אני חי בגליל כבר 24 שנים, ותמיד ארגיש בבית בתל אביב. מכיר את הרחובות ואיך לנסוע אליהם, מכיר את הריחות, את החנויות. לפעמים אני חושב שאני יכול לזהות אנשים שרק מבקרים בשכונה אבל עם השנים, כשאני בא לעיר, למרות הזיכרונות – אני מוצא שיש מעט מקומות בשבילי שאני יכול בהם להרגיש בנוח ואפילו לשכוח את עצמי מרוב איזה נוחות נפשית.

לרוב אני מגיעלרכבת ההגנהבבקר והולך ברגל, יורד במדרגות שללבנדה. לפני המדרגות יש את חסרת הבית עם הכלבים, אני קונה לה סנדויץ' טונה. פעם שאלתי אותה, וזה מה שהיא אמרה. טונה וסודה. אחר כך יורד עדסלמה,ושם חותך והולך דרך רחובראב"ד. אני עובר ליד הבית של אילן חבר שלי, שעוד ישן ב-8 בבוקר. אני עובר ומסתכל למעלה לדירה, הרבה פעמים אני מדמיין שאני רואה אותו ישן. יודע שב-9 יתעורר וישתה הפוך עם שוקולד 80 אחוז מול האייפד.

אני עובר דרךקפה שפירא (רלב"ג 15),ויודע שגם אסף המקסים שמוכר שם ירקות ופירות וכולו לב, עדיין לא הגיע. אבל אני רואה את הארגזים של אסף, ואני ממשיך. הרחובות שומעים את המגפיים שלי. רק כשאני ממהר אני שם לב לרעש. אני מגיעלמסילת ישרים, מרגיש שם בבית. העיניים נפגשות עם מי שבא ממול, ויש חנות באלכסוןלקפה גרגר (מסילת ישרים 48)שמשמיעה את בומבינו. תמיד אני פונה ברחובמאור הגולה, תמיד אני חושב על השם של הרחוב. בחורף אני עוצר במכולת וקונה וודקה בבקבוקון של מטוס ,לפני הקפה מוריד אותו ורק מהעניין אני מרגיש שאני חי לגמרי. במאור הגולה אני עובר ליד הבית של טדי, תמיד גם בלי הוודקה, אני אומר בקול בוקר טוב טדי. אני יודע שטדי ישן ואני אוהב את טדי ואת הדירה שלו. אני מגיעלשדרות הר ציוןונכנסלקופי לאב (הר ציון 108). האיש המקסים עם הסיפור העצוב על הבן שלו שתלוי בתמונה ליד הדלפק, אני תמיד מרגיש יראת כבוד אליו איך הוא ממשיך ועם חיוך ומשפטי מפתח קבועים ללקוחות קבועים. תמיד דיבור קטן ושני קפה ומשם אני מתחיל לעבוד.

בדרך כלל הפגישות והחזרות הם באזור הזה שלשוקן-שפירא-קרית שלום. כבר שנים אני מסתובב שם. יש אפילו איזה רפד שנהייתי אצלו קבוע בעין, והתחלנו לברך אחד את השני כשאנחנו נפגשים. ויש עוד כמה, רובם לא מתארים לעצמם שאני שר שירים או שבערב אני חוזר לגליל, ואני מאושר מכמות ה"בקר טוב" ו"מה שלומך" שהולכת וגדלה עם השנים. יודע שטעיםבשוק הכרמל, יודע שיש בתי קפה כמו באירופה. יודעשהמנזר והסילוןעוד עובדים, יודע שאתרגש אם אעבור ברחובמאז"ה 16– שם אחרי תקופה ארוכה של ריקנות פתאום קיבלתי איזה כיוון שהלך והשתלט עלי, שיום אחד מצאתי שם את האהבה הזו שלא ידעתי שיש אותה. אבל אם אני לא חייב, לא מגיע לשם.

אני יורדבהגנה, שוקן, שפירא, קריית שלום, חוזר בחושך ברגל. עוצרבהגנה 20מתחת לבניין שמירי הייתה גרה, ולמרות שידעתי שאנחנו נפרדים, לא הצלחתי אף פעם להרגיש את זה אז. כמו שיש כאלה שנוסעים לקבר של ג'ים מוריסון, גם אני מקפיד לעבור את התחנה עוד כמה בתים, עוצר ליד הבית, חושב על מירי. לפעמים אני שם אבן על הגדר של הבניין, חוזר לתחנה, עולה על הרכבת ושם אוזניות.

עמיר לב יופיע במועדון הבארבי (קיבוץ גלויות 52) ביום רביעי הבא, 31.5, במופע בו יחזור לשירי אלבום המופת "לפעמים אני מאושר".לפרטים נוספים וכרטיסים

• העיר שלי
• מוזיקאים
• עמיר לב

המושג "שש דרגות של הפרדה" מתאר את הרעיון לפיו כל שני אנשים בעולם מקושרים ביניהם על ידי חמישה אנשים אחרים לכל היותר. כלומר, שהדרך שלכם להגיע אל – נניח – בילי אייליש, יכולה לעבור דרך עד חמישה אנשים; אתם מכירים את צחי שמכיר את יסמין שמכירה את ג'יימס מארצות הברית שהיה בייביסיטר של השכנה של אייליש, וכן הלאה, עד אליה. החוק הלא כתוב הזה היה תקף לפני עידן הרשתות החברתיות. כלומר, לפני שאולי אותה בילי אייליש – נניח, שוב נניח – תפתח את ההודעות שלה באינסטגרם ותענה לכם בעצמה באיזה ערב שיכור.

***

"(…) ויש לנו את גדי שאבא שלו ואבא שלך, והוא יבוא לעזור, ואם נצטרך גם אנחנו נבוא, גם לאחותו שהיא אחות במיון, שלא נדע, אבל אם נצטרך היא תעזור כמו שעזרנו אז לבן שלה למצוא מורה, למצוא כינור (…)"

***

שרשרת. מה יש בשיר הזה של עמיר לב שלא עוזב אותי כבר כמה חודשים? השיר הזה – כלומר, הישראליות שבתוכו –יכול להישמע כפארודיה על קומבינטריוּת; אדם אחד מקושר לאחר שמקושר לאחר וכן הלאה, ובסוף העניינים מסתדרים במעין "אל תדאג, אני מכיר מישהו". זאת קריאה אחת. קריאה צינית. היא יכולה להתקיים כי אנחנו כבר מגיעים עם עור יבש אל השפה, אבל כמובן שהדברים דורשים הקשר, וההקשר במקרה זה הוא היוצר הנ"ל שמבטל את הקריאה הזאת לנוכח היכרותנו איתו. אז מה כן מתקיים בשיר הזה?

לפני כן, ביטולו של הגילוי הנאות: השיר הזה אצלי כמה חודשים, על כל שלביו, כי עמיר לב ואני מכירים. קיבלתי אותו ומשם הנפש שלי מחכה לתוצאות צילומי הרנטגן שלה. כלומר, אני כותב את מה שאתם קוראים עכשיו בגלל צורך נפשי, הרבה לפני שהשיר יצא, כי לא היה לי לאן. אני כותב אל הרִיק. אבל למה ביטולו של הגילוי הנאות? כי בדיוק כמו מילותיו של השיר הזה – בהם מומחש שבישראל כולם מכירים את כולם – אין צורך בגילוי נאות. אם כן, עד כאן ביטולו של הגילוי הנאות, כמושג, על כל צורותיו. ועכשיו אל השיר ומה שמתקיים בו.

מתקיים כאן, בשיר הזה, משהו אחר, גדול יותר: חיים. השיר הזה מקיים את החיים, והחיים הם האמנות הגדולה ביותר. האדם הוא יצירת אמנות אחת גדולה שמציגה בכל יום; לקנות במבה זה פרפורמנס, לעצור מונית זה פרפורמנס, לעזור למצוא עשירי למניין זה פרפורמנס, לנשום זה פרפורמנס וכו'. כלומר, החיים הם האמנות הגדולה ביותר. עלינו לזכור זאת, אבל זה לא קל כי החיים שלנו כמעט חיים באופן מקביל אלינו; רק מדי פעם אנחנו מודעים להם. "שרשרת" הוא מאותם שירים שדוחף את אפו במובן הטוב של המילה כדי להזכיר שהאמנות הגדולה ביותר היא החיים; הנה אני פוגש את ב' באחד מצהרי היום והוא אומר לי ש-ד' השמיע לו את השיר הזה ואנחנו מדברים על השיר. וזה בדיוק מה שזה. שרשרת, כמו השיר הזה ומילותיו. וכך, כל אחד מאיתנו הוא אפקט פרפר מהלך שמשפיע על אפקט פרפר אחר, וכן הלאה, מאדם לאדם. וכל אדם נושא בתוכו כנפי פרפר, כי כמו המילים שפותחות את השיר ("מעבר לכסף, מעבר לכבוד, יש אותך ואותי"), זה בדיוק זה: אדם בשביל אדם.

***

"(…) דרך עוד חבר שגר בצפת – יש לנו מישהו בצפת – ויש לו אותנו לכל דבר, גם למכוניות, פעם היה לנו את אלי, קונה ומוכר, והיה לו עוזר שנכנס לנו ללב (…)"

***

השיר הזה הוא עזרה. הוא ביטוי לעזרה, אבל בעיקר לקפיצת האמונה של האדם באדם; על האדם להאמין באדם. אדם שלא עוזר לסביבתו הקרובה הוא כאדם שמחמם את כדור הארץ, לא חושב על אלה שסביבו ובעיקר לא על אלה שיגיעו אחריו. סביבתו הקרובה של האדם היא האקלים שבו הוא חי. הכל זה חלק מהכל.

תראו, יש שאפשר לראות בדאגה רק לסביבה הקרובה שלך מעין אגואיסטיות, האשמה בסגפנות מצפונית, בועתית, אבל יש שכך אתה דואג להרחבת הטוּב בעולם; אתה עוזר לזה שלצידך, זה עוזר שלצידו, וכן הלאה. אלה הם דברי השיר. לא משנה מיהו אותו אדם שלצידך. לא משנה הלאום, הדת ושאר הדברים; פיזית, על מטר מרובע, אתה עוזר למי שלצידך באותו הרגע או האוזן. וזה מתרחב, אני מאמין בזה. נדמה שזוהי תמימות, אבל הדברים הם שם, רק שם. הרחבת השרשרת. בין אם אתה עושה את זה למענך כדי שזה יחזור אליך, ובן אם לא. המעשה הפיזי הופך את החיים מלימודים עיוניים למקצועיים.

וזה קשה. זה קשה לראות את זה ברגע עצמו, ברגע הנצרך; לעצור את עצמך ובעצם לבקש מעצמך לעזור. ושם, בדיוק שם, נכנסת ההלקאה העצמית; בלילה, סקירת היום מראה כמה היינו לא. מה זה "היינו לא"? פשוט לא. בלי המשך. חוליה ללא שרשרת.

***

"(…) אבל כשנבוא נביא איתנו את רומן ששר מדהים והוא יביא את אחיו שזכה במשפט אחרי עשר שנים והוא נשוי לבת-אל שטיפלה בשכנה, שכנה מבוגרת, עזרה לה שנים, בסוף קיבלה שרשרת. והיא תבוא עם השרשרת של אמא שלי"

***

אני מרשה לעצמי להגיד שהוא, עמיר לב – מהכותבים הטובים בעולם לדעתי – הגיע בשיר הזה למה שהוא תמיד רצה, טקסטואלית. כלומר, כל השירים שלו עד כה, היו הכנה לשיר הזה. לדבר הזה שמלכד את כל מהותו כיוצר; תמיד יש שם שני אנשים בשירים שלו, אבל עכשיו כל שניים מרחיבים את זה הלאה. ריצת שליחים שבכוונתה לסגור מעגל אינסופי. אלה הם המילים.

ומסביב, מה קורה מסביב למילים? מתחת למילים יש תזוזות אמבייאנט סטייל The Big Ship של בריאן אינו, שרונן סאבו, מפיק האלבום, רקח בנהדרוּת, ומעליהן גיטרה בן-מוֹשית של אור גורפינקל שמתעגלת סביב עצמה. כלומר, הפקת השיר ועיבודו הם ביטוי מוזיקלי למה שקורה אצל האדם שלידנו אם רק נצליח להיכנס לנפשו. ומה זה אם לא הרחש סביב פני הדברים, והדברים הם המילים? השיר הזה נושא רחש, נושא בעבוע בתוכו. הרחש הזה הוא מתחת ומעל פני הדברים. ואלה החיים. כי כל הדברים, כולם, קורים מסביבנו, מעלינו. עלינו רק להסתכל לצדדים, למעלה, למטה. שם האנשים, האדם. אני כותב את זה בשבילי.

>> הכותב הוא סופר ומשורר

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• עמיר לב
• אינדי ישראלי
• טור אישי