המשוררת המזרחית שאתם לא מכירים
תהילה חכימי מתרחקת מחבורת ערספואטיקה ומוציאה נובלה גרפית ראשונה הנושקת למחוזות הפנטזיה
תהילה חכימי(34) הייתה יכולה לעורר הרבה יותר כותרות לו הייתה רוצה. המשוררת – שהוציאה לפני שנתיים את "מחר נעבוד" בהוצאת טנג'יר וזכתה עליו בפרס ברנשטיין ובפרס למשוררים צעירים מטעם משרד התרבות – הייתה מזוהה עם קבוצת המשוררים הפרובוקטיבית והמדוברתערספואטיקה. אבל חכימי, שביומיום היא מהנדסת – עולם תוכן שממנו היא שואבת השראה לשירים שלה ולעדכוני פייסבוק פואטיים ומשעשעים – בחרה ללכת בדרך הארוכה והשקטה, אולי כיאה למי שהגיעה לפרסום שירה כמעט במקרה, אחרי שנים רבות של כתיבה לעצמה.
ספרה החדש, "במים", הוא בכלל צעד הצדה: נובלה גרפית אפלולית, פיוטית ואישית שנעשתה בשיתוף עם המאיירת לירון כהן.
ברכות על הנובלה הגרפית הראשונה שלך, שהיא גם היצירה הראשונה שלך בפרוזה. איך מרגישה היציאה מתחום השירה?
"אני כותבת המון שנים בהמון צורות. לאחרונה באמת כתבתי יותר שירה מסיפורים, אבל בימים אלה אני כותבת גם ספר פרוזה של ממש. הפורמט נובע מתוך הדבר שאני רוצה להגיד. לא ידעתי מראש ש'במים' הולך להיות נובלה גרפית, ובאמת אי אפשר לומר שאני יצרתי אותה, זו יצירה משותפת שלי ושל לירון כהן".
אחרי ספר שירים שמעוגן בקונטקסט פוליטי מוכר, כתבת סיפור שמתרחש באקס טריטוריה ונושק לפנטזיה. מאיפה החומרים האלה?
"הרבה אנשים שקראו את הסיפור אמרו שהוא מוזר. בשירה שלי יש יותר קונקרטיות, יותר נוכחות של דברים שקרו באמת. בסיפור הזה נכנסתי למחוז אחר, שהתאפשר בזכות דמות שהיא לא אני. מה שקורה בסיפור הוא דבר שקורה באופן כללי בעולם: נשים נרצחות לאור היום, יש בדידות וניכור. אלה לא עובדות החיים שלי עצמי או של סובביי, שמגיעות אצלי בדרך כלל לשירה, אלה חומרים שהתעוררו אצלי לחיים בבית מלון בסין. העבודה שלי שולחת אותי לכל מיני מקומות בחו"ל, ובדרך כלל אני שוהה בכל בית מלון בין שבועיים לחודש, כך שמתפתחת איתו מערכת יחסים. השהות הספציפית הזאת גם הייתה הפעם הראשונה שלי בסין, מקום שבמובהק נחווה כ'שונה'. המלון היה מפואר בצורה מבהילה ומכוערת כל כך, לא הבנתי את השפה ואת הגינונים, והיו לי הרבה שעות לבד אחרי העבודה. באווירה הזאת הסיפור התחיל להיכתב, ואני מזהה בו את הקלסטרופוביה ואת אי הנחת גם עכשיו. סופו נכתב במלון במזרח אירופה שהשרה עליי הלך רוח משונה מסוג אחר, משהו שהזכיר לי משימות ריגול. בהתחלה חשתי שזה הולך להיות סיפור מתח, ואיכשהו במהלך הכתיבה זה תפס זווית אחרת. אני לא מסתובבת בראש עם אידיאל של יצירה גמורה, זה תהליך של צבירה ומיון והדבקה".
כמו חכימי, גם גיבורת הסיפור, שאינה נושאת שם פרטי ואינה חושפת רקע ביוגרפי משום סוג, עוסקת בהנדסת מכונות, מידע שבולט בחריגותו בטקסט. החלל המשונה של בית המלון והתקשורת הבלתי צפויה בין הדמויות מייצרים ביחד תמונה של החוויה האנושית כמכניקה מורכבת ופגומה. על כך מוסיפים האיורים המציגים דימויים ספציפיים ומופשטים לסירוגין. החלק הוויזואלי בנובלות גרפיות מחזק בדרך כלל את הקונקרטיות ואת הריאליזם של הטקסט, ואילו כאן הוא מחזק את הסגנון העמום והמתעתע.
איך באמת הטקסט הפך לנובלה גרפית?
"את הטיוטה הראשונה שלחתי לעודד וולקשטיין, העורך שלי, וללירון, שהיא חברה טובה וגם ציירת. היא אהבה מאוד ואמרה שבא לה לצייר את זה. אמרתי 'מגניב' ועוד לא ממש ידעתי מה זה בעצם אומר. בהתחלה חשבנו לנסות לשלוח את זה ישר לחו"ל כי חששנו שאין לספר כזה סיכוי פה, פשוט כי לא ממש יצאו פה נובלות גרפיות. כבר תרגמנו אותו, אבל אז ראינו שיש הגשה למפעל הפיס והלכנו על זה. מרגע שקיבלנו את התקציב החלטנו להוציא את זה פה ובהמשך קיבלנו תמיכה גם מקרן רבינוביץ'".
התוכן והצורה התרחקו מאוד מהמקום של ערספואטיקה, הסביבה שהיית מצויה בה לפני שנתיים, כש"מחר נעבוד" יצא. המומנטום של ערספואטיקה גם דעך בינתיים. יש קשר בין הדברים?
"בספר הראשון התעסקתי הרבה בזהות מזרחית ופמיניסטית, אבל מעולם לא היה נכון לזהות אותי עם תנועה או קבוצה או סצנה כזו או אחרת. הקראתי שירים בערספואטיקה בדיוק כפי שפרסמתי שירים ב'מעיין' וכמו שכתבתי טקסט לאופרה. אני יוצרת צעירה – יש לי ספר שירה אחד ונובלה גרפית אחת. אי אפשר לטעון שביצעתי מעבר כלשהו בין תחומים – אידיאולוגית או אסתטית. בזכות ערספואטיקה קרו דברים נפלאים בשיח ובתרבות ואני שמחה שהייתי עדה לזה, אבל ההשוואה לאנשים שמזוהים עם השם 'ערספואטיקה' לא נעימה לי ולא נכונה בעיניי. בכלל, אני אחות תאומה וקשה לי כשמשווים אותי לדברים. גם את 'במים' לא צריך להשוות לכלום, הוא לא מעשה 'לעומתי' ביחס לספר הקודם או ביחס לערספואטיקה או ביחס לשום דבר".
"במים" מאת תהילה חכימי ולירון כהן, הוצאה עצמית בתמיכת מועצת הפיס לתרבות וקרן רבינוביץ' לאמנויות, 131 עמ'
