1. היום הוא יום גדול. היום הזה הוא שיאו של מאבק נחוש ובלתי פוסק שהתחיל ב-2011, פשט ולבש צורה, התפוצץ ברחובות עם מאות אלפי מפגינים והתכווץ למשמרות מחאה של בודדים, עמד מול קמפיין הסתה ושנאה חסר תקדים ועשה את הבלתי ייאמן. הפופוליזם הובס. השחיתות נוצחה. הדמוקרטיה ניצלה. אתמול בלילה חגגנו את ההישג האזרחי המרשים הזה. היום בבוקר התעוררנו עם הנגאובר קשוח וגילינו שלצדנו במיטה שוכב אביגדור ליברמן, מחייך ומבסוט מעצמו. אוקיי, אמרנו לעצמנו, זה הולך להיות ווק אוף שיים ממש ארוך.

https://open.spotify.com/episode/3bgT7ca6K7ETG7CGK2yRGi?si=YCWOh_HkRXatwm835O122g&dl_branch=1

2. איך קרה שעם סיומו של אחד המאבקים המרשימים והמוצלחים ביותר בהיסטוריה נגד שחיתות פוליטית, מתיישב על הקופה הציבורית אחד החשודים הגדולים בהיסטוריה בשחיתות פוליטית? ישנן מספר אפשרויות: או שסיסמת הקרב "רק לא ביבי" הצליחה לבלבל את הלוחמים בשחיתות עד כדי אובדן המצפן המוסרי, או שלא באמת נאבקנו בשחיתות אלא רק בסימפטום אחד שלה, או שגורם אחר פעל כאן כדי לטשטש ולאלחש את הציבור. העובדה היא שאת העשור החולף העביר ליברמן מבלי שנשאל אפילו פעם אחת על המיליונים שהופיעו בחשבון הבנק של בתו ושל הנהג שלו, ובמקביל לא אותגר מול העובדה שחלק ניכר מבכירי מפלגתו בעבר נחשדים בעבירות פליליות שבוצעו במסגרת כהונתם. הוא לא ידע כמובן. הוא לא ידע כלום.

3. התקשורת הישראלית הפילה בעשור האחרון את רוב הכדורים שלה, ברמה העיתונאית והמסחרית גם יחד. מעט מאוד גופי תקשורת עושים עיתונות נטולת פניות ואינטרסים, מעט מאוד גופי תקשורת יכולים להציג רווחיות כלכלית. אם אתה כלי תקשורת זאת בעיה. אם אתה פוליטיקאי זה עשוי להיות דווקא הפתרון. בסדקים ההולכים ומתרחבים שהבעיה הזאת מייצרת קל להשתחל. כשהתקשורת ריכוזית ומשרתת את ההון קל למצוא את הכפתורים הנכונים ללחוץ עליהם, את העיתונאים הנכונים להסתחבק איתם, את המו"לים הנכונים לגירודי גב הדדיים. אבל בסיפור של ליברמן זה לא סתם להפיל את הכדור. כאן נשמט המגרש כולו ולתוכו קרסה השכונה שמקיפה אותו, ואז העיר והארץ במלואן. חור שחור של מידע וידע.

4. ועכשיו, ביום שאחרי נתניהו, חולש אביגדור ליברמן כמעט על כל הצמתים של הכסף הגדול בישראל, ובמרכזם ועדת הכספים ומשרד האוצר. האיש שהצליח לתמרן את התקשורת במשך יותר משני עשורים כך שתציג אותו פעם כלאומן מיליטנטי ופעם כליברל פרוגרסיבי בהתאם לצרכיו האלקטורליים, הולך להתל בה כעת בעודו מנהל את המדינה. וזה, ילדים וילדות, לא יכול להיות טוב. אף אזרח ישראלי לא אמור להיות רגוע עכשיו. המהלך הגדול של ליברמן להזזת נתניהו מדרכו היה הימור שמשתלם לו עכשיו בענק. "מרגע זה והלאה: 7000 עיניים על ליברמן", כתבה קרן נויבך בטוויטר שלה עם השבעת הממשלה, אבל ספק אם אפשר למצוא היום בתקשורת אפילו שבע זוגות עיניים שישגיחו. ועל זה רצינו לדבר עם גיא רולניק.

5. מעבר לזכויותיו הרבות כמייסד "דה מארקר" ועורכו הראשי במשך שנים, גיא רולניק הוא מהעיתונאים הבודדים בישראל שמעולם לא הפסיקו לעסוק בסימני השאלה הרבים שמקיפים את ליברמן, ולכן נמצא בפוזיציה מצוינת להסביר מדוע עיתונאים רבים כל כך מתעלמים מהם לאורך השנים. קיבלנו ממנו תשובות מאלפות שישאירו גם אתכם ואתכן בתהיות והרהורים. נאמר זאת כך: אם חשבתם שהתקשורת עשתה בשנתיים האחרונות הנחות גדולות ונדיבות לנתניהו, מה נגיד על ליברמן שקיבל ממנה שקט כמעט טוטאלי ואפס פקפוק בהסבריו הקלושים לרעידת האדמה הפוליטית שחולל? עיתונאים בכירים יסבירו לכם שהוא אחלה גבר, ממש נחמד, איש מצחיק ופיקח שכיף לשבת ולדבר איתו. יתכן שכיף איתו גם במסיבות.

6. בימין הביביסטי יגידו "מה נזכרתם עכשיו?", אבל האמת המתועדת היא שרולניק, נויבך, גידי וייץ ואחרים העלו את התהיות הללו גם כשליברמן היה הבסטי של נתניהו. כל עוד היה בקואליציית הימין, נדחו השאלות הללו כאובססיה שמאלנית הזויה ורוב גופי התקשורת חדלו מכל עיסוק בהן. מעניין מה יקרה עכשיו כשזה מתהפך. מעניין מאוד. אחרי 12 שנות נתניהו לא נשאר הרבה מהעיתונות החופשית. בכל ערוץ, בכל מהדורה ובכל תוכנית יש חפרפרות קרנפיות שהושתלו שם במיטב טכנולוגיות השלטון-עיתון. האם נאמניו באולפנים יפנו את האנרגיות שלהם לעיתונות חוקרת נגד שותפיו לשעבר שהפנו לו עורף? גם זה יהיה מעניין מאוד.

https://open.spotify.com/episode/3bgT7ca6K7ETG7CGK2yRGi?si=YCWOh_HkRXatwm835O122g&dl_branch=1

7. הממשלה שיוצאת לדרך היום, אותו היבריד מוטנטי של ימין-מרכז-שמאל-איסלמיסטים שחבר להדחת נתניהו, תהיה נקודת מבחן קריטית לתקשורת הישראלית. האם תצליח להשתחרר מלפיתת הקסמים של נתניהו ולעבור לדון בבעיות האמיתיות של המדינה? האם תאפשר לקרקס השנאה וההסתה להימשך? האם תקשורת חלשה שוויתרה על האתוס העיתונאי שלה ומתקשה לשרוד כלכלית יכולה בכלל לשנות כיוון? או שנגזר עליה להיות מנוצלת ומושחתת על ידי מחליפיו של נתניהו באותו נתיב פלילי שראש הממשלה היוצא סלל? אנחנו ננסה להיות כאן כל שבוע עם הסיפור על נפילתה ונפילתה של העיתונות הישראלית, ללא מורא וללא משוא פנים. זה בדיוק הזמן לביקורת על הצד האפל של התקשורת.

>> רוצים לשמוע את הפודקאסט בשלל פלטפורמות שאינן ספוטיפיי? קליק אחד וזה קורה (לחצו More לאופציות נוספות)

• פודקאסט
• פוליטי
• פוליטיקה
• תקשורת
• ביקורת
• אביגדור ליברמן
• גיא רולניק
• שחיתות

בצלאל סוערת ולהב הלוי תומך

בין התגובות בעולם האמנות המקומי לאירועי השבועיים החולפים (כמו העבודה של האמןעמית כנפי שעוררה סערה), בלטו קולות מחאה מהאקדמיה לעיצוב ואמנות בצלאל. סטודנטים.יות ערביים.יות פלסטינים.יות החליטו לשבות לאור המצב, ובתגובה נשלח מייל מטעם המרצות והמרצים שהביע תמיכה בפעולה זו. לצד מי שבחרו להצטרף אל השביתה כאות הזדהות, עלו גם קולות מחאה שטענו כי מכתב המרצים מביע צידוד פוליטי. מבצלאל נטען כי המייל אינו מייצג את עמדת האקדמיה.

המעצב להב הלוי, שמרצה בבצלאל משנת 2011, התוודע למייל כשהרשתות כבר געשו. "הייתי כל כך עסוק שלא ראיתי את המייל שהעבירו לי שאר המרצים. התוודעתי להכול כשכבר היה רעש. ראיתי בוואינט את המכתב, את התגובה של הסטודנטים, ואת התגובה של בצלאל שהתנערו. למה אתם מתנערים? אלו המרצים שלכם", הוא אומר. "הרגשתי שאני צריך לכתוב לסטודנטים שלי, להראות להם את נקודת המבט שלי על הדברים. כתבתי שעל אף שאני לא חתום על המייל, מעצם היותי מרצה בסגל אני עומד מול הסטודנטים כנציג של בצלאל, ויש לי אחריות על המכתב הזה. אלו קולגות שלי. כתבתי שזכותם לבוא אלי בשאלות ותלונות".

על השתלשלות האירועים והדברים שבחר לכתוב במייל, שיתף הלוי בפוסט שפרסם בחשבון הפייסבוק שלו השבוע. "אמרתי לסטודנטים ולסטודנטיות שהמחויבות שלי היא לתמוך בכל אחד ואחת מהם, ואין צורך שיהיו לנו את אותן הדעות. בימים אחרים יש מישהו שאני אריב איתו עד חורמה ומנגד מישהו אחר שיעמוד איתי באותו צד. אבל זה לא רלוונטי, כי לכל אחד.ת מגיע שיתמכו בו.ה. כולנו בני אדם בסוף. מישהי תיארה שקשה לה, שדעתה מוסחת בשיעור ושהיא לא רוצה ליפול עלינו. אבל הרי כולם ככה".

אל הפוסט צירף כרזה שבה המשפטים "איטבח אל יהוד" ו"מוות לערבים" שזורים יחד. "חשבתי לעשות שלט מתחלף מצד לצד. כשיש לך רעיון, מעניין לראות אם הוא יצליח ויזואלית, אם הוא יצליח להיות קריא, מה רואים קודם. צריך לזכור שמאחורי "מוות לערבים!"יש בני אדם, ערבים. צריכים להיזכר בזה לפעמים".

Know Hope: השאלות הקשות של אדם יקותיאלי

אמן נוסף שמרבה לעסוק בשנים האחרונות במורכבות המקומית, הוא אדם יקותיאלי ( Know Hope), והתבוננות בעבודותיו בימים אלו מעלה שאלות קשות, ומנכיחה את העובדה שהמתרחש כאן לאחרונה הוא פרק נוסף בסוגיה ארוכת שנים."אני נזהר מלייחס לעצמי את הכותרת של אמן פוליטי", מסביר יקותיאלי, "כי מיד עולות שאלות על הבדלים בין אמנות לאקטיביזם, או אמנות שעוסקת בתכנים פוליטיים. אני מבין שאמנות היא כלי מסוים שיכול לתמוך בפעולות האלה, לעורר מודעות או ליצור מפלט רגשי. בשנים האחרונות ובשנה האחרונה במיוחד, בגלל העבודה שלי עם הארגוןתרבות של סולידריותוהשלטים שהכנתי להפגנות, נעשה שינוי בעבודה שלי. אני יוצר יותר פרויקטים שעוסקים בתכנים פוליטיים חברתיים, השמשתי את הכלים האמנותיים בשביל לתמוך במחאה".

"אמנות תמיד הייתה כלי שאיפשר לי להיות בדיאלוג, לקחת חלק במציאות שסובבת אותי", הוא אומר. "עסקתי בסיטואציות אנושיות, שדנות בפוליטי ובמורכב אבל באופן יותר מרומז ומטאפורי. באיזשהו שלב הרגשתי צורך להיות יותר ישיר. יש לי אחריות כאדם שחי כאן ובתור ישראלי יהודי. לא לדבר על הדברים האלו מרגיש לי מנותק. זו אחריות מוסרית לבחון לפחות את המורכבות של המציאות כאן. הבנתי שלאמן במקום כמו ישראל אין את האופציה לא להתעסק בזה".

באחד מהפרויקטים האחרונים של יקותיאלי,It Took Me Till Now to Find You, הוא ביקש מגברים ונשים לכתוב מכתבים למי שהם רוצים, ממוענים למען בדיוני או אמיתי. "ניסיתי למצוא ייצוג כמה שיותר רחב מבחינת רקע, גיל, מיקום גיאוגרפי בארץ, בפלסטין, מרחבי הגדה", הוא מסביר. "יש למשל מישהו שתמיד מופיע לי בפיד בפייסבוק שמעלה תכנים גזעניים. אז פניתי אליו והצעתי לו להשתתף, אבל הוא לא ענה. יש גם פלסטינים שלא רוצים להשתתף מטעמי נורמליזציה וזה משהו שאני מבין. אחת המשתתפות היא ניצולת שואה שכתבה מכתב לחברה שלא ראתה מגיל 9. מהמכתב הזה לקוח גם שם הפרויקט. בין הכותבת והכותבים השתתפו מתנחלת, אם שכולה שכותבת למי שרצח את הבן שלה, אמא שכותבת מתוך מחנה פליטים לבנות שלה וסרבנית מצפון".

בביקור בסטודיו של יקותיאלי אפשר להבחין בדפים רבים על הקיר ועליהם תצלומים של חלקי גוף, חלק מהפרויקט הנוכחי עליו הוא עובד כבר כמה שנים. "הפרויקט עוסק בצלקות ובגבולות, בדמיון הצורני והמטאפורי שלהן ובמערכות היחסים שיש לנו איתן. אני מצלם את הצלקות ומבקש מהם.ן לכתוב איזה טקסט. אני לוקח את החומרים ומוצא צלקות שמדמות חלקי גבול, מרכיב מפות מהצלקות ומהמילים שנכתבו, מחבר אותן יחד לכדי משהו שהוא בין מחקר גיאו-פוליטי לרגשי-סנטימנטלי. הפרויקט כולל 80 צלקות. התהליך מאוד אינטימי ואינטנסיבי. הוא מיועד לא.נשים שחיים וחיות פה, זה הקריטריון היחיד, בלי קשר ללאום. בין המשתתפים יש מבקש מקלט מאריתראה וגברים שחיים כאן ואינם יהודים. בימים האחרונים נהרגו כאן עובדים תאילנדים ומטפלת הודית. אנחנו שוכחים שיש כאן הרבה אוכלוסיות שונות שחיות כאן".

סירות הצלה: קריית המלאכה טבועה בלב ים

בשבוע האחרון צצו גם ארבע סירות הצלה כתומות, תלויות מן הקומה השלישית בקריית המלאכה בעיר, ממש מול מערכת "טיים אאוט". בתוך ההרס והכאוטיות, המיצב מהווה מפלט רגשי דמיוני בשמי העיר. מאחורי המיצב עומד דורון ברכפלד והוא מסביר ש"אני לא מתפרנס מאמנות או מעשיית עבודות מהסוג הזה. אני עושה עבודות ארכיטקטוניות עבור ארכיטקטים ויוצר אמנות לצד זה. הסירות נתלו עכשיו, בדיוק במשבר הנוכחי, אבל הן תוכננו הרבה זמן. בעיניי העבודה רלוונטית לכל השנה שעברנו, ובכלל, אני חושב שכל אחד רוצה סירת הצלה עכשיו. השאלה אם יהיו מספיק לכולן.ם. לא רציתי להכניס עוד משמעות. אני חושב שהעבודה עומדת בפני עצמה".

"הבניין בקריית המלאכה עם המרפסות הארוכות מעלה אסוציאציות של אונייה בלב ים, במיוחד בימי הקורונה כשהאזור היה שומם", הוא ממשיך. "בסוף הייתי צריך לייצר את הסירות בבית המלאכה שלי יחד עם העובדים, כי לא מצאתי כאלו מוכנות. שמעון פאר מגלריה רו-ארט התלהב מהרעיון והציע שנתלה אותן בכניסה לגלריה. זה אזור מצוין לעבודות כאלו. העירייה לא מתערבת. גם אמני הגרפיטי מציירים במקום ולא מוחקים להם את העבודות".

עבודותיו של ברכפלד חולשות כבר תקופה על הסקייליין של קריית המלאכה בשביל המרץ, בשיתוף גלריה רו-ארט. "זו הפעם השלישית שבה אני משתף פעולה עם גלריה רו-ארט", הוא מספר. "שתי העבודות שנעשו לפני כן הן הבריכה, ולפניה גדר התיל שהצבתי שם, לה קראתיהגדר הטובה. הגדר הייתה יותר מופשטת, היא עוררה בא.נשים דברים שונים. לבסוף הורדנו אותה כי היא ממש הפריעה נפשית לאחד האמנים במתחם".

עד מתי: "התערוכה היא גם חלק מהשביתה הזאת"

ואולי מה שיסגור את הסערה בבצלאל, הוא פתיחת התערוכה "עד מתי – الى متى", תערוכת תגובה של סטודנטים וסטודנטיות במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל. "הרעיון התחיל כששוחחנו בקבוצת הווטסאפ שיש לנו, התלמידים הפלסטינים במחלקה", מספרת עביר נג'אר, תלמידת שנה ג׳ במחלקה ויוזמת התערוכה. "הרגשנו שזו השפה שלנו ושדרכה אנחנו רוצים לעשות משהו. אנחנו רואים אמנים ברחבי העולם שמגיבים לכל מה שקורה מסביבנו, ואנחנו נמצאות כאן, חלקנו השתתפנו במחאות, וזה הכאיב לנו. הייתה לנו אפשרות להציג בגלריות פלסטיניות בירושלים או בשטחים, אבל הרגשנו שזה לא קהל היעד, שאין מה להציג את התערוכה הזו למי שעומד איתנו באותו צד".

"לבצלאל יש מחויבות כלפינו, במיוחד המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית שהיא בועה אחרת ומאוד פתוחה לכולן.ם", אומרת נג'אר. "הרגשתי שאם אני רוצה שישמעו אותי אז גם הסטודנטים הישראלים בטח רוצים שישמעו אותם, לא משנה מה הם יציגו. יש כאלו שפחדו ולא רצו להציג, שלא הבינו מה הקונספט או שלא תמכו כי זו יוזמה שלי כפלסטינית ואני מוכרת במחלקה בעבודות הפוליטיות שלי. השבוע גם שבתנו, הסברנו למרצים שלנו למה אנחנו לא נכנסות לשיעורים, והתערוכה היא גם חלק מהשביתה הזו".

על אף שתלמידי ותלמידות המחלקה לקרמיקה וזכוכית יזמו את התערוכה, העבודות המוצגות בה אינן מתחייבות למדיום מסוים. "העבודה שלנו היא השפה שלנו. זה היה מהלך מאושר ומוגן, ראש המחלקה קיבל את זה ודחו תערוכה אחרת שהייתה אמורה להיות מוצגת. לצד העבודות של הסטודנטים והסטודנטיות, מוצגות גם עבודות של המרצים והמרצות שלנו. אחרי המייל שיצא נגד המרצים נתנו להם מקום בטוח, כולנו מציגים תערוכה ביחד. הצבנו בשלישי והתערוכה נפתחה ברביעי, ומי שרוצה להציג ממחלקות אחרות מוזמן.ת".

מייק לאב/ כרמל אגר
מָלֵא זְמַן חָשַׁבְתִּי שֶׁשִּׁירָה זֶה מוֹתָרוֹת,
שֶׁלְּפַרְסֵם אָמָּנוּת זֶה סְתָם.
חָשַׁבְתִּי שֶׁהָעוֹלָם צָרִיךְ אֲנָשִׁים שֶׁאַשְׁכָּרָה יָזִיזוּ בּוֹ הָרִים בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת.
וְעַכְשָׁו,
עִם הַכְּאֵב שֶׁזּוֹרֵם פֹּה בָּרְחוֹבוֹת,
נִרְאֶה לִי שֶׁמָּה שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה צָרִיךְ הוּא עוֹד וְעוֹד לְבָבוֹת חֲשׂוּפִים, פְּעוּרִים לְרַאֲוָה.
זֶה אוּלַי לֹא יַפְסִיק אֶת הַכְּאֵב שֶׁזּוֹרֵם בָּרְחוֹבוֹת,
אֲבָל לְפָחוֹת זֶה יִמְהַל אוֹתוֹ
בְּאַהֲבָה.

• אמנות
• בצלאל
• קריית המלאכה
• אמנות ישראלית
• גלריות
• גלריה
• להב לוי
• פוליטי