לפני שלוש שנים בערך צצה לחיינו באמצעות הרשתות החברתיות מפלגה חדשה בשם "צעירים בוערים" שהבטיחה לתת ייצוג לקול הצעיר במדינת ישראל. הייצוג הזה היה אישה צעירה בשם הדר מוכתר, שהקימה את המפלגה. הפנים שלה החלו להופיע בכל מקום ברשת. הזעקות שלה נשמעו מגוחכות עד כדי כך שהיה מי שחשב שהיא דמות פיקטיבית (אני). אבל היו גם מי שהצביעו לה. 8,800 אנשים ליתר דיוק.אחר כך גילינו שלגברת הצועקת על יוקר המחייה יש דירה על שמה, מה שסיבך אותה באופן אידיוטי לחלוטין עם מס הכנסה, כשבסופו של דבר נאלצו הוריה לשלם עשרות אלפי שקלים בגלל הפה הגדול שלה. היא נכנסה לצבא – אחרי שעמית סגל צעק בטיקטוק שהיא משתמטת – ויצאה ממנו עם תוכנית חדשה: ללקק את התחת של מפלגת השלטון כל הדרך למשבצת של אישה חדשה בליכוד.

מה יש לומר, פתיחת קריירה פוליטית מפוארת.הקמפיין המחודש של הדר מוכתר לכנסת נפתח כמובן בהרעשה, ומכל הדרכים האפשריות היא בחרה לעשות את זה על גבה של הקהילה האתיופית. קטונתי מלדבר בשמם, אבל מהצד לא היה דבר יותר מעורר בחילה מלשמוע אותה מתלוננת שאין אתיופים ב-8200. עזבו שזה לא נכון, עזבו את זה שמלא אתיופים כתבו לה שזה לא נכון, המטרה שלה פה מכעיסה הרבה יותר: מוכתר מנצלת את העליהום שעשתה הממשלה על צה"ל בכלל ועל אמ"ן בפרט מאז פרוץ המלחמה, ועל הדרך ניסתה לרכב על הגב של הקהילה האתיופית כדי להצטרף למתקפות. כך היא אותתה לבייס הביביסטי שהיא מעוניינת.

כשמוכתר הכריזה שתרוץ לפריימריז בליכוד איש לא היה מופתע. מועמדת פופוליסטית למפלגה פופוליסטית. ובכל זאת, דרך הרשתות וערוץ 14 שבו הפכה לאורחת קבועה, הקמפיין שלה תפס תאוצה. מוכתר מוכנה לעשות הרבה בשביל המקום שלה בליכוד תחת המשבצת המשורינת ל"אישה חדשה" שהכניסה את חברת הכנסת טלי גוטליב לחיינו. היא יודעת מה קהל היעד של הליכוד רוצה והיא מוכנה לתת לו את זה. אממה, אמירות בעייתיות והתחנפות לבייס הקיצוני לא הספיקו להדר מוכתר והיא החלה להגיע להפגנות כאילו הייתה מרדכי דוד הבת מהפלנגות העממיות של בן-גביר במטרה אחת: להכפיש את השמאל.

בהפגנות, מוכתר לוקחת את הדברים הכי בעייתיים שאומרים לה ומשתמשת בעריכה מגמתית כדי להצדיק את טענותיה. יש שלושה סוגי סרטונים שהיא מעלה: הסוג הראשון הוא סרטוני צניעות, שבהם היא מדברת על זה שהיא רוצה, לדבריה, שיתעסקו במה שיש לה בראש ולא בגוף שלה. לפי ההגיון המוזר של מוכתר, את לא צריכה טיעונים טובים כדי שיקשיבו לך, את צריכה לכסות את עצמך כדי שגברים לא יתפסו אותך כאובייקט מיני. כלומר, הבעיה היא לא גברים פרימיטיבים, אלא נשים "פרובקטיביות". במקביל היא מתהדרת בשני תארים למדעי המחשב ומשתמשת בזה כהוכחה לחכמתה. נו.

הסוג השני של הסרטונים הוא סרטוני "עימות", שבהם היא כביכול מנסה לשוחח עם אנשי השמאל. רק שכל הסרטונים האלה ערוכים מגמתית, מלאים בניסיונות פרובוקציה וגדושים בטיעונים פופוליסטים חסרי תוכן. כשהיא מדברת על חוק הגיוס לדוגמה, היא לא תנמק מדוע החרדים אינם צריכים להתגייס, כי כמו כולם היא גם הבינה שלא קיימים נימוקים טובים לזה. אז היא פונה לווטאבאוטיזם וצועקת: "מה עם הערבים?".

בסרטון שהעלה עורך הדין גאלב סלאמנה (ומן הסתם לא מופיע בעמוד של הדר מוכתר), היא פונה אל עורך הדין שהפגין בקפלן, ככל הנראה על סמך זיהוי של ערביותו, ומפנה אליו את השאלה. גאלב השיב לה בשלושה מישורים. המישור הראשון הוא האישי: "שירתתי כלוכד עריקים", אמר לה והיא מיד פסלה אותו ואמרה "אבל אני לא מדברת עליך". אז הוא פנה אליה במישור ההיסטורי, וציין שבתקופתו של רבין הייתה עלייה בכמות המתגייסים בציבור הערבי ואילו בממשלה הנוכחית חלה ירידה קיצונית. בפוסט עצמו הוא גם מרחיב עם נתונים ועובדות ואפס פופוליזם. את המישור האחרון בחר להגיש לה בהרחבה בפוסט כשהוא אמר שהוא בעד "שירות שוויוני כולל שירות לאומי וכל מסגרת אחרת המתאימה לציבור הערבי". כלומר, מישור השכל הישר. מזל שלא סיפרה לו כמה תארים יש לה.

הסוג השלישי של הסרטונים הוא הגרוע ביותר: סרטונים בהם היא מנסה לגרום לשמאל להיראות אלים. הדר מוכתר אכן מוכיחה שהיא תלמידתו של נתניהו, אבל לו הייתה תלמידה מצטיינת אז היא הייתה משקיעה שקל או שניים בשיעורי משחק. בסרטון אחד היא מזדעקת כשאדם מנופף את הדגל בפניה וטוענת שהכה אותה. בסרטון אחר היא טוענת שמפגין דחף אותה, אבל בסרטון גם שומעים מישהי מבקשת ממנה להיות בשקט כי מקריאים שמות חטופים.

האם היא הראתה כמה פעמים ביקשו ממנה לא להפריע בזמן הזה? מה קדם לזה? כמובן שאין הצדקה בעולם למי שיתקוף אותה פיזית, אבל כשמקריאים את שמות החטופים הדר מוכתר פשוט הייתה צריכה לסתום את הפאקינג פה שלה, להתנצל שזלזלה בזיכרון חטופים וללכת בבושת פנים. בסרטון אחר, תחת הכיתוב "השמאל הוא אלים, מתי תבינו?", רואים מפגינה הולכת לתומה בזמן שהדר מוכתר פשוט נכנסת בה ואז מאשימה אותה באלימות. אז כן, אם היו לה כישורי משחק אולי זה אפילו היה עובד לה.

למרבה הקרינג' היא גם חושבת שהיא מינימום צ'ארלי קירק, אבל לו לפחות היה קצת קלאס, עד כמה שיכול להיות כזה למיזוגן וטרנסופוב וגזען. הוא לא היה מסתובב בין אנשים ומציק להם בניסיון לחלץ מהם תגובות אלימות. הם היו באים אליו במתחם מגודר, הוא היה יושב בנחת ולא עומד וצועק, כי הוא אף פעם לא נדרש לצעוק כדי להישמע יותר "צודק". מוכתר חושבת שבגלל איזה קייטנת דיבייט בגרמניה היא נחשבת ל"טובה בדיבייט", כשבפועל היא לא מנסה לקדם שיח, היא מנסה לקדם את עצמה, ויכולת הדיבייט הפומבית שלה הייתה מביישת תלמידי כיתה ו'.

אז למה אני יושב וכותב על האישה המזעזעת הזאת? כי אני מאמין שהיא מסוכנת לא פחות מכל חברי הקואליציה. היא הולכת בדרכה של טלי גוטליב, ומאד יכול להיות שהיא תהיה "האישה החדשה" הבאה בליכוד. היא מסוכנת לא רק כי היא מכרה את כל הערכים שלה שנוגעים לדאגה לצעירים וליוקר המחיה ואחר כך עוד הצטרפה למפלגה שפגעה בצעירים יותר מכולם. היא מסוכנת כי היא מסיתה ומשקרת בלי למצמץ. במצב עניינים מתוקן לא היו נותנים במה בתקשורת למישהי כזאת, אבל במפלגה שבה חברות גלית דיסטל אטבריאן וטלי גוטליב חסרות הבושה, או האופורטוניסטית עידית סילמן, הכל יכול לקרות ותמיד יש לאן להידרדר.

הדר מוכתר מייצגת את כל מה שרע בליכוד בפרט ובפוליטיקה הישראלית בכלל. דמגוגית בשקל, חסרת טיעונים אמיתיים או עמדות משמעותיות, חסרת עקרונות וערכים, והיא אינה בוחלת בדבר כדי להשיג את הכוח הנכסף. את הטעות שעשתה התקשורת עם דוגמני התהבמות אחרים היא משחזרת עם מוכתר. כל מה שהציבור יכול לעשות זה פשוט לצאת ולהצביע ולוודא שגם אם היא או מישהי כמוה תיבחר, היא תהפוך לשוכנת ספסלים אחוריים באופוזיציה ובסופו של דבר למשהו שכולנו שכח, כאילו הייתה אורן חזן. עד הבחירות – פשוט עדיף להתעלם מהנוכחות שלה בהפגנות, אלא אם כן בא לכם לשמוע שיש לה שני תארים (יש לה שני תארים במדעי המחשב, ידעתם?).

• טור דעה
• פוליטיקה
• הליכוד
• מחדל נתניהו

תגידו מה שתגידו על שנת תשפ"ה, לפחות יכולנו להישען אחורה בנחת ולהפסיק לומר ש"הכל מטומטם", כמו שאנחנו לא אומרים כל בוקר "השמש זורחת" וכבר לא אומרים כל לילה "נראה רק עוד פרק אחד ונלך לישון". הטמטום הפך טריוויאלי והמבוכה שהוא מעורר הייתה לזמזום מטריד וקבוע ברקע. ויחד עם זאת, כמו בכל תחום של התרבות העברית, מגיעה מילה טובה למצטיינים: הם החלוצים שצועדים באומץ אל התהום לפני המחנה וקובעים שיאי טמטום על-אנושיים, ממציאים פורמטים חדשים של טמטום, רותמים את מיטב הטכנולוגיה לטמטומם ומדהימים את העולם כולו בפריצות הדרך שלהם בתחום. אנחנו מצדיעים להם.

>> זאת הייתה שנה מעולה לקולנוע הישראלי? רק אם אתם מיקי זוהר
>> מראה שחורה: הרגעים הכי טובים של השנה בטלוויזיה. היו כל כך מעט

1. ביבי ואברהם נתניהו

תאמינו או לא, אפילו ראש הממשלה המהולל שלנו יכול לעשות פאדיחות לפעמים. כך למשל היה המקרה בחידון התנ"ך העולמי, כשנתניהו רצה לפרגן לבנו אבנר, אבל בטעות קרא לו אברהם. בסדר, זה קורה. לביבי יש שני ילדים (או שלושה? מה זה משנה) וקשה לזכור את כולם בגילו, וכל האווירה התנכ"ית בטח הזכירה לו את אברהם אבינו. לפחות הוא לא קרא ליאיר בטעות "ילד זית". אחר כך התברר שאבנר באמת שינה את שמו לאברהם סגל כשרכש דירה בלונדון ממקורות כספיים עלומים, וכולנו צחקנו נורא.

2. משרד החינוך עושה AI

רק לפני שבועיים ציינו את פתיחת שנת הלימודים תשפ"ו, ועמוד הפייסבוק הרשמי של משרד החינוך החליט לציין את המאורע עם סיפורם המרגש של שישיית תאומים שעולים יחדיו לכיתה א'. איזה מרגש! איזה מטומטם! אוקיי, אז למה משרד החינוך העלה פייק AI דבילי? האם זו דרך ללמד אותנו על סכנות ה-AI ולעודד חשיבה ביקורתית? האם האינטלגנציה המלאכותית מטמטמת אותנו על אמת? או האם זו פשוט עבודת סושיאל עצלה וניהול כושל? אנחנו נהמר את כל כספנו על האופציה האחרונה.

3. נגה ארבל נגד גרוק

ואם כבר AI: מהפכת הבינה המלאכותית אחראית להרבה רגעים מטופשים, מטומטמים ואידיוטיים להפליא השנה, וכנראה תהיה אחראית לעוד רבבות רגעים כאלה בעתיד הקרוב, אך קשה להתעלות על הדיון הסוער בין "חוקרת פורום קהלת" לשעבר נגה ארבל וגרוק, תפלץ ה-AI שנוצר על ידי אילון מאסק. זה היה יום שמח בטוויטר/X, בו הגולשים צחקו ונהנו מאישה אמיתית שמתעצבנת, מתנצחת ונוזפת בתוכנת מחשב עם שם של דמות מהמומינים. ניסינו את זה בבית וצעקנו על התמי 4 כשהוא לא עובד. כיף.

4. אורן חזן נגד גרוק

ובכל זאת, אם מדובר בתחרות קרינג': מעט האנשים שיכולים על אורן חזן. חבר הכנסת לשעבר/מתמודד "בואו לאכול איתי" לשעבר, שנכנס גם הוא לריב מפואר לא פחות עם גרוק, והוא אף איים לתבוע את הבינה המלאכותית של אילון מאסק. אנחנו כל כך מחכים למשפט הזה, ולעדות המרגשת של ה-AI על החיים שלו כמודל אלגוריתמי פשוט. תראה רחמים, אדון שופט!

5. חווית היאיר לפיד

השנה דור כאהן סיים את הפודקאסט המצליח שלו "חווית הדור כאהן", ודן מאזינים רבים לשטוף כלים בשקט. לפני שסיים לדבר אלינו ופרש לחיי נזירות, הוא הצליח להיכנס לכותרות פעם אחרונה בעזרתו של יאיר לפיד, שהגיע לפודקאסט לפרק בהנחיית כאהן וטס השילוני. "אני מסתכל על אורית סטרוק כל יום, מגיעה לי העלאה" פלט לפיד בפרק, והואשם מיד במיזוגניה, בודי שיימינג ועוד. האם גם בישראל, כמו באמריקה, פודקאסטים קומיים הולכים להשפיע על הפוליטיקה בצורה משמעותית? האם דור כאהן הוא ג'ו רוגן הישראלי? מה שבטוח, בסיפור הזה אורית סטרוק לא עשתה שום דבר רע. רגע, מה?!

6. ממשלת ישראל נגד פירס מורגן

לא חייבים להיות מראיין ערמומי כמו דור כאהן כדי להביך פוליטקאי ישראלי. אפשר להיות גם טמבל כמו פירס מורגן, הבריטי המגמגם שנשמע כמו דמות מ"צ'ארלי והשוקולדה", ופשוט לתת לחברי הליכוד קצת יחס. מאי גולן, עמיחי שיקלי ודני דנון, הגיעו להתווכח עם מורגן אבל עשו את הטעות של להגיע עם אנגלית שלוש יחידות לקרב מול בריטי. בממלכה שלו מורגן אולי נחשב לבדיחה, אבל מול השלישייה הזאת הוא נשמע כמו שילוב בין ווינסטון צ'רצ'יל, וויליאם שייקספיר וג'יימס בונד. וחברי הממשלה שלנו? כולם שייקן וגם סטירד.

7. טלי גוטליב

זהו. טלי גוטליב. נראה לנו מסביר את עצמו. ואם זה לא מסביר את עצמו, אז נשים על עצמנו שני טון איפור ונצעק את השורה הזאת שוב ושוב.

8. ישראל כץ הוא שר הביטחון

במדינה מיליטריסטית כמו ישראל, הייתם מצפים שיהיה יותר כבוד לתפקיד שר הביטחון. אבל מתברר שכל אחד יכול לעשות אותו. פשוט שים יוניקלו, קסדה ולך לדבר מול המצלמות! כך קיבלנו את שר הביטחון ישראל כץ, שהחליף את פחית הלוף האנושית יואב גלנט, והספיק מאז להביך אותנו בכל הזדמנות. רק השבוע נחשפנו לתמונות שלו עונה לשיחת וידאו מהאקרים טורקיים ונראה כמו אבא שלכם מנסה לשתמש בוואטסאפ. כל הכבוד ישראל!

9. ברקו במעגל הזנות

גם אייל ברקוביץ, הסיימון לגרפונקל של אופירה אסייג, מצא את עצמו בשערוריית סולו השנה. בתכנית החדשה שלו "מוריה וברקו", הכדורגלן לשעבר ריאיין יחד עם מוריה אסרף את קטי גבעוני, שורדת זנות. התוצאה הייתה פחות "אישה יפה" ויותר "הישראלי המכוער", כאשר ברקו ניסה להצדיק את המקצוע העתיק בעולם כפיתרון לבעיית המונוגמיה. "יש כאלה שמעדיפים ללכת לזונה ולא לעשות רומן לבגוד באישה שלהם", אמר ברקו, במשפט חסר היגיון בכל כך הרבה מובנים. לאחר הסערה, ברקו התנצל, אך גם הוסיף בראיון עם רוני קובן ש"בכל העולם יש זנות, אז למה לא פה". אין מה לומר, הוא קוסם!

10. המופע של נאור ציון

נאור ציון הוא אולי לא הקומיקאי הדגול ביותר בארצנו, אבל השנה הוא יצר את יצירת המופת הקומית שלו עם מסע הנקמה המטריד שלו באופירה אסייג. מסיבות שעדיין לא ברורות לחלוטין, ציון סימן את אסייג כמטרה, וכעת הסטנדאפיסט, תסריטאי, במאי, שף טיק-טוק והוגה הפורמטים הוא גם עיתונאי חוקר שמאיים להוציא דוקומנטרי עיתונאי באורך מלא על אופירה אסייג שיחשוף הכול! יחשוף מה? הכול! מה זה משנה! זה המופע של נאור ציון, וכולנו פשוט חיים בו.

11. בוגדים מבפנים

אי אפשר לסמוך על שום דבר במדינה הזאת יותר, אפילו לא על ההצלחה של תכנית ריאליטי מטופשת. כאשר קשת קנו את הפורמט המצליח של "הבוגדים", הם בטח חשבו שמצאו עוד מכרה זהב של רייטינג וחסויות, אבל מתברר שעם ישראל של 2025 לא בדיוק צמא לתחרות מסובכת של פוליטיקה פנימית באחוזה מפוארת, אפילו אם אסי ורותם מנחים אותה. למעשה, בעיקר אם אסי ורותם מנחים אותה! לא נורא, קשת. תמיד יש את הפורמט הבא. ושאסי ורותם ינחו אותו, כן?

12. הקיץ של גילה

ואם כבר ריאליטי מטומטם בקשת: איפה אתם הייתם כאשר השחקנית הכי מוערכת בישראל הזיעה בתחפושת בובה מביכה לצלילי "Will You Love Me Tomorrow"? כן, השנה גילה אלמגור הגיעה לפורמט המטופש ביותר בטלוויזיה הישראלית, "הזמר במסיכה". גילה הייתה המודחת השלישית, אז לא זכינו לעונה שלמה של הביצועים שלה, אבל עדיין, איזה עידן מוזר של טלוויזיה שאנחנו חיים בו. אתם לא תראו את מריל סטריפ בתחפושת של קאפקייק שרה "Sugar Sugar". אנחנו מקווים.

13. קייטלין ג'נר במקלט

קייטלין ג'נר, הספורטאית האולימפית לשעבר ופעילה חברתית בהווה, הייתה אמור להיות אורחת הכבוד במצעד הגאווה בתל-אביב השנה. אממה? בדיוק היה בא לנו לתקוף באיראן, אז המצעד בוטל, ובמקום משאיות, ריקודים וחוטיני, ג'נר נהתה משהייה ממושכת במקלטים. לפחות יצאו מזה כמה תמונות אייקוניות שלה מחזיקה כוס יין וכולנו שמחנו. אה, ולחובבי התרבות הגבוהה יותר – גם מישל וולבק בילה קצת זמן במקלטים שלנו השנה. אנחנו כאלה מסבירי פנים ומכניסי אורחים.

14. החשודים המידיים

ואם כבר סלבס בינלאומיים בישראל: רק השבוע נודע לנו שהשחקן בעל שני האוסקרים ומספר רב יותר של האשמות על הטרדה ותקיפה מינית, יגיע לחופינו למופע מיוחד בו ישלב סיפורים מצחיקים, ביצועים מוזיקליים ואם יש לנו מזל: איומים מרומזים על עדים במשפט שלו. כבר כמה שנים שישראל ידועה כבית חם לסלבס מבוטלים, ועם הבידוד העולמי שלנו שרק מתגבר, אנחנו נואשים לכל חלקיק של אבק כוכבים. חכו לשנה הבאה שביל קוסבי ינחת פה וימכור לכולנו פודינג כשר למהדרין.

15. בוקי סריקי, קורא לך

ונסיים עם הסיפור המטומטם-פיל-גוד של השנה. אתם כנראה כבר שכחתם שזוג ישראלי מרעננה הואשם בריגול בשביל איראן, אבל בטח לא שכחתם את עורך הדין ניר דוד, שפרץ לחיינו בסערה עם נאום בשפה מליצית ומבלבלת. "מדובר בבוקי סריקי, קש וגגבה, מגדלים פורחים באוויר, חרס הנשבר", אמר המשורר בעניבה, וזכה מיד לתהילה ויראלית ואף לכבוד להיות מגולם על ידי ערן זרחוביץ' בתכנית הרדיו שלו עם שרון טייכר. הטרגדיה היחידה היא העובדה ש"ארץ נהדרת" הייתה בפגרה בזמן הזה, ולא יכלה להעניק לדוד את החיקוי יניב ביטון שכה הגיע לו.

• סיכום שנה
• אקטואליה
• סאטירה
• פוליטיקה
• מלחמת שבעה באוקטובר

>>תומר אביטלהוא עיתונאי עצמאי ופעיל פוליטי, ועכשיו גם סופר עם מותחן פוליטי חדש שיצא ממש לאחרונה בהוצאת עם עובד, "ממלא המקום", שנכתב לאחר שנים שבילה במסדרונות הכנסת והתקשורת בהן ראה מקרוב כיצד אינטרסים סמויים מעצב את גורלנו. בספר בודק אביטל בין היתר את השאלות הבאות: מה קורה כששלטון, דת ובינה מלאכותית מתנגשים? מה יקרה אם חברי הכנסת שלנו ינסו סמים פסיכדליים? ומה יקרה אם פוליטיקאי ישראלי חולה אנושות ימצא את עצמו במרכזה של אפוקליפסה עולמית? כל התשובות בספר שאנחנו מפצירים בכםלקרוא ולהשיג כאן, הפרק ראשון כאן לפניכם.

>> רודנים ונהנים: הספר שמפצח את מערכת ההפעלה של הדיקטטורים
>> הספר שהתאהבתי בו גילה לי כל מה שהצבא לא לימד אותי על מלחמה

1.

בבוקר שבו העולם החל להתפורר, כאב מחריד פילח את ראשו של אדם, כאילו גולגולתו מנוסרת לשניים. המחשבה להישאר מכורבל במיטה הייתה מפתה, אך הוא התנער ממנה בכוח. לפניו יום גורלי, יום שעתיד לשנות את מהלך חייו.

אחרי שהתארגן, הוא נחפז אל הרכב והשתחל בכבדות למושב האחורי. "שבוע טוב, בוס," קרא הנהג שלו והציג בידו שקית קטנה, "גזר גמדי?"

"היי דן, מצטער שחיכית, ולא תודה. הראש שלי מתפוצץ," אמר ובלע כדור נוסף.

"אוי ואבוי, בוס," הנהג הניח את השקית והציץ לאחור, "הכל בסדר?"

"האמת שאף פעם לא היה לי משהו כזה."

"יש לך שיתוק באחד האיברים או ראייה מעורפלת?" אדם עשה סריקה מהירה. "לא, מה פתאום, למה?" "רק מוודא. לאבא שלי היה שבץ. אז יופי, כנראה שביזות יום אל"ף," צחקק הנהג ויצא לדרך, אבל אדם היה מוטרד. אמנם הגזים בשתייה אמש בהרמת הכוסית, אבל לא משהו שאמור לעלות בהנגאובר כה חריף.

בעלייה לירושלים הם נתקעו בפקק. אדם ניסה להירדם ולא הצליח. הוא בדק את הנייד. המכשיר התלונן על 99+ התראות, כלומר שאין לו כוח להמשיך לספור, והוא התחיל במלאכת הקריאה המייגעת. לפתע השם "דוד בהט – גנז המדינה" כיסה את הצג. אדם ביקש לדחות את השיחה, אבל בטעות לחץ על מענה. "תודה שענית אדוני," קרא הגנז, "מה שלומך?" אדם נאנח ושקע אל תוך מושב העור.

"אני מרגיש כאילו מנסים לקדוח פיל לתוך הראש שלי."

"או-קיי," ענה הגנז מבולבל, "רק בריאות, ובהצלחה עם הרפורמה בחניונים. הצעה יפהפי—"

"מה העניין, דוד?" קטע אותו. "כן, סליחה, כבוד השר, זו אשתי. היא בקושי יכולה לזוז."

"מצטער לשמוע," אמר אדם שהבין לאן הולכת השיחה. אמנם הוא שר הבריאות, אבל יותר מדי פעמים הרגיש כשר להקדמת תורים.

"אני מרגיש לא בנוח לבקש, אבל קבעו לה ניתוח להחלפת מפרק ברך רק בעוד חצי שנה. אני זקוק לעזרה. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שישנו לילה רצוף."

"יש לי רופא מצוין שיכול לתת לה משהו חזק. היא תישן כמו תינוקת."

"זה לא רק השינה, כבוד השר, היא כבר בקושי מסוגלת לזוז."

"בדקת בהדסה? הקמנו שם מחלקה מיוחדת לברכיים."

"בדקנו הכול. אין, אין תורים. זה חלום בלהות."

"הייתי שמח לעזור, אבל זה יהיה על חשבון מישהו אחר. בגלל זה אני מתמקד בתיקון רוחבי." אדם שלף קיסם דנטלי מהכיס האחורי של מכנסיו והחל לנקות בין שיניו. "כבוד השר, אנחנו לא יכולים להמשיך ככה. אתה המוצא האחרון שלנו," התחנן הגנז, ואז הוסיף בקול מהוסה, "הייתי שם בשבילך כשהיית זקוק לי…"

זה נכון. בעבר ביקש ממנו בדיסקרטיות לחלץ חשבוניות שנשלחו לגניזה כדי להעבירן לכתב שביצע תחקיר על שר האוצר. "טוב, אני אבדוק מה אפשר לעשות."

"יופי, יופי, תודה מכל הלב. מיליון תודות!" אדם ניתק ורשם את שמו בקובץ שנקרא "זרים גמורים להם עזרתי", ואז חזר לשפשף את רקותיו. "בוס," הציץ הנהג בראי, "אולי קצת 'קפה זבל' יעזור לכאב ראש?" אדם הניד בראשו. אחרי מערכה לא פשוטה מול חשב משרד הבריאות הוא קיבל אישור להתקין מכונת קפה ברכב השרד, אבל קיבל כזו שכבר העדיף שלא תירכש. הנייד צפצף שוב.

ליפז, ראשת הלשכה שלו, הודיעה שבחדשות תשודר ידיעה על החניונים והוסיפה שלושה סמיילים מוזרים שלא הבין את פשרם. כבר שנים שהוא מנסה לגמול אותה מאמוג'ים ומסביר לה שמילים אמורות להספיק. אבל אדם היה מרוצה, אזכור ברדיו יספק רוח גבית חשובה לישיבת הממשלה שבה ידונו בעוד זמן קצר בחוק שלו להגבלת תעריפי החניונים בבתי החולים. בזכות ההצעה כבר גרף הון תקשורתי לא מבוטל. "לא ייתכן כי ביקור קרוב משפחה מאושפז יוביל למינוס בבנק," הסביר בראיונות וזכה למבול של לייקים. אלא ששר האוצר, יריבו הפוליטי, תקע את החוק. "דן, מתי מתחילה הישיבה?"

"נאחר בעשר דקות, בוס."

הכול בגלל כאב הראש הארור הזה. לא נורא. כולם יודעים שעבר לפני שנה לגור בחור, וקיווה שלא יעשו עניין. "מאשר צ'קלקה," אמר ליתר ביטחון, ודן ירד לשוליים, הפעיל את הסירנה והאיץ. הרעיון להעתיק את מגוריו לדרום הגיע מיועציו כהכנה לקרבות הירושה על ראשות הממשלה, והם ביקשו למתגו כגרסה המודרנית של בן גוריון. עין גדי מרוחק שעה וחצי מירושלים, אבל בתודעה הציבורית התקבע במרחק שנות אור מהציוויליזציה. ואכן, המהלך הוביל לשלל כתבות מפרגנות וטורים שבהם צוין לשבח, אף שלמעשה הוא המשיך לבלות את מרבית זמנו בביתו שבתל אביב, כמו באותו הבוקר — אך את זה איש לא צריך לדעת. המעבר הוא סמלי, ואין סיבה שיסבול ממנו באורח ממשי.

דן, מתורגל, הגביר את עוצמת הקול ברדיו כשהתחילו החדשות. הקריין חזר על האולטימטום שהציבה שרת החוץ להישארותה בממשלה. "שואלים אותי למה לחדש עכשיו את שיחות השלום," נשמע קולה המוכר של מור שקד, "ואני שואלת למה הפסקנו מלכתחילה?" אדם האזין בדריכות, ממתין לאזכור שמו. תעריפי החשמל והמים האמירו. אחישנה – המחתרת החרדית שצצה לפני כמה חודשים — קיבלה אחריות על הרכבת שירדה מהפסים. תחזית.

לעזאזל. הוא ידע שמנהלת התחנה היא חברה של שר האוצר ובוודאי היא שסיכלה את הידיעה. אלא שבזנב המהדורה הוסיף הקריין: "ולידיעה שהגיעה זה עתה," והוא נדרך. "מבקר המדינה," הודיע הקריין בקול חמור סבר, "החליט לבדוק את הליך רכישת הדיאליזות הערפדיות במשרד הבריאות." אדם סינן קללה. זו הסיבה לכך שלא הכניסו את מהפכת החניונים — אי אפשר לפרגן לפוליטיקאי ולנסות לחסלו באותה המהדורה. הוא נאנח.

חודש לפני כן הודיע במסיבת עיתונאים חגיגית על רכישת הציוד החדשני, אלא שמכשירי הדיאליזה התקלקלו והשיבו חלק מהדם הלא מסונן לגוף המטופלים. בבתי החולים ניתקו את המכשירים שהתקשורת כינתה "הדיאליזות הערפדיות," אף שאותה בעיה הופיעה גם בכמה מהמכונות הישנות. וכאילו שזה לא הספיק, בתוכנית תחקירים "נחשף" כי יבואן המכונות שירת עם אדם במילואים, ושמשרד הבריאות רכש ממנו את מכשירי הדיאליזה ללא מכרז, תוך קיצור הליכים, וכך שר הבריאות, נטען, העביר למקורבו כספי ציבור.

אדם בהה מבעד לחלון המוצל ברכבים שעל פניהם חלפו מימין ביעף. איך מעיזים לסמנו כמושחת ללא הוכחה? חשב בכעס. אדם ניסח בחופזה אי מייל למנכ"ל משרד הבריאות ובו תבע שהמכשירים יתוקנו לאלתר, כשהוא מנסה להתעלם מכאב הראש. פתאום תקף אותו שיעול עמוק והוא כיסה את פיו בכף ידו. כשהשיעול פסק הוא גילה לתדהמתו טיפת דם שניתזה עליה. מוזר, חשב, אבל זה ייאלץ לחכות. אחרי ישיבת הממשלה בכוונתו לקדם צעד דרמטי שכבר דחה אותו מספיק. היום זה יקרה. "בוס, הגענו למשרד ראש הממשלה," קרא הנהג, "שתהיה ישיבה פגז!"

2.

אדם מיהר אל חדר האוכל שהוסב לאולם ישיבות הממשלה בשל גודלה חסר התקדים של הקואליציה הנוכחית. בכניסה הפקיד את הנייד בארון דמוי כוורת עמוס לעייפה ופסע פנימה, חולף על פני שרים, סגני שרים ויועצים, מתנצל חרישית. לבסוף תפס את מקומו לצד שרת החוץ מור שקד, שלתדהמתו גילחה את שער ראשה.

מור, שכיהנה בד בבד גם כסגנית ראש הממשלה, ישבה לצד ראש הממשלה יוסי חרש, שכבר נאם בלהט על יעדי הממשלה לקראת השנה החדשה. אדם ניסה להתרכז בדבריו, אך כאב הראש המעיק והמראה המוזר של שקד הקירחת הסיחו את דעתו. "מה נסגר," לחש לה אדם, "חתיכת חופשה עשית, אה?"

"זו לא הייתה בדיוק חופשה —" החלה לענות, אך ראש הממשלה קטע אותה. "שקד, זה מפריע," נזף בה, "או שתרצי לשתף את כולנו בפרטי החופשה שלך?"

"האמת היא שרציתי לספר לכולכם שהבנתי במהלכה משהו חשוב," אמרה ברוגע. "שהספר שלך קצת הגזים?" גיחך שר האוצר שישב מצידו האחר של ראש הממשלה, וכמה שרים צחקקו איתו. אדם דווקא חשב שבראש המגולח היא מזכירה את הפוליטיקאית מלאת הלהט שהייתה בצעירותה.

"הבנתי שבניגוד לשוביניזם," ציינה, "לתהליך השלום יש עדיין סיכוי. חלון ההזדמנויות אולי נסגר, אבל התריס עדיין פתוח," קולה צבר התלהבות, "התנעת מהלך מדיני חייבת להיכנס לספר תוכניות העבודה של הממשלה לשנה הבאה!"

"נו, באמת. זה לא ספר מדע בדיוני," השיב ראש הממשלה, אבל שקד לא ויתרה והחלה באיומים. אדם, מנגד, הפסיק להקשיב ושלף בהיחבא מכשיר נוסף שהחזיק בכיס הפנימי של הז'קט. הוא גלש בסתר לאתרי החדשות והבין שראשת הלשכה שלו ליפז עשתה עבודה טובה — התקשורת התעלמה מהידיעה ששודרה בבוקר בנוגע לדיאליזות הערפדיות, והשיח ברשתות עסק בעיקר בתאונות המתרבות שהובילו לנסיקה חדה בגפיים שבורים. רק כתבת בריאות אחת טענה כי אדם "מתעסק בזוטות במקום לעשות ניתוח לב פתוח למערכת בריאות חולה." מתוך הרגל חסם אדם גולשים חצופים שעשו לייק לכתבה, עד שפתאום נשמע קולו העמוק של השר לשירותי דת. אדם, שישב סמוך אליו, נאלץ להרים את הראש.

"אני דווקא מצדד בבקשת סגנית ראש הממשלה," הכריז גבריאל דון יחיא, "הציווי 'בקש שלום ורדפהו' צריך להופיע בצורה כלשהי בתוכניות העבודה, בצמוד ליעד של הגברת האחדות בעם," אמר השר החרדי, ועבר לגינוי הפיגוע שבו חברי המחתרת החרדית "אחישנה" ארבו לנסיעת מבחן שערכה רכבת ישראל בשבת והניחו לבנים על הפסים ורק במזל לא היו נפגעים. "אחישנה" זכתה לתשומת לב הולכת וגוברת בזכות פיגועי הראווה שחברי המחתרת ערכו בשבתות בדרישה לחזרה המונית בתשובה, ודון יחיא הציע לכנס מסיבת עיתונאים, "ולהכריז יחד שבתורת ישראל ובמדינת ישראל יש מקום רק לאהבת חינם."

"נסתפק בדרשות שלך," אמר ראש הממשלה, וזכות הדיבור עברה לשר למינויים בכירים, שזכה ברשתות לתיוג #שר_הג'ובים.

גשם כבד החל לרדת וטיפותיו דפקו על חלונות חדר האוכל. אדם חזר לנייד שלו ולאתרי החדשות. בהארץ כבר ציטטו את הצעתה של שקד להכניס שיחות שלום לספר תוכניות העבודה ואפילו את חילופי הדברים בנוגע לתספורת שלה. אדם הציץ לצדדים, כולם שם בחדר היו בחזקת חשודים. הדלפות הופכות עיתונאי לבעל ברית יעיל — כזה שיכול לעצב חדשות באופן שישרת אותך. אחת היועצות צצה מאחורי אדם, סימנה לו לפתוח את כף ידו ותחבה בה פתק קטן בצבע כחול. "איחרת. נדון בערר בשבוע הבא." הוא ידע לזהות את כתב ידו העגול של ראש הממשלה. שר הג'ובים סיים את דבריו ואדם ביקש את זכות הדיבור. מבטי הנוכחים ננעצו כולם בו.

"אני מתנצל על האיחור, וגם על זה שעברתי לגור בסוף העולם," אמר בקול נטול חרטה, "התחבורה בפריפריה זה המחדל השני שהכי מפריע לי היום."

"מה הראשון?" בלע מישהו את הפיתיון. "החניונים בבתי החולים," אמר, "שוחטים שם אזרחים בשעת מצוקתם הגדולה ביותר."

"הדיון בערר נדחה," הודיע מזכיר הממשלה. אבל אדם לא התכוון לוותר. עד ההצבעה על הערר בממשלה החוק ימשיך להיות כלוא באזור הדמדומים — לא נופל, אבל גם אי אפשר לקדמו בכנסת. ניצחון בישיבה יהיה אפריטיף חביב למהלך הדרמטי שתכנן לקדם רגע אחריה. "הציבור לא צריך להיענש בגללי," הרים את קולו כדי להתגבר על שאון הגשם שניתך על החלונות, "ההצבעה על הערר המיותר של שר האוצר תיקח בדיוק דקה."

ראש הממשלה נאנח ופנה למזכיר. "קובי, איך אנחנו מבחינת זמנים?" מזכיר הממשלה הנהן בחוסר חשק. "טוב. דודו," פנה עתה לשר האוצר, "אתה מושך את הערר או שנעלה להצבעה?"

"לא מושך," השיב שר האוצר בנחרצות, "תגבילו את המחיר, יופי, ומה אז? החניון יהיה בעומס תמידי. בלי תמריץ כלכלי לצאת אנשים ייתקעו שם שעות. על זה חשבת, כבוד שר הבריאות?"

"זה בדיוק הפוך," אמר אדם, "אם חניון בית חולים הוא מדפסת כסף — ייפתחו עוד חניונים."

"לא כשאנחנו כופים תעריף מפוקח," שר האוצר פנה לשאר השרים, "זה שוק חופשי ושאנשים יגיעו באוטובוס. לא אתן לשר הבריאות להפוך אותנו לצפון קוריאה."

"קוריאה? כשהצרכנים שבויים," ענה אדם לאיטו, "צריך לפקח על המחיר או להגביר תחרות — שני דברים שלכבודו אין אומץ לעשות." בעבר בדק אדם אם הציבור מעדיף מדיניות בעלת גוון סוציאליסטי או קפיטליסטי, והתשובות שהתקבלו היו מעורפלות. מסקרי עומק התברר שהציבור לא באמת מבין את ההבדל בין התפיסות. לכן נהג להדגיש שהוא אינו כבול לאף אידאולוגיה למעט "מה שעובד". הסוקרים אמרו שבציבור אוהבים את הגישה שלו, אבל שר האוצר אהב אותה פחות.

"אל תנסה לחנך אותי," שאג לעבר אדם, "חתיכת פופוליסט!"

"אם להוזיל מחירים זה פופוליזם, אז אני גאה להיות פופוליסט," ניסה אדם לשמור על קור רוח אף שכאב הראש שיגע אותו, "וכנראה שעם אימפריית הנדל"ן של אשתך, תעריפי חניה זה לא מה שמעניין אותך." לחיי שר האוצר האדימו, ואדם לא הרפה. "חברים, שר האוצר תוקע את החוק הזה משתי סיבות. אחת — כי הוא מנותק, והשנייה — בגללי," והוא חזר להביט בדודו, "מעצבן אותך שהקמתי בית חולים בלי טיפת עזרה מהמשרד שלך."

השרים האחרים עקבו בעניין אחר המריבה שממנה הם רק יכלו להרוויח. מי שכן נטה לפשר בקרבות האלו היה ראש הממשלה — היחיד שאין לו שום תפקיד להשתדרג אליו — אבל יוסי היה שקוע בשיחה עם המזכיר שישב לידו. "ועכשיו אתה מפחד לתת לי עוד הישג," הוסיף אדם, "ואזרחי ישראל יצטרכו לשלם את המחיר."

"חברים, בבקשה, הציבור מסתכל עלינו," אמר לבסוף השר לשירותי דת שקיבל על עצמו את תפקיד המגשר, "לשניכם יש נימוקים הגיוניים, השאלה היא מה יהיה שביל הזהב."

"אין צורך בזה, גבריאל. הסיבה היחידה שהוא מקדם את השטות הזאת היא כדי להסתיר את המחדלים שלו," תקף שר האוצר ופנה שוב לאדם, "מה קרה? אתה מפחד שהדיאליזות הערפדיות שלך יגמרו לך את הקריירה?"

"מספיק," אמר אדם ופנה לשאר השרים, "כולכם יודעים טוב מאוד שאין סיבה לסחוט כסף מהציבור דווקא בביקור חולים."

"או-קיי, שמענו מספיק," חזר אליהם ראש הממשלה, "אני מעלה להצבעה את ערר החניונים."

"מי בעד?" שאל מזכיר הממשלה. שר האוצר הצביע וחמישה נוספים הצטרפו אליו. "נמנע?" דון יחיא ושני שרים חרדים הרימו ידיים. "נגד?" אדם הרים יד ולבש את ארשת "הכול בשליטה" שנהפכה לסימן ההיכר שלו. הצטרפו אליו מור שקד ושלושים וארבעה שרים נוספים. הערר נפל וחיוך גדול עלה על פניו. אמנם שוחח מראש עם מרבית השרים וידע שמובטח לו ניצחון, אבל פער כה אדיר היה מעודד, והוא בהחלט זקוק לכל עידוד אפשרי לקראת ההמשך.

בתום הישיבה נכנס אדם לחדר צנוע בקומה השביעית במשרד ראש הממשלה, שמחלונותיו אפשר לראות את מוזיאון ישראל והספרייה הלאומית. זה היה משרד שניתן לו מתוקף תפקידו כממלא מקום ראש הממשלה, השני בתור אחרי מור שקד, אך אדם מיעט להשתמש בו ומעטים ידעו שהוא בכלל שייך לו. לכן הזמין דווקא לשם את גבריאל, השר לשירותי דת. הנייד שלו צפצף ללא הרף. המדליפים מישיבת הממשלה כנראה עבדו שעות נוספות, אך הוא התעלם ממבול ההתראות, כיבה את המכשיר וניסה לכבות גם את כאב הראש כדי לנתח בפעם האלף את המהלך שהוא עומד לעשות. במחסנית שלו, ידע, יש כדור אחד בלבד.

נשמעה דפיקה בדלת. אדם לחץ על כפתור והדלת נפתחה. גבריאל, השר החרדי, נכנס והתיישב מולו. אדם בירך אותו לשלום, הציג את הנייד שלו והראה שהוא כבוי. "גבריאל, כל מה שייאמר פה לא עוזב את החדר. הכול, כמו תמיד, בינינו," שיקר. "מילה שלי," שיקר בחזרה השר לשירותי דת וכיבה את הנייד שלו, "קדימה, אני סקרן."

"מה דעתך על התפקוד של יוסי?" שאל אדם שבחר לקפוץ היישר למים העמוקים. גבריאל הנהן וחייך לעצמו. "אז הפרשנים צודקים."

"שנינו תקועים מאחורי טרנטה. לא רק אנחנו, כל המדינה, ואני יודע שגם לך נמאס. כל ישיבה ראש הממשלה צוחק עליך, צוחק על כולם, הוא בטוח שהכיסא רשום על שמו בטאבו."

"יוסי צריך להניח את המפתחות," הסכים גבריאל ומולל את זקנו, "אבל זה עיתוי גרוע." אדם ידע למה הוא מתכוון — סיעות הקואליציה דיממו מנדטים, והעומדים בראשן היו מבועתים מבחירות מוקדמות.

"לכן נעשה את זה בלי ללכת לקלפי," אמר אדם, "אתם תודיעו על פרישה מהקואליציה לנוכח התגובה החיוורת שלו לפיגועי הדת וכישלונו המתמשך באיחוד העם. המערכת תיכנס לסחרור. בשבוע הבא נכנס מסיבת עיתונאים משותפת ונכריז שזו לא העת לפזר את הכנסת."

"מעניין," מלמל גבריאל, "מה גורם לך לחשוב שתצליח לגייס רוב בכנסת בלי ללכת לבחירות?"

"כל מי שהצביע איתנו בישיבה בכיס שלנו, וזה כמעט כולם," ענה אדם, "החבר'ה בקואליציה יעדיפו למשוך את השנתיים שנותרו במקום להסתכן בבחירות מיותרות. יוסי לא יראה את זה בא."

"אין חרדי אחד שלא ישמח לראות אותו הולך," הודה גבריאל, "אבל זה, איך לומר, ובכן," הוא פכר את אצבעותיו, "זה סוג של… בגידה."

כאן עושים הצגה, מאחורי הקלעים קורה כל האקשן. מליאת הכנסת (צילום: לפ"ם)

"יוסי בוגד בציבור!" התרעם אדם, "לא מתייעץ ולא מקשיב. לא מסתכל קדימה, עסוק רק בהישרדות. אתה יודע שאיתי תמיד אפשר לדבר, ואני מבטיח לך את הדבר הבא," והוא שלף את הג'וקר, "אתה תהיה מספר שתיים שלי, ראש הממשלה החלופי." מעולם לא מונה חרדי כממלא מקום ישיר של ראש ממשלה, אבל גבריאל נתפס בציבור כחרדי לא טיפוסי, כמבוגר אחראי, זה שתמיד מנסה לפייס ולמצוא את עמק השווה, לכן אדם בחר בו.

"זו החלטה לא פשוטה, אבל אתייעץ בדיסקרטיות עם הזקן שלנו," אמר גבריאל בהתרגשות, "זה עשוי להיות תיקון גדול."

"ההצעה חד פעמית," הבהיר אדם, "אשמח לתשובה עד מחר." הם נפרדו בחיבוק מגושם שלאחריו אדם שם לב כי כאב הראש שלו נעלם. ולא רק זה, הוא חש מעין דגדוג מענג בכל גופו כשדמיין את עצמו ישן בבלפור.

שוב ושוב חלם בהקיץ על הרגע הזה, שוב ושוב ערך חישובים בנוגע לדרך הנכונה להזיז את יוסי חרש מתפקידו, עד שבחר באפשרות של דיל עם החרדים מאחורי גבו. זהו. זה קרה, והאינסטינקטים שלו אותתו בחוזקה שזו הדרך הנכונה. במקום להקדים תור פה ושם הוא יחולל מהפכה אמיתית לטובת הציבור. "האמיצים אולי לא יחיו לנצח," שמע פעם באיזה מקום, "אבל הזהירים לא חיים בכלל."

הוא הדליק מחויך את הנייד והמכשיר רטט כמו משוגע, מתריע על כמות הודעות מסחררת. אדם התפלא. כל זה על רפורמה בחניונים שבכלל נועדה להסיט את תשומת ליבו של יוסי מהמהלך שלו? לפני שהספיק לקרוא את ההודעות נשמעה דפיקה חזקה בדלת. בפתח הופיע רואי חדד, מנהל היחידה הממלכתית לאבטחת אישים. הוא לא נהג להופיע בלי להודיע מראש. "כבוד השר, בוא איתי בבקשה."

"תרגיל?" חייך לעבר חדד.

"הנייד שלך סגור, אי אפשר להשיג אותך, וזה קריטי," התעקש איש השב"כ וליווה אותו בבהילות החוצה.
>> "ממלא המקום" // תומר אביטל // 2025 // 423 עמ' //להשיג כאן בהנחהובחנויות הספרים

• ספרות
• ספרות ישראלית
• פוליטיקה
• תומר אביטל
• פסיכדליה

כידוע, ליאור שליין ממש לא אוהב את יאיר לפיד, אז כנראה שהוא לא יאהב את ההשוואה הזאת, ובכל זאת נגיד את זה: הראיון של שליין אתמול (שבת) ב"פגישה עם רוני קובן" היה מרתק יותר מכל ניסיון של קובן לעצבן את צופיו עם ינון מגל או איתמר בן גביר, אבל בעיקר הזכיר לי ראיון גדול אחר שהעניק איש תקשורת אחר שנקשר בעבר עם המערכת הפוליטית. לאיש הזה, מה לעשות, קראו יאיר לפיד.

>> מאחורי הצללים: הנה, ביבי, מצאנו את הדיפ סטייט האמיתי
>> שיאים של ניתוק: 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו

ב-7 בינואר 2010, לפיד ג'וניור (אז עוד מגיש "אולפן שישי" ובעל טור ב"ידיעות אחרונות") התראיין לאילנה דיין, כדי לקדם את הביוגרפיה שכתב בשם אביו ז"ל, טומי ("זכרונות אחרי מותי"). זה היה ראיון טוב בין שני אנשים שמכירים היטב את המלאכה וידעו לנהל את השחמט אחד עם השני. מה שזוכרים מהראיון ההוא זה את אותה הכחשה רפה. את הרגע שבו דיין שואלת – "יש מצב שאתה קופץ לחיים הפוליטיים?", ולפיד – איש שיודע משהו במילים – גמגם משהו לא מחייב על זה שהוא מתלבט ויתלבט עוד הרבה זמן. שנתיים ויום אחר כך, "יש עתיד" באה לעולם.

בחזרה לשליין: הסיטואציה אחרת, 15 שנים עברו, כולנו שונים מאוד מהאנשים שהיינו אז. אבל כשליאור שליין ישב מול רוני קובן – זה הזכיר, בדמיון מדהים, את הראיון ההוא. גם אז המראיינת שלפה את השאלה שריחפה באוויר (בעזרתן הנדיבה של השמועות), וגם ההכחשה של שליין בהקשר הפוליטי נראתה רפה למדי ("לא חושב, כרגע"), אבל כמו בראיון של לפיד ב-2010 גם הפעם אי אפשר היה שלא לקרוא בין השורות ששליין כבר מתחיל לכוון את דרכו לפוליטיקה. הוא מדבר כמו אזרח מודאג, הוא מסביר את עצמו בצורה רהוטה ותקיפה, ולמרות הרצון לא להתלהב מדי מכוכבים פוליטיים, בטח לא כאלה שבאים מהתקשורת (בכל זאת, נכווינו), היה בזה אפילו משהו טיפה מעודד.

בתקופה של ריק מנהיגותי עצום במחנה הליברלי-דמוקרטי – תקופה שבה ממשלה רעה מאוד עושה נזק שברור לכולם ועדיין לא נופלת במשך כמעט שנתיים – ותחושה של המצביע הליברלי הממוצע שאין מי שיישא את דגלו, שליין היה הבנאדם היחיד שהעז לומר את הדברים, ששרטט את מה שהיה בלב שלי ושל לא מעט ישראלים בתקופה האחרונה ולא ראו אף אדם שמבטא את זה. לא בצורה שבה שליין התנסח – כזו שמצד אחד היא פטריוטית עד הסוף (ולא כמו "הפטריוטיות" דה לה שמעטא שמציע ערוץ טלוויזיה מסוים), מצד שני מזהה בבירור מי טוב ומי רע, ומצד שלישי – ואולי הכי חשוב – לא נכנעת לייאוש.

זו תקופה של מבוכה עצומה עבור לא מעט אנשים בישראל. כאלה שמחוברים מאוד לארץ, לא רואים את חייהם בשום מקום אחר, אבל מרגישים אבודים – והם בעיקר מרגישים אבודים, או חלשים, בגלל הבהירות והנחרצות של הצד השני מול חוסר הבהירות בצד הליברלי. שליין הוא אמנם לא פוליטיקאי, אבל הקשבתי לו והבנתי את המקום שבו אני נמצא, יותר מכל פוליטיקאי אחר שניסה להסביר לי, מקום שמצד אחד מחובר מאוד לישראל, אבל מצד שני מבין שהיא פשוט לא תהיה בלי הדברים ששליין אמר בקול רם – הליברליות, החופש, הפנים למערב. כל הדברים שעשו אותנו גדולים באמת, ואולי הולכים לאיבוד עכשיו.

וגם הגישה חשובה – העובדה שמול האינסטינקט המאוד שמאלני להתקפל, להתייאש ולהרגיש שהכל אבוד, שליין עמד זקוף עם מה שהוא חושב. זה גם משהו עבור המון ישראלים שחושבים כמוהו, אבל לא מצאו אף אחד ללכת אחריו מטר פוליטי.האם שליין באמת יילך לפוליטיקה? רק הזמן יגיד, אבל זה לא נראה כמו ראיון של סאטיריקן מאוכזב או מישהו שמחפש עוד סיבוב בטלוויזיה. שליין מבין היטב שהאופציות שלו, בהקשר הזה, די נגמרו באקלים הטלוויזיוני הנוכחי. זה היה ראיון של ישראלי שרואה את השבר מסביבו, ונואש לתקן.

את התיקון האמיתי, עם כל הכבוד למה ששליין עשה עד עכשיו, לא עושים דרך האולפן של "רלוונט". שליין טעה כשהלך לאותו מיזם אינטרנטי בדיוק בגלל שזה היה מקום לשכנע בוא את המשוכנעים, להישאר בתוך הבייס החמים והנעים שיעשה לך "לייק" עוד לפני שהתחלת לדבר.הליכה ל"פגישה" עם רוני קובן אינה צעד של מישהו שמחפש את האישור של הקהל המיידי. היא הבנה שזו במה מרכזית (יחסית) ושהתקופה שבה אפשר היה להישאר רק עם מי שמסכימים איתך מראש – נגמרה. וזה הזמן להביע את הדברים בקול גדול, ובמקום שבו כולם יכולים לשמוע.

לאחד המופעים הגדולים של שליין על הבמה קראו "אין לי למי להצביע". הראיון הזה עם רוני קובן נועד לקהל שאין לו למי להצביע. השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא האם בבחירות הבאות יהיה למי להצביע, והאם זה יהיה ליאור שליין.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• ליאור שליין
• רוני קובן
• פוליטיקה

הזמנים הם זמנים רדיקליים והם דורשים פעולות רדיקליות. רגע, חכו עם בקבוקי התבערה, אנחנו עוד לא ממש שם. עכשיו זה השקט שלפני הסערה, ואפשר וכדאי לנצל כדי ללמוד ממישהו שמבין משהו ברדיקליות, חתרנות ומאבק. ומי מבין בזה יותר מיוצרי קולנוע ישראלים? לא יודעים, בטח יש מומחים אקדמאים שלמדו את הנושא לעומקו, אבל יוצר קולנוע ישראלים מבינים בזה המון. והנה פעולה רדיקלית: שלושה ימים של מרתון על קולנוע ישראלי חתרני שיתקיימו בשבוע הבא בתיאטרון אחד העם של סמינר הקיבוצים, תחת הכותרת המבטיחה "שלושה ימים ו…מרד".

>> אני דראג פוליטי: זה דראג שואו – אבל העיקר בו הוא לא השואו
>> המילים הן נשק שנפל לידיים הלא נכונות. והוא מופנה נגד העולם כולו

החל מיום ראשון הקרוב (16.2) ועד יום שלישי שאחריו (18.2) יעלו בזה אחר זה הבמאים ארי פולמן, דוד וולך וערן קולירין, כל אחד יקבל יום משלו ושבע שעות (!) עם הקהל, יקרין מסרטיו וידבר עליהם בשיחת עומק ובהקשרים שלמחאה, זהות וגבולות היצירה הקולנועית. יוזמי המרתון לא נתנו לתקשורת הצהרות דרמטיות, אך לאור כניסתה לתוקף של רפורמת מיקי זוהר להרס קרנות הקולנוע והתוכניות הברורות להמשך המלחמה והפקרת החטופים – ברור מאוד שהאירוע הזה מגיע בדיוק בזמן.

את המרתון כולו יוביל וינחהפרופ' אבנר פיינגלרנט, דיקן הפקולטה לאמנויות בסמינר הקיבוצים (וזוכה דוקאביב 2024 עם סרטו הנפלא "האחו הקטן"). את המרתון תנעל הקרנה מסקרנת מתוך "הערות על המצב", עבודה בתהליך של ערן קולירין עם בית הספר לאמנויות הבמה ועם הפקולטה לאמנות בסמינר הקיבוצים, שנוצרה בהשראת המצב ובתגובה אליו.

והנה הליינאפ המסחרר:
16.2, 22:30-15:30, ארי פולמן– לעבוד מתוך טראומה: נאצים ברמת הגולן והחברה הדימיונית של אנה פרנק, עם הקרנות מיוחדות של"איפה אנה פרנק"(גרסת הבמאי) ו"מייד אין איזראל".

17.2, 22:30-15:30, דוד וולך– ליצור מתוך הסדק: בין הקרבה וגאולה לעקדה וקורבנות, עם הקרנות"דניאל אויערבאך","חמורים בארץ הקודש"ו"חופשת קיץ".

18.2, 22:30-15:30, ערן קולירין –לברוא מתוך חוסר מוצא: ארכיטקטורה של 'ארץ חדשה', עם הקרנת"ויהי בוקר","מעבר להרים ולגבעות", וקטעים מתוך עבודה בתהליך – 'הערות על המצב'

>> "שלושה ימים ו…מרד", מרתון קולנוע ישראלי חתרני. תיאטרון אחד העם , סמינר הקיבוצים, רחוב אחד העם 9 (הכניסה מרחוב השחר 5 ). הרשמה מראש במייל בלבד:rely.halper@smkb.ac.il

• ❤ תרבות
• המסך
• קולנוע ישראלי
• פוליטיקה