ולייצר את אווירת הקרינג' הנכונה סביב הדמות שהוא מגלם, היה בעייתי עוד בימי עלי ג'י והפך בעייתי עוד יותר מאז.

סשה ברון כהן הוא לא הקומיקאי הראשון שמגלם דמויות של אסהולז ומתגלה ככזה בעצמו, כשהמקרה הבולט והצורב מכולם הוא לואיס סי.קיי כמובן, שחזר מהר מאוד להופיע מול אולמות מלאים (אבל הורחק מהטלוויזיה והקולנוע) למרות העדויות הרבות נגדו על תקיפות והטרדות מינית, אבל מועדון הסטנדאפ של המטרידנים כבר מלא וגדוש. ובכן, עוד אסהול הצטרף למועדון.

• המסך
• סשה ברון כהן
• הטרדה מינית
• metoo#
• הוליווד

הרשתות החברתיות הן מקור בלתי נדלה לזוהמה אנושית, אבל מאז ה-7.10 מתגלים צדדים מפלצתיים נוספים לפעילות שהן מאפשרות בכל הקשור לגילויים אנטישמיים ואף נאציים של ממש, בעיקר בטיקטוק ובטוויטר. מאז תחילת הלחימה הפכו שתיהן לחוד החנית של הפצת השנאה נגד ישראל בפרט ויהודים בכלל, כשבשתיהן עושים מעט מאוד – אם בכלל – כדי לרסן פוסטים וסרטונים גזעניים המופנים נגד המדינה ונגד יהדות העולם. לסלבז היהודים בהוליווד נמאס מזה.

בשבוע שעבר חתמו עשרות סלבריטאים ומשפיענים יהודים-אמריקאים על מכתב פתוח לבעלים של טיקטוק – חברת המדיה הסינית בייטדאנס – ביניהם סשה ברון כהן, איימי שומר ודברה מסינג, ובו תקפו את החברה על כך ש"הפלטפורמה אינה בטוחה למשתמשים יהודים. בפשטות, חסרים בטיקטוק אמצעי בטיחות קריטיים כדי להגן על יוצרי תוכן יהודים ועל קהילת טיקטוק היהודית, וחסרונם מותיר אותנו בסכנה פיזית ודיגיטלית. אתם ואלפי העובדים שלכם, שאמורים להגן על המשתמשים, אינם עושים מספיק".

בעקבות המכתב זומנו חלקם לשיחת וידיאו עם מנהלים בכירים בצד האמריקאי של טיקטוק, ובראשם ה-COO אדם פרסר, שם החריפו הסלבז את הביקורת והאשימו את טיקטוק על חלקה בזינוק באנטישמיות העולמית. על פי הדיווחים, הוביל סשה ברון כהן את המתקפה על בכירי הרשת החברתית. "מה שקורה בטיקטוק זה שאתם יוצרים את התנועה האנטישמית הגדולה ביותר בעולם מאז הנאצים. תתביישו!", אמר השחקן בעל השורשים הישראלים והוסיף ביותר מרמז לקברניטי החבר ש"אם תביטו לאחור על ה-7.10, הסיבה שבגללה חמאס היה יכול לערוף ראשים של צעירים ולאנוס נשים היא שהזינו אותם בדימויים שהובילו אותם לשנאה מאז שהם ילדים קטנים".

השחקנית דברה מסינג, שנכחה אף היא בפגישה, דרשה מראשי הרשת החברתית לאסור על השימוש במשפט "מהנהר ועד לים", הקוראת בפועל להשמדת ישראל. "אני מבינה שאתם נמצאים במקום מאוד מאוד קשה ומורכב", אמרה מסינג למנהלי טיקטוק הבכירים, "אבל אתם גם הפלטפורמה המרכזית להפצת שנאה נגד יהודים". בתגובה הודה פרסר ש"אנחנו יכולים לעכשות עבודה טובה יותר".

על פי מקורות בהוליווד, הפגישה התקיימה עוד לפני שפרשת ה"מכתב לאמריקה" של אוסמה בן לאדן שטפה את הטיקטוק, במה שנראה כמבצע השפעה מתואם של מדינות עוינות, שגרם לאלפי בני נוער בארצות הברית להביע הזדהות עם טיעוניו של רב-המרצחים הסעודי. לאורך השנה האחרונה איים הבית הלבן בסנקציות קשות על טיקטוק הסינית מספר פעמים, ובעקבות אירועי החודש וחצי האחרונים מתגברות בארצות הברית הקריאות לעבור מאיומים למעשים ולחסום את האינטרנט האמריקאי לשימוש בה. נחזיק לעצמנו אצבעות.

• הוליווד נלחמת
• המסך
• סשה ברון כהן
• איימי שומר
• אינטרנט
• רשתות חברתיות

הקלישאה של ישראל כמדבר עם כמה גמלים שמנגבים חומוס די חלפה מהעולם, אבל לתרבות האמריקאית – ולסרטים והתוכניות שלה בפרט – יש השפעה גדולה על הייצוג העולמי של בת חסותה הקטנה מהמזרח התיכון. מעבר לכך, היא מאפשר לנו להבין טיפה יותר איך רואים אותנו מבחוץ, אבל צריך לזכור שגם אם הייצוגים האמריקאים של ישראל רבים ומגוונים, הם נועדו לשרת את ארה"ב לא פחות מאשר אותנו, אז קחו בערבון מוגבל. אם כן, הנה שבע מקרים בהם ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ביקרה בארץ האפשרויות הדי מוגבלות.

יהדות השרירים: "קונאן ללא גבולות: ישראל" (2017)

כאילו שצריך עוד הוכחה שהוא מנחה הלייט נייט הטוב מכולם, ב-2015 החליט הקומיקאי קונאן או'ברייאן לקחת את תוכניתו "קונאן" (ז"ל) אל מחוץ לגבולות קליפורניה, ולטייל לקובה. מאז הספיק או'ברייאן לעמוד על גבול צפון קוריאה ולשיר שירי קיי-פופ, לבקר בעיר "קונאן-טאון" ביפן (שלמרבה ההפתעה, לא קשורה אליו) ועל הדרך להשפיל את מפיק התוכנית והנמסיס שלו, ג'ורדן שלנסקי, בכל עיר אפשרית באיטליה. אה, וגם לקפוץ לישראל רגע אחרי תוכנית השלום קצרת החיים של ג'ארד קושנר, ב-2017.

כחלק מנקודת מבט כוללת של ישראל כארץ בסכסוך, אך גם כמולדת תרבותית, אוברייאן יצא לטייל ברחובות רוטשילד ולפרסם את "גולדסטאר", לגשת לחוף "מציצים" ולבקש מהגברים שלובשים תחתון לעזוב את החוף, לפלרטט עם לוחמות קרקל, וגם לקנות נרגילה בבית לחם ולשתות קפה עם אקטיביסטים פלסטינים. אוברייאן גם השכיל לשלב את התפקיד החדש יחסית של ישראל בעולם, יצואנית תוכן, ופגש את ליאור רז, התגנב לדירה של גל גדות בנווה צדק וצף עם גורי אלפי בים המלח. למרות שלא כל הישראלים מלוטשים, מנופחים והולכים מכות עם שב"חים – הביקור של קונאן כאן לא ישכח בקרוב.

סרט הבורקס: "אל תתעסקו עם הזוהן" (2008)

אפשר להדחיק את זה, להחליף נושא שיחה כל פעם שזה מגיע או ישר לקפוץ מהגג – אבל אין מה לעשות: הסרט הכי מפורסם בעולם על ישראלי הוא של אדם סנדלר. כן, קשה לשכוח את "אל תתעסקו עם הזוהן", הטייק של סנדלר וג'אד אפאטו על חייל ישראלי מצטיין לשעבר שנוסע לניו יורק כדי להגשים את חלומו להיות מעצב שיער ולחסל את אויבו הטרוריסט (ג'ון טורטורו), ולבסוף מתאהב בספרית פלסטינית.

חוץ מסצינת הפתיחה המוזרה על החוף התל אביבי, שלל שחקנים ישראליים מופיעים בסרט בתחילת דרכם: עידו מוסרי בתפקיד כמעט ראשי, וגם ימית סול, יוסי מרשק, אורי פפר, רותם סלע ועוד. אה, ויש גם רעיון קליל לפתירת הסכסוך – לבעוט בכדור צמר (כמו כדורגל – הבנתם? הבנתם?). ועדיין, אדם סנדלר זה אדם סנדלר, והישראלי שמצטייר בסרטו לא רחוק מזה של "שנות ה-80" או אפילו "צ'רלי וחצי" – תחמן וכריזמטי, אך מלא בחשיבות עצמית, שוביניסט, מלוכלך, בור וחי בשביל החומוס (וגם מצחצח איתו שיניים). מצד שני, רוב שניידר מגלם בסרט נהג מונית פלסטיני, אז לא ברור למי הסרט יותר מעליב.

הפרוגרסיבי: "טרנספרנט" (2017), העונה הרביעית

עד למפלתה בשל התנהגותו של ג'פרי טמבור, "טרנספרנט" הייתה לאחת התוכניות החדשניות והאיכותיות בטלוויזיה האמריקאית. היא היתה מהתוכניות הראשונות שבחנו באופן מעמיק את יחס החברה לטרנסים/יות או את הזכות לההגדרה העצמית, מסיס-ג'נדר ועד א-בינארי. ומי יותר מתאים להגדרות בינאריות מאשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לא? ככה חשבה יוצרת התוכנית ג'יל סולווי כשהציבה את רוב עלילת העונה הרביעית בארץ הקודש, כשמשפחת פפרמן מגיעה כולה לביקור בישראל לאחר שמורה (ג'פרי טמבור) מוזמנת להרצות בכנס בנושא מגדר ויהדות.

בעונה, שצולמה כולה בלוס אנג'לס, בני המשפחה נעים ונדים ברחבי הארץ, בין הכותל המערבי לים המלח, ופוגשים בשלל ייצוגים ישראליים – מאבטח עם תואר בפילוסופיה (מארק איווניר), דוד חסר טאקט או פלסטיני גאה. כך, למרות שקשת הזהויות והרחבת הגבולות משמשים בראש ובראשונה בשביל משפחת פפרמן המבולבלת, "טרנספרנט" עושה צדק אמיתי לחברה הישראלית – לא עוד שחור ולבן, אלא משהו הרבה יותר מורכב.

החברתי: "נני" (1995), הקיבוץ

אחת מהדמויות הזכורות ביותר מהסיטקומים בניינטיז היא פראן, אותה אומנת יהודיה בעלת הפה הגדול וקול צורם, שגולמה ע"י הקומיקאית פראן דרשר והפכה לדמות היהודית הראשונה בפריים טיים האמריקאי מאז 1948. "בשביל שהתוכנית תצליח, היינו חייבים לכתוב את מה שידענו", אמרה דרשר בראיון ל-"ג'רוזלם פוסט" לפני כ-3 שנים. "ככה פראן הפכה ליהודייה. היה לנו ברית מילה בתוכנית, טסנו לישראל, הייתי חייבת להוריד את הקעקוע שלי אם רציתי להיקבר בבית קברות יהודי".

אותו פרק ייחודי שדרשר הזכירה – יחיד במינו בתקופה שבה ישראל עדיין נתפסה כבית התנ"ך בחברה האמריקאית – מציג את אחת הילדות עליה פראן שומרת, מגי, שמחליטה להתנדב בקיבוץ בדיוק כפי שהנני עשתה בגילה. כשהאומנת נזכרת מדוע נהנתה כל כך באותו טיול לקיבוץ (רמז – תחשבו על מתנדבות וקיבוץ, ותעשו אחד ועוד אחד), היא משכנעת את אבי הילדה לקחת את כל המשפחה לקיבוץ כדי למנוע את מה שעתיד לקרות. שם פראן נתקלת באותה אהבת נעורים, קיבוצניק בשם יוסי. באופן מרענן משאר הייצוגים הכבדים של ישראל בתרבות האמריקאית, "נני" שם למטרה להתייחס לפן מאוד משמעותי בייצוג הישראלי בעולם משנות ה-60 עד ה-80, הלא הוא הקיבוץ, ונתן לקהל הישראלי עוד מידה קטנה של הזדהות.

הביקורתי: "משפחת סימפסון" (2009), The Greatest Story Ever D'ohed

"בכל פעם שהם מבקרים במדינה אחרת המדינה הזו מתעצבנת ממש. כשהם הלכו לברזיל תבעו אותנו, כשהלכנו ליפן או צרפת ביטלו את השידור שלנו", אמר מייק רייס, אחד הכותבים הראשיים של "משפחת סימפסון" לדורותיה,בריאיון לטיים אאוט ב-2016לקראת ביקור בארץ. "ברגע שאנחנו נותנים את הטיפול שאמריקה מקבלת בתוכנית למדינות אחרות הם פתאום לא אוהבים את זה. דווקא בישראל מאוד אהבו את הפרק שבו הסימפסונים ביקרו שם. אתם בבירור המדינה עם הכי הרבה חוש הומור, או אולי בעצם מדינה שלמה עם הערכה עצמית נמוכה".

אכן, כשהסימפסונים ביקרו ב-2009 בישראל, היו לישראלים את כל הסיבות להחרימם – הסימפסונים צופים בסרט שבו הרובוטריקים קוראים בגמרא, מובלים ע"י מדריך הטיולים הכי עמכה שיש (כמובן שזה סשה ברון-כהן) שמסיים דיונים ב-"Shut your face!", והאחיינית שלו מומחית בקרב מגע (אותו היא אומרת במבטא צרפתי כבד, בדיבובה של יעל נעים) – ועדיין, הפרק התקבל בברכה אמיתית כאן אצלנו. כשמייק רייס הציג אותו באותו ביקור, במסגרת פסטיבל "אנימיקס", קשה היה להתעלם מצחוק הקהל המתגלגל ולהבין שהכוח הכאוטי של הסימפסונים מתכתב טוב טוב עם האנרכיה הישראלית.

הרדיקלי: "ברונו" (2009)

ואם כבר בסשה ברון כהן עסקינן, אי אפשר שלא לעסוק ביצירותיו של אחד הייצואים הכי גדולים של ישראל לעולם, למרות שהוא לא במקור משלנו: מה-"ווה ווה וי ווה" של בוראט ועד ה-"שקט צעיר!" של קולונל ערן מורד ב-"מי זו אמריקה?", אי אפשר להתעלם מהמשיכה של הסאטיריקן הבריטי לארץ הקדושה. עדיין, הפעם היחידה שאחת מדמויותיו באמת ביקרה פה הייתה ב-"ברונו", שעסקה בעיתונאי אופנה אוסטרי גאה, שבוחר – בין היתר – בסכסוך הישראלי-פלסטיני כדי למקסם את הפופולריות שלו.

בירושלים הוא פוגש נציגים של שני הצדדים – סוכן המוסד לשעבר יוסי אלפר והפוליטיקאי הפלסטיני חסן כתיב – מתבלבל בין "חמאס" ל-"חומוס" על בסיס קבוע, כמו גם בכל דבר אחר ("האם אתם הפלסטינים, תסכימו להחזיר את הפירמידות בחזרה לישראל?"), ופוגש במנהיג גדודי חללי אל אקצה. אה, וכל זה אחרי שהוא בורח ברחובות ירושלים מחרדים בעודו לבוש בטלית ושטריימל ושום דבר אחר לגופו.

המיליניאלי: "ברוד סיטי" (2016), Jews on a Plane

אם קודם החמאנו לפרוגרסיביות של 'טרנספרנט', "ברוד סיטי" עשתה הרבה יותר כדי לקדם את הטלוויזיה האמריקאית, בהרבה פחות מאמץ: בין אם בהכנסת הרעיון שגם דמויות נשיות לא חייבות להתפתח למקומות שאנו מצפים מהן כחברה, או דווקא הצבתן ברגעים שהיינו סולחים לגברים עליהם, כדי שנבין כמה כל העניין הזה מגוחך. בין כה וכה, כמעט כל פרק בסדרה של אילנה גלזר ואבי ג'ייקובסון היה רווי ברפרנסים יהודיים – אך הגדול מכולם הגיע בפרק שבו השתיים מימשו את זכותם החוקית "לשוב" לארץ ועלו על טיסה לישראל מלאה בגברים יהודים חרמנים, עם כיפות כחולות לראשם.

בירור מהיר גורם לשתיים להבין ש-"ישראל היא כמו אפריקה ליהודים" – חינמית, ואפשר לעשות בה מה שרוצים. ולמרות שאת הפרק הן בילו לבסוף רק על המטוס, גלזר וג'ייקובסון עדיין הצליחו לזקק את היחס האמריקאי הצעיר והעכשווי לישראל – מולדת הסטוצים, פאן של חודשיים, וחזרה לחיי מילניאל טיפוסי בתפוח הגדול.

• המסך
• סדרות
• אמריקה
• תגלית
• סשה ברון כהן
• הסימפסונים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 889 // צאו מהבית
• טיים אאוט סופ"ש